מעלין בקודש מה

גיליון מה של מעלין בקודש

אחת משאלות היסוד בחקר המקדש היא זיהוי מקום העזרה בתוך גבולות הר הבית המקודשים. במקורות חז"ל מצאנו התייחסות אחת בלבד לשאלה זו: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רֻבּוֹ מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון ומעוטו מן המערב, מקום שהיה רֹב מִדָּתוֹ שם היה רב תשמישו". לביאור משנה זו (מדות ב, א) והשלכותיה יוקדש מאמר זה.

החידוש שאבקש לבסס במאמר זה הוא שהרדב"ז לא סמך רק על מסורת אבן השתייה. כי הרדב"ז התיר להיכנס בטומאת מת לגגות ועליות מבנים המרוחקים י"א אמה ועובי כותל ממערב למבנה כיפת הסלע, משום שהם מחוץ לגבולות העזרה. מכיוון שהמרחק מכותלי מבנה כיפת הסלע לקצה המערבי של הרמה הוא יותר מי"א אמה ועובי הכותל (המרחק הוא יותר מ15 מטר), על כן הוא מסיק שיש היתר לעלות גם במדרגות המערביות של הרמה.

כשייבנה בית המקדש, במהרה בימינו בע"ה, נצטרך להקריב את קרבנות חנוכת הבית. בהמשך למאמר בגיליון הקודם שעסק בביאור מהותם ועניינם של קרבנות אלו, המאמר הנוכחי יוקדש לבירור האפשרות של הקרבת קרבנות החנוכה בטומאה. כמו כן, המאמר יעסוק בשאלה לאיזו תקופה יש לשייך את נבואת יחזקאל על בניין הבית וחנוכתו, שכן ייתכן שיש לכך השלכה על קיום החנוכה בטומאה, כפי שיתבאר.

אין עוד חג בתורה שאין לו תאריך עצמי קבוע כמו שבועות. זמן שבועות תלוי באופן מפורש בספירה החקלאית מט"ז בניסן - יום הנפת העומר, ועד הבאת התבואה החדשה - שתי הלחם בשבועות במקדש; מפסח - שהינו יום דין על התבואה; לשבועות - שהוא יום דין על פירות האילן. הרמב"ן בפירושו לויקרא, מכאן שישנו קשר פנימי בין שני החגים הללו. בכוונתנו לבחון באלו מובנים שני חגים אלו, פסח ושבועות, כמכלול אחד, שתי קומות של יחידה אחת, ובאיזה אופן ניתן לראות את שני החגים שנתחדשו בדורנו - יום העצמאות בה' באייר תש"ח ויום שחרור ירושלים בכ"ח באייר התשכ"ז, כשני חגים המהווים יחדיו גם כן קומה שלמה.

חז"ל אומרים בכמה מקומות שיאשיהו גנז את הארון, ואף מנמקים את החלטת. יש לעיין בדברי יאשיהו ללויים לגבי גניזת הארון: "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב' לה, ג). לא מובן מה השתנה בעבודת הלויים, שהרי מאז בניית בית המקדש, ארון הברית היה מונח בקודש הקודשים, ובכל מקרה הלויים לא נשאו אותו כבר מאות שנים. ולכן, יש להבין מה השינוי הגדול שיאשיהו אומר להם שיתחולל ברגע גניזת הארון.

אחד המאפיינים המרכזיים של הדברים השייכים לעולם המקדש הוא חלות הקדושה, אך הקדושה שחלה על דברים שונים שונה גם באופייה: קדושת הגוף שבה קדוש גוף הדבר, לעומת קדושת דמים שבה קדוש ערכו הממוני. וכן במישור של סוג הייעוד: קדשי מזבח אשר ייעודם להקרבה, לעומת קדשי בדק הבית שבאופן פשוט ייעודם לשאר צרכי גבוה. קיימת נטייה לתלות את המישורים זה בזה, אך כפי שנראה אין זה נכון תמיד. במאמרנו ננסה להרחיב את היקף המקרים של קדושת הגוף לבדק הבית, מתוך התבוננות ב"קורבנות החוץ" - חמישה בעלי חיים בתורה הדורשים "סדר עבודה" ייחודי מחוץ לבית המקדש: פרה אדומה, שעיר המשתלח, עגלה ערופה, ציפורי מצורע ופטר חמור.

אנחנו חסרים את ההרגשה וההבנה של מי שזכה לקרבה ולהשגת רחשי קודש. אין אנו יודעים טעמה של נבואה, ולא טעמו של בשר הקודשים, לא מהי התחושה בכניסה להיכל המקדש, ולא את מראה כוהן גדול כשיצא בשלום מקודש הקודשים. מתיאוריהם של מי שהיו שם, למדנו שזהו עונג רוחני עילאי. טענותיו של איוב, המתוארות באריכות, נסתתמו ברגע שחווה נבואה; בני עלי נתאוו לבשר קודשים שהיה מצוי להם יום יום; מקריבי הקטורת ידעו שבהקרבתם הם מתים ובכל זאת הקריבו; כוהנים גדולים שבבית שני מתו בזה אחר זה כל שנה, ובכל זאת ציוו את בניהם ללכת בדרכם ולהיכנס פנימה אל הקודש; וירמיה מתאר את נבואת הפורענות הקשה "כדבש למתוק". איננו יכולים להבין באמת את התחושות שלא נמצאות עדיין בדורנו. אבל יכולים אנו להבין משהו מההתמודדות של הכוהנים הנמצאים קרוב כל כך אל פסגת ההשגות הרוחניות המענגות, ונדרשים דווקא לעבודה ציבורית, עם המצוקות הרוחניות, עם הכשלים והחטאים, המרחיקים אותם מהעונג הרוחני המרומם האישי.

בשמונת ימי המילואים שימש משה ככוהן, והוא היה לבוש חלוק לבן. מה היה דינו של משה באותם ימים מבחינת הלכות כהונה?

במניין המצוות, מונה הרמב"ם שתי מצוות נפרדות לתהליך הקרבת קורבן הפסח - מצוות שחיטתו (עשה נה), ומצוות אכילתו (עשה נו). שיטתו של הרמב"ם, כי מדברי פשטי הפסוקים נראה שמצוות שחיטת קורבן פסח ומצוות הקרבתו שונות במהותן ממצוות שחיטת שאר הקורבנות, ומתוך פשטי המקראות הוא לומד שקיימת חלוקה הלכתית בין מצוות השחיטה לבין מצוות האכילה, עומדת בניגוד לשיטות הראשונים הסבורים כי מטרת השחיטה היא האכילה, ולדעתם קיימת התאמה בין שני חלקי המצווה. כפי שיוכח במאמר, מחלוקת זו אינה רק במניין המצוות, אלא גם בפרטי ההלכות של קורבן פסח. וכפי שיוכח במאמר, שיטתו של הרמב"ם כי קיימת הפרדה – אף הלכתית – בין פשטי המקראות לבין דרשות חכמים, מלווה את הלכות קורבן פסח.

מהו האפיקומן, דין "נאכל על השובע", ודין השארת טעם הפסח בפה

מקרא מועט מוקדש לקבלת דם פרה אדומה בתורה (במדבר יט, ד): "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ". מועט זה מחזיק את המרובה, וחז"ל מרחיבים אותו, כדרכם, בדינים שונים. בדברים דלהלן, נעסוק בשני דינים המבדילים את קבלת דם הפרה מקבלת הדם שאנו מכירים בשאר הקורבנות: קבלת הדם ביד ולא בכלי, וקבלת הדם בשמאל. שני הדינים הללו שנויים במחלוקת, הן בחז"ל הן בראשונים, ויש בהם כדי ללמדנו דברים העומדים ביסודה של פרה אדומה. מלבד שני הדינים הללו, נזכיר גם דין שלא נזכר אצל חז"ל, וייתכן שיש קשר בינו לבין הדינים הנזכרים, והוא הדין של הולכת הדם, הנדרשת בקורבנות, ונעדרת התייחסות בפרה אדומה.

רקע: שאלה שנשאלה בהתנחלות סבסטיה נקלעתי לוויכוח בעניין התנחלות בתחנת הרכבת של סבסטיה, היא שומרון. תוך כדי מהלך הוויכוח הוציא אחד המתווכחים גמרא מסכת חגיגה (כה ע"א) וקרא: ביהודה [=נאמנים על טהרת יין ושמן] – אִין, ובגליל – לא. מאי טעמא? אמר ריש לקיש: מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהן. ופירש רש"י: רצועה – של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה, וירושלים ביהודה היא, ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים. מבואר שחז"ל גזרו "טומאת ארץ העמים" על אזור שבין הגליל ליהודה. ואם כן, לכאורה לא שייך שם מצוות יישוב ארץ ישראל. ואדרבא, לכאורה יש איסור להתיישב שם בגלל גזירת חז"ל הנ"ל!