שלמה וולף
בשעת העבודה חייבים הכהנים ללבוש את בגדי הכהונה, אך בזמנים אחרים אסורים הבגדים בלבישה הן בגלל איסור הנאה מבגדי קודש, והן בגלל איסור כלאיים[1] . אך יש לעיין אם מיד בתום העבודה מחויבים הכהנים לפשוט את הבגדים או שמא כל עוד הם במסגרת המקדש לפני העבודה ולאחריה רשאים הם ללובשם.
איתא במשנה בריש מסכת תמיד דהכהנים שהיו ישנים בבית המוקד ביום עבודתם לא היו ישנים בבגדי קודש אלא היו פושטים ומניחים אותם תחת ראשיהם" והגמרא מנסה להסיק מכך:
"שינה הוא דלא, אבל הילוך מהלכים, שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם."(תמיד כ"ז.)
אך בהמשך הגמרא דוחה ראיה זו, ומסקנתה נמצאת במסכת יומא:
"בגדי כהונה - היוצא בהם למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם."(יומא ס"ט.)
ומפרש רש"י שם:
"למדינה אסור - שנוהג בה דרך חול."
משמע מרש"י שהאיסור במדינה אינו משום שאינו מקום עבודה, אלא משום שהוא מקום שנוהג בו דרך חול - מכאן שבהר הבית שהוא מקום שאסור לנהוג בו דרך חול[2] , יהיו הכהנים מותרים לשהות בבגדי כהונה למרות שאינו מקום 'עבודה'.
ובתוס' ישנים שם מפורשים הדברים: "ובמקדש מותר - היינו בכל הר הבית".
ניתן להסביר שיטה זו על פי דברי "המפרש" בסוגיא זו:
"שעל מנת שיהנו בהם אפילו שלא בשעת עבודה הקדישום מתחילה ותנאי בית דין הוא."(תמיד כ"ז. ד"ה "ש"מ בגדי כהונה נתנו להנות בהם")
בית הדין שעל פיו הקדישו את הבגדים מתחילה - הקדיש את הבגדים באופן שהכהנים יוכלו ליהנות בהם אחר זמן העבודה כל עוד אינו נוהג בהם דרך חול[3] .
התוס' בקידושין אומר שלאחר העבודה:
"...דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן. מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע בשלא לצורך אסירא..."(ס"ו. ד"ה 'הקם')
נראה שהתוס' מצמצם את ההיתר למינימום ההכרחי, וזאת מכיון שהוא מבסס את ההיתר לא על "תנאי בית דין", אלא על הכלל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". אך מה שאינו בגדר "מלאכי השרת" ניתן לדרוש מהכהנים, ועל כן נדרש מהם ללכת להוריד את הבגדים מיד בסיום העבודה.
הרמב"ם בהל' כלי המקדש אומר:
"בגדי כהונה מותר ליהנות בהן לפיכך לובש אותן ביום עבודתו אפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה."(שם, פ"ח הי"א)
ובסוף הל' כלאיים מוסיף הרמב"ם שאף לוקים על לבישת האבנט מחוץ לשעת העבודה:
"הכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקים מפני האבנט שהוא כלאיים ולא הותרו בו אלא בשעת העבודה."(פ"י הל' ל"ב)
הראב"ד שם חולק על הרמב"ם ומתיר גם את האבנט.
הרמב"ם מחלק בין איסור הנאה מבגדי כהונה לבין איסור כלאיים. הנאה מבגדי כהונה מותרת בכל יום העבודה (הוא אינו מתייחס לשאלת המקום בו מותר ללבוש את הבגדים). אך לגבי האבנט (שיש בו כלאיים) הרמב"ם אומר שמי שלובשו שלא בזמן העבודה לוקה.
האחרונים תמהו על שיטת הרמב"ם - כיצד אם כן יכולים הכהנים ללבוש בגדי כהונה בשעת שחיטת העוף הבאה על הספק[4] , שהרי אם היא חולין הכהן לובש כלאיים באיסור. וכן כיצד הכהנים שוחטים את הקרבנות בבגדי כהונה, והרי שחיטה כשרה בזר.
"הבן איש חי" מיישב את שיטת הרמב"ם וטוען שהזמנים שבין עבודה לעבודה והסמוכים לעבודה יש להם דין של "מרבה בשיעורים" (כמו הוספה על כמות האוכל שמבשלים לצורך חולה בשבת):
"והנה הכא גבי כלאים אע"ג דהרמב"ם ס"ל היתר כלאים בשעת עבודה אפשר דס"ל כהרשב"א דאיסור רבויי בשיעורא הוא דרבנן ולכן סבירא ליה כל שהכהן לובש בגדים לצורך עבודה שיש לו אותה שעה עבודה לעבוד אין צריך לצמצם שלא יהיה לובש האבנט כי אם בשעת עבודה ממש וגם שבין עבודה לעבודה יפשטנו יען שכל זה שהוא לובשו בין עבודה לעבודה ג"כ או שלובשו קצת זמן קודם שיתחיל העבודה הנה זה נקרא רבוי בשיעורא ואין בו איסור כי אם מדרבנן וכיון שהוא במקדש לית לן בה דקי"ל אין שבות במקדש. ולא אמר הרמב"ם שיש איסור לכהן ללבוש האבנט שלא בשעת עבודה היינו שלובשו אחר שגמר כל עבודתו שלא נשאר לו עוד עבודה לעבוד או בלילה או ביום שאינו יום עבודתו וא"כ השתא מה שמקריב הכהן חטאת העוף הבאה על הספק הוא מקריב בין הבניים בין עבודה לעבודה שאינו מחוייב לפשוט האבנט או שמקריב בזמן שיש עבודה לפניו שצריך לעבוד והוא לובש האבנט לצורך עבודה של ודאי ולכן הכהנים שוחטין הקרבנות גם בהיות בגדי כהונה עליהם אע"ג דשחיטה אינה עבודה דהא שחיטה כשרה בזר."(שו"ת תורה לשמה סי' שי"ז)
בזמן העבודה עצמה הכהנים מחויבים ללבוש ארבעה בגדים: כתונת, מכנסיים, מצנפת, ואבנט.
ברגע סיום העבודה: הם אינם מחויבים לפשוט את הבגדים שהרי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת".
לאחר סיום העבודה: מרש"י ותוס' ישנים משמע שהכהנים יכולים להישאר בבגדים ואף לצאת בהם להר הבית.
מתוספות משמע שמיד שהדבר אפשרי הם מחויבים לפשוט את הבגדים.
והרמב"ם כותב שבמכנסיים כתונת ומצנפת הם יכולים להישאר כל אותו היום, אך את האבנט הם מחויבים לפשוט.
[1] הרמב"ם בפ"ח מהל' כלי המקדש הל' א' וי"א פסק כרבי ביומא י"ב: שאבנטו של כהן הדיוט עשוי מצמר ופשתן והוי שעטנז.
[2] עיין ברכות פ"ט משנה ה'.
[3] ר' דוד הכהן רפפורט (במקדש דוד סי' ל"ו ס"ק ב') אומר שלכהנים מותר לאכול חזה ושוק של שלמים בבגדי כהונה אף בכל ירושלים משום ד"אכילה צורך עבודה היא".
[4] כגון אשה שיש לה ספק לידה או ספק זיבות, שעליה להביא חטאת העוף כדי שתוכל לאכול קודשים, והחטאת אינה נאכלת מספק, ועיין עוד רמב"ם פ"א מהל' מחוסרי כפרה.
