הרב צבי שלוה
והניף את העמר לפני ה' - ג' שמות יש לו:
א. עמר שיבולים [גרסת הגר"א עמר ראשית].
ב. עמר תנופה.
ג. עמר שמו (תו"כ אמור פר' י' אות ה').
שלושה שמות - שלושה הבטים שונים של אותה מנחה.
נפתח את דיוננו בשם השלישי - העולה מתוך הפסוקים בפרשת ויקרא, ואחר-כך נדון בשני השמות הראשונים - העולים מתוך הפסוקים בפרשת אמור.
פרשת ויקרא מהווה פתיחה לדיני הקרבנות בתורה. בפרשה נמנים ארבעה סוגי הזבחים: עולה (פרק א'), שלמים (פרק ג'), חטאת ואשם (פרקים ד', ה').
בפרק ב' פס' א-יג נמנות חמש מנחות הנדבה.
ובפס' יד-טז מופיעה מנחת העומר:
"ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך. ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה הִוא. והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה".
לכאורה, מנחת העומר לא שייכת לפרק זה, וזאת משתי סיבות:
א. בפרשת ויקרא נכתבו רק הקרבנות הבסיסיים, וכל קרבנות הציבור התלויים בזמן הוזכרו בפרשיות אחרות. אף מנחת העומר נכתבה שוב בעניין המועדות בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, י).
ב. בפרקים א-ג כל הקרבנות הם נדבה, ורק מנחת העומר היא חובה[1] .
כל המנחות באות בכמות של "עשרון" (עשירית האיפה) או בכפולות של עשרון. המיוחד במנחת העומר ששמה נובע מהכמות של המנחה:
"והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העמר לפני ה'"(ויקרא כ"ג, י-יא)
וזה מה שאומר המדרש בתו"כ בשם השלישי: "עמר שמו".
"עומר" במובן זה של כמות[2] מופיע בתורה בשני מקומות: במנחת העומר ובפרשת המן. "איש לפי אכלו עמר לגלגלת". "וימדו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו" (שמות ט"ז, יח). והתורה שם חוזרת שש פעמים (!) על העובדה שמידת המן היא עומר ואף חותמת את פרשת המן בפסוק הנראה מיותר, המבאר את מידת העומר:
"והעמר עשירית האיפה הוא".
ואולי באה התורה לקשור בפסוק זה בין המן לבין המנחות הבאות "עשרון", וביחוד למנחת העומר שמדתה היא שמה[3] .
יתר על כן: העומר על פי חז"ל מנופה מתוך שלש סאים קמח שהן איפה אחת (מנחות פרק י' משנה א).
לקשר בין המנחות והעומר ובין המן ישנם רמזים נוספים:
מנחת העומר באה עם שמן - "ונתת עליה שמן". ובמן נאמר "והיה טעמו כטעם לשד השמן". מנחת העומר באה עם לבונה - "ושמת עליה לבונה"; ובמן "והוא כזרע גד לבן". (הגמרא ביומא ע"ה. דורשת "לבן - שמלבין עוונותיהם של ישראל" - כקרבנות המכפרים). ועוד: ייתכן שהקשר רמוז אף במילה "מן", הכלולה במילה "מנחה".
את מטרת ירידתו של המן מסביר משה:
"ויענך וירעבך, ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"(דברים ח', ג)
עם ישראל קיבל את המן במדבר כדי ללמדו שכל חיותו מאת ה'. אך כאשר עם ישראל נכנס לארץ ואוכל מיגיע כפיו קיים חשש שישכח זאת:
"כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה... השמר לך פן תשכח את ה' א-להיך... פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך... המאכילך מן במדבר... ואמרת כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה."(שם, ז-יז)
משנכנסו לארץ - את מקום המן ממלאת מנחת העומר.
בטרם נאכל מן התבואה החדשה מקריבים הכהנים במקדש את העומר - למען נזכור כי "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", וגם אם זרענו וקצרנו ביגיע כפינו "וזכרת כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".
עיקרון זה, שהעומר הוא התחליף למן, עולה מן הפסוקים בספר יהושע:
"ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה, וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן. ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא."(שם ה', יא-יב)
אכילת דגן "קלוי" ממחרת הפסח מתקשרת למנחת העומר שהיו מהבהבים אותה באש לקיים "אביב קלוי באש" (ויקרא ב', יד). ללא הקרבת העומר היה נאסר להם לאכול "מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה", כמו שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה"[4] .
אף המדרש מעמיד את המן מול העומר:
"אמר ר' ברכיה, אמר הקב"ה לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עומר לכל אחד מכם, הדא הוא דכתיב "עמר לגלגלת". ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכולכם. ולא עוד אלא שאינו של חטים אלא של שעורים. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר "והבאתם את עמר."(ויקרא רבה כ"ח, ג)
הזבחים באים בנדבה הן ביחיד והן ברבים, הן כעולה והן כשלמים, מן הבהמה (כבש, עז או שור) או מן העוף (תור או בן יונה). במנחת נדבה אין הנודב יכול לבחור את החומרים למנחה (קמח, שמן ולבונה), אך עומדת לבחירתו האפשרות להביאה סולת (ויקרא ב', א-ג), או לאפותה בתנור כחלות או כרקיקים (שם ד) או על מחבת (ה-ו) או במרחשת (ז-ט).
הדברים מבוארים בגמרא:
"אמר ר' יצחק, מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה "נפש"? אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה, עני; מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. אמר ר' יצחק, מה נשתנית מנחה שנאמר בה חמשה מיני טיגון הללו? משל למלך בשר ודם שעשה לו אוהבו סעודה ויודע בו שהוא עני, אמר לו עשה לי מן חמשה מיני טיגון כדי שאהנה ממך".(מנחות ק"ד:)
כדי להבין את משמעותו של קרבן המנחה נעיין ב"מנחה" בתנ"ך בהקשריה השונים:
המילה "מנחה" מופיעה בתנ"ך הן כקרבן לה' והן כמתנה מאיש לרעהו - מתנה זו יכולה להיות דבר מועט אך היא מביעה כבוד למקבל, או אף יותר מזה: קבלת אדנותו של המקבל.
יעקב אבינו המקבל את מזונו מ"האיש אדוני הארץ" (יוסף) מייעץ לבניו "הורידו לאיש מנחה: מעט צרי ומעט דבש…" (בראשית מ"ג יא). על ידי מנחה זו הם מביעים הכרת תודה למקור המחיה שלהם. וכן הוא שולח לאחיו "מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו…ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני". (שם, ל"ב יט-כ). אמנם, כאן המנחה היא לא דבר מועט, אך מטרתה להביע קבלת אדנותו של עשיו.
בני ישראל, המשועבדים לעגלון מלך מואב, שולחים לו מנחה בידי אהוד בן גרא (שופטים ג', טו). והאנשים שלא רוצים לקבל את שלטונו של שאול - "ולא הביא לו מנחה" (שמואל א', י', כז), ועוד כהנה וכהנה.
גם המנחה כקרבן לה' מביעה רעיון דומה: נתינת דבר מועט לה', ובזה האדם כאילו מקריב את נפשו, לאמור: הוא מכיר בכך שכל אשר לו, אף מזונו הבסיסי ביותר - הדגן - הוא מאת ה' (ועיין בספר החינוך מצווה קטז).
בעל הכתב והקבלה (ויקרא ב', א) מבאר את המילה "מנחה" משורש "נח", שהוראתו ההשפלה וההורדה מלמעלה למטה, כמו "כאשר יניח ידו" (שמות י"ז, יא). ולפי זה, הוראת "מנחה" - דבר שהעבד מראה בו הכנעתו לאדוניו. והעני המביא את המעט שבידו קרבן לה', מראה בזה גודל כניעתו לה'.
מן הסוגיות במנחות פרק חמישי (עיין רש"י ותוס' שם נ"ז.) ומסידור ההלכות ברמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (פרק יב), עולה שישנם כמה דינים בסיסיים המאפיינים את המנחה. בחלק מהמנחות חסרים מקצת מן הדינים האלה.
בטבלה דלהלן מצויינים הדינים העיקריים של המנחות: תוספת שמן ולבונה, הגשה וקמיצה, אכילת הכהן ואכילת המזבח, ואיסור חמץ.
| מנחת נדבה | עומר | מנחת נסכים | חביתין וחינוך | חוטא וסוטה | לחם הפנים | שתי הלחם | |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שמן | + | + | + | + | - | - | - |
| לבונה | + | + | - | + | - | + | - |
| הגשה | + | + | - | + | + | - | - |
| קמיצה | + | + | - | - | + | - | - |
| אכילת כהן | + | + | - | - | + | + | + |
| אכילת מזבח | + | + | + | + | + | - | - |
| איסור חימוץ | + | + | + | + | + | + | - |
העולה מן הטבלה, שבמנחת נדבה שנכתבה בתחילת ספר ויקרא (פרק ב') יש את כל המאפיינים הבסיסיים של המנחה. ומנחת העומר שנכתבה אחריה באותו הפרק היא הקרובה לה ביותר (מנחת העומר שונה ממנחת נדבה בהיותה באה מן השעורים וטעונה תנופה ובאה רק מתבואת הארץ, ולכך נתייחס בהמשך).
כלומר, הנדבה והעומר מהוות מעין אב טיפוס לשאר המנחות, שבכל אחת מהן יש דמיון לנדבה ועומר באופן אחר.
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'."(ויקרא כ"ג טו-יז)
התורה קשרה בין העומר לשתי הלחם על ידי ספירת העומר, ונראה שיש פה מערכת אחת של ניגוד והשלמה.
מנחת העומר, כמו שאר המנחות, פרט לשתי הלחם באה מצה. אדם המביא מנחה מבטא את אופן עמידתו לפני ה' - "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה". המצה היא הקמח והמים - ללא תוספת שאור וללא הנפיחות שהוא גורם. ניתן לראות בהבאת המצה עמידה מתוך ענווה. האדם עומד לפני הקב"ה ללא השאור, המסמל את יצר הרע (ברכות י"ז.), ללא התנשאות וניפוח עצמי, ומקבל בלב שלם את אדנותו של ה'. ולכן, גם מנחת העומר הבאה בחג המצות - חג החירות - חירות מיצר הרע (חרות על הלוחות - אל תקרי חרות אלא חירות [אבות ו', ב]) - באה מצה. שתי הלחם מהוות את סופו של התהליך , ולכן - באות חמץ[5] .
הבדל נוסף בין העומר לשתי הלחם, שהעומר בא מן השעורים ושתי הלחם (כשאר המנחות פרט למנחת סוטה) באות מן החיטים.
הרב קוק (אורות ישראל, ח', א) מבאר שבאדם קיימים שני כוחות נפש:
א. כוח האמונה שבלב, הנובע מעומק סגולת הנפש, השייך לרגש הטבעי.
ב. כוח העילוי השכלי.
כנגד הכוח הראשון, מכוונת מנחת העומר של השעורים, שהם מאכל בהמה הנוטה לרגש הטבעי. וכנגד הכוח השכלי באה מנחת שתי הלחם הבאה מן החיטים - "עץ הדעת חיטה היה". התכלית היא, ששני הכוחות יהיו באדם בשלמותם, כאשר הכוח השכלי בא על גבי היסוד של האמונה שבלב, כמו שהעצרת מחוברת לפסח על ידי ספירת העומר.
שתי הלחם אינן קרבות על גבי המזבח, אלא מונפות, ומנחת העומר היא למעשה מנחת הציבור היחידה הקרבה על גבי המזבח. (להוציא מנחות נסכים, אולם את אלו יש לראות כנספח של הזבחים, כך משמע מסידור ההלכות ברמב"ם בהל' מעשה הקרבנות - מנחת נסכים נמצאת באמצע דיני זבחים ולא ביחד עם המנחות). וכאמור, משמעות המנחה היא קבלת אדנות ה' מתוך ענווה.
ענווה זו אינה רק הכרה בשפלות האדם, אלא היא באה במדרגתה הגבוהה מתוך הכרה בגדלות הבורא ומתוך דבקות בה'[6] .
ולכן הביטוי של ענווה בציבור יהיה גבוה יותר מביטויה ביחיד, כיון שההכרה של הציבור היא במדרגה גבוהה יותר מהכרתו של כל יחיד, אשר על כן באה מנחת הציבור לא רק מצה אלא מן השעורים: מאכל בהמה. (הרצי"ה קוק מבאר את ההבדל בין אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר" (בראשית י"ח, כד) לדוד שאמר "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כ"ב, ז), שאברהם הוא רק הגרעין, ולכן, כאדם פרטי הענווה אצלו באה לידי ביטוי בעפר ואפר - דבר נמוך אך בעל משמעות חיובית, אך דוד מבטא את כלל ישראל, ולכן הענווה אצלו במדרגה גבוהה יותר. תולעת היא מושג בעל משמעות שלילית, המלמד על ענווה בדרגה יותר גבוהה, כמבואר בסופו של הפסוק "חרפת אדם ובזוי עם").
ועתה נחזור למה שפתחנו בו - מיקומה של מנחת העומר בפרשת ויקרא. כאמור, המנחה הבסיסית ביותר היא מנחת נדבה הבאה ביחיד. והמנחה הדומה ביותר למנחת נדבה - ליתר דיוק, למנחת הסולת שהיא הראשונה ממנחות הנדבה (שאינה נאפית) - היא מנחת העומר.
מנחת העומר היא חובה הבאה אחת לשנה, אך התורה כתבה אותה בלשון נדבה - "ואם תקריב מנחת בכורים". וכבר עמדו על כך חז"ל:
"יכול נדבה, כשהוא אומר "והבאתם את עמר ראשית קצירכם", לימד שאינה באה אלא חובה".
ומה ראתה התורה לכתוב לשון נדבה בקרבן שהוא חובה, וללמוד ממקום אחר שהוא חובה?
"אם כן, למה נאמר "ואם"? לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה, ואם אין אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם."(תורת כהנים י"ג, כ)
ולכן נכתבה מנחת העומר בפרשת ויקרא אחרי מנחות נדבת היחיד, מכיוון שדווקא במנחת העומר בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר הרעיון של המנחות - קבלת אדנות מתוך ענווה ואף בדרך הקרבתה ובדיניה היא דומה למנחת נדבת יחיד.
למילה "עומר" יש שני פירושים:
א. מידת נפח - עשירית האיפה.
ב. כריכת שיבולים.
עד כה עסקנו בפסוקים בפרשת ויקרא - העוסקים במנחת העומר ובדרך הקרבתה, שמהם עולה משמעות השם השלישי שבמדרש שהובא בראש דברינו - "עומר שמו" - הקרבת עשירית האיפה קמח שעורים עם שמן ולבונה על המזבח.
הפסוקים באמור מתייחסים גם לפירוש המילה "עומר" ככריכת שיבולים שבשדה טרם טחינתה.
עתה ננסה לבאר את שני השמות הראשונים שבמדרש "עומר שיבולים, ו"עומר התנופה".
פרשיות המועדים שבפרשת אמור פותחות בתאריך המועד.
"אלה מועדי ה'... בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש..."(ויקרא כ"ג, ד-ה)
"וידבר ה' אל משה לאמור... בחדש השביעי באחד לחדש..."(שם, כג-כד)
"וידבר ה' אל משה לאמור אך בעשור לחדש השביעי..."(שם, כו-כז)
"וידבר ה' אל משה לאמר... בחמשה עשר יום לחדש השביעי..."(שם, לג-לד)
ואילו פרשיות העומר, הספירה ושתי הלחם, אינן תלויות בתאריך מפורש אלא ב"ממחרת השבת". אך גם בזה אין התורה פותחת אלא תולה את העומר בביאת הארץ ובקציר:
"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן."
(שם, ט-י)
ואכן מצות העומר היא לא רק להקריב מנחה על המזבח, אלא הקציר עצמו הוא מצווה[7] : "בחריש ובקציר תשבות" (שמות ל"ד, כא) - יצא קציר העומר שהוא מצווה.
ולכן, אף אם מצא קצור, מצווה לקצור בט"ז בניסן לשם עומר. וקציר זה אף דוחה את השבת (רמב"ם הל' תמידים ומוספים, פ"ז, הל' ו').
וקציר זה חייב להיות "ראשית קצירכם" - אסור לקצור קציר רשות לפני העומר (רמב"ם שם הלכה י"ג).
המשנה מתארת את העסק הגדול שבו היה נעשה העומר:
"כל העירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהיה נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה אומר להם בא השמש אומרים הין. בא השמש אומרים הין… אקצור? והם אומרים לו קצור. אקצור? והם אומרים לו קצור. שלוש פעמים על כל דבר ודבר והם אומרים לו הין הין הין. כל כך למה? מפני הבייתוסים שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב."(מנחות פרק י', משנה ג)
חז"ל רצו להוציא מלבם של בייתוסים, שחלקו על כל התהליך של הקרבת העומר בט"ז בניסן, ובחרו לעשות "עסק גדול" דווקא מקציר העומר ולא מהקרבתו על גבי המזבח.
את מרכזיותו של הקציר בעניין העומר אנו לומדים אף מסמיכות הפרשיות באמור:
בתוך פרשת המועדות, אחרי מצוות העומר ושתי הלחם, התורה מצווה על מצוות הקציר:
"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם אני ה' א-להיכם."[8](שם, כב)
ישום למעשה של מצוות הקציר מתואר בפירוט בתחילת מגילת רות (השרש קצ"ר מופיע שם 10 פעמים), ובין השיטין רומזת המגילה גם על מצוות העומר.
רות מגיעה לשדות בית לחם "בתחילת קציר שעורים" (רות א', כב) ומלקטת שם עומרים "ותאמר אלקטה נא ואספתי בעומרים אחרי הקוצרים" (שם ב', ז). "גם בין העמרים תלקט" (שם טו). ובועז קולה לה מן השעורים: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר". (שם יד).
וכמו בפרשת המן, שבה התורה חותמת בפסוק המקשר בין העומר לבין האיפה שהיא כמות השעורים הנלקטת לצורך מנחת העומר "והעמר עשירית האיפה הוא" (שמות ט"ז, לו), כך גם כאן רות מגיעה בלקיטתה לאותה כמות של שעורים: "ותחבט את אשר לקטה ויהי כאיפה שעורים" (שם יז). וכבר חז"ל כוונו את בואה של רות לארץ ישראל ליום הקרבתו של העומר:
"ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדה מואב והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים - א"ר שמואל בר נחמן כל מקום שנאמר קציר שעורים בקציר העומר הכתוב מדבר."(רות רבה ד', ג)
"ויהי כבואנה בית לחם ותהם כל העיר עליהם - א"ר שמואל ב"ר סימון אותו היום קציר העומר היה דתנינן תמן כל העירות הסמוכים לשם היו מתכנסות כדי שיהא נקצר בעסק גדול."[9](שם, ג', ז)
מגילת רות מקשרת את מצוות הקציר לעומר, והתורה בפרשת כי תצא קושרת באופן מיוחד את מצוות השכחה לעומר:
"כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' א-להיך בכל מעשה ידיך."(דברים כ"ד, יט)
וחז"ל עמדו על היחוד שיש במצות שכחה:
"מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו אבא מה ראית לשמוח בשמחת מצווה זו יותר מכל מצוות שבתורה? אמר לו כל מצוות שבתורה נתן להם המקום לדעתנו זו שלא לדעתנו. שאילו עשינוהו ברצון לפני המקום לא באת מצווה זו לידינו."(תוספתא פאה ג', יא)
מצוות השכחה - לא ניתן לקיימה מתוך דעת, אלא רק כאשר היא מזדמנת לאדם בעקבות שכחה.
המצווה לא יכולה להגיע אלינו באופן בחירי - מדעתנו, אלא מתקשרת אלינו בפן הסגולי שבנפש האדם.
המילה "עומר" מופיעה במצוות השכחה ובמצוות העומר כדי ללמדנו על המשמעות הדומה של שתי מצוות אלו[10] .
"ר' יוחנן אמר לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך שע"י מצוות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען."(ויקרא רבה, אמור כ"ח ו)
מנין למדו חז"ל לתלות את ירושת הארץ בעומר?
ייתכן שהמקור לכך הוא בספר יהושע.
כבוש הארץ (פרק ו') מתחיל רק אחרי הקרבת העומר "ממחרת הפסח" (שם ה', יא).
בי' בניסן עם ישראל חוצה את הירדן ובאים בברית (מילה ופסח). המן פוסק לרדת, והם קוצרים את תבואת ארץ ישראל שזרעו עמי כנען, מקריבים את העומר ומתחילים לאכול מ"עבור הארץ" ורק אז יכולים לגשת לכיבוש יריחו[11] .
ונראה לומר שדווקא קצירת העומר היא המחברת את העומר לירושת הארץ ולקדושתה, ולכן העומר אינו בא אלא מתבואת הארץ (רמב"ם פ"ז מהלכות תמידין ומוספין ה"ה). וייתכן שזאת גם הסיבה שהיו כורכים את העומר במחובר לקרקע (שם הלכה י"א) ושהעומר בא מן השעורים - הקציר הראשון.
הקשר בין מצוות העומר ובין קדושת הארץ עולה מתוך המשנה, המונה את מדרגות הקדושה בארץ ישראל:
"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר [הבכורים] ושתי הלחם."(כלים א', ו)
ומה ראתה המשנה למנות מצוות אלו ולא שאר המצוות התלויות בארץ?
עונה על כך הגר"א שם:
"בכורים לאו דווקא משום קדושת ארץ ישראל אלא שהיא חובת הארץ ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל, אלא עומר ושתי הלחם, מה שאין מביא אותן אלא מארץ ישראל היא משום קדושת ארץ ישראל".
הגר"א מחלק בין מצוות שגזירת הכתוב הוא שהן חובת קרקע ואינן נוהגות אלא בארץ. ובין העומר ושתי הלחם שהן תלויות בקדושת ארץ ישראל, וכדמבואר בלשון המשנה "ומה היא קדושתה - שמביאים ממנה העומר" וכו'.
הקמח לצורך כל המנחות יכול לבוא מחוץ לארץ, אך העומר ושתי הלחם, שהן מצוות המבטאות את קדושת הארץ, חייבות לבוא רק מארץ ישראל.
עתה נותר לנו לבאר את השם האמצעי שבמדרש שבריש דברינו - "עומר תנופה", "והניף את העמר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן" (ויקרא כ"ג יא).
"עומר" - מנחת העומר - קריבה על גבי המזבח.
"עומר שיבולים" - מצוות קציר העומר - נעשית בשדה.
ונראה לומר ש"עומר התנופה" מחבר בין שניהם.
הנפת העומר היתה נעשית בעזרה אך ממזרח למזבח (לפי הרמב"ם [תמידין ומוספים פ"ז הי"ב] דווקא במזרח המזבח).
ולא כמו הגשת המנחה שנעשית דווקא לפני ה' - במערב המזבח (מנחות ס"א.). כיון שההנפה מחברת את הנעשה מחוץ למקדש עם הנעשה על המזבח, על ידי ההנפה אנחנו מחברים את מצוות קציר העומר, המבטאת את קדושת ארץ ישראל עם הקרבת מנחת העומר, הקשורה לסגולת עם ישראל, והכהן "מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו; ומעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו" (מנחות ס"ב.).
[1] עיין אבן עזרא שאכן פירש פסוקים אלו על דרך הפשט, בניגוד לחז"ל, שלא מדובר כאן במנחת העומר אלא במנחת נדבה.
[2] לעומר יש גם משמעות נוספת, אך על כך בהמשך.
[3] עיין רש"י שם, פס' לו.
[4] בגמרא בקידושין ל"ז-ל"ח יש מחלוקת תנאים אם אסור חדש התחיל מיד עם כניסתם לארץ או רק אחרי ירושה וישיבה, אך הגמרא שם אומרת שלכ"ע אכלו מתבואת הארץ רק בטז' בניסן או בגלל שחיכו להקרבת העומר או שעד אז הספיק להם המן שבכליהם וראה שם בתוס' ד"ה "ממחרת" אם "ממחרת הפסח" הוא ט"ו או ט"ז בניסן.
[5] עיין עוד במאמרו של הרב יואל בן נון מגדים י"ג תשנ"א, חמץ ומצה בפסח, בשבועות ובקרבנות הלחם, עמ' 25.
[6] ראה אורות התשובה י, ד; ומוסר אביך "ענוה".
[7] דעת ר' ישמעאל בשביעת פרק א' משנה ד'.
[8] עיין שם ברמב"ן, רשב"ם, וספורנו שעמדו על כך.
[9] מכאן ראיה שחז"ל ראו בעסק הגדול סביב העומר עניין נוסף מלבד הוצאה מלבן של בייתוסים, שהרי בימי שפוט השופטים עסקינן.
[10] עיין דברי הרב קוק לעיל שקרבן השעורים מכוון כנגד עמק סגולת הנפש שבישראל.
[11] כל זאת על פי הגמרא בראש השנה י"ג., ועיין לעיל. במגילת רות יש תהליך דומה, אמנם של אשה יחידה, אך היא נקראת בפי חז"ל (בבא בתרא צ"א:) "אִמָה של מלכות". עם ישראל בא בברית בכניסתו לארץ, וגם רות מתגיירת בכניסתה לארץ.
