[1]   כצ"ל, עיין ר"ח, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמז, וכן בכ"י מינכן, ובמסורת הש"ס בשם דפוסים ישנים.

[2]     יש להעיר, שבירושלמי בפסחים (פ"א ה"ו) נחלקו אמוראים האם שורפים תרומה על כלי זכוכית.

[3]     לא זו בלבד שהעדר "אלא" מלמד שאין כאן חזרה מדלעיל, אלא שגם הלשון "אמרי" משמעה הרגיל הוא תירוץ שמיישב את הסברה שנאמרה לפני כן, ולא דוחה אותה (ראה ברכות ד.; יא.; כא:). בכי"מ המילה "אמרי" חסרה, ומיד מתחיל התירוץ "כיון...".

[4]     ובדוחק י"ל שמה שכתב "להטעינן טבילה" היינו משום שאי אפשר להחמיר שתי חומרות סותרות – גם טומאה ישנה, המיוחדת לכלי מתכות וגם שלא תהיה טהרה במקווה לאותה טומאה ישנה כדין כלי חרס, ולכן אם אכן קיימת טומאה ישנה צריך שתהיה לה טהרה במקווה, מה שאין כן לטומאה חדשה.

[5]     ראה גם ביתר ביאור בתוס' הרא"ש (ד"ה לא לישרוף וד"ה רב אשי), והמקור בספר הישר לר"ת (חלק השו"ת סי' סג אות ז).

[6]   כדעת רש"י פירש גם הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקמז ), וכך משמע מרבנו חננאל, שמפרש על "עבדו בהו רבנן היכרא " – "עבדו בהו רבנן היכירא ללמד כי אינן ככלי מתכות לכל מידי" (ולא רק ללמד שטומאתם מדרבנן). משמע שלפי מהלך זה כלי זכוכית ככלי מתכות אף לעניין טבילה במקווה, ולכן פשוטיהן טהורים על מנת להראות שאינם ככלי מתכת.

[7]     בנקודה זו דבריו מוקשים, ומכמה מקומות נראה שזכוכית אינה בכלל מתכת ממש, עיין מנחות כח: לגבי החומרים הכשרים לעשיית כלי שרת.

[8]   מלשון התוס ' (ד"ה אלא מעתה) "וכי משני דהא דמיטמאו מגבן מפני שנראה תוכן כברן, לא מצי למפרך אכתי ליטמאו מאוירן, דאיכא למימר אה"נ..." ניתן להבין שלתירוץ הראשון בגמ ', ששוינהו ככלי מתכת, באמת הדין הוא שאינם מיטמאים מאווירם, וכ"כ המהרש"א. אבל השפת אמת שם והחזו"א (כלים סי' ג סק"ט ) חולקים על המהרש"א, ודעתם שהתוס ' נקט בלשונו את המסקנה לרווחא דמילתא, וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' רי. וכך משמע לענ"ד מלשון התוס ' בדף טו : ד"ה אתו: "דדוקא בטומאת גבן אמר לקמן דאין שורפין... אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפין ". ומה הם "שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס" אם לא אוויר?

[9]     טעמו של אביי שם, שמא לא יקבנו בכדי טהרתו, שייך גם בדבר שאין לו טבילה, אך בכלי זכוכית לא מסתבר לחוש לכך, כי אי אפשר להשלים נקב כזה על ידי הלחמה (ראה כעין זה ברש"י ב-טז : ד"ה דרצפינהו ). וע"ע במי נפתוח (פרפר לג אות ג).

[10]     ראיה זו תלויה בבירור דעת התוס ' לגבי טהרה במקווה בטומאת גבו. רעק"א (בתוספותיו למשנה במקוואות פ"ט מ"ה) מחדש שעל פי התירוץ "שוינהו ככלי מתכות", וכפי שמסביר התוס ' שמשמעות התירוץ היא דין מורכב מחרס ומתכת, יש לכלי זכוכית טהרה במקווה כשנטמאים מגבם. טעמו של דבר, שמכיוון שטומאת גבם אינה אלא מצד הדמיון למתכת, אי אפשר שיהיו תרתי דסתרי, שיטמא מגבו ולא תהיה טהרה במקווה לטומאה זו. לפי דברי רעק"א אפשר שהמו"מ על טומאה ישנה הוא על טומאת גבו דווקא, שיש בה טהרה במקווה (וכ"כ השפת אמת על רש"י ד"ה לטומאתן). אך לענ"ד מהתוס ' לא משמע כדברי רעק"א, שהרי מחק את המילה "אלא", ואילו לדברי רעק"א אפשר לקיים את הגרסה "אלא" ולפרש שהגמ ' חוזרת בה מהאוקימתא הדחוקה למשנה במקוואות, ומבארת שעניין הטבילה והחציצה מוזכר בקשר לטומאת גבו! נראה אם כן שכוונת התוס ' היא שלפי תירוץ זה כל דיניו ככלי חרס, אלא שגם נטמא מגבו.

[11]     כך כתב הרמב"ם בהל' כלים (פ"א ה"ה) ובהל' מקוואות (פ"א ה"ג ), אף על פי שפסק (הל' מאכ"א פי"ז ה"ג ) שכלי זכוכית הנקנים מגויים טעונים טבילה. כך כתבו גם התוספות וש"ר בשבת, רבינו תם (ספר הישר חלק השו"ת סי' סז, ג) ועוד ראשונים רבים. וכך משמע מרש"י (ר"ה יט.) בעניין כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר, שמפרש " 'כלי זכוכית שנקבו' – שנטמאו ונקבן לטהרן מטומאתן", ומשמע שסובר שאין להם טהרה במקווה, ולכן בעל הכלי נאלץ לנקבו על מנת לטהרו.

  בדעת הרמב"ם יש להעיר, שלמרות שפסק שכלי זכוכית ככלי חרס כתב (פי"ב ה"י ) שאין להם טומאה ישנה "לפי שעיקר טומאתן מדברי סופרים", וקשה, הרי טעם זה נצרך רק לסברה שהם כמתכת (והתקשו בזה האחרונים, עי"ש במפתח שבמהד ' ש' פרנקל). ונראה שהרמב"ם סובר שהטעם שחילקו בין כלי מתכת לשאר הכלים לעניין טומאה ישנה הוא משום שכלי מתכת ניתנים לתיקון על ידי התכה (וכעי"ז בר"ש בכלים פ"ב מ"א). מכיוון שכך, כלי זכוכית ראויים לטומאה ישנה מצד עצמם, ולאו דווקא מצד הדמיון לכלי מתכת, שהרי גם הם ניתכים. וקושיית הגמ ' "אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות" פירושה כנראה לדעת הרמב"ם "אלא מעתה שנחשבים כיש להם תקנה", ולא "אלא מעתה שהם ככלי מתכות", ולכן קושיה זו והתירוץ עליה נצרכים גם לדברי רב אשי "לעולם ככלי חרס דמו".

[12]     מכאן סיוע למה שדייקתי לעיל מדברי הר"ח שהתירוץ "שוינהו ככלי מתכות" מתפרש כרש"י. על פי ביאורו למסקנת הסוגיה שגם לדעת רב אשי יש להם טהרה במקווה נמצא ש"לעולם לכלי חרס דמו" אין הכוונה שלכלי חרס בלבד דמו, אלא שגם לכלי חרס דמו. לפי זה צריך לפרש שבשלב "שוינהו ככלי מתכות" הפירוש הוא שככלי מתכות בלבד דמו, כפרש"י. ולא רק מצד הלשון כך, אלא גם מצד העניין: הרי מגמת דברי רב אשי להשוות זכוכית לחרס, ואיך אפשר לומר בדעתו שיש טהרה במקווה כאשר הגמ ' לעיל מיניה, אפילו בתירוץ המשווה לכלי מתכת, אינה סוברת כך?! אך עיין בביאור הגר"א (יו"ד סי' קכ סקי"ט ), שנראה שפירש באמת שבתירוץ המשווה לכלי מתכת אין טהרה במקווה, ולתירוץ רב אשי יש טהרה, וצ"ע.

[13]     נראה שאין כוונתו שיש סתירה בין הסוגיות ולכן דוחים אחת מפני חברתה, אלא בגלל סתירת הסוגיות צריך לפרש שכוונת רב אשי לדיחויא בעלמא. בפירוש הראב"ד לתורת כהנים (שמיני פרשתא ו ה"י ) העתיק מהתוספתא (כלים ב"מ פ"ז ה"ב ): "כלי זכוכית ראויים לטהרה וטימאום, לכשתמצא להן עילה יהו טהורים" (לפנינו בתוספתא חסר משפט זה). ופרש "והעילה הזאת לא ידענו מה היא, ואיפשר שאמר על מה שהקלו בהם שיהיו פשוטיהן טהורים ושלא יחזרו לטומאתם ישנה". אף כאן משמע שנקט לעיקר את הדמיון לכלי מתכות, ולכן טהרת פשוטיהם והעדר טומאה ישנה נחשבים לקולא חריגה. לעומת זאת בהשגת הראב"ד (הל' כלים פ"א ה"ה) דן בהסברה "הואיל ונראה תוכו כברו" בסיום הסוגיה, ומשמע שמסכים עם הרמב"ם שכך הכרעת הסוגיה, וגם לא השיגו במה שפסק שאין לכלי זכוכית טהרה במקווה, וצ"ע.

[14]     הר"ש אינו מוזכר בתוס', אבל א' א' אורבך (בעלי התוספות, עמ ' 614-613) הוכיח שבעל התוס ' שלנו למסכת ר"ה הוא הר"ש, וכן נאמר בדיבור זה עצמו "כמו שפירש בפ"ב דכלים ", והוגה בשולי הגיליון "שפירשתי". אך יש להעיר, שהרשב"א לא זיהה את התוס ' בר"ה עם רבינו שמשון (ראה בחידושיו לר"ה יד. מהדורת מוסד הרב קוק והערה 778).

[15]     כך הבינו בדעת הר"ש בעל החסדי דוד על התוספתא (כלים ב"ב פ"ז הי"ב), החזו"א (כלים סי' ג סקי"ח ) בביאורו הראשון, וכך כתב גם ביביע אומר (ח"ד חיו"ד סי' ח). בשו"ת רעק"א סי' רי פרש בר"ש בכלים אחרת, שכוונתו שיש טהרה במקווה כשהכלי נטמא מגבו (ורעק"א בזה לשיטתו הנ"ל הערה 10). החזו"א (שם, בביאורו השני) פירש שאמנם אין לכלי זכוכית טהרה במקווה, אבל "יש במינו טהרה במקוה", ובזה די לעניין טומאת מדרס, שעליה דן הר"ש שם (עיין להלן פרק ג, 6). מלבד הדוחק בביאורים אלו, נראה שדברי הר"ש בתוס' בר"ה מוכיחים על כוונתו בכלים (והאחרונים לא עמדו על הקשר בין התוס ' בר"ה לבין הר"ש ).

[16]     ההערות בסוגריים המרובעות הן שלי.

[17]   כן כתבו כל המפרשים, אלא שהרמב"ם, לשיטתו שאין טבילה לכלי זכוכית, מציין שהוא הדין לכלי זכוכית, ולדעתו צ"ל שהמשנה לא דקדקה בזה.

[18]   בדקדוקי סופרים מציין שבכת"י אוקספורד הנוסח הוא "ושבירתן זו טהרתן".

[19]   יש להעיר, שהרבה מאוד משניות בטהרות מובאות בגמרא בשינוי לשון מהנוסח שלפנינו, וכבר עמדו על כך הראשונים (ראה תוס' סוכה ד. ד"ה בית; תוס' בכורות כז : ד"ה וכי; רמב"ן ב"מ מח: ד"ה ר' יהודה, ועוד). יש דרכים שונות להסביר זאת, ואעיר רק שדרכו של רבנו חננאל בכל כהאי גוונא להעתיק את המשנה כפי שהיא לפנינו במשניות, ועוד חזון למועד אי"ה.

[20]   כמובן אין זו ראיה העומדת בפני עצמה, שהרי הגמ ' העמידה כך למרות כל הקשיים בדבר, אבל בבירור מהי מסקנת הסוגיה יש משקל לשאלה האם באחת הדרכים שהציעה הגמ ' היה צורך לדחוק בפשטי המשניות (ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם כלל לג, אנצ ' תלמודית ערך הלכה עמ ' שלא ציון 321). בתוספות רעק"א במקואות שם מסביר את המשנה באופן אחר, על פי התירוץ בגמ ' ששוינהו ככלי מתכות, ודעת רעק"א שלפי תירוץ זה יש טהרה לטומאת גבו, ועל זה המשנה מדברת, וראה לעיל הערה 10.

[21]   אמנם גם על כלי נתר לא נאמר אלא ברמיזה "ושבירתן היא טהרתן" (כלים פ"ב מ"א), אבל מכיוון שנאמר "כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה", וכן בתוספתא בכלים ב"ק פ"ב ה"א "כלי נתר הרי הן ככלי חרש לכל דבר", ממילא אין צורך להזכירם שוב, אלא זהו מין חרס, וכשם שא"צ לומר שגם העופרת בכלל כלי מתכת. מאידך, הזכוכית איננה ממש מין חרס, וגם דיניה שונים לכולי עלמא, אם מעט ואם הרבה, ואי אפשר להניח שהדבר יובן מאליו שכשם שלחרס אין טבילה כך גם לזכוכית.

[22]   יש צורך להסביר ולבסס את הדברים, כי הם שורש להבנת הרבה משניות. מסכת כלים מונה מאות כלים, ועל פי רוב לא מוזכר מהו החומר שממנו הם עשויים, מפני שהדבר ידוע לכל שהם עשויים מחומר מסוים. המשנה טורחת לציין שהכלי עשוי מחומר מסוים רק כאשר מקובל לעשותו (רק או גם) מחומר אחר. נביא לכך כמה דוגמות: א. כלים פ"ב מ"ג: "המטה והכסא והספסל והשלחן והספינה והמנורה של חרס". כלים אלו סתמם של עץ, פרט למנורה שסתמה של מתכת, ולכן כאן נאמר עליהם "של חרס". ב. כלים פכ"ד מי"א: "שלש חמתות ושלש תורמלין הן: המקבלים כשעור טמאין מדרס... ושל עור הדג טהור מכלום". סתם חמת ותורמל הם מעור בהמה, ולכן צוין החומר רק במקרה החריג "של עור הדג".

  נמצא שיש בידינו אפשרות ללמוד מהכלי הסתמי על הכלי שבמשנה מסוימת, או ממשנה מסוימת על הכלי הסתמי. מהכלי הסתמי על משנה מסוימת כיצד? כאשר ידוע לנו שכלי כלשהו הוא בדרך כלל מחומר מסוים, כגון חבית, שידוע שבדרך כלל היא מחרס, יש לקבוע שבכל מקום שמוזכרת חבית סתם מדובר בחבית של חרס, והדינים שנאמרים באותו מקור מתייחסים (גם או רק) לכלי חרס (וראה ב"ב כ., שהגמ ' מבינה בפשטות שהחבית המדוברת היא של חרס, ואחר כך נאלצת להעמיד בשל מתכת). וממשנה מסוימת על הכלי הסתמי כיצד? כאשר ידוע לנו על פי ההקשר שמשנה כלשהי עוסקת בכלים מחומר מסוים (שהרי מסכת כלים מסודרת באופן כללי על פי חומרי הכלים), ומוזכר בה כלי באופן סתמי, ללא ציון החומר שממנו הוא עשוי, יש להסיק שכלי זה עשוי בדרך כלל מהחומר שהמשניות הללו עוסקות בו. וכן להפך, כאשר מוזכר החומר שממנו הכלי עשוי, יש להניח שאין זה החומר שממנו הוא עשוי בדרך כלל.

  פרק ל במס' כלים, והתוספתא המקבילה בכלים ב"ב פ"ז ה"ג ואילך, עוסקים בכלי זכוכית, כפי שמוכח מהכותרת לפרק: "כלי זכוכית פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאין ". לגבי רוב הכלים שמוזכרים במשנה ובתוספתא שם נאמר בפירוש "של זכוכית". לעומת זאת נזכרו כמה כלים באופן סתמי: אספקלריא, תמחוי שעשאו אספקלריא, תרווד, כוס, צלוחית, ולגין. וע"כ צריך להסביר זאת כאמור, שכלים שסתמם אינו מזכוכית יש צורך לומר עליהם "של זכוכית", ואלו שלא נאמר בהם "של זכוכית" סתמם כך הוא. לגבי אספקלריא הדבר ברור שסתמה מזכוכית. לגבי תמחוי, מכמה מקומות נראה שהוא של עץ, וכנראה כאן המשנה סמכה שיובן מעצמו ש"תמחוי שעשאו אספקלריא" הוא מזכוכית (ואולי מדובר על תמחוי של עץ שקבע בו אספקלריא של זכוכית, ואכמ"ל). לגבי תרווד לא מצאתי ראיה אם סתמו של זכוכית או לא, ומה שמצאנו שעושים תרווד מעצמות (שבת פ"ח מ"ו; ידים פ"ד מ"ו) אינו מלמד על כך שסתם תרווד הוא של עצם, אלא שסתם עצם שמשתמשים בה עושים ממנה תרווד, כי אי אפשר לעשות ממנה כלי אלא על ידי חקיקתה כמות שהיא. וכפי הנראה מכאן אכן סתמו של זכוכית.

[23]     כך הנוסח בדפוסים, אבל במהדורת ליברמן בתוספתא בשבת (פ"ח הכ"א ): "בילס כדי לעשות ממנו צנירה קטנה", ולפי"ז אין ראיה לענייננו.

[24]     ראה בבמדבר רבה (ב', יג ): "מה דרכו של חול אדם מכניסו לאור ומוציאו בולים ועושין הימנו כלי זכוכית". וראה: 'כלי זכוכית בספרות התלמוד' פרק תשיעי, ושם הערה 1.

[25]     וראה רש"י סוכה י. לגבי סוכה שתלה בה יינות שמנים וסלתות : "נותנין בכוסות של זכוכית לנוי".

[26]     תוס' חגיגה כג. ד"ה שפופרת; תוס' ישנים יומא ב. ד"ה שכל מעשיה; ריטב"א שם. וכך משמע מפרש"י (שמות ט"ז, לג) שכתב: " 'צנצנת' – צלוחית של חרס, כתרגומו", ואונקלוס תרגם "צלוחיתא " ותו לא (ועיי"ש בתרגום יונתן ומכילתא והגהות הגר"א, ואכמ"ל). וכן בפסחים כז. (ד"ה הני קערות כוסות וצלוחיות) פרש"י : "של חרס". וכך משמע ברמב"ן נדה ד. ד"ה שאני אומר, ובאור זרוע הל' ערובין סי' רא.

[27]   ראיתי להעיר על דברי ד"ר יהושע בראנד בספרו "כלי חרס בספרות התלמוד" בענין זה, מאחר שהוא נחשב לבר סמכא בזיהוי כלים האמורים בחז"ל. בערך צלוחית כתב שסתם צלוחית היא של חרס, ואלו ראיותיו: א. בפסחים כז. נאמר שצלוחית נעשית בכבשן (ואכן רש"י שם כתב שהצלוחית היא מחרס). אבל אינה ראיה לאפוקי מזכוכית, שגם כן נעשית בכבשן!   ב. בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, בענין גילוי, נאמר: "רבי חיננא בר פפא הוות בידיה צלוחית דדבש, מיגלייה ולא אספיק משאל עד דמפעפעת בידיה". ופרש בראנד, שארס הנחש פעפע דרך דופן הכלי לתוך ידו, וזה מתאים לכלי חרס. פירושו תמוה, ולדבריו יש לאסור משום גילוי גם בכלי חרס סגור, ובהמשך הירושלמי מפורש שאין לחוש למעבר הארס דרך כלי. וראה במפרשי הירושלמי, שפירשו את הסיפור בדרכים אחרות. ג. בירו ' בתרומות שם "מעשה בחסיד אחד שהיה מלגלג בגילוי יין, פעם אחת לקה בדלקת וראו אותו יושב ודורש ביוה"כ וצלוחית של מים בידו", כלומר שהחזיק צלוחית על מנת להצטנן (כך כתב הפני משה שם, ואינו ברור לענ"ד, ושמא לשתות משום פיקוח נפש), וזה מתאים לחרס. אך הרי גם כלי זכוכית ובו מים קרים יכול לצנן. ואדרבה, משמע מכך שראו שיש מים בצלוחיתו שהצלוחית שקופה. ד. תרגום יונתן שמות (ט"ז, לג): "צלוחיתא דפחר (חרס)". אמנם ניתן אולי להסיק מזה את ההפך, שסתם צלוחית אינה של חרס.

[28]     נפרט בקצרה, לגבי הראיות כאן על טבילת צלוחית ולגבי הראיות שיובאו להלן על טבילת כוס ולגין: ברוב המקורות המובאים לעיל כתוב בפירוש שמדובר על טבילה לשם טהרה או שמדובר על טבילה מטומאה. אמנם מצאנו לשון זו גם בע"ז עה : לגבי טבילת כלי גויים "מטבילן והן טהורין ", אבל נראה שגם שם לשון זו נאמרת משום שהטבילה מטהרת מטומאה, שהרי הכלי נטמא במגע הגוי.

  במקורות מהתוספתא לגבי טבילת צלוחית מדובר על אפשרות של כלי הבא "מבית בעל הבית", וכן על "לכלוכי שמרים", וזה לא מתאים לנלקח מגוי, שהרי אם הגוי השתמש בו צריך הדחה קודם הטבילה, כמ"ש בע"ז עה : "מדיחן ומטבילן". אך נחלקו הראשונים אם הסדר שהדחה קודם טבילה הוא לעיכובא (עי"ש תוד"ה מגעילן). וראיתי בחסדי דוד על מקוואות (עמ ' נ) שעמד על כך שסתם כוס וצלוחית הם של זכוכית שאין בהם טבילה, וכתב שאפשר אמנם להעמיד בנלקח מגויים, אבל מכיוון שבתוספתא נזכרו גם תמחוי וקערה, שדרכם להיעשות מחרס, ע"כ צריך לומר שמדובר כאן בכלים שלא נעשו מהחומר הרגיל שבו הם נעשים, ואם כן יש לומר שהכוס והצלוחית האמורים כאן הם ממתכת או עץ. לענ"ד ראייתו אינה נכונה, כי סתם קערה ותמחוי הם של עץ, ראה למשל כלים פט"ז מ"א ותוספתא כלים ב"מ פ"ה ה"ח, ואם כן אין יסוד לומר שמדובר כאן בכלים שנעשו שלא כדרכם.

[29]     ברור גם שהשם "כוס" בסתמא התייחד לכלי שתייה קטן (וכן מוכח בשבת פ"ח מ"א: "המוציא יין – כדי מזיגת הכוס", הרי ששיעור היין הנחוץ למזיגת כוס ידוע לכל, וראה ברש"י בסוטה ד. ד"ה כדי מזיגת כוס: "וסתם כוס רביעית"), ואילו הכלי שבו התקבל דם הקרבנות בודאי גדול הרבה יותר, וע"כ הכינוי "כוס" לכלי זה הוא שם מושאל.

    ויש לציין שבגמרא כלי זה נקרא 'מזרק', ובמשנה ישנה תופעה מעניינת, שבמסכתות יומא ושקלים נאמר כמה פעמים 'מזרק', ולא 'כוס', ובשאר המסכתות בענייני קדשים נאמר 'כוס' ולא 'מזרק'. ייתכן שזה קשור לשינויים שחלו בשימוש בכוסות. להלן יתבאר שהשימוש הרווח בכוסות זכוכית ככלי שתייה התאפשר בעקבות הוזלת מחיר הזכוכית, עם המעבר בתעשיית הזכוכית לשיטת הניפוח, מעבר שהחל כמאה שנים לפני החורבן. יתכן שהכינוי 'כוס' לכלי שמקבל את דם הקרבנות היה נהוג בתקופה שהזכוכית הייתה יקרה, ואז הכוס הביתית להמון העם הייתה ממתכת ולא מזכוכית. כאשר הציבור הרחב התחיל להשתמש בכוס זכוכית ככלי שתייה, הפסיקו לכנות את כלי הקיבול לדם הקרבנות בשם 'כוס', ומעתה הוא נקרא 'מזרק', וכך המשיך הדבר בימי הגמרא. הדברים מתאימים לאמור ביומא יד: "מאן תנא סדר יומא רבי שמעון איש המצפה הוא", ולפי מה שבאר בעל 'דורות הראשונים' (פרק מח) שסידורה של מסכת זו מאוחר באופן יחסי.

[30]     ראה רמב"ם וראב"ד (הל' שאר אבות הטומאות פ"ז ה"ג ).

[31]     ראה ערובין צח: ד"ה קערות; חגיגה כה: ד"ה מן המודיעים.

[32]   בראנד (שם, ערך כוס) מוכיח מפסחים נה : לגבי "כוס מבית הזגג" שסתם כוס היא של זכוכית, אבל סבר שאין טבילה לכלי זכוכית, ולכן ייחס את המקורות על טבילת כוס לכוס של כסף או נחושת, על פי כמה מקורות בגמ ' שמוזכרת כסא דכספא (ועל מציאות כוס נחושת לא הביא ראיה מחז"ל). ולדעתי לא מסתבר שהמשנה תאמר סתם "כוס" כשאין הכוונה לכוס הרגילה, היינו של זכוכית.

[33]     ראה ביומא עח. שהגמ ' דנה על הצטננות ביום הכיפורים בעזרת כוס, ותנאי ההיתר בכוס כסף וכוס חרס, וזכוכית לא מוזכרת. וכן בב"מ כט : "כסא דחרשין... ולא אמרן אלא בכלי מתכות, אבל בכלי חרש לית לן בה", וזכוכית לא הוזכרה. נראה שגם בתנ"ך סתם כוס היא של חרס, כמשתמע מיחזקאל (כ"ג, לג-לד): "כוס אחותך... ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי".

[34]     ראוי לבאר בקצרה את תפקיד הלגין, לעומת החבית והכוס. הלגין הוא כלי קיבול למשקים בכלל, וליין בפרט (ע"ז פ"ה מ"ה). החבית גדולה מן הלגין, והלגין גדול מן הכוס (שבת פ"כ מ"ב). היין נשמר בחביות מעלייתו מן הבור ועד השתייה (תרומות פ"ח מ"ט). כשרוצים לשתות מהיין, מעבירים מהחבית ללגין, והלגין מוגש לשולחן (ע"ז שם). מן הלגין שופכים לכוס מעט יין כעין תרכיז, ואחר כך מוסיפים מים חמים לכוס (מן הקיתון), וזוהי ה"מזיגה" בלשון חז"ל. מכיוון שהחבית איננה מובאת לשולחן ראוי שתהיה מחרס, שהוא זול יותר וגם חזק יותר מזכוכית. לעומת זאת הלגין מוגש לשולחן, ולכן ראוי שיהיה מהזכוכית היפה ולא מהחרס.

  על פי זה מתפרשת כמין חומר התוספתא (ע"ז פ"ח ה"ה): "ישראל החשוד שותין ממרתיפו ואין שותין מלגינו ", שהתחבטו בה המפרשים. "מרתפו" היינו בחביות, ו"לגינו " היינו על שולחנו. ישראל זה חשוד לארח בביתו גויים שישתו עמו, ולכן אסור לשתות מלגינו, אבל ממרתפו לא שתו.

[35]     אמנם גם כלי מתכת או עץ עלולים להישבר, ומצאנו הרבה פעמים שהמשנה דנה על כלים כאלו שנשברו, אבל זה בודאי אינו דבר מצוי. המשניות דנות על כלי עץ ומתכת שנשברו כדי ללמד מה דינם אם נשברו, אבל בתיאור מקרה שאינו מיועד ללמד את דין הכלי כשנשבר, דרך המשנה להדגים בהווה.

[36]     וראה בירושלמי שביעית פ"ד ה"ב "כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להן מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן", כלומר שנתנו להם לשתות מים באופן שיחשבו ששותים יין נסך.

[37]     בערך לגין כתב בראנד (שם) שכל המקורות על טהרתו בהזאה או במקווה עוסקים בלגין של מתכת, אבל סתמו של חרס. ולמד זאת מהתוספתא בפרה פ"י ה"ד "קלל של חטאת ולגין של תרומה שנגעו זה בזה... בד"א בשל אבן, אבל בשל חרס הכל מודים בשל חטאת שהוא טהור". אך כאן טעה בפשט, ש"במה דברים אמורים" מתייחס לקלל, ולא ללגין, עי"ש היטב. עוד הוכיח מתרגום יונתן לאיכה (ד', ב) שתרגם "נבלי חרש" – "לגינין דחסף ". ואינה ראיה, כי "נבל" הוא הכלי הרגיל בתנ"ך לטלטול יין לשתיה מיידית, ומקבילו בחז"ל הוא הלגין, ולכן נקט התרגום 'לגין', ומכיוון שבפסוק נאמר "חרש" הוצרך לומר "דחסף ".

[38]     איוב כ"ח, יז ; ירמיהו כ"ח, לד וברש"י; ספרי, וזאת הברכה, על הפסוק "ושפוני טמוני חול"; משנה, כלים פי"א מ"ח; שם פכ"ט מ"ו על מכירת הזכוכית במשקל; תוספתא, מכות פ"ב ה"ג.

[39]     אכן, במחקר ההיסטורי רווחת הדעה שהגזירה על כלי זכוכית נועדה למנוע את השימוש בהם. הסבר זה הוא חלק ממגמה ידועה לקשור את דברי התורה שבכתב ושבע"פ למניעים פוליטיים, חברתיים וכלכליים. לענ"ד בכל מה שכתבנו עד כאן יש די כדי להוכיח שלכלי זכוכית יש טהרה במקווה, וזה מבטל לגמרי את השערת החוקרים, שהרי גם אחרי הגזירה אפשר היה להשתמש בטהרה בכלי זכוכית, והגזירה רק ביטלה את העדיפות שהייתה להם בהיותם טהורים לגמרי. מכל מקום, מי שאין חלקו ב'הסברים ' מסוג זה, צריך להניח שחז"ל לא גזרו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ואם כן זהו שיקול שמצטרף להוכחה שיש לכלים אלו טהרה במקווה.

[40]     בתוספתא פאה (פ"ד הי"א) נאמר שכלי זכוכית זולים מכלי נחושת, ובגמ ' (מנחות כח:) נאמר שזכוכית איננה "דבר חשוב", בניגוד לנחושת וברזל. ניתן לקבל מושג על הירידה במחיר הזכוכית מן ההשוואה בין המדרש (שמות רבה ל', כד): "כלי זכוכית... שתים בסלע ושלש בסלע", לעומת התוספתא בקידושין פ"ב ה"ג "התקדשי לי בכוס זה אם יש בו ובמה שבתוכו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת", שמשמע שאפשר שכוס תהיה שווה פחות מפרוטה, שהיא 1/768 מסלע (קידושין יב.).

[41]     מקורות רבים בנושא נמצאים אצל ציונה גרוסמרק, תעשיית הזכוכית היהודית בארץ ישראל בשלהי ימי בית שני ובימי המשנה והתלמוד (דיסרטציה), אוני' חיפה, תשמ"ט, עמ ' 146-139.

[42]     ראה אצל גרוסמרק, שם.

[43]   אמנם בהמשך שם נאמר אחרת: "שמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית", אך רוב הראשונים (רמב"ן, ריטב"א, ר"ן והרז"ה בתירוצו הראשון) מחקו במשפט זה את המילים "על כלי זכוכית", מכיוון שהגמ ' דנה בסתירה ביחס לארץ העמים, ולא דנה בסתירה ביחס לכלי זכוכית. התוס ' רי"ד אמנם העדיף להגיה להפך, ולהשמיט "כלי זכוכית" מהברייתא על יוסי בן יועזר, אבל הנוסח שמייחס את הגזירה ליוסי בן יועזר, מאושר על ידי הירושלמי (כתובות פ"ח הי"א ופסחים פ"א ה"ו ), שם מיוחסת ראשית הגזירה ליוסי בן יועזר, והמשכה לשמעון בן שטח, שאף הוא חי לפחות מאה שנה לפני החורבן (וכן הוכיח בסדרי טהרה כלים עד. ד"ה יוסי).

[44]     על פי מהדורת ניו יורק תשנ"ד.

[45]     אפילו לצור, הדרומית יותר, אסור לכוהן לצאת, ראה ירושלמי שביעית פ"ו ה"א. ובבבלי (גטין ח:) משמע שכל מה שמצפון לכזיב נחשב ארץ העמים לגמרי.

[46]     ראה ברש"י בשמות כה, לא: "'גביעיה' – הן כמין כוסות שעושין מזכוכית". ובפירוש ר' אברהם בן הרמב"ם לבראשית (מ"ד, ב) דימה את גביעי המנורה ל"כוסות זכוכית מארץ ישראל".

[47]     ראה אצל גרוסמרק (לעיל הערה 40), עמ ' 122.

[48]     בספר 'העיר העליונה של ירושלים' מאת פרופ ' נ' אביגד (עמ ' 108-107) מסופר שבחפירות הרובע ההרודיאני נמצא כלי שתייה מהודר במיוחד מזכוכית, שטבועה בו חותמת ביוונית "אניון עשה". אניון היה יוצר כלי זכוכית מפורסם מצידון, ועשרות כלים עם הטבעה זהה נמצאו בעולם, בפרט באזור צידון (ראה אודותיו בספר 'כלי זכוכית בספרות התלמוד' עמ ' 46, 50). נראה שמדובר בגוי, ועל כל פנים צידון היא ארץ העמים, כאמור, ואי אפשר לעשות בה כלי בטהרה. לפיכך קשה להבין מה מקומו של כלי כזה בירושלים עיר הקודש, אשר חפירות הרובע ההרודיאני מוכיחות כמאה עדים על חיי הטהרה בה. אכן אם יש טבילה לכלי כזה, אין שום קושי בדבר.

    בראנד ('כלי זכוכית בספרות התלמוד' עמ ' 65-46) אשר הניח שאין טהרה לכלי זכוכית, מאריך להתפלפל ומסביר שאניון וחבריו היוצרים הצידוניים היו יהודים חברים, שסימנו את שמם בצורה בולטת על גבי הכלים כעין תעודת כשרות שהם טהורים, והכלים הועברו לא"י דרך שפת הים (על פי אהלות פי"ח מ"ו). וכל דבריו דחוקים מאוד, כמבואר למעיין.

[49]     המי נפתוח (אמנה סד) הסתפק בזה. הסדרי טהרות (כלים רסג :) נקט בפשטות שאינם נעשים אב הטומאה, ואף הפליג לומר שמה שכתב הרמב"ם שטמאים מדרס מדבריהן היינו כראשון לטומאה, ואינו במשמע כלל. לעומת זאת בכללים שבראש הספר (דיני כלי זכוכית, כלל ו) הסתפק בזה. והחזו"א (כלים סי' ג סק"ט ) כתב שאינם נעשים אב הטומאה.

[50]     פירוש: במסכת פרה פ"י משניות א-ד מתבאר, שחידשו בדיני פרה אדומה, שכל כלי שראוי להיות אב הטומאה נדון כאילו הוא אב הטומאה, אפילו אם הוא טהור לקודש. אבל כלי שאינו ראוי להיות אב הטומאה, וממילא אינו מסוגל לטמא אדם וכלים, וכן אוכל, אינם מטמאים אדם וכלים לעניין חטאת. ולפי"ז מוכח מכך שהלגין של קדש מטמא את הלגין של חטאת, שהלגין נעשה אב הטומאה. אבל לרמב"ם (הל' פרה אדומה פי"ג ה"ו, ועוד) כנראה שיטה אחרת בזה, עי"ש.

[51]     מדברי החזו"א עולה שבכלי זכוכית אומרים "כיון שטהר" וכו ' אפילו יותר מכלי חרס, כי בכלי חרס הכלל נאמר בכלי שנשבר לגמרי ותיקנו, ולא בכלי שניקב וסתמו בזפת, וכפי שמוכיח הר"ש (כלים פ"ב מ"ב).

[52]     בספר מקדש דוד (קונטרס מענייני טהרות סוף אות ב ד"ה ונראה) מסביר באופן אחר את הדין שכלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה עולמית, שהטעם הוא שבעינן היסק אחר שנעשה כלי. ולפי זה אם עושה כלי מחדש וצורפו מחדש בכבשן אכן יקבל טומאה, וכמה שכתב הר"ש (כלים פ"ג מ"ד) שהלוקח שברי חבית ומדביקם ועושה תנור וצורפו בכבשן הרי זה מקבל טומאה. ויש להשיב על ראייתו, שהרמב"ם (הל' כלים פט"ז ה"ז ) מביא את הדין שממנו מוכיח המקד"ד וכותב: "המביא שברי כלי חרש ודבקן זה בזה ועשאן תנור ועשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ והסיקו ה"ז מק"ט". ובהל' ח כתב : "שכלי חרש שטהר אין לו טומאה לעולם, אלא אם כן עשהו תנור ועשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ". משמע שלא ההיסק המחודש הוא הגורם לכך שלא אמרינן "כיון שטהר" וכו ', אלא הטפילה היא שגורמת לכך, ונראה שהטעם משום שאין שבריו ניכרים. ויש להקשות על המקדש דוד מנר שפחתו ומאלפסין עירניות (ראה ביצה לב.), שהם כלים שנצרפו ועדיין אינם בגדר כלי, עד שיעשה בהם פעולה נוספת ואז יקבלו טומאה, אף על פי שנעשו כלי אחר ההיסק. וראה עוד ברמב"ם (הל' כלים פי"ח ה"ב ) ובראב"ד. החזו"א (כלים סי' ג סק"ו ) אומר במפורש הפך סברת המקדש דוד, ודעתו שהמצרף גוש אדמה ועושה ממנו גוש חרס ואחר כך חוקק בו כלי הרי זה מקבל טומאה. והסתפק שם בטעם דין "כיון שטהר", והעלה אפשרות כעין מש"כ, עי"ש.

[53]     ומצאתי שכך כתב החזו"א (כלים סי' לד סקי"ד ) בהקשר אחר, וז"ל: "בכלי זכוכית ליכא דין גסטריות השנויות בכ"ח... דדעת בני אדם לקוץ בכלי זכוכית שבורין ולהרחיקן להיות בשלימותן מיוחדים לתשמיש אהוב ומכובד יותר מכ"ח".

[54]     למעשה יוצא הבדל בין כלים רחבים לצרים; כלי צר כגון כוס שנפגם או ניקב, אי אפשר לשייפו ולהשתמש בחלקו התחתון ככלי הגשה, ולכן אין לו תקנה. ואילו כלי רחב שניקב או נפגם, אפשר לשייפו ולעשותו נמוך יותר ולהשתמש בו באופן אחר. לכן המשנה (פ"ל מ"ג) שמטהרת עוסקת בכוס, ואילו משנה א שם שמטמאת מדברת על טבלה ואסקוטלא, וכן התוספתא עוסקת בפחתין ומחצין, שהם כלים רחבים.

[55]     והתקשו בזה האחרונים (ראה במקורות שצוינו במהדורת פרנקל בספר המפתח בהל' כלים פ"א ה"י ). ואין לומר שזה מדין "יש במינו טהרה במקווה" משום הדמיון לכלי מתכת (כסברת המקדש דוד, ראה להלן); חדא, שלדעת הרמב"ם אין מושג של "יש במינו" לגבי כלים שעשויים מחומר שאינו כתוב בתורה, ראה פירושו לכלים (פכ"ד מ"י) לגבי מפץ. עוד הקשה ר' יצחק הוטנר ('קובץ הערות' על פירוש רבינו הלל לתורת כהנים, עמ ' נג ד"ה כל כלי מיוחד) מהמשנה (נדה מט.): "כל המיטמא מדרס טמא טמא מת", והרי לרמב"ם כלי זכוכית טמא מדרס ואינו נעשה אב הטומאה בטומאת מת.

[56]     ראה בר"ש בכלים פי"ז מי"ז.

[57]     שלא כדברי החזו"א (כלים סי' ג, סקי"ח ) והאג"מ (חלק קדשים וטהרות סי' לג) שזכוכית נחשבת "יש במינו" למתכת. החזו"א, בהתאם לתפיסתו המרחיבה את "יש במינו", נוקט בדעת התוס ' שגם עור הדג מקבל טומאת מדרס (חזו"א כלים סי' כג סקי"ח ). אבל דבריו נסתרים לכאורה ממשנה מפורשת (בכלים פכ"ד מי"א, עי"ש ). ונראה יותר שהחידוש של התוס ' בענין "יש במינו" מוגבל אך ורק לצמחים רכים, שדומים לעץ (ודעת הרמב"ם בהל' כלים פ"א הי"ג שהם בגדר עץ ממש), ותו לא. לנושא זה חשיבות רבה לגבי חומרים מלאכותיים בימינו, כגון ניילון, גומי ועוד, האם ניתן לומר שהם מקבלים טומאת מדרס מדאורייתא משום דמיונם לחומרים אחרים האמורים בתורה.

[58]     בתוספתא המקבילה (כלים ב"ב פ"ב ה"ד ) איתא : "שלש מטות הן: העשויה לשכיבה טמאה מדרס, שמוכרים עליה כלים טמאה טמא מת, ושל מלבני בני לוי טהורה מכלום". אך מכיוון ש"של סרגין " בודאי אינו מקביל ל"מלבני בני לוי", ממילא אין להוכיח ש"של זגגין " היינו שמוכרים עליה את הכלים.

[59]     בסדרי טהרה (כלים רסג :) ובערוך השולחן העתיד (סי' קפח סי"א ) הסבירו את החילוק בין שידה תיבה ומגדל לבין שאר הכלים בכיוון אחר, עי"ש.

[60]     כלים פכ"ה מ"ז בכוס; פרה פי"ב מ"ח בלגין, עי"ש היטב, שהחומרה המיוחדת בפרה אדומה מתבססת על דין דומה בחולין.

[61]     יש נפקא מינה נוספת לעניין חרב כחלל, לדעת הראשונים שרק במתכת אמרינן חרב כחלל.

[62]     השווה פ"ב מ"א: "כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה". ובחסדי דוד התחבט בזה, ובסדרי טהרות (כלים רסג ע"ב) פרש שלעולם אינם אלא ראשון לטומאה, וכבר הוכחנו שאינו נכון.

[63]     ומצאנו דבר מחודש בתוס' רי"ד ריש יומא, שאפילו כלי אבנים ש"מלאכתן דקה ונאה הן חשובין ומקבלין טומאה", ועי"ש עוד לגבי כלי אדמה. הדברים אינם מוסכמים, ומכל מקום משתמע מהם עיקרון שטומאת הכלי תלויה בחשיבותו.

[64]     כך משמע ברמב"ם (כלים פ"א ה"ה), וז"ל: "כלי זכוכית אינן מקבלין טומאה מד"ת וחכמים גזרו עליהן שיהיו מקבלין טומאה. הואיל ותחילת ברייתן מן החול ככלי חרש הרי הן ככלי חרש, ומפני שתוכן נראה כברן לא גזרו עליהן שיטמאו מאוירן ". נראה שהמשפט הראשון מסתיים במלים "שיהיו מקבלין טומאה", ו"הואיל" וכו ' הוא משפט חדש, שאינו טעם לדלעיל אלא לסיפא "הרי הן ככלי חרש", שאם לא כן המילים "הרי הן ככלי חרש" מיותרות (ובאמת במקצת כתה"י השמיטו את המילים הללו, ראה שינו"ס במהדורת פרנקל בסוף הספר, כנראה מתוך שהבינו ש"הואיל" הוא טעם לדלעיל ). אם כנים הדברים, הגזירה על כלי זכוכית איננה תלויה בדמיון לכלי חרס.

[65]     בעניין "ראויים לטהרה וטימאום" פירש הראב"ד ש"כלי זכוכית אינו אלא מן הרוח ואין מקבלים כל תשמיש, וטמאו אותם מן הגזרה", זאת אומרת שמצד איכות החומר אין הצדקה לטומאה בכלי זכוכית, כי הם עדינים מדי לצורך כמה שימושים, ולכן נטמאו רק מגזירה. ולענ"ד יש מקום לומר להפך, שמצד איכותם והתחכום בעשייתם הם ראויים לטומאה, כאמור, ו"ראויים לטהרה" מצד שלא נזכרו בתורה.