א. הסוגיה במסכת שבת
הגמרא בשבת (יד:-טז :) דנה בגזירה על כלי זכוכית שיקבלו טומאה, וז"ל:
יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית...
כלי זכוכית מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה? אמר ריש לקיש:
[1] הואיל ותחילת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס.
אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה, אלמה תנן: ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית? הכא במאי עסקינן, כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר, ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד...
אלא מעתה לא ליטמו מגבן, אלמה תנן: כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה, מיטמאין ומטמאין מאויריהן ומיטמאין מאחוריהן ואין מיטמאין מגביהן ושבירתן מטהרתן. כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה, אבל מידי אחרינא לא!
אמרי: כיון דכי נשתברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות.
אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות... ואילו גבי כלי זכוכית תנן... חזר ועשה מהן כלים מקבלים טומאה מכאן ולהבא...
בטומאה דרבנן לא אחיתו לה רבנן טומאה.
פשוטיהן מיהא ליטמא, דהא פשוטי כלי מתכות דאורייתא נינהו?
עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים.
[2]
רב אשי אמר: לעולם לכלי חרס דמו, ודקא קשיא לך לא ליטמו מגבן, הואיל ונראה תוכו כברו.
בירור התירוץ "שוינהו ככלי מתכות"
את תירוץ הגמ ' "אמרי כיון דכי נשתברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות" ניתן להבין בצורות שונות:
א. הגמ ' בשלב זה חוזרת מכל הנאמר לעיל, דוחה את דברי ריש לקיש וסוברת שכלי זכוכית הרי הם ככלי מתכות, ולכן יש להם טהרה במקווה, כפשט המשנה במקוואות, וגם נטמאים מגבם.
ב. באופן בסיסי הסברה היא כר"ל, שהטומאה היא משום הדמיון לכלי חרס, ורק בפרט זה של טומאה מגבו דימו אותם חכמים לכלי מתכת.
לפי הגרסה שלפנינו בגמ ' "אמרי", ולא "אלא", משמע כפירוש השני,
[3] שאין הגמ ' חוזרת בה מהדרך הראשונה, אבל התוס ' ד"ה אלא מביא גרסה "אלא" (ודוחה אותה, כדלהלן). לעומת זאת, מלשונו של רב אשי "לעולם לכלי חרס דמו" משמע כפירוש הראשון, שעד לדבריו סברנו שכלי זכוכית אינם דומים לכלי חרס כלל. לפירוש השני נצטרך לדחוק, שכוונתו היא שלעולם לכלי חרס בלבד דמו.
מרש"י נראה שהלך בדרך הראשונה, שכן כתב:
אם נטמאו וניקבו וטהרו וחזר ועשה מהן כלים יחזרו לטומאתן להטעינן טבילה הואיל וככלי מתכות נינהו (ד"ה לטומאתן ישנה).
כלומר, על פי שלב זה בגמ ' יש טבילה לכלי זכוכית.
[4] גם לשונו בסיום "הואיל וככלי מתכות נינהו " כללית, ולפירוש השני היה ראוי לומר "הואיל ולחומרא שוינהו ככלי מתכות". וכן משמע ממש"כ בד"ה לעולם לכלי חרס דמו "הואיל וברייתן מן החול", שמפורש בגמ ' לעיל, ומשמע שכעת טעם זה חוזר וניעור, לאחר שנדחה בשלב שבו הגמ ' דימתה כלי זכוכית לכלי מתכות.
אבל התוס ' הולך במפורש בדרך השנייה:
אלא כיון דכי נשברו יש להם תקנה. לא גרסינן אלא, דלא הדר ביה ממאי דאמר שוינהו רבנן ככלי חרס. דמשום טעם דנשברו יש להם תקנה אין סברא להוריד להם טומאה, אלא משום דלכלי חרס דמי לגמרי, וכיון דכבר הורידו להם טומאה משום דדמו לכלי חרס, משום כיון דנשברו יש להם תקנה שוינהו רבנן כמתכות לעניין טומאת גבן.
כלומר, הדמיון לכלי חרס הוא עיקרי, והדמיון לכלי מתכת הוא שולי. לכן ביסודו של דבר דינם ככלי חרס, ובדין מסוים גם כמתכת.
לפי זה התוס ' (ד"ה עבדי, ו-טו : ד"ה אתו) גם מפרש את דברי הגמ ' שלא שורפים תרומה על כלי זכוכית דהיינו דווקא בטומאת גבן, שהיא משום הדמיון לכלי מתכת, אבל על שאר הטומאות, שהן משום הדמיון לכלי חרס, שורפים את התרומה. ואף זה מוסבר מאותו טעם:
דדווקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין תרומה וקדשים, דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות, אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפים תרומה וקדשים, דהא דמו לגמרי לכלי חרס (ד"ה אתו).
[5]
נראה שרש"י חולק על הסברה היסודית בתוס', ודעתו היא שהדמיון לכלי מתכות "הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה" אינו עניין צדדי אלא מהותי.
[6] ההגדרה של כלי מתכת היא שהם ניתכים, ו"נשתברו יש להם תקנה" היינו בהתכה, כפרש"י, וזהו רק סימן לכך שהם ניתכים. וגדולה מזו כתב רש"י במקום אחר:
טומאת כלי זכוכית דרבנן, שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה: 'הזהב והכסף והנחשת והברזל וגו' ' (ר"ה יט: ד"ה וחכמים מטהרין).
כלומר, הזכוכית נחשבת כמתכת ממש, ולפיכך הוצרך להסביר שכלי זכוכית טהורים מדאורייתא משום שרק מתכות המנויות בפרשה טמאות.
[7]
נראה שיש נפקא מינה במחלוקת זו לגבי אוויר כלי זכוכית. התוס ' (ד"ה אלא מעתה וד"ה עבדי) נוקט שאוויר כלי זכוכית טמא,
[8] בניגוד למשתמע בפשטות מהמשנה בכלים (פ"ב מ"א): "כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה מיתטמאין ומטמאין באויר", ואחר כך כתבה בכלי זכוכית דינים אחרים, ומשמע שהדינים הנ"ל אינם קיימים בכלי זכוכית, והתוס ' נדחק בזה, עיי"ש. נראה שהתוס ' מוכרח לדוחק זה לשיטתו בביאור התירוץ "שוינהו ככלי מתכות".
ביאור הדבר, שיש להקשות על התוס ', אם לפי תירוץ זה כלי זכוכית הם דין משותף, מקצתו כחרס ומקצתו כמתכת, מדוע הגמ ' מקשה על טומאה ישנה וטומאת פשוטיהן ומניחה בפשטות שבפרטים אלו יהיה הדין כמתכת? הרי אפשר שבאלו דינם כחרס כשם שאין לכלי זכוכית טהרה במקווה! ועל כן צריך לומר לדעת התוס ', שהשיתוף בין חרס ומתכת מוליד את חומרות שני הצדדים, מחד אין טהרה במקווה ומאידך מקבלים טומאה מגבן, ולכן הגמ ' סוברת שהוא הדין לטומאה ישנה וטומאת פשוטיהן. ממילא התוס ' מוכרח לומר שגם החומרה בכלי חרס שמקבלים טומאה מאווירן קיימת בכלי זכוכית. זאת, בניגוד לרמב"ם והראב"ד (הל' כלים פ"א ה"ה), שסוברים שכלי זכוכית אינם נטמאים מאווירם.
סיוע לשיטת רש"י וסיעתו יש להביא מקושיית הגמ ' "אלא מעתה יחזרו לטומאה ישנה ככלי מתכות". נראה תמוה לגזור טומאה ישנה בכלי שאין לו טהרה במקווה, שהרי טעם טומאה ישנה התבאר בגמ ' להלן (טז :), שהוא לרשב"ג משום גדר מי חטאת, דהיינו שלא ירתכו את הכלים ויתקנום מחדש במקום לטהרם במי חטאת, וכן מחשש שיאמרו שטבילה בת יומא עולה לה, דהיינו שיחשבו שכפי שטהרת הכלי בהתכה אינה מצריכה הערב שמש, הוא הדין לטבילה, לרבא אליבא דרבנן. שני הטעמים לא מתאימים לדבר שאין לו טהרה בטבילה והזאה.
[9] נראה אם כן שההווא אמינא לגזור טומאה ישנה בנויה על כך שלכלי זכוכית יש טהרה במקווה.
[10]
מסקנת הסוגיה
דברי רב אשי בסוף הסוגיה "לעולם לכלי חרס דמו" סותרים לכאורה לדבריו בע"ז עה : לגבי טבילת כלים הנקנים מגוי: "אמר רב אשי: הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו". הראשונים עסקו בשאלה זו, ורובם חילקו בין טומאה לטבילת כלי גויים באופנים שונים, ועל כל פנים קיימו את מה שנראה כמסקנת הסוגיה בשבת, שכלי זכוכית דומים לכלי חרס, ואין להם טהרה במקווה.
[11]
אבל מצינו כמה ראשונים, שסתירה זו לגמ ' בע"ז הביאה אותם לדחות את מסקנת הגמ ' בשבת, או לצמצם את משמעותה:
א. רבנו חננאל בשבת כותב כי למסקנת הגמ ' בשבת, יש לכלי זכוכית טהרה במקווה בדומה לכלי מתכות, ודברי רב אשי בסוף הסוגיא כי "לעולם לכלי חרס דמו" נועדו רק להסביר את הקולא, שאין פשוטי כלי זכוכית מקבלים טומאה.
[12]
ב. הראב"ד בחידושיו לע"ז שם כתב: "והא דאמר רב אשי גבי כלי זכוכית לעניין טומאה לעולם ככלי חרס דמו... ההוא שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן ". כלומר, כוונת רב אשי רק לומר שהקושיה על טומאת גבן איננה מכריחה לומר שככלי מתכות דמו, ועדיין אפשר להסביר שהם ככלי חרס ובכל זאת גזרו טומאה מגבן; אבל אליבא דאמת דעתו שכלי זכוכית ככלי מתכת, כדבריו בע"ז.
[13]
ג. הר"ש (כלים פ"ל מ"ד) כתב במפורש שלכלי זכוכית יש טהרה במקווה. עוד מצאנו לר"ש
[14] בתוס' (ראש השנה יט. ד"ה יהודה), שהביא את דברי ריב"א "דכלי זכוכית ככלי חרס דמו", ודחה "דהא לא קיימא מסקנא הכי בפ"ק דשבת, דמסקינן הואיל ונשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו". אם כן דעתו כראב"ד, שלתירוץ "ככלי מתכות" זהו הנימוק הבלעדי לטומאת כלי זכוכית, ותירוץ זה קיים גם למסקנה.
[15]
ד. הרשב"א בתשובתו (ח"א סי' תקמז ), נשאל אודות כלי חרס מצופה עופרת, האם דינו לטומאה כחרס או מתכת. תשובתו היא, שמדברי הגמ ' שלכלי זכוכית יש טהרה במקווה שכן "כיון דכי נשברו יש להן תקנה שוינהו רבנן ככלי מתכות", מוכח שכל כלי שיש לו טהרה במקווה נידון ככלי מתכות, ולכן גם כלים אלו שיש להם טהרה במקווה נידונים ככלי מתכות. ברור אם כן, שהרשב"א מסיק מהגמ ' בע"ז שהתירוץ "שוינהו ככלי מתכות" הוא עיקר להלכה, ומשמעו שכלי זכוכית ככלי מתכת לכל דבר.
אם כן מצאנו חבל ראשונים שסוברים, שלמסקנת הסוגיה יש לכלי זכוכית טהרה במקווה: דעת ר"ח שזו כוונת רב אשי בתירוצו. ודעת הראב"ד שלפי תירוץ רב אשי כלי זכוכית ככלי חרס לגמרי, אבל תירוץ זה נאמר כדיחוי בעלמא, והעיקר שכלי זכוכית ככלי מתכת, וכן דעת הרשב"א וכן נראה בדעת הר"ש על פי התוס ' בר"ה.
נראה שיש נפקא מינה בין השיטות הללו לגבי חילוקים אחרים בין מתכת לחרס, שאינם מוזכרים בסוגיה, כגון האם כלי זכוכית שנטמא במת נעשה אב הטומאה. אם בעיקרו הוא כחרס פרט לעניין טבילה, כדעת ר"ח, הרי שאינו נעשה אב הטומאה. אבל אם דינו כמתכת, הרי הוא נעשה אב הטומאה.
סיוע לשיטת ראשונים זו, שאינה מחלקת בין טבילה מטומאה לבין טבילת כלי גויים, יש להביא מתחילת הסוגיה: "אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקווה, אלמה תנן ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית? הב"ע כגון שניקבו...". מה ראתה הגמ ' להידחק כך, ולמה לא העמידה את המשנה בטבילת כלי גויים? התוס ' (טו : ד"ה אלמה) עמדו על כך, ותירצו שאי אפשר להסביר כך את המשנה, משום הסיפא "על השלחן ועל הטבלה ועל הדרגש חוצצין ", שהם כלי עץ וגם אינם כלי אוכל, ולכן הכרח להעמיד את כל המשנה בטבילה מטומאה. ולא הבנתי מה ההכרח בזה, נימא הא כדאיתיה והא כדאיתיה, והרי אין המשנה מדברת על חיוב הטבילה אלא על דיני חציצה! אלא על כורחנו נאמר שאין חילוק בין טבילה לטהרה לבין טבילה לכלים הנקנים מן הגויים.
להלכה, דעת הרבה אחרונים כדעת רוב הראשונים, שלכלי זכוכית אין טהרה במקווה. אולם הגר"א (בביאורו לשו"ע, יו"ד סי' קכ סקי"ט ) אוחז בשיטת רבנו חננאל (ולא הזכירו, כי עדיין לא נדפס בימיו), שלעניין הטהרה דימו כלי זכוכית למתכת, וז"ל:
צ"ע לדינא, דרב אשי גופא ס"ל בע"ז טעמא דכי נשתברו כו '... וקשה לחלק בזה בין טבילה דהכא לטבילה דהתם. ולולי דבריהם [של התוס '] היה נראה... בטומאה דמינהו לכלי חרס הואיל ותחילת כו ' אבל בטבילה בין חדשים בין לטהרה דלית להו לכלי חרס טבילה דמינהו לכלי מתכות ואתי מתניתין הנ"ל [במקואות] כרבנן.
[16]
ב. ראיות שלזכוכית יש טהרה במקווה
1. משניות, תוספתות ומדרשי הלכה
א. כלים פ"ב מ"א:
כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים. נשברו – טהרו... כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה... ואינן מיטמאין מגביהן ושבירתן היא טהרתן.
בשינוי הלשון "נשברו טהרו" לגבי כלי זכוכית לעומת "שבירתן היא טהרתן" לגבי כלי חרס, נרמז דין נוסף שמיוחד בכלי חרס, שרק שבירתו מטהרתו ואין לו טהרה במקווה,
[17] ומשמע שלכלי זכוכית שברישא יש טהרה במקווה. אמנם הגמרא בשבת הנ"ל מדקדקת מהסיפא שכלי זכוכית נטמאים מגבם, ובכל זאת אינה מוכיחה מכאן שיש להם טהרה במקווה, כלומר שלא ראתה את שינוי הלשון כדיוק מוכרח. אך יש להעיר שבנוסח המשנה שמופיע בגמרא כתוב "ושבירתן מטהרתן" במקום "ושבירתן היא טהרתן",
[18] ולפי גרסה זו באמת אין מקום לדייק שרק שבירתן מטהרתן בניגוד לרישא.
[19]
ב. פשטות המשנה במקוואות שמובאת בגמ ' "הזפת והמור ככלי זכוכית" מורה שיש טבילה לכלי זכוכית. אמנם האוקימתא שמדובר במקרה שניקבו והטיף לתוכן אבר אינה קשה כל כך, כי סוף סוף המשנה צריכה להשמיענו מה דין כלי זכוכית באופן המסוים שבו צריך להטבילם, ולא טרחה לציין מהו האופן שבו יש להם טבילה. מכל מקום פשטות הדברים שיש טהרה לסתם כלי זכוכית, ולפי"ז גם א"צ להעמיד כר"מ.
[20]
ג. תמוה מאוד שלא נאמר בשום מקום במשנה ותוספתא שאין טבילה לכלי זכוכית.
[21]
ד. תוספתא כלים ב"ב פ"ז ה"ג :
כלי זכוכית מדברי סופרים טומאתן שוה... השידה והתיבה והמגדל של זכוכית הבאים במידה טהורין, ושאר כל כלי זכוכית אע"פ שבאין במידה טמאים, וזה חומר בכלי זכוכית מכלי עץ.
משמע שפרט לזה כלי זכוכית ככלי עץ, וכשם שכלי עץ יש להם טהרה במקווה, הוא הדין לכלי זכוכית.
ה. בכמה מקומות משמע שמכל הכלים רק כלי חרס אינו נטהר במקווה. שנינו (עדויות פ"א מי"ד, ובדומה לכך בכלים פ"י מ"א ואהלות פ"ה מ"ג): "כלי חרס...אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס". והטעם שמציל על כלי חרס מפני שאין להם טהרה במקווה, ולכן לא יסמכו בהם על עם הארץ (עיין חגיגה כב :). ומשמע שאינו מציל על כלי זכוכית, משום שיש להם טהרה במקווה.
ו. בכמה מקומות משמע שכלי שמיטמא מגבו נקרא "כלי שטף", כלומר שיש לו טהרה במקווה. כך למשל בתוספתא (כלים ב"ק פ"ו ה"ה): "כלי שטף שהוא מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור הרי זה טמא, שכל שאינו מציל באהל המת אינו מציל באהל השרץ". "כלי שטף" משמש כאן ככינוי לכלי שנטמא מגבו ולכן אינו מציל באהל המת. וכן בתוספתא (זבים פ"ג ה"ב ): "ומטמאין כלי שטף במגע וכלי חרס בהיסט". וכן בתוספתא (טבו"י פ"א ה"ג ): "ולטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף מאחוריו וכלי חרס מאוירו ". מכיוון שכלי זכוכית נטמא מגבו, כמפורש בסוגיה בשבת על פי המשנה בכלים הנ"ל, משמע שאף הוא בכלל "כלי שטף", דהיינו כלי שנטהר בטבילה.
ז. בספרי זוטא (פיסקה לא, כ) על הפסוק "וכל בגד וכל עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו" נאמר: " 'מכל כלי עץ' – [לרבות] כלי עור כלי עצם כלי זכוכית". מסתבר שזוהי אסמכתא, וכן כתבו מפרשי הספרי זוטא, ומכל מקום יש ללמוד מכאן שגם על כלי זכוכית נכון לומר "תתחטאו" בהזאה.
2. טבילת צלוחית כוס ולגין
מצאנו במקומות רבים בחז"ל כי לצלוחית, כוס ולגין יש טהרה במקווה. כפי שיוכח, כלים אלו הם כלי זכוכית, ומכך מוכח שלכלי זכוכית יש טהרה במקווה.
צלוחית
בכמה מקומות מפורש כי לצלוחית יש טהרה במקווה:
א. מקוואות פ"י מ"א: "כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל... צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה עד שינקבנה מצדה".
ב. תוספתא מקואות פ"ז ה"ב : "זפת שבכוס ושבצלוחית מתוכן חוצצת ומאחוריו אינו חוצצת...".
ג. שם, ה"ה: "צלוחית ששפתה שופעת לאחוריה מורידה דרך פיה והופכה ומטביל ומעלה אותה דרך שוליה דברי רבי עקיבא...".
והנה מצאנו בכמה מקומות שצלוחית היא חפץ שביר:
א. ב"ב פ"ה מ"ט: "השולח את בנו אצל חנוני... שבר את הצלוחית... רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו". ובתוספתא שם (פ"ה ה"ב ): "ור ' יהודה פוטר שעל מנת כן שלח בנו אצל חנוני על מנת שיאבד את האיסר וישבר את הצלוחית", כלומר שהשבירה צפויה.
ב. תוספתא ב"ק פ"ב ה"ד : "נשברה כדו וצלוחיתו ברשות הרבים".
ג. ערובין צח: "מאי נותנין עליו דקתני – כלים הנשברים. תנ"ה זיז שלפני החלון היוצא לרשות הרבים נותנין עליו קערות וכוסות קיתוניות וצלוחיות".
כלים שבירים הם כלי חרס או זכוכית, וכמה שכתב רש"י בערובין שם: " 'כלים הנשברים' – כלי חרס וזכוכית", וכן מפורש ברמב"ם (הל' שבת פט"ו ה"ז ). לפיכך כשאנו מוצאים שלצלוחית יש טהרה במקווה, והרי בודאי לא מדובר בשל חרס, ע"כ יש להעמיד בצלוחית של זכוכית, וללמוד מכאן שיש לה טהרה במקווה. ולא מסתבר כלל להעמיד את כל המקורות על טבילת צלוחית בצלוחית שניקבה והטיף לתוכה אבר (ולהעמיד את כל אלו כר"מ דווקא).
נוסף על כך יש להוכיח מכמה ראיות שסתם צלוחית היא של זכוכית:
א. כלים פ"ל מ"ד: "צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה וגדולה שניטל פיה טהורה. של פלייטון שניטל פיה טהורה מפני שהיא סורחת את היד". פרק ל' בכלים עוסק כולו בכלי זכוכית, ואילו כלי חרס נשנו בפרקים ב-י, כלי מתכת בפרקים יא-יד, וכלי עץ ועצם בפרקים טו -יט. צלוחית אינה מוזכרת במסכת בשום מקום פרט לפרק זה!
[22]
ב. תוספתא (כלים ב"ב פ"ז ה"ד ): "הכוס והצלוחית שניקבו...". ועוד שם "צלוחית של יין ושל שמן שניטל...". הסדר בתוספתא תואם למשנה, ופרק ז בתוספתא כלים בבא בתרא (מהל' ג עד הסוף) עוסק בכלי זכוכית, ואילו כלי חרס נשנו בתוספתא כלים בבא קמא.
ג. תוספתא שבת (פ"ט הי"ב): "בולמס לעשות הימנו צלוחית קטנה של פליטון. סכוכית – אחרים אומרים: כדי לפצע בה שתי נימין כאחת".
[23] במקום "בולמס " צ"ל "בולוס ", והוא גוש זכוכית שממנו עושים את הכלים, בניגוד ל"סכוכית " שבסיפא, שהוא שבר זכוכית.
[24]
ד. מסכת שמחות (פ"ח ה"ב ): "עושין חופות לחתנים ולכלות... אלו דברים שתולין בהן... ולגינין וצלוחיות של שמן המר. ואלו דברים שאין תולין בהן... ולגינין וצלוחיות של שמן מתוק". מכך שהלגינין והצלוחיות תלויים לנוי (ולא להרחה, שהרי השמן מר), שמע מינה שהצלוחיות שקופות.
[25]
ה. ברייתא בע"ז (עה :): "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים... דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחן ומטבילן והם טהורין ". מוכח מכאן שצלוחית אינה של חרס, שהרי כלי חרס הניקחים מגוי אינם צריכים טבילה. משמע גם שלצלוחית יש טהרה במקווה, כי אם ה"טהורין " הוא רק לעניין חיוב טבילת כלי גויים, והצלוחית נשארת בטומאתה, לא היה לברייתא לסתום "והם טהורין ".
על אף ראיות רבות אלו, כמה ראשונים סברו שסתם צלוחית היא של חרס.
[26] לעומת זאת, בתוס' בנדה (ד. ד"ה שאני אומר) משמע שלצלוחית יש טהרה במקווה (וכן בספר הישר לר"ת חלק החידושים סימן קסה ). היעב"ץ בהגהותיו בנדה שם הקשה באמת על התוס ' מהמשנה בב"ב פ"ה מ"ט הנ"ל, שמוכח שצלוחית היא שבירה, והסיק ממנה שהצלוחית היא של חרס ואין לה טהרה במקווה. אך כאמור, מפורש בהרבה מקומות שיש לצלוחית טהרה במקווה, וההוכחה שהיא שבירה מלמדת שהיא מזכוכית.
[27]
היה מקום לפרש שכל המקורות בעניין טבילת צלוחית עוסקים בטבילת כלים שנקנו מנכרי, אבל נראה שברוב המקורות אי אפשר לפרש כך.
[28]
כוס
ישנם כמה מקורות המורים על כך שיש לכוס טבילה:
א. תוספתא ביצה פ"ב ה"ו : "כלים שנטמאו באב הטומאה אין מטבילין אותן ביום טוב... אבל ממלא הוא כוס... לשתות וחושב עליהן ומטבילן".
ב. תוספתא חגיגה פ"ג ה"ב : "...מטבילין כלים בתוך כלים כוסות בתוך כוסות...".
ג. תוספתא מקוואות פ"ז ה"ב : "זפת שבכוס ושבצלוחית מתוכן חוצצת ומאחוריו אינו חוצצת...".
ואלו הן הראיות לכך שסתם כוס היא מזכוכית:
א. כלים פ"ל מ"ג: "כוס שנפגם רובו טהור". כאמור לעיל, זהו הפרק העוסק בכלי זכוכית. הכוס אינה נזכרת לפני כן במסכת, פרט לפכ"ה בעניין אחוריים ותוך, שאינו מתייחס למין מסוים אלא לכל כלי השטף.
ב. תוספתא כלים ב"ב פ"ז ה"ד : "הכוס והצלוחית שניקבו...". יש ללמוד מן המיקום בפרק האחרון במסכת שמדובר בזכוכית.
ג. פסחים נה : "מביאים כלים מבית האומן, כגון... והכוס מבית הזגג".
ד. ברייתא בנדה (כ.): "כשהוא בודקן [למראות הדמים, בהשוואה למימי אדמה והמזוג וכו '] אין בודקן אלא בכוס". ברור שבדיקה טובה אפשרית רק בכוס זכוכית שקופה, וכן פרש"י שם.
אמנם בכמה מקומות (פסחים פ"ה מ"ח ועוד) מצאנו ש'כוס ' משמשת לזריקת דם הקרבנות, וע"כ צ"ל שמדובר בכוס של מתכת, שהרי כלי שרת מזכוכית פסול (רמב"ם הל' בה"ב פ"א הי"ח). אך אין זו סתם כוס האמורה במשנה, ורק בעניין זריקת הדם ניתן השם "כוס" לכלי מתכת.
[29]
בראשונים מצאנו דיון על זיהויה של 'כוס' סתם בהקשר לשתי הלכות: דין אחוריים ותוך, שמוזכר גם לגבי כוס (כלים פכ"ה מ"ז-ח וגמ ' ברכות נב.), שהראשונים דנו האם דין זה קיים גם בכלי חרס,
[30] ודין הכשר כוס יין ששתה ממנה גוי (ע"ז לג:), שטעונה הדחה ג' פעמים, האם זה נאמר דווקא בכלי חרס או גם בחומרים אחרים. מדברי רש"י בכמה מקומות נראה שדעתו שסתם כוס במשנה היא מחרס.
[31] לעומתו, הריטב"א (ברכות נב.) כתב "דסתם כוס אינו של חרס". ובתוס ' (ע"ז לג: ד"ה כסי) כתב: "ודוקא בכוסות של חרס, אבל של עץ או של מתכת וזכוכית א"צ להדיח רק פעם אחת. מיהו בהרבה מקומות בתלמוד מצינו כוסות סתם שהם של מתכות וזכוכית ונכון להדיח שלוש פעמים בכל הכלים". אם כן לדעתו סתם כוס היא של חרס, אבל מצינו בתלמוד גם כוסות מתכת וזכוכית. ולענ"ד סתם כוס במשנה וברייתא היא של זכוכית,
[32] כאמור, אך כוס שבגמ ' היא בדרך כלל מחרס או מתכת.
[33]
בכמה מקומות מפורש שללגין יש טהרה בטבילה ובהזאה :
א. אהלות פ"ה מ"ד: "לגין שהוא מלא משקין טהורין הלגין טמא טומאת שבעה".
ב. משנה טבו"י פ"ד מ"ד: "לגין שהוא טבול יום".
ג. תוספתא מקואות פ"ז ה"א: "לגין שהוא מלא מים...והטבילן טהור". וכן עוד שם בהמשך בה"ה.
המפרשים כתבו שלגין הוא כלי מתכת (רמב"ם בפיה"מ אהלות שם) או עץ (ר"ש שם). אך נלע"ד להוכיח מכמה ראיות שהלגין הוא כלי זכוכית:
א. כלים פ"ל מ"ד: "לגינין גדולים שניטל פיהן טמאין מפני שהוא מתקנן לכבשין ". פרק ל' עוסק בזכוכית, כנ"ל, ודין הלגין לא נזכר במסכת לפני כן (פרט לבית הלגינין בפט"ז מ"ב שהוא כלי עץ המחזיק את הלגינין ). ועוד, שדין הלגינים שניטל פיהם נאמר בניגוד לדין הקודם "של פלייטון שניטל פיה טהורה מפני שהיא סורחת את היד". כלומר, צלוחית ניטלת ביד, ולכן כשהיא שבורה שבר הזכוכית פוצע את היד, אבל הלגינים הגדולים שנשברו אינם מיטלטלין אלא עשויים לכבישה ממושכת, ולכן אין שבר הזכוכית מונע את השימוש בהם (פיה"מ לרמב"ם). הרי שהלגין עשוי זכוכית, שעלולה לפצוע.
ב. מסכת שמחות פ"ח ה"ב הנ"ל (לגבי צלוחית), שאומרת שתולים שמן לנוי בלגינין.
ג. מקצת ראיה שהלגין שביר ניתן להביא מהמשנה בטבול יום הנ"ל "לגין שהוא טבול יום ומלאהו מן החבית מעשר טבל... נשברה החבית הלגין בטבלו, נשבר הלגין החבית בטבלה". אם הלגין הוא של עץ או מתכת, היה ראוי למשנה לומר "נשפך הלגין".
[35] ואם הוא שביר ודאי הוא מזכוכית ולא מחרס, שהרי מדובר בלגין טבול יום.
ד. ראיה נוספת מצירוף דברי חז"ל בעניין המנהג להביא יין לבית האבל. במו"ק כז. איתא :
ת"ר: בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה (כלומר, שקופה) ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים.
ובחולין צד. מצינו: "ת"ר לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו ", כי כשנותן מים בלגין הוא גונב דעת הבריות לחשוב שהביא יין.
[36] ובירושלמי (דמאי פ"ד ה"ג ): "אין מוליכין לבית האבל בכלי זכוכית צבועה מפני שהוא טוענו טענת חנם", ונראה שהוא ט"ס, וצ"ל "אין מוליכין מים", כדלעיל. הרי, שמה שנאמר בבבלי על לגין נאמר בירושלמי על זכוכית צבועה, והדברים מוכיחים על עצמם שכל זה היינו הך, כלומר שההולכה בלגין היא קיום המנהג להביא בכלי זכוכית צבועה, ובזכוכית כזו יש חשש לגנבת דעת, שיחשבו שהמים הם יין. אם כן הלגין הוא כלי זכוכית.
[37]
3. מחיר הזכוכית
הזכוכית נזכרת בהרבה מקומות כמצרך יקר מאוד ומבוקש.
[38] מכיוון שכך, נראה תמוה לגזור על כלי זכוכית טומאה שאין לה טהרה במקווה. כלי החרס, מלבד שהיו זולים מאוד, יש להם גם יתרון משמעותי בכך שאינם מקבלים טומאה מגבם, וזה מקל מאוד על הזהירות מלטמא אותם. לעומת זאת, כלי זכוכית הרי לכל הדעות נטמאים מגבם, ואם כן אין אפשרות להשתמש בהם בטהרה לאורך ימים, וזו גזירה שיש בה איבוד ממון רב, או לחילופין מניעת השימוש בהם.
[39]
אמנם בתקופה מאוחרת יותר הייתה ירידה תלולה במחיר הזכוכית,
[40] ירידה שמתועדת גם במקורות חיצוניים מהמאה הראשונה למניינם.
[41] החוקרים מייחסים זאת להתפשטות שיטת הייצור על ידי ניפוח, שהחלה למעלה ממאה שנה לפני החורבן,
[42] והחליפה את היצור על ידי יציקה לדפוס, או גילוף בגוש זכוכית. כך התאפשר ייצור המוני, שהפך את כלי הזכוכית למוצר השווה לכל נפש, וזה מסביר את המקורות הנ"ל על כך שסתם כוס וצלוחית ולגין ביתיים הם מזכוכית. עם זאת, הגזירה על כלי זכוכית הייתה בתקופה שבה הזכוכית עדיין הייתה יקרה מאוד, שהרי בשבת טו. נאמר שיוסי בן יועזר, מה'זוג ' הראשון, שחי למעלה מ-200 שנה לפני החורבן, הוא שגזר על ארץ העמים ועל כלי זכוכית.
[43] לפיכך עומד בתוקפו שיקול ההפסד המרובה, שמלמד על כך שיש לזכוכית טהרה במקווה.
4. ייצור וייבוא כלי זכוכית
אם כלי הזכוכית אינם נטהרים במקווה, קיים הכרח לייצר אותם על ידי חברים על מנת להשתמש בהם בטהרה, ואי אפשר להשתמש בכלי שיוצר על ידי גוי או עם הארץ, וכן אי אפשר להשתמש בכלים שיוצרו בארץ העמים. וכן כתב במפורש אחד מהראשונים, ר"י קלונימוס :
ונ"ל לפי מאי דמסקינן דכלי זכוכית אין לו טהרה במקווה, לאותן שאוכלין חולין בטהרה שאסור ליקח כלי זכוכית מגוי, דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהן...וכן של עמי הארץ (ערכי תנאים ואמוראים, ח"א עמ ' קמז ).
[44]
בעיה זהה קיימת בכלי חרס, ומצאנו בחז"ל שלושה פתרונות לנושא:
א. פיקוח של חבר על הוצאת הכלים מהכבשן (פרה פ"ה מ"א).
ב. ייצור כלים בלתי מוגמרים בחו"ל, הבאתם לארץ וצירופם בכבשן בארץ (תוספתא כלים ב"ק פ"ג ה"ד ).
ג. חכמים הקלו הקלות שונות בירושלים וסביבותיה לגבי נאמנות הקדרים עמי הארץ על טהרת כלי חרס (חגיגה כה:-כו.).
לא מצאנו בחז"ל התייחסות לבעיה זו בכלי זכוכית, והפתרון של יבוא כלי בלתי גמור אינו יפה לענייננו – כלי אדמה שלא נצרף בכבשן הוא כלי מגובש, שאפשר להעבירו בצורה זו ממקום למקום ולהשתמש בו. לכן ניתן להכין את הכלי בחו"ל ורק את הצירוף לעשות בא"י. בזכוכית התהליך הפוך: בתחילה מתיכים את החומר בכבשן כדי שיהיה צמיג, אחר כך הזגג מעצב את הכלי, ולבסוף מניחו להצטנן. נמצא שאין כלי זכוכית שהוא גם מעוצב וגם לא גמור. גם פיקוח של חבר על הוצאת הכלים מהכבשן אינו מספיק, משום שכלי חרס אינו מיטמא מגבו, ולכן עם הארץ יכול להוציאו מהכבשן לעיני החבר ולתת אותו לחבר, מה שאין כן כלי זכוכית, שמיטמאים מגבם, והחבר יצטרך לקחתם בעצמו מן הכבשן. היעדר הדיון בחז"ל בפרטי הדברים הללו מוכיח שהבעיה איננה קיימת, כי ניתן לטהר בהזאה וטבילה.
מלבד העובדה שאין בחז"ל התייחסות לבעיה זו, ישנם סימנים בחז"ל לשימוש בטהרה בכלי זכוכית מיובאים מחו"ל. כך נראה מהמשנה (כלים פ"ד מ"ג) על "שולי קוסים
הצידוניים", בהשוואה לתוספתא בכלים ב"ב פ"ז ה"ד "הכוסות הצידונים (כצ"ל, עיין 'תוספת ראשונים') החתוכין טהורין מפני שסורחין את הפה". מהתוספתא משמע, מן ההקשר ומן העובדה "שסורחין את הפה", שמדובר על כלי זכוכית. לעומת זאת המשנה נמצאת בפרקים על כלי חרס, אך י"ל ש"שולי הקוסים ", התחתיות שתחת הכוסות, הן מחרס (כך בפירוש הגאונים, ואכמ"ל), ואילו הקוסים עצמם מזכוכית. והרי צידון טמאה בטומאת ארץ העמים.
[45]
עוד יש להעיר על הברייתא במנחות כח: "גביעים (שבמנורה) למה הם דומים? לכוסות אלכסנדריים ". נראה שמדובר בכוסות של זכוכית,
[46] כסתם כוס, וגם במקורות חיצוניים ישנן עדויות מימי בית שני על גביעי זכוכית מיוחדים שנעשו באלכסנדריה.
[47] לפיכך יש ללמוד מכאן שכוסות זכוכית מחו"ל יובאו לארץ והיו מוכרים בבית המדרש. נוסף על כך, ישנם ממצאים ארכאולוגיים שמעידים על שימוש בטהרה בכלי זכוכית מיובאים מחו"ל.
[48]
ג. פרטי דינים בכלי זכוכית
בגמ ' נאמרו במפורש כמה פרטי דינים בכלי זכוכית: פשוטיהם טהורים, מקבלים טומאה מגבם, אין בהם טומאה ישנה, ודין טבילתם שנוי במחלוקת, כדלעיל. להלן יתבררו בעז"ה פרטי דינים נוספים, שנוגעים גם לשאלת יסוד טומאת כלי זכוכית, האם כחרס או כמתכת.
1. האם נעשה אב הטומאה
יש להסתפק האם כלי זכוכית נעשים אב הטומאה בטומאת מת (דין אב הטומאה במדרס הזב ידון בהמשך), או שדינם בזה ככלי חרס, שאינו נעשה אב הטומאה, ודנו בזה האחרונים.
[49]
ואת ספק האחרונים יש לכאורה לברר מהרמב"ם בפירוש המשניות (עדויות פ"ב מ"א), עם הערות הרב קאפח. במהדורה קמא כתב הרמב"ם:
ובא בקבלה חרב הרי הוא כחלל, וכן שאר כלי מתכות ובגדים דינן כדין החרב, ולא התנה שיהא כלי מתכות אלא לאפוקי כלי חרס שאינן נעשין אב הטומאה כמו שיתבאר בזבים, וכן גם כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית אין דינם כדין החרב.
ובמהדורה בתרא תיקן: "וכן גם כלי עץ וכלי עצם דינן כדין החרב". פירוש: במהדורה קמא סבר הרמב"ם כשיטת הראשונים שדין חרב כחלל אינו אלא בכלי מתכת (ובגדים, ואכמ"ל), והוציא מכלל זה את כלי החרס והעץ והעצם והזכוכית. לעומת זאת, במהדורה בתרא הוא חזר בו וסבר שדין חרב כחלל אמור בכל כלי שטף, וכמה שכתב בהל' טומאת מת פ"ה ה"ג, ולכן הוסיף את כלי העץ והעצם, אבל את הזכוכית השמיט. כלומר, שגם לפי מה שחזר בו לא שייך בה דין חרב כחלל, משום שאינה נעשית אב הטומאה.
בדומה לדעת הרמב"ם כתב גם המאירי (סוטה כט. ד"ה האוכלין ) כי כלי זכוכית אינם נעשים אב הטומאה. וכן משמע מההקדמה לפירוש טהרות המיוחס לרב האי גאון.
כל הראשונים הללו נקטו כך על פי הדעה המקובלת שכלי זכוכית ככלי חרס. אבל לשיטה שכלי זכוכית ככלי מתכת (לא רק לעניין טבילה אלא בכלל, דהיינו שיטת הראב"ד, הר"ש והרשב"א ) מסתבר שהוא נעשה אב הטומאה. וכן מוכח לענ"ד מכמה ראיות:
א. הספרי זוטא הנ"ל, שאומר שיש הזאה לכלי זכוכית, מלמד שהוא אב הטומאה של טמא מת.
ב. המשנה באהלות פ"ה מ"ד הנ"ל: "הלגין טמא טומאת שבעה" (וכן בתוספתא באהלות פ"ה ה"י ) מלמדת שכלי זכוכית נטמא טומאת שבעה, על פי מה שהוכח לעיל שהלגין הוא כלי זכוכית. ובאותו אופן יש להוכיח מפרה פ"י מ"ו, שלגין של תרומה וקודש מטמא לגין של מי חטאת.
[50]
ג. כך משמע בתוספתא (אהלות פ"א ה"ב ): "הגוי והבהמה וכלי חרס והאוכלין והמשקין הנוגעין במת, כלים הנוגעין בהן טהורים", ולא הוזכרו כלי זכוכית.
ולפי"ז עלה בידינו שלא די לנו לומר כדעת ר"ח הנ"ל, שכלי זכוכית בעיקרם ככלי חרס ובכל זאת יש להם טהרה במקווה, אלא הכרח לומר שעיקרם ככלי מתכת ואף לעניינים אחרים.
2. טומאה בחיבורין
מפורש במשנה (זבים פ"ה מ"א) שמשום דין טומאה בחיבורין (כגון הנושא נבלה, שנאמר בו כבוס בגדים) האדם מטמא כל כלי שנוגע בו בשעת חיבורו לטומאה, פרט לכלי חרס. ויש להסתפק בדין כלי זכוכית בזה, לאור השוואתו לכלי חרס (והסתפק בזה המי נפתוח, אמנה סד). אך לפי דברינו שהעיקר לדינא שכלי זכוכית הם ככלי מתכת, ממילא פשוט שהוא הדין בנדון דידן. ויש להוסיף לכך שתי ראיות:
א. על סמך ההנחה שהלגין הוא כלי זכוכית, יש ללמוד זאת מן המשנה בפרה פ"י מ"ו הנ"ל:
לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה...שניהן בשני ידיו – שניהן טמאין. שניהן בשתי ניירות – שניהם טהורים.
כששניהם בשני ידיו הלגין של תרומה נטמא בחיבורין, וכשיש נייר חוצץ אין חיבורין.
ב. בתורת כהנים (מצורע פרק זבים, סוף פרשתא ב): "ומטמא שאר כלים כבגדים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס", משמע שכך הדין בכל הכלים פרט לחרס. ובכמה מקומות הוזכר שכלי חרס לא נטמא בחיבורין (משניות זבים פ"ה מ"א; תוספתא כלים ב"ק פ"ו ה"א, ועוד), ולא נאמר בשום מקום שגם בכלי זכוכית הדין כך.
3. טומאת אוויר
כבר הובאה לעיל מחלוקת הראשונים בעניין טומאת אוויר כלי זכוכית, ושיש מהראשונים שסבורים שאין להם טהרה במקווה, ובכל זאת סברו שכלי זכוכית אינם מקבלים טומאה מאווירם. הרמב"ם (הל' כלים פ"א ה"ה) נימק זאת כך:
ומפני שתוכן כברן לא גזרו עליהן שיטמאו מאוירן, אלא עד שתיגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן ככלי מתכות.
והראב"ד תמה על כך, שהטעם "תוכן כברן" נאמר בגמ ' רק כטעם לכך שמקבלים טומאה מגבן. נראה שהרמב"ם סובר שיש קשר מהותי בין דין אוויר לדין גב, שכלי חרס עיקרם לקיבול, ולכן התורה קבעה שנטמאים בכניסת טומאה ל"תוכו" דווקא. ולכן מהטעם שכלי זכוכית מקבלים טומאה מגבם, הופקעו מקבלת טומאה מאווירם.
כל זאת לשיטה שהם ככלי חרס, אבל לשיטה שקי"ל שטומאתם כדין כלי מתכת פשוט שאין להם טומאת אוויר. ונראה להוכיח זאת מברייתא מפורשת (חולין כה:): "ת"ר: אויר כלי חרש טמא וגבו טהור, אויר כל הכלים טהור וגבו טמא" – מפורש שאוויר כל הכלים טהור חוץ מכלי חרס (וכך כתב הרש"ש בכלים פ"ב מ"א). ואין להידחק ולומר שהכוונה לחרס וכיוצא בו, שהרי לגבי טומאת גבו אי אפשר לפרש כך, ולכולי עלמא כלי זכוכית מיטמא מגבו. ולדעת התוס ' צריך לומר שהמשנה מדברת רק על הכלים המקבלים טומאה מדאורייתא, ודוחק.
4. פשוטי הכלים
שנינו בכלים (פ"ב מ"א) שפשוטי כלי זכוכית טהורים, והגמ ' (שבת טז.) מסבירה שזה משום שדמו לכלי חרס. לצד שהם ככלי מתכת מסבירה הגמרא שעשו בהם "היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים". ייתכן שיש נפקא מינה בין הטעמים הללו, כדלהלן:
בכלי עץ מצאנו במשנה (כלים פט"ז מ"ז) חילוק בין פשוטי כלים המשמשים את האדם ואת משמשיו, שמקבלים טומאה, לבין פשוטי כלים שאינם משמשים את האדם או את משמשיו, שאינם מקבלים טומאה. לעומת זאת, בכלי חרס כל הפשוטים טהורים, משום שבעינן 'תוך', וזהו ששנינו בכלים (פכ"ז מ"א): "טבלה שאין לה לזביז – בכלי עץ טמאה, ובכלי חרס טהורה".
והנה, אם פשוטי כלי זכוכית טהורים משום השוואתם לכלי חרס, אזי גם הכלים שמשמשים אדם ומשמשיו טהורים. ואם פשוטיהם טהורים מדין היכר, אולי די בהיכר שאינם כמתכת, וכמה שכתב הר"ח בשבת שם "עבדו בהו רבנן היכירא ללמד כי אינן ככלי מתכות לכל מידי". אך מצאנו מפורש בכלים (פ"ל מ"א): "הטבלא והאסקוטלא של זכוכית טהורין, אם יש להן לזביז טמאים". כלומר, שאפילו כלי זכוכית המשמשים אדם ומשמשיו טהורים, ככלי חרס, וכך כתב הגר"א שם "שכלי זכוכית צריך תוך ככלי חרס".
5. כלי שטהר שעה אחת
קיימא לן כרבנן דר"מ (תוספתא כלים ב"ק פ"ז ה"י ) הסבורים כי: "כלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית". כלומר, שאם נשבר כלי חרס ותיקנו אותו, אין הוא מקבל טומאה מכאן ולהבא. בתוס' (ר"ה יט. ד"ה יהודה בן שמוע) נחלקו הראשונים האם כלל זה קיים גם בכלי זכוכית: דעת ריב"א שכלי זכוכית שווה בזה לחרס, והתוס ' (שהוא הר"ש, כאמור לעיל) דוחה, שלדעתו מסקנת הגמ ' בשבת שכלי זכוכית ככלי מתכת, ולכן אין לדמותם לכלי חרס בזה.
דברי התוס ' צ"ע, שקשה כיצד אפשר לומר שכך הדין בכלי זכוכית אפילו לפי ההווא אמינא שככלי חרס דמו. הרי מפורש במשנה (כלים פ"ב מ"א, פט"ו מ"א ופ"ל מ"א): "כלי זכוכית... נשברו טהרו, חזר ועשה מהם כלים מקבלים טומאה מכאן ולהבא", ולא אמרינן שכיון שטהרו שעה אחת אין להם טומאה עולמית! ושמא התוס ' מפרש (על כל פנים בהווא אמינא, ולדעת ריב"א גם למסקנה) ש"חזר ועשה מהם כלים" היינו שהתיך את הזכוכית ועשה ממנה כלי חדש לגמרי, ובכה"ג ש"פנים חדשות באו לכאן" בוודאי הכלי מקבל טומאה, ואין חסרון בכך שהכלי נטהר שעה אחת אלא כאשר משתמש בשברי הכלי על ידי שיפוץ קל (וכן הקשה ותירץ להדיא בחידושים המיוחסים לר"ן בשבת שם). לפי זה החידוש ב"מקבלים טומאה מכאן ולהבא" איננו חידוש לחומרא, לאפוקי מדין כלי חרס שכיון שנטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית, אלא חידוש לקולא, שלא חזרה הטומאה הישנה כדין כלי מתכות.
אך יש להוכיח שבכלי זכוכית לא אמרינן "כיון שטהר" וכו ' מהמשנה (כלים פ"ל מ"א): "שולי קערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינן לתשמיש טהורין, קרטסן או שפן בשופין טמאין " (וראה כעי"ז בתוספתא כלים ב"ק פ"ג ה"ו ). וזה בניגוד לנאמר על כלי חרס בתוספתא (שם פ"ז ה"י ): "שולי המחצין ושולי הפחתין... קירדסן שפן ועשאן כלים... מקבלין טומאה מכאן ולהבא, דברי ר"מ, וחכ"א כל כלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם". כלומר, בכלי חרס נחלקו בזה ר"מ וחכמים, ועל אותו מקרה גופו בכלי זכוכית המשנה בפ"ל והתוספתא בפ"ג סותמים לטמא, ומן הסתם משניות אלו כדעת רבנן.
החזו"א (כלים סי' ג סק"ח ) כתב להפך, שבכלי זכוכית לכולי עלמא אמרינן "כיון שטהר" וכו ', ולמד זאת מהמשנה בכלים פ"ל מ"ג: "ניקב (כוס של זכוכית) ועשאו בין בבעץ בין בזפת טהור. רבי יוסי אומר בבעץ טמא ובזפת טהור". ופירש החזו"א, שת"ק מטהר משום שטהר שעה אחת ואין לו טומאה עולמית,
[51] ורבי יוסי מטמא משום שהולך אחר המעמיד, ולכן דינו ככלי מתכת. אך יש מקום לפרש אחרת, שלת"ק טהור משום שהסתימה אינה טובה לדעתו (ועי"ש בר"ש בדעת רבי יוסי).
ונראה להסביר באופן אחר, שהוא מסתבר מאוד לענ"ד. נראה שהדין בכלי חרס שכיון שטהר שעה אחת אין לו טומאה עולמית, יסודו בכך שכלי חרס אינם חשובים, וכשהם נשברים אין אדם מקפיד עליהם, ואם חוזר ומתקנם בטלה דעתו.
[52] וזה דווקא בנשברו לגמרי, ולא כשניקבו בלבד, וכפי שהוכיח הר"ש (כלים פ"ב מ"ב). לעומת זאת כלי זכוכית הם חשובים ויקרים, ודרך בני אדם להקפיד עליהם, אבל תקנתם היא קלקלתם, שמפני חשיבותם לא מקובל להשתמש בהם כשהם מכוערים.
[53] לפיכך, כלי זכוכית שניקב אין סתימתו מועילה לקבל טומאה (לדעת ת"ק דרבי יוסי), משום שהסתימה ניכרת והוא מכוער, ואינו מתאים לשימושו המכובד לשתיה. מאידך, אם לא מדובר על נקב שנסתם בחומר אחר, אלא על דפנות שנשברו והאדם משייף אותם ומשווה להם מראה מחודש של כלי קטן חדש ויפה, הרי זה מקבל טומאה, וגם דרך בני אדם (בזמן המשנה, כמובן) לעשות כך בכלי זכוכית במידת האפשר, במקום לזורקם.
לפיכך, אין מקום לומר בעיקרון בכלי זכוכית "כיון שטהר שעה אחת" וכו ' (ואפילו אם טומאתם היא מחמת הדמיון לכלי חרס, לגבי דין זה שתלוי בקפידה לא מסתבר כלל לדמותם לכלי חרס). ומכל מקום, כלי זכוכית נקוב שנסתם בחומר אחר אין לו טומאה, מפני שמקפידים עליו במיוחד.
[54]
6. טומאת מדרס
בתוספתא (כלים ב"ב פ"ז ה"ד ) נאמר: "המטה... ועריסה של זכוכית וכל מדרס כלי זכוכית טהורין ". זוהי הגרסה בדפוסים וכת"י שבידינו, וזו הייתה גרסת הפירוש המיוחס לרב האי גאון, כמה שכתב בהקדמתו לטהרות הנ"ל. אמנם הר"ש (כלים פ"ל מ"ד) כתב שיש נוסחאות שונות בתוספתא, האם טמאים או טהורים. וגרסת הרמב"ם "טמאים", שכן פסק (הל' כלים פ"א ה"י ): "וכן כלי זכוכית העשוי למשכב מתטמא מדרס מדבריהם", וכך כתב הסמ"ג (מ"ע רמו).
בגמ ' בשבת (פד.) נאמר שקבלת טומאת מדרס (בכל הכלים) תלויה באפשרות הטהרה במקווה, שרק מה שיש לו טהרה במקווה מקבל טומאת מדרס. לפי זה, על פי מה שהתבאר לעיל שיש לכלי זכוכית טהרה במקווה היה ראוי שתהיה בכלי זכוכית הראויים למדרס טומאת מדרס. אך כאן אנו מוצאים חריגה מעקרון זה: הרמב"ם פסק, כאמור, שיש מדרס לכלי זכוכית, אף על פי שלדעתו אין להם טהרה במקווה;
[55] ומאידך, הר"ש מביא גרסה שטהורים ממדרס, אף על פי שלדעתו יש להם טהרה במקווה. אך הר"ש הסביר זאת, שמכיוון שטומאתם מדרבנן לא גזרו עליהם טומאת מדרס.
שיטת רש"י (עירובין קד: ד"ה לא, ועוד מקומות), שהעיקרון הקובע בקבלת טומאת מדרס איננו הטהרה במקווה, אלא כל חומר שנאמר בתורה שהוא מקבל טומאה יכול לקבל גם טומאת מדרס, אלא אם כן הוא שביר ואינו ראוי למדרס, ולכן אין מדרס בכלי חרס. לפי זה ברור שכלי זכוכית דינם ככלי חרס לעניין זה, וכך כתב במשנה אחרונה בכלים סוף פכ"ד.
במקדש דוד (סי' נב סק"א ד"ה אמרינן ) העלה אפשרות שלמרות שטומאת כלי זכוכית היא מדרבנן, תהיה בהם טומאת מדרס מן התורה. זאת על פי התוס ' (שבת פד. ד"ה מפץ), שסובר שיש טומאת מדרס מדאורייתא גם לכלים מחומרים שאינם כתובים בתורה. דברי המקדש דוד תמוהים לענ"ד, שכן בגמ ' בשבת שם נאמר שרק מה שנטהר במקווה או ש"יש במינו טהרה במקווה" מטמא מדרס, ולא כדבריו שכל הכלים הראויים למדרס מקבלים טומאת מדרס פרט לכלי חרס וכו ' שהתמעטו בפירוש. רש"י והתוס ' שם נחלקו בביאור "יש במינו טהרה במקווה": לדעת רש"י הפירוש הוא שבאותו מין ממש יש טהרה במקווה, כגון בכלי עץ, שפשוטיהם טמאים מדרס משום שבמקבליהם יש טהרה במקווה. לעומת זאת, התוס ' מרחיב את היריעה, שגם כלים העשויים מחומר שאין לו טהרה במקווה טמאים מדרס, אם החומר דומה לחומר אחר שיש לו טהרה במקווה. הדוגמה לכך בתוס' היא מחצלת העשויה מצמחים רכים, שלדעת התוס ' אינם בגדר 'עץ' אבל הם דומים לכלי עץ, ולכן המחצלת טמאה מדרס מדאורייתא. אם כן לא נכון לקבוע בפשטות שלדעת התוס ' מדרס כלי זכוכית טמא מדאורייתא, אלא יש לבחון האם לדעת התוס ' הזכוכית מוגדרת "יש במינו טהרה במקווה", בגלל דמיונה למתכת.
והנה, הר"ש עצמו סובר כתוס' בשבת בעניין הטעם לטומאת מדרס במחצלת,
[56] והוא כותב כאן שגזרו על כלי זכוכית משום הדמיון לכלי מתכת, ואף על פי כן כתב שטומאת מדרס בהם היא רק מדרבנן! נמצא, שלדעתו הדמיון בין זכוכית למתכת אינו מספיק לגדרי "יש במינו טהרה במקווה".
[57]
מקצת ראיה שאין מדרס בזכוכית, מהמשנה:
הבגד מטמא משום חמשה שמות, השק משום ארבעה, העור משום שלשה, העץ משום שנים, וכלי חרס משום אחד. כלי חרס מטמא משום כלי קיבול...מוסף עליו העץ, שהוא מטמא משום מושב, וכן טבלה שאין לה לזביז בכלי עץ טמאה ובכלי חרס טהורה (כלים פכ"ז מ"א).
מכיון שמטרת המשנה לדרג את הכלים לטומאותיהם, הייתה יכולה להוסיף את הזכוכית בין כלי החרס לעץ, ולשנות: "מוספת עליו הזכוכית, שהיא מטמאה משום מושב. מוסף עליה העץ, שטבלה שאין לה לזביז בכלי עץ טמאה ובכלי זכוכית טהורה", כמו ששנינו בפ"ל מ"א שטבלה של זכוכית טהורה. ומכך שהמשנה לא אומרת זאת משמע שהזכוכית כחרס, שמדרסה טהור.
אם כנים דברינו, אולי אפשר לפרש לפי זה את המשנה:
שלש מיטות הן: העשויה לשכיבה – טמאה מדרס, ושל זגגין – טמאה טמא מת, ושל סרגין – טהורה מכלום (שם פכ"ד מ"ח).
המפרשים כתבו שהמיטה של זגגין נועדה להניח עליה כלי זכוכית, אך אולי מדובר במיטה העשויה זכוכית,
[58] וטהורה ממדרס משום שמדרס כלי זכוכית טהור, וטמאה טמא מת כפי שהוכח לעיל שכלי זכוכית נעשים אב הטומאה במת.
7. כלי הבא במידה
כלי הבא במידה (שמכיל ארבעים סאה, ואינו מיטלטל כשהוא מלא), אם הוא מעץ אינו מקבל טומאה (כלים פט"ו מ"א), כי כלי עץ הוקשו לשק, שמיטלטל אף כשהוא מלא. מאידך, כלי חרס ומתכת לא הוקשו לשק, ומיטמאים אף כשהם גדולים (גמ ' שבת פג: בחרס; חגיגה כו : במתכת).
לגבי כלי זכוכית נאמר בתוספתא (כלים ב"ב פ"ז ה"ג ), כי כלי זכוכית הבאים מקבלים טומאה, מלבד שידה תיבה ומגדל, וכך פירש הרמב"ם (הל' כלים פ"ג ה"ג ). טעם החילוק בין שידה תיבה ומגדל לבין שאר כלי זכוכית צריך ביאור, והראב"ד (שם) מסביר אותו באופן טכני: "ואולי מפני שמלאכתן עבה והן עשויים לנחת, אבל שאר כלים מלאכתן דקה ועשויין להטלטל במלואן". הוי אומר, בעקרון הדין כמו בכלי עץ, שכלי העשוי לנחת אינו מקבל טומאה, וזה טעם הדין בשידה תיבה ומגדל, אבל שאר כלי זכוכית אף על פי שבאים במידה אינם עשויים לנחת.
[59]
יש לשאול, בין אם גזרו על כלי זכוכית משום מתכת ובין אם גזרו עליהם משום חרס, הרי כלי מתכת וחרס הבאים במידה טמאים, מדוע, אם כן, כלי זכוכית הבא במידה טהור? (ותמה על כך החזו"א בכלים סי' ד סק"ז ), וראה עוד לקמן.
8. טומאת משקין לכלים
חז"ל גזרו שמשקים טמאים מטמאים כלים, אף על פי שהמשקים הם ולד הטומאה (שבת יד:). במשנה אחרונה (כלים פ"ל מ"א) הסתפק האם גזרו כך גם בכלי זכוכית, או שכשם שלא גזרו בזכוכית על טומאה ישנה, אפילו לדעה שהם כמתכת, כך לא גזרו על טומאת משקים ושאר טומאות דרבנן. לפי מה שהתבאר, שכוס ולגין הם כלי זכוכית, יש להוכיח שכלי זכוכית נטמאים בטומאת משקין ממשניות העוסקות בטומאת משקין בכלים אלו.
[60]
ד. יסוד גזרת כלי זכוכית
ממהלך הדברים עד עתה עולה מסקנה ברורה, שכלי זכוכית אינם דומים כלל לכלי חרס: יש להם טהרה במקווה, הם נעשים אב הטומאה, נטמאים בחיבורין, אין להם טומאת אוויר, וכלי זכוכית הבא במידה טהור. ניתן להסיק מזה שהכיוון המסתבר בביאור הסוגיה הוא שהתירוץ "שוינהו ככלי מתכת" הוא תירוץ העומד בפני עצמו ומחליף את התירוץ "שוינהו ככלי חרס", כפירוש רש"י וסיעתו, ותירוץ זה עומד גם למסקנה, כאשר דברי רב אשי הם דיחויא בעלמא, כדברי הראב"ד.
אך למעשה מתקבל כאן דין שדומה יותר לכלי עץ ועור ועצם מאשר לכלי מתכת. הרי הנפקא מינה בין כלי עץ ועור ועצם לבין כלי מתכת הם לגבי טומאת פשוטי הכלים ולגבי טומאה ישנה, שדינים אלו קיימים רק במתכת,
[61] ולגבי שני הדינים הללו הגמ ' אומרת בפירוש שאינם קיימים בכלי זכוכית, משום היכרא ומשום שטומאה ישנה דרבנן. גם בדין כלי הבא במידה, כלי זכוכית דומים יותר לעץ מאשר למתכת, כאמור. יוצא אם כן שיסוד הטומאה הוא דמיון לכלי מתכת, אבל עצם הדין הוא דמיון לכלי עץ.
השוואה כללית לכלי עץ משתמעת מהמשניות בכלים (פ"ב מ"א ופט"ו מ"א): "כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהן טהורים...". ובייחוד מהתוספתא (כלים ב"ב פ"ז ה"ג ) הנ"ל: "כלי זכוכית מדברי סופרים טומאתן שוה... השידה והתיבה והמגדל של זכוכית הבאים במידה טהורין, ושאר כל כלי זכוכית אף על פי שבאין במידה טמאים, וזה חומר בכלי זכוכית מכלי עץ". ויש להוסיף, שלשון התוספתא "טומאתן שוה" אין לה מובן לכאורה, למה שוה הטומאה?
[62] ונראה שהתוספתא מוסבת על המשנה "כלי עץ...וכלי זכוכית", ובאה לומר שטומאת כלי זכוכית שווה לכלי עץ, אלא שהיא מדברי סופרים.
מאליה עולה השאלה, מה פשר ההשוואה לכלי עץ? הרי הזכוכית אינה דומה כלל לעץ! נראה להסביר זאת כך: אילו הגזירה על כלי זכוכית הייתה "גזירה אטו מתכת", דהיינו שמא יטעו לטהר כלי מתכת, היה מקום להצמיד לגמרי את דיני כלי זכוכית לדיני כלי מתכת. אבל לא מסתבר שחששו לכך, וגם לשון הגמרא "שוינהו רבנן ככלי חרס", "שוינהו ככלי מתכות", משמעה עקרוני, ולא חשש החלפה וטעות. מסתבר, שהגזירה על כלי זכוכית נובעת מתפיסת העיקרון הכללי בטומאה, שככל שהדבר מפותח ומשוכלל יותר כך הוא ראוי יותר לקבל טומאה. לכן כלי אבנים וגללים ואדמה טהורים,
[63] ואילו המתכת והחרס והבגדים טמאים, וכן העץ, שאיננו חומר מעשה ידי אדם, אך יש בעיבודו לכלי חכמה ושכלול. לכן ראו חכמים לנכון לטמא כלי זכוכית, וההשוואה בגמרא לחרס או למתכת נועדה רק להדגים שמצאנו טומאה בחומר כעין זה, ולכן יש מקום לגזור גם על זכוכית.
[64] מכיוון שכך, אין צורך להתאים לגמרי את פרטי הדין לכללי טומאת מתכת. כללי הגזירה הותאמו לכלי עץ דווקא, משום שהדינים שלהם הם הדינים הרגילים בטומאת כלים, בניגוד לכלי חרס ומתכת, שהם בעלי דינים חריגים (בכלי חרס בפרטים רבים, ובכלי מתכת לעניין פשוטי כלים).
הגמרא אמנם חותרת לכך שההשוואה לחרס או למתכת תוליד דינים זהים להם, אבל על פי המהלך שכלי זכוכית ככלי מתכת מתבאר בגמ ' שחז"ל הקלו דווקא בפרטים המיוחדים במתכת, טומאת פשוטיהן וטומאה ישנה, ונראה שהבחירה להקל דווקא בפרטים אלו נובעת מהיותם חריגים. לעניין טומאה ישנה הגמ ' אומרת שמכיוון שהיא דרבנן לא גזרו עליה בזכוכית. אך טעם זה כשלעצמו אינו מספיק, שהרי מצאנו שמשקים מטמאים כלי זכוכית, כאמור, אף על פי שמשקים מטמאים כלים מדרבנן. לפי דברינו, כוונת הגמ ' היא, שמכיוון שטומאה ישנה היא טומאה דרבנן והיא חריגה, לא קבעוה בכלי זכוכית.
כיוצא בזה כתב הראב"ד בהשגתו בהל' כלים פ"א ה"ה, שהטעם שלא גזרו על אוויר כלי זכוכית (אף על פי שלדעתו שם עיקרו ככלי חרס) כי טומאת אוויר היא חידוש. וכך משמעות דברי הראב"ד בפרושו לתורת כהנים (שמיני פרשתא ו, הלכה י) על התוספתא בכלים ב"מ פ"ז ה"ב "כלי זכוכית ראויים לטהרה וטמאום, לכשתמצא להן עילה יהו טהורים":
והעילה הזאת לא ידענו מה היא, ואיפשר שאמר על מה שהקלו בהם שיהיו פשוטיהן טהורים ושלא יחזרו לטומאתם ישנה.
כלומר, כדי לטהר את פשוטיהן או לטהר מטומאה ישנה די לנו בעילה קלושה, כנראה משום שבכך כלים אלו חוזרים לדין טומאה רגילה.
[65]
הסבר אפשרי נוסף בעניין טהרת פשוטיהם הוא, שירדו חז"ל לסוף דעתה של התורה, שטיהרה פשוטי כלי חרס וטימאה פשוטי כלי מתכת. נראה שיסוד הדבר בכך שהחרס הוא שביר ואינו טוב ככלי עבודה, ואין כוחו יפה אלא ככלי קיבול, ולכן טומאתו תלויה ב"תוך" (וזו הסיבה שנטמא מאווירו ולא מגבו). לעומתו המתכת יתרונה בחוזקה, ולכן היא טובה ככלי עבודה, ולא הקיבול עיקר בה (עץ מבחינה זו ממוצע בין החרס למתכת). הזכוכית שבירה כמו החרס, ולכן שימושה העיקרי הוא ככלי קיבול ולא ככלי עבודה, ומטעם זה פשוטי כלי זכוכית טהורים.