מעלין בקודש מו

על שמחת בית השואבה, מטרתה ועניינה

תשובות רבות ניתנו לשאלת הבית יוסף מדוע חנוכה נחגג במשך שמונה ימים ולא שבעה, אך תחילה עלינו לברר מה היו החשמונאים אמורים לעשות במציאות שבה אין די שמן. במאמר זה נציע כי החשמונאים הדליקו כל יום נר אחד בלבד, ונעיין בצדדים נוספים של ייחודיות מצוות הדלקת המנורה.

נאמר במשנה שהביכורים 'טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה'. בירושלמי הביאו מקור לדין זה מדרשת הפסוק: "נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה שנאמר להלן – שלמים, אף כאן – שלמים", ומבואר שישנה חובת שמחה עם קרבן שלמים.

הרמב"ן בתחילת ספר ויקרא מבאר שמביא הקורבן צריך לחשוב שבעקבות חטאו היה מגיע לו שייעשה לו מה שנעשה לקורבן. במסגרת מאמר זה ננסה למצוא יסוד לדברי הרמב"ן בפסוקי התורה ולעמוד על משמעות הדם ככלל, ודם הקורבן במיוחד.

המשנה בתחילת מסכת זבחים קובעת, שקורבן שהוקרב שלא לשמו כשר, אך לא עלה לבעלים לשם חובה. על כך תמה ריש לקיש: אם הקורבן לא השיג את מטרתו מדוע יש עניין להמשיך להביא אותו?

בגמרא נאמר שאסור לכוהנים לשתות יין בכל השבוע של משמרת עבודתם במקדש, ולהלכה נפסק כדעה המגבילה את האיסור לכוהן המכיר את משמרתו, וש'קַלקלתם' של כוהנים שאיבדו את מסורת ייחוסם וממילא את משמרתם, היא 'תקנתם' המתירה להם לשתות יין. יש לדון לגבי גדרי ה'קלקלה', ולשאלה זו קיימת נפקא-מינה הלכתית בימינו שכן ידוע על משפחה אחת לפחות שמחזיקה במסורת על השתייכותה למשמרת מסוימת.

בעל קרי ופולטת שווים מן התורה לעניין דרגת טומאתם ומשך טומאתם – עד הערב שמש, ומכאן מסיק הרמב"ם גם לגבי שיוויונם בדרגת טומאתם. יש לברר האם גם לעניין כניסה להר הבית פולטת נאסרת כבעל קרי או שלעניין זה דינה שונה.

בטומאת מת קיימת תופעה ייחודית שנקראת 'חרב כחלל'. בדרך כלל כאשר טומאה עוברת מחפץ לחפץ או מאדם לאדם היא נחלשת, ומעבר זה מתבטא בירידה בעוצמת הטומאה. אולם בהלכה של חרב כחלל מתחדש שחרב או כלי אחר שנגע במת, מטמא אדם או כלי הנוגעים בו בטומאת שבעה כדין המת עצמו. יש לדון מהי רמת הדמיון בין מעמד החרב כחלל ובין המת עצמו,