חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
א. פתיחה
העיסוק בלב - בקודש, בשאלת דרכי הקירוב אל המקדש והקרבנות ראויה היא לגדולי האומה. חרדה גדולה מלווה את המבקשים לעסוק בנושא זה, שהרי פגימה בקודש איננה דומה לפגימה בעולמות החול. המקדש הוא הלב, הוא השורש. פגם בקודש -תוצאתו הרת אסון ח"ו, וכל פגימה מקרינה על הענפים כולם. [1]
הבירור בסוגיה זו - קירוב לעולם של מקדש וקרבנות - חייב לנבוע מן השורש העקרוני. עם שאנו מבקשים לגבש את דרכי הקירוב של האומה אל הקודש, עלינו לברר בראש ובראשונה את משמעות המקדש לאומה. כל חפץ ותשוקה נובע ותלוי בהכרה - הגלויה והפנימית - של ערך הדבר. לא ניתן להתקשר לעולם של מקדש וקרבנות, אם חסרה ההבנה של ערך המקדש, ובוודאי אם ח"ו המקדש ועבודת הקרבנות נתפסים כדבר השייך לעבר - לעולם של עבודת ה' שאין לה עוד מקום.
בדברים שלהלן, איננו באים רק לברר עד כמה חשוב המקדש לאומה. ברצוננו להבהיר את מקומו של המקדש ביחס למדרגת החיים ומציאותם, זאת בכל שלביה ההיסטוריים של האומה. ההבנה הנכונה מהו מקדש, היא עצמה הולכת ובונה בנו את ההבנה כיצד אנו קשורים אל המקדש וכיצד עלינו לגלות ולחשוף קשר זה.
החלק הראשון של המאמר עוסק בהבנת עניינו של המקדש לאומה, כפי שקיבלנו ולמדנו בדברי מרן הרב קוק זצ"ל. מתוך כך נוכל להגיע להבנת תהליך התחייה שבדורותינו ולהצביע על מספר עקרונות יסוד בדרך לקישור אל המקדש.
החלק השני של המאמר עוסק בעולם הקרבנות - הבנת חשיבותם בעבודת ה', הצדק והמוסריות שבהם, לכשיחודשו בעז"ה, והיחס לדברי חז"ל בדבר ביטולם לעתיד לבוא.
ב. מהו המקדש לאומה
בראשית הכל יש לברר מהו המקדש לאומה. הדבר חשוב בפרט בתקופה שבה נראה כאילו אין צורך במקדש. בתקופה שבה תהליך התחייה הוא ברובו חילוני ואיננו קשור בגלוי אל מגמת הקודש.
יש להקדים - כל אומה ואומה יש לה מגמת חיים, מגמה שהיא הנותנת את כל ערך החיים של אותה אומה. כל אומה יש לה "אומֶר" שאותו היא צריכה להביא לעולם והוא פסגת חייה, ובלא זה אין חייה חיים. בלי אותה מגמה ייחודית אין מה שידבק ויאחד את אותה האומה, חסר כוח החיים שדוחף אותה.
בישראל, עולם של מקדש הוא פסגת ומגמת חיי האומה. לפיכך נקרא המקדש "בית חיינו". [2] שם - כלומר במדרגת החיים של בית מקדש, מתגלה עוצמת החיים הישראליים, מתגלה ויוצא אל הפועל בשלמות ה"אומֶר" הישראלי. אם כן, כאשר אנו מדברים על המקדש, על ציפיה אל חזרת מקדש ועבודתו, אנו מדברים על מצב של שלמות החיים הישראליים.
במצב שלם זה, כל כוחות החיים של האומה יוצאים אל הפועל. זהו מצב שבו ישנם ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה. [3] במצב שלם זה האומה מוציאה ומגלה את כל כוחות חייה הגשמיים והרוחניים - עוז וגבורה, קדושה וטהרה, התחדשות התורה וחידוש הסנהדרין ועוד. זהו המקום שבו מתגלה השכינה וגודל הקישור שבין ה' לעולמו. לכך אנו מתכוונים כשאנו מדברים על תקופת המקדש. זוהי מגמת האומה ולכך היא שואפת.
תפילת עם ישראל לכיוון ירושלים ובית מקדש, מבטאת את ההכרה הפנימית של האומה כי אנו מכוונים את דרכנו ומגמתנו לאותו מקום שמבטא את פסגת מגמת חיינו.
זהו בית מקדש, ולכן חיים בלי בית מקדש הם חרבן. זוהי מציאות שבה עיקר החיים חסרים.
  בעת החרבן מכירה היא האומה שניטל צווארה, [4] ש"ניטל כבוד מבית חייה" ושכל הייסורים והצרות הם תוצאה והשתלשלות של חורבן הבית. [5] מצד העולם החיצוני ניתן לחשוב שהחיים הולכים ומתפתחים, אך בעומק מכירה היא האומה שהושבת הכוח הפנימי שבלעדיו אין התפתחות החיים אלא התקדמות חיצונית בלבד.
וכך אומר הרב בשמונה קבצים (ז', קמ"ו):
יודעת היא כנסת ישראל בידיעה פנימית ברורה, ומקובלת היא בקבלה של מסורת איתנה, המובעת מכל צדדי הוייתה, ומכל העולמים כולם הנוגעים בה בכל מין גזע, שכל מה שהעולם והאנושיות מתקדמים מעת אשר נפל נזרה, משעה שחרב בית קדשה ונטל כבוד מבית חייה, איננו כי אם התקדמות חיצונית טכנית, דבר שאין לו באמת עמדה, ולא יגיע את החיים ואת המציאות הרחבה לתכלית הוייתה. אותו הזוהר הפנימי, אותם החיים שהם מגמת הכל, שכל היש חי בו בנשמתו פנימה, אותו המאור האלקי של האותיות המאושרות של שם המפורש, הפועלות ומשפיעות בתכונתן האלוקית, הם במקורם עצורים... [6]
הכרה זו כי בית מקדש הוא מגמתנו, הוא המצב הישראלי השלם ובלעדיו אין לנו חיים, הוא המכריח להבין כי כל מה שנותן לנו חיים בעולם הוא הקישור והדבקות אל המקדש, אל מדרגת חיים שלמה זו. וכך כותב הרב:
הכח המחיה את נשמת ישראל, היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו אידיאלית המקווה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי.
ובנקודה עליונה זו קשור כל עז החיים של קישור האומה לארץ ישראל. וכל המצוות התלויות בארץ, באיזה מידה שנוהגות, הן שומרות את הלח של טל חיים זה היסודי. [7] (שמונה קבצים א' תרמ"ח)
מהו הדבר המחיה אותנו כאומה, הנותן לנו כוח לכל מפעלינו? הווי אומר זהו העריגה אל המקדש ובניינו.
יש כאן שני שלבים: מציאות שעוד אין בה בית מקדש ועולם עם בית המקדש. כיצד תיתכן מציאות של חיים בשעה שהעיקר חסר? הווי אומר, על ידי העריגה אל המקדש. העריגה היא הכוח המכניס את המקדש אל עולמנו עוד לפני שנבנה. היא הנותנת תקווה וחיים לאומה על כל מפעליה, כאשר הולך ומתברר שכל מה שהאומה עושה ופועלת זהו להגיע למצב של עולם עם בית מקדש. [8] הכרה ועמדה זו היא השלב הבסיסי והשורשי ביותר בשעה שאנו מבקשים לדון בסוגיית הקישור אל בית מקדש.
תחיית האומה היא מן הקודש
היות וכפי שבארנו כל אומה שואפת - ומוכרחת לשאוף - למגמתה, על כן ברור הוא כי שאיפת החיים שלנו כאומה היא לחזור לעולם של בית מקדש. לכן יודעים אנו, שאף על פי שתחייתנו כלפי חוץ נראית חול, הרי בפנימיותה היא קודש וכל מה שדוחף אותה הוא השאיפה אל גילוי הקודש.
מרן הרב קוק זצ"ל שנשמתו נשלחה להורות ולהאיר לנו את מהלכי גאולתנו, ביאר יסוד חשוב זה בבואו לעסוק בעניינה של ירושלים ובית מקדש:
לא החול הוא הנושא המקשר את נשמת הגוי כלו לארצו, לא החול הוא הפועל את כל מפלאות התחיה ורמשיה בעולם, בישראל ובאדם, רק הקדש הוא הפועל, הוא המכה את כל גלי-התנועה, של התחיה בפנימיותה הוא הכח האומר לה 'גדל'. אל מקדשנו גאון עוני, מכון בית חיינו ומשוש תפארתנו, אל כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו אליו עינינו נושאות (אוצרות ראי"ה ד' עמ' 176-175).
דברים אלו נכתבו על ידי הרב לישיבת תורת כהנים שעסקה בלימוד ענייני מקדש וקודשיו. הרב מבאר להם את חשיבות הלימוד בעניינים אלו מתוך הבנה של מקום המקדש בתהליך התחייה. [9]
אמנם כלפי חוץ נראה כאילו מה שמוביל לתהליך התחייה אלו הם שאיפות ומגמות של חול אך לא כן. מצד האמת הפנימית, כל שאיפת התחייה מראשיתה היא מכוונת אל הקודש והוא הגורם ומניע את תהליך התחייה.
הצפיה הפנימית לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, זהו היסוד הנושא של כל התחיה כלה, לכל סעיפיה, הקרובים והרחוקים.
אם מבינים אנחנו או לא מבינים איך יתהוו הדברים הגדולים הללו - הכל אחד. מאמינים אנחנו שדבר אלקינו יקום לעולם   (שם).
הצפיה לחזרה לעולם של מקדש ועבודתו, מדרגת חיים המקיפה את כלל ישראל כולם - כוהנים לויים וישראלים, כל אחד בעבודה המיוחדת לו - היא היסוד של כל התחייה. יש לחיות ולהכיר באמת עליונה זו. כל השאלות והתמיהות כיצד יתהוו הדברים לא פוגמים בה כי הוא זה. השאלה כיצד יתהווה הדבר, היא כבר שלב שני. אנו מצדנו מכירים בכך שהכל מוּנע מתוך הקודש ומאמינים כי דבר אלקינו יקום.
תהליך התחייה של ישראל, הצורך לחזור למדרגת החיים של מקדש, איננה טובה אישית או "אינטרס צר" שלנו כאומה, אלא גאולתנו היא גאולה של מעלה. אנו עסוקים כאן בדבר ה' ההולך ומופיע. אנו עוסקים ב"עשה למען שמך" ולכן אנו מאמינים בשלמות הגאולה.
וישראל הקם לתחיה, מלא כל הוא. מלא אור אמונה, גוי קדוש הוא. ולקודש קדשו ולהדרת תפארתו הוא נושא את נפשו, ובית המקדש יבנה והיכל יוסד, וכהנים ישובו לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם, וישראל לנווהם   (שם).
הידיעה כי אנו מתקדמים אל המקדש, תובעת מאתנו להתכונן לכך, להיות מוכנים לאותם סדרי עבודת ה' הקיימים במדרגת החיים הזאת. לפיכך, ממשיך הרב, עלינו לעסוק וללמוד את ענייני המקדש וקודשיו.
כלפי חוץ אנו קולטים את הגאולה במובנה החומרי. זהו העולם הגלוי הרועש והסואן, אך אנו יודעים כי שורשו ויסודו הוא גאולת הקודש. זהו הנושא של התחייה. כל תהליך התחייה מכוון לכך. [10]
היה ניתן בטעות לחשוב כי כעת אנו עוסקים בגאולת החול המונע מחפצים ומגמות חילוניות ובע"ה בעתיד יופיע מהלך חדש ונוסף של תחיית וגאולת הקודש.
הבנה זו מבררת כי אין אנו עוסקים בשני עניינים נפרדים, כפי שאפשר היה לחשוב, אלא במהלך אחד כולל:
תחיית הקודש. אני שואל את עצמי, היתכן שתחייתנו הלאומית תהיה רק תחיה   חילונית, והקודש יעמוד רק על המצב הגלותי, בלא התעוררות של חיים, בלא התחדשות של גאולה? היתכן להיות ככה?
לא ולא, תשיב כנסת ישראל כולה. יודעים אנו כולנו, שמקור חיינו הוא הקודש, והקודש מוכרח הוא להראות את כוחו המקורי. וסוף כל סוף יוכר לכל, שגם אותות התחיה של החול הקודש הוא הפועל אותם, וכחו הוא המחדש את הנפלאות הגדולות שעינינו רואות...   (מאמרי ראי"ה, עמ'336 "תחית הקדש התחיה השלמה").
בתשובה לשאלה האם תהליך התחייה עוסק רק בגאולה של חול, הרב עונה בשתי רמות:
ראשית - אומה שמקור חייה הוא קודש איננה יכולה לאפשר מצב שבו הקודש יישאר נסתר ונעלם, יישאר "בגלות", ורק החול ייגאל. לכן מוכרח הדבר שהקודש יופיע במלוא כוחו, מוכרח הדבר שגם תחיית הקודש תופיע לעינינו.
שנית - אין כאן כלל שתי גאולות נפרדות ומנותקות אלא תהליך תחייה אחד, שכולו מראשית ועד אחרית יוצא מן הקודש. גם גאולת החול הגלויה לעינינו נפעלת למעשה על ידי הקודש, וזוהי הסיבה היותר שורשית ופנימית להבנה וליחס של הרב לתהליך התחייה בדורותינו. [11]
שאיפות התחייה החילונית הם רק לבושים למגמת הקודש
הרב מבאר כי אותם מניעים ומגמות של גאולה חילוניות שהתגלו בעת שיבת האומה לארצה הם רק לבושים למגמה הראשית, ואל לנו לחשוב שאותם מניעים הם אלו שמחיים את האומה ומשיבים אותה לארצה. במגמות החילוניות הללו, אומר הרב, אין די כוח להחיות עם חי, קל וחומר להחיות את עמנו השב מן הגלות הארוכה. על מנת להוציא את העם מהגלות שהיא שינה ומיתה יש צורך בכוח חיים אדיר, ובוודאי המניעים הגלויים לא היו יכולים להחיות את האומה.
אם כן, כיצד בכל זאת האומה מתעוררת לגאולתה? אין זה, כי אם הנשמה התעוררה להכיר את הצד הפנימי שהוא - ולא הלבושים החיצוניים - הדוחף לתחייה.
אולם עדיין נשאלת השאלה - מדוע כך הם פני הדברים? מדוע יש הפסק, נתק ופער גדולים כל כך בין המניעים הפנימיים, מניע הקודש - המניע האידיאלי, לבין המניעים הגלויים? מדוע לא ניכר בגלוי ששאיפת התחייה היא שאיפה אל עולם של מקדש וקרבנות?
הרב עוסק בשאלה זו במאמרו "ירושלים". [12] כפי שהוא אומר שם, מצב העם השב לתחייה הוא קשה. הגלות השפילה אותנו. אין אנו יכולים לתאר בנשמותינו הרצוצות את גודל מגמת חיינו. דומה הדבר לאדם חלש שאין לו ביטחון, שאתה מבקש להעמיד בפניו משימה. באם תאמר לו בראשית הדרך למה ולהיכן נדרש, יתייאש וכלל לא יתחיל. אך אם תלך אתו צעד אחר צעד, תציג לו בתחילה מגמת ביניים שיוכל לה ואחר כך תלך ותוסיף לו, הרי שלאט לאט יוכל להתקדם עד שלבסוף יגיע ליעד הסופי.
הצגת גודל המגמה לעם אחרי הגלות היא מסובכת. יש צורך בלבושים שהם בבחינת תחנות ביניים המקדמות אותנו אל המגמה הראשית, כאשר הנשמה בעומקה יודעת ומכירה בכך שהכל מכוון אל הופעת המגמה הראשית:
....הרגש החזק המפעם בקרבנו הוא הרבה יותר עז וטהור. הרבה יותר גדול ונשא מכל ההסברים השונים, אשר אנו תמיד מתאמצים להסבירו. לבושים צואים אנחנו מלבישים את בן המלך, כי לא נוכל בנשמותינו הרצוצות לתאר את גדלו-גדלנו.   (מאמרי ראי"ה, עמ' 289).
הנשמה רצוצה ואיננה יכולה לתאר ולהסביר את המגמה האידיאלית בעצמותה כי אם להלבישה בלבושים צואים. מצב זה איננו קל שהרי לא מתאים לבן המלך ללבוש בגדים צואים, אך אלו הלבושים אינם פוגמים בנשמה. דוקא מפני קטנותן של המחשבות מתברר שלא הן הדוחפות, כי אם הנשמה הפנימית שנשארה שלמה בתומתה.
...וזהו העד היותר נאמן על שלמות נשמת אלהים חיים המפעמת במסתרים בתוך תנועת התחיה שלנו, כי לא הגיוני לבב אנוש ולא רוח בשר חציר הגה את כל החזון הגדול הזה של תחיתנו, כי אם דבר ד' הוא וזרם אור אל אלהי ישראל הוא המתגלה בכל תנועותינו הקטנות עם הגדולות. הוא ההולך לפנינו לישר הדורים והוא שוכן עמנו גם בכל טומאותינו, מצמצם את כח גדלו לפי מדת כח גונו השבור ולפי חילה של נשמתנו הרסוקה, ששניהם יחד שבים לתחיה בהדרגה אטית, הנה הוא מהלכה של התנועה בעצמה ההולכת בהדרגה את מסלותיה הצרות   (שם עמ' 299).
אותו דבר ה', אותו זרם אלוקי המתגלה בתחייתנו, הולך עמנו בהתאם למצבנו. יש כאן חסד אלוקי. גוונו ונשמתנו הושפלו מן הגלות ויש צורך להעלותם קמעא קמעא, ובהתאם לכך מאיר האור. זוהי הסיבה לצורך באותם לבושים צואים - הסברות ומניעים גלויים של חול לתחייתנו - שאין בהם להחיותנו, ובאמת הרגש המפעם בקרבנו הרבה יותר חזק מכל אותן הסברות.
ויש עוד להעמיק את הדברים. שהרי בעת הגלות הכמיהה לארץ ישראל הייתה השאיפה אל הקודש - אל ירושלים, אל עולם של מקדש וקרבנות, אל "ותחזינה עינינו בשובך לציון". זו הייתה שאיפה אל אידיאל הקודש. ורק כאשר מתקרבים למימוש, אל ארץ ישראל הממשית, מתחיל ההפסק בין האידיאל העליון לממשות החיים.
ואף בראשית שלביה של הציונות, הקריאה הייתה קריאה של קודש. בראשית הציונות כן הייתה גלויה המגמה הראשית. תלמידי הגר"א והבעל שם טוב, הרב קלישר בספרו "דרישת ציון" ועוד, להם הייתה גלויה מגמת הקודש. רק אחר כך, בעת שהתחילה התחייה הלאומית המעשית הרחבה, בעת הגשמת הרעיונות, נוצר אותו הפסק וכעת נראים אותם רעיונות "חילוניים". [13]
אם כן, תהליך זה נגרם בגלל המעבר מעולם של תפיסת ארץ ישראל כרעיון -כאידיאה, אל מימוש הרעיון. שכן, "הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המפושט... לבין המתגלה ממנו בהויה בפועל... אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מטשטשת..." (אורות, זרעונים, נשמת הלאומיות וגופה). יש צורך במסך, בהפסק בין האידיאל המופשט לשלב שבו מבקשים לממשו בחיים. האומה, כששבה לארצה על מנת להגיע לבית מקדש, צריכה להגשים את כל אותו אידיאל בארץ, בממשות החיים. ישנו צורך במסך - באותם לבושים המתגלים כמניעים לאומיים חילוניים, על מנת לאפשר לאומה להתחיל מהמדרגה הנמוכה ביותר ולעלות אל הקודש.
לסיכום, נוכל לומר שבתהליכי הגאולה ישנם שלושה שלבים. השלב הראשון - הוא קודש, שכן הכל עוד מופשט. השלב השני - הגאולה נתפסת כמהלך חילוני, שכן אנו יורדים אל העולם המעשי. השלב השלישי - הקודש שבחול, הבירור שהכל יוצא ושב אל הקודש.
זוהי הסיבה העמוקה ל"שיכחת" האומה בגלוי את בית המקדש. במשמעות ובצורך לתהליך זה לא נוכל להרחיב כאן דברים. [14]
תביעת הקישור אל עולם של מקדש וקרבנות
כשבאים לדון ברצון להתקשר למקדש, לעסוק בענייני המקדש, בפעולות מעשיות של קירוב אל המקדש, עלינו לבחון מהיכן התביעה נובעת.
לעתים נראה כי אם לא עושים פעולות מעשיות הקשורות אל הקודש הרי אנו לא מחוברים וקשורים אל המקדש. הרצון לפעולות המבטאות קישור אל המקדש נובע מתוך תחושה שאנו שוכחים את המקדש.
הדברים נובעים מתפיסה המנתקת בין גאולת החול לגאולת הקודש. תפיסה שבה יש תחיית חול ויש תחיית קודש, וכדי להיות קשורים אל הקודש מוכרחים לעבור לעסוק בבית מקדש.
אך עלינו להעמיק ולברר לעצמנו, על פי דברינו לעיל, כי כל מה שמחיה ודוחף אותנו בכל שלבי גאולתנו הוא הקודש פנימה. בשעה ששואלים אנו כיצד נתקשר אל הקודש, יש קודם כל לענות כך: אנו כבר מקושרים אל הקודש, שהרי לא מגמות החול הן המחיות אותנו אלא מגמות הקודש, וכעת יש לעמול לגלות, לחשוף ולהעמיק קשר זה.
לפי התפיסה הראשונה האדם מרגיש שרק אם הוא יעשה פעולות הנוגעות באופן ישיר אל המקדש הרי הוא מתקשר אל הקודש, ואילו על פי התפיסה השנייה הרי שהאדם והאומה קשורים אל הקודש בכל שלבי גאולתה ולא רק בסוף הדרך כשמגיעים אל בית המקדש. כל בניין ובניין, כל פעולה מעשית הנם עיסוק בבית מקדש. אנו עוסקים כל הזמן בבית מקדש. המקדש הוא פסגת חייה של האומה וכל הפעולות וההתקדמויות, הן של האומה והן של היחיד, מכוונות הן לכך.
  הולך ומתברר שכל מה שדחף עד היום וידחוף בעתיד את האומה במהלכי חייה, גם אם הדברים לא ניכרים בעולם הגלוי, זהו הקודש - העולם של מקדש. לא שיש שלב ראשון של ארץ ישראל ויש שלב שני חדש ומנותק של בית מקדש, אלא כל בניין הארץ הוא מכוח בית מקדש והרצון לעסוק בקודש הוא בראש ובראשונה על מנת להאיר את תחיית החול, על מנת להבין שכולה מן הקודש ולמענו.
שאלת הקישור אל הקודש היא כיצד חושפים ומגלים זאת, ולא איך יוצרים ובונים משהו חדש לחלוטין שעוד לא קיים . אנו נדרשים להסיר את המכשולים ולסקלם וממילא יתגלה הקשר. המקדש הוא בית חיינו, תכלית חיינו, וכל מי שבריא באופן טבעי רוצה לחיות חיים מלאים.
בדרך זו, הרי הקישור אל עולם של מקדש מתחיל בתיקון המידות אצל כל אחד ואחד. מתחיל בקיום תורה ומצוות. מתחיל בבניין הארץ.
החינוך אל עולם של מקדש צריך להתמקד בכך שנדע ונרגיש עד כמה זהו מהלך אחד. כמשל האדם הנוסע ברכבת אל עבר היעד הסופי ובדרך עובר במספר מקומות ותחנות. אדם זה מרגיש בכל שלב ושלב שכל נסיעתו היא אל עבר היעד הסופי. לשם כך עלה על הרכבת וכל התקדמות היא למען ההגעה לשם.
הקישור אל המקדש לא נמדד על פי מספר הפעולות העוסקות רק במקדש עצמו במשמעות הממוקדת בו, אלא השאלה היא בעיקר עד כמה האדם, העם מבין שכל פעולותיו מכוונות לבניין הבית ולהתגלות האומר הישראלי במדרגה של עולם זה.
כאשר האדם והאומה ידעו זאת הרי שנוכל להיות קשורים בגלוי למקדש כבר במדרגות הבסיסיות, לא נמהר בהן ולא נרצה לדלג עליהן אלא נרצה לתקנן ולהשלימן על הצד היותר שלם בהיותן אבני דרך בנתיב המוביל אל המקדש. בכל מעשינו אנו בונים את בית המקדש. וכשמגמה זו ברורה היא, אין חשש של רצון להישאר במדרגות הביניים שהרי כל ערכן הוא מצד המגמה העליונה התכליתית שוודאי אליה אנו חותרים. [15]
"נעשה ונשמע"
כשזאת היא העמדה וההבנה, ניתן לגשת ולגבש את דרכי הקישור העוסקים בקודש עצמו - במקדש ובעבודתו. יש, אם כן, צורך בתפילות, לימודים ופעולות שמרכזן הוא הבניין הרוחני ההולך ונבנה באדם הפרטי ובאומה ביחסה אל הקודש ובכך מכין את האומה לבניין המעשי. תפילות, לימודים ופעולות אלו יעזרו לגלות ולחשוף את הקשר אל הקודש ויקרבו אותנו אל בניינו הממשי.
הכוונה היא לאותן פעולות אשר על ידן "יוסיף אור רוח קודש ד' אשר בתוכיות נשמתנו להופיע ולהתלהב". [16] פעולות שיבהירו לנו שאנו עומדים מול הקודש, שאנו מדברים ומתפללים, לומדים ועוסקים בענייני המקדש, ודבר זה עצמו פועל שהקודש מתעורר להזריח עלינו מאורו.
עלינו לבנות בנפשנו בית מקדש, ויודעים אנו שבניין זה תגבורת בניין של עוצמה וחיים יש בו יותר מהרבה בניינים של חול. [17]
בין עולם של מקדש לעולמנו.
עוד יש להוסיף: עולם הקודש והמקדש זהו עולם שבו ישנה מערכת חוקים שונה מן המדינה ("גבולין"). מערכת הערכים והחוקים המתקיימת ביחס אל הקודש פנימה זוהי מערכת עצמאית ושונה מחוקי החיים אשר אנו מכירים בגבולין. כל נסיון לחבר את האומה אל הקודש בלי להכיר זאת לא יצלח. לא נכון ולא ניתן לקחת את דרכי הקישור אל דבר שאנו מכירים מעולם החול ולהשליך אותם לעולם הקודש.
לרוב אנו רגילים לחשוב ובהתאם לכך לפעול, שהרי קישור אל דבר נבנה על ידי כמה שיותר פעולות מעשיות של התקשרות והתחברות עמו. אך לא כן הוא ביחס אל הקודש פנימה. בקודש יחס החרדה, יחס המרחק - הוא עצמו מקרב ובונה את יחסי הקישור והחיבור. זוהי קביעה עקרונית ושורשית, אשר בהתבסס עליה אנו באים אחר כך לדון בהשלכות המעשיות. העומד מבחוץ יכול לסבור בטעות שכאילו עזבנו ושכחנו את הקודש. אך לא כן הוא, אלא אדרבא, מרחק זה הולך ומקשר אותנו אל הקודש, הולך ובונה בנו את היחס הנכון אל הקודש ומאפשר לנו להתקרב אליו ולהיות ראויים אליו. אכן עמדה זו היא מורכבת ודורשת עלייה למערכת מושגים וחוקים גבוהה יותר. קל יותר לראות פעולות מעשיות המבטאות קשר, אך אל לנו שתפיסת חיי המדינה תבלבל אותנו ביחס אל הקודש. [18]
עתה, לאחר שערכנו בירור בדבר חשיבותו של המקדש לאומה, נעבור אל החלק השני - הבנת משמעותו של עולם הקרבנות.
ג. עולם קרבנות
לרוב, כשאנו מבקשים קשר לעולם של בית מקדש אנו "בורחים" מן העיסוק בסוגיית הקרבנות. "קשה" לנו להבין את עבודת הקרבנות ולענות על השאלות המתעוררות ביחס לבעלי חיים ולעצם עבודה זו הנראית כשייכת אל העבר, אל עולם "גס", ולא לעולמנו הנאור והמתקדם. אנו מעדיפים לדבר על בית המקדש כעל מקום השראת השכינה והתגלותה, אותו מקום שבו מתגלה האהבה האלוקית של הקב"ה לבניו, אותו בית תפילה העתיד להיות בית תפילה לכל העמים ועוד.
אכן יש מידה מרובה של צדק בדרך זו. ראשית כל - מכיוון שבדרכי ההסברה יש לעסוק באותם דברים שהם בבחינת "הנשמע", באותם דברים שקל לנו יותר לקלוט אותם בקרבנו. ומעבר לכך: לא נכון להתייחס במובן המצומצם אל בית המקדש - זה שאנו מדברים ומתפללים עליו, אבלים ומצפים לבניינו. אנו כמהים למצב שלם של האומה הכולל מלכות וגבורה, בית מקדש ובו כוהנים בעבודתם ומצב של נבואה. אנו מדברים על מלכות ישראל בגאון עוזה. אנו מדברים על התחדשות התורה, חזרת הסנהדרין ועוד. רק במצב שלם זה של האומה במעלתה הרוחנית פועלים הקרבנות את תפקידם ומקבלים את ערכם, ואז הם יהיו מובנים לנו.
אך מידה חסרה יש בדרך זו, שהרי התפילה לחזרתו של בית המקדש היא ייחול לעולם שיש בו קרבנות, עולם של עבודת הקרבנות. לפיכך אי אפשר שלא לעסוק אף בקרבנות עצמם ולהבין את גודל המשמעות והמדרגה הגבוהה בעבודת ה' שמתגלה במקדש דווקא בהיותו כולל אף את עבודת הקרבנות.
וכך אומר הרב באגרות:
...ובענין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוה"ק ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. [19] ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ד' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של   העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כ"א בהגלות אור ד' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה   יכירו ג"כ כל העמים כולם   (אגרות ראי"ה ד', עמ' כ"ד).
הרב מבאר כי החזרה לעולם של מקדש היא חזרה לעולם של קרבנות, [20] ומסביר כי הקושי בהבנת הקרבנות נובע מתוך השלכה מהמחשבה והתרבות העולמית לעולמנו הישראלי. אך לא כן הוא, שכן לא לא מה שמתאים לאומות מתאים לנו. לנו - לעם ישראל - יש את חוקי החיים שלנו. הקושי נובע ממבט של חוקי החיים של התרבות הכללית, אך אל לנו להתפעל מרעיונותיהם שכן לעם ישראל יש את חוקי החיים שלו. גם אם בתרבות הכללית נראה שעבודת הקרבנות היא משהו גס או פרימיטיבי, הרי שהדבר נובע מן העובדה שההתבוננות היא התבוננות של חול. במצב של קדושה, לעומת זאת, מתגלה הטבעיות הקדושה שבקרבנות.
  אבל מסכים אני עם כת"ר, שא"א לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוה"ק גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, - ואז יבנה בהמ"ק ב"ב   (שם).
ההכרה בכך כי עבודת הקרבנות עתידה לשוב, אינה אומרת כי מיד אנו ניגשים למעשה ההקרבה. הרב מבין שניתן לגשת אל מעשה הקרבנות רק בשעה שמצבו הרוחני של העם הוא מצב שלם יותר, מצב שבו רוח הקודש גלויה מופיעה בישראל. עבודת הקרבנות תלויה, אם כן, במצב העם, ולפיכך איננו ניגשים כבר כיום אל ההקרבה. יחד עם זאת, הרב אומר שאין כאן קביעה המרחקת אותנו מהקרבנות ומשחררת אותנו מהתמודדות עמם שהרי "עוד חזון למועד". שהרי ייתכן ונזכה במהרה, בבחינת פתאום, אל אותה מדרגה רוחנית גבוהה אשר עמה גם שייכת ומחוייבת עבודת הקרבנות. [21]
ענוה - בין עולם בלי מקדש לעולם עם מקדש
קושיותינו בסוגיית הקרבנות נובעות מהעובדה שאנו נמצאים במדרגת חיים אחרת מזו שהייתה בזמן הבית.
העמידה מול עולם של מקדש וקרבנות דורשת מאתנו ענוה רבה. יש צורך במודעות לכך שעולמנו ועולם של מקדש וקרבנות הם שני עולמות שונים, ומכאן שהיכולת להעלות קושיות שמקורן בעולמנו שלנו על עולם המקדש היא מוגבלת. אין כאן פטור מבירור רוחני אך יש כאן הכרה בכך שעולם זה הנו עולם שונה, והקושיה סרה מאליה. אנו באים מתוך מציאות חיים מסויימת ולאורה ומתוכה מקשים על הצורך בקרבנות ועל הערך שבהקרבתם. דומה שבדרך זו ניתן להבין בדברי התרגום למגילת איכה:
אמר ירמיהו נביא וכהנא רבא איכדין יתגזר על ירושלם ועל עמהא לאתדנא בתירוכין ולמספד עלויהון איכה היכמא דאתדנו אדם וחוה דאיתרכו מגינתא דעדן ואספיד מרי עלמא עלויהון... [22]   (תרגום יונתן על איכה א', א).
התרגום משווה בין חורבן הבית לגירוש אדם הראשון מגן עדן. כשם שעולמנו הוא עולם שונה מגן עדן ואין לנו כלל יכולת לצייר את גן העדן, כך גם ביחס למצבנו-עולמנו כאשר אנו מבקשים להשוותו למציאות שיש בה מקדש וקרבנות.
הרב זצ"ל בפתיחתו לפרשיות הקרבנות בסידור עולת ראי"ה עומד על עניין זה. לאחר שהוא מתאר את מצב האומה והעולם בעת שהיה לנו בית מקדש ועבודתו, ומסביר עד כמה פעולת הקרבנות והעבודה במקדש רוממו את המציאות כולה, הרב אומר כך:
כל זה היה לנו כוס ישועות, מלא חיים ועצמה, בעת אשר שלם היה צביוננו... אבל אחרי החרבן הגדול אשר נחרבנו... אי אפשר לנו גם לצייראת גדלם ואת עזם, את פארם וטהרתם, של תפקידי החיים האדירים, הטהורים והקדושים, הנאזרים בגוברת קודש, של עבודת הקודש והמקדש   (עולת ראי"ה ח"א עמ' קי"ז-קי"ח).
תפיסה זו של שני עולמות - עולם של מקדש ועולם בלא מקדש, יכולה להיתפס כנתק מוחלט, כמציאות חיים המנותקת לגמרי מן העבר. האם יש קשר בין עולמנו כיום לעולם של מקדש? מהי משמעות העובדה שלא ניתן לצייר את אותה מציאות חיים? ממשיך הרב ומבאר:
ובכל זאת, כל הגיון רוחנו וכל עמדת הנשמה שלנו, הם מיוסדים וקימים על ידי האור הזורם מני אז, מימי עולם ומשנים קדמוניות, וחיי התפילה שלנו המשיבה לתחיה את נשמתנו, הנדכאה בדכאון גלי הגלות והשפלות, הם כולם יונקים מלשד החיים, שנשארו לנו לפלטה עדי עד, עד אשר יבוא היום וישראל ירומם אף ינשא, וישוב אל אהלו כבתחילה בהדרת כבודו   (שם).
יש קשר בין המציאות בהווה לבין העבר, ומתוכה הצמיחה לעתיד. אמנם נחרב הבית אך נשאר בנו לשד חיים - אותו אור הזורם ומחייה את נשמתנו. לשד החיים הזה הוא שמעמידנו והוא שעתיד להחזירנו למצב שהיה ואף ינשאנו למדרגת חיים גבוהה יותר. התפילה כולה אשר נסדרה כנגד תמידין, ובפרט פרשיית הקרבנות, יש בה הכוח להחיותנו. [23]
ולא רק קשורים אנו אל העבר ומקבלים ממנו בהווה אלא אף העתיד הנשגב, הוא עצמו מאיר ומזריח את ההווה ומחייהו. לפיכך יש לנו חיים, יש לנו קשר למקדש אף בהווה [24].
עמדנו כאן רק על העיקרון שיש להרחיבו - הצורך להכיר בהבדלי המדרגות, בחוסר היכולת לצייר את המציאות שהייתה אז ולהשליך מעולם לעולם בלי להבין את הבדלי המדרגות, [25] הצורך בענווה בעת שאנו מבקשים לברר סוגיות אלו.
מעשה הקרבנות כמגלה את עצמת הקשר והאהבה
יש שבדרכי הסברת עניינם של הקרבנות הדגישו את סוגיית אהבה - אהבה בין האדם/העם לאלוקיו. בית מקדש הוא המקום שבו מתגלה בשיאו גודל האהבה והיחוד בין ישראל לאלוקיו. מעשה הקרבנות הוא ביטוי לעוצמת הקשר. עם החורבן והגלות יורדת עצמת האהבה. [26] כאשר חסרה עוצמת רגש אהבה לא ניתן להבין את מעשי הקרבנות. כל הקושיות נובעות מכך, והדרך לפיתרון היא בהתגברות רגש האהבה על מנת להחזירו למצבו הקודם. גם כעת עצם ההכרה בכך מבארת את עניינם והאהבה האלוקית עצמה מתגברת בקרבנו על ידי עצם בירור הדברים.
והדברים וודאי נכונים ועדיין אינם שלמים. בדברינו הבאים, מבקשים אנו לעמוד על מספר עניינים מרכזיים נוספים בהבנת עניין הקרבנות, על מנת שנוכל להתקשר אליהם ולהבין את עולמם.
העמידה מול התוצאה מסירה כל קושיה
ריה"ל ב"כוזרי" עוסק בעניין המצוות והפעולות שאנו עושים, והוא מבקש לברר את ההבדל שבין פעולה הנעשית מתוך יוזמה אנושית לבין מעשה שאנו עושים מפני צִווּיוֹ של הקב"ה. במקרה האחרון, יש ואין אנו מבינים את המעשה. כיצד מתמודדים עם הדבר?
הכוזרי מדגיש בדבריו את "מבחן התוצאה":
...כי המצוות דומות למעשים טבעיים, אין אתה מבין את התנועות הקשורות בהן וחושב אתה כי אין בהן מועיל עד שאתה רואה תוצאותן ואז אתה משבח את המצוך עליהן ומדריכך בהן ואתה מכריז על אמונתך בו   (ספר הכוזרי - מאמר שלישי אות נ"ג) [27]
כל הקושיות על משמעות המעשים נעלמות כאשר האדם עומד מול תוצאת המעשה. בהמשך דבריו, ריה"ל מביא משל לבירור דבריו:
כך למשל לולא שמעת מעולם על המשגל ולא ידעת תוצאותיו והיית מוצא עצמך נזקק אל הפחות באברי האשה ורואה כמה פחותה קרבה זו ומה גרועה כניעה זו לאשה היית משתומם ואומר אין תנועות אלה כי אם דברי הבל ושגעון אולם לאחר שתראה יציר דומה לך נולד מן האשה תראה בזה פלא ותתחיל לחשב כי שתף אתה ליצירה וכי היוצר כוון בזה כי תוסיף משלך לישוב העולם   (שם). [28]
מכאן, ריה"ל עובר לעולם הקרבנות:
כאלה הם גם מעשי המצוות ששעורם נתן מאת האלוה ית', אתה זובח את הכבש למשל ומתלכלך בדמו ובהפשטת עורו ובשטיפת בני מעיו ובהדחתו בנתוחו לאברים ובזריקת דמו בעריכת עצי המזבח ובהדלקת אשו ובסדור מערכתו ולולא היה כל זה במצות האלוה ית' היית בז לכל המעשים האלה והיית חושב כי מרחיקים הם מן האלוה ית' לא מקרבים אליו   (שם).
אין כאן נסיון לטשטש את הקושי האנושי בעשיית הפעולות הללו ובראייתן. אך כפי שאומר הכוזרי, הכרת ערכן הוא בהבנת התוצאה שלהן:
אולם אם אחרי אשר השלמת את המעשה כמצוה עליך נראתה לעיניך אש מן השמים או מצאת בלבך רוח אחרת אשר לא היתה אתך עד הנה או חלומות צודקים נראו לך או אותות נפלאים, מיד תדע כי כל אלה נובעים מן המעשה אשר עשית ומן הענין העצום ההוא אשר בו דבקת ואליו הגעת..   (שם). [29]
אם כן, כשאנו מבקשים לברר את עניינם של הקרבנות, צריך בראש ובראשונה לדעת שבזמן הבית בעת שהאדם עמד וחווה את תוצאות הקרבן סרו כל הקושיות. קישור לעולם הקרבנות בעיקרו הוא בידיעה שמעשה הקרבנות פועל, כאשר הפעולה חלה על האדם עצמו ועל המציאות כולה. לפיכך, כאשר רואים את התוצאות הרי שכל הקושיות סרות. אכן קשה לעמוד מבחוץ ולדון בענייני הקרבנות בלי לראות את פעולתם, אך הכרה זו עצמה מרוממת אותנו ומחברת אותנו אל עולם הקרבנות.
הקרבנות - הכללת כל הכוחות בעבודת ה'
דומה שעיקר הקושי שלנו ביחס לקרבנות הוא בכך שנראה לנו שאלו פעולות הקשורות לצדדים הנמוכים של החיים. העיסוק בבעלי חיים, בדם וכו' לא נראה לנו גבוה כמו עניינים אחרים המגלים ביתר שאת את מדרגת האדם, כמו חכמה ודעת. נראה לנו שהקרבנות הם משהו שהתאים לעולם בראשיתו, ואיננו מתאים כעת, לאחר שהתקדמנו והשתכללנו. נראה לנו שלא מתאים לעבוד את בוראנו כך, במקום הקדוש ביותר. זוהי למעשה הקושיה המרכזית על כל ההסברים שלפיהם מעשה הקרבנות הוא ביטוי לאהבה. שהרי עדיין קשה: מדוע זהו הביטוי לאהבה? האם אין ביטויים אחרים גבוהים ועליונים יותר?
נראה שאדרבא, הדיון בשאלת הדרכים לביטוי האהבה, בו עצמו טמונה התשובה. לאהבה ישנם ביטויים רבים. יש באהבה צדדים רוחניים וצדדיים גשמיים. יש "זיווג נשיקין" - גילוי האהבה והאחדות בחלק העליון של הגוף, בראש שבו שוכן המח. זיווג זה מהווה גילוי אהבה רוחני, לעומת ה"זיווג הגופני" - גילוי האהבה והאחדות בחלק הנמוך של הגוף, בו האיחוד הוא איחוד החומר העובר מהאיש לאישה.
והנה דווקא ב"זווג הגופני" מתגלה כוח עליון יותר. דווקא כתוצאה ממנו ניתן לזכות לתולדות. דווקא שם מתגלה הכוח היותר עליון של הנברא להיות בעצמו בורא.
אמנם, כדברי הכוזרי, כלפי חוץ מעשה איחוד זה "נראה כשגעון והבל", אך בעמָדך מול התוצאה הנשגבה שלו סרה כל קושיה. אם כן, עומק הסרת הקושיה במשל שהביא הכוזרי הוא ההבנה כי דווקא במה שנראה נמוך ושפל יותר, דווקא שם מתגלה כוח גדול יותר.
כך גם בעבודת הקרבנות. בעולם שאין בו בית מקדש, יש לנו את עבודת התפילה - "תפילות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו:). זוהי עבודה שהיא בלב, עבודה רוחנית. לעומת זאת, החידוש של בית המקדש הוא בהיותו כולל לא רק את הלב, את הצדדים הרוחניים, אלא גם את הצדדים הגשמיים.
אם כן, בעבודת הקרבנות מתעלים כל כוחות החיים. עיקר החידוש של עבודת הקרבנות הוא בהכנסת והכללת כל כוחות החיים של האדם - גם אלה הנמוכים, אל תוך עבודת הקודש. ורק במקדש, במקום הקודש, הדבר אפשרי.
החידוש של עם ישראל הוא בכך שהקודש מרומם את כל המציאות כולה, "ודוקא בזה מונחת נקודת גובהה". זהו שיעור קומה שלם הכולל את כל המדרגות ומאחד את הדמיון עם השכל.
...להורות שאנו חייבים לעבוד את ד' בכל הכוחות הטבעיים הנתונים לנו מחסדו, ואם   נעבדהו רק בכוחות העליונים ולא בהכוחות השפלים, לא נגיע אל מעלת השלמות. (עין אי'ה ברכות ב' 72 אות ט', ועיין עוד שם). [30]
עולם של עבודת המקדש כולל את מדרגות החיים כולן, ממדרגת הדומם עד האדם. לפיכך בא המזבח מיסוד הדומם, המנחות והנסכים - מיסוד הצומח, והקרבנות - מיסוד החי, כאשר האדם הוא הפועל.
אם כן, מה שנראה כנמוך בעבודת בית המקדש, זהו מפני היותו כולל יותר. זהו החידוש של בית המקדש. במדרגת החיים של בית המקדש כל כוחות החיים של האדם מראשית ועד אחרית עובדים את ה'. כל כוחות הרגש והדמיון עובדים את ה', וזוהי משמעותם של הקרבנות. אפשרות הכללת כל הכוחות בעבודת ה', גם הנמוכים ולא רק העליונים, היא זו שגורמת לכך כי בית המקדש יהיה מרכז לכל האנושות כולה. זהו "בית תפילה לכל העמים" - לא רק לעם ישראל, פסגת האנושות, עם חכם ונבון המלא דעת אלוקים, אלא מקום שבו כל העמים מגלים את קישורם לה'. כך אומר הרב ב"ערפילי טוהר":
...עבודת אלהים על ידי קרבנות היא עבודה מתקבלת אל הדמיון ההמוני הגס, ודוקא בזה מונחת נקודת גובהה. הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר...  (ערפילי טוהר עמ' י'-י"א). [31]
וכן ביאר במאמרי ראי"ה:
...המצות הלאומיות כולן, הקשורות בארץ ישראל ובמרכז המקדש דוקא. וכן התרכזות הנטיה של עבודת אלהים מתוך האידיאלים היותר רחבים, נשאים ורוחנים, דוקא בתוך אותה המסגרת הפשוטה והטבעית, שגם הנפש הילדותית יכולה לסופגה.   זאת היא אחת מהתכונות היותר קבועות לטבע התרכזות החיים השלמה, המחברת את   הרום עם השפל שמרוממת ע"י זה את הרגשות השפלים ומעדנתם, ומנמכת את   האידיאלים המרוממים שיהיו מעורבים עם החיים.  
וזאת היא תכונת עבודת הקרבנות, שבשכלולה צריכה להתרכז דוקא במקום אחד   מיוחד בכל האנושיות 'בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ד' ', עם כל רוממות התרבות צריך שישמר הטבע 'בריא אולם'. וכל חיי הילדות עם מראה שובבותם   מוסיפים זר רענן על ראש הזקנה האנושית המלאה חכמת עולמים... [32]   (מאמרי ראי'ה עמ' 25)
זבחי צדק
הקרבנות נקראים "זבחי צדק", [33] היינו הקרבתם היא בבחינה של צדק, שלא כמו אלו הטוענים שאין זה מוסרי לשָחטם. ויש לבאר את יסוד הדברים בשני מישורים - מצד האדם ומצד בעל החיים.
מוסריות הזביחה מצד האדם
חיים אנו בעולם שבו הותרה לאדם אכילת בעלי חיים. הרב עומד בהרחבה על הצורך של האנושות ושל הבריאה כולה להיתר זה, היתר אשר בונה בעולם הבחנה ברורה בין מדרגת האדם למדרגת בעלי חיים. הבחנה זו דרושה לאדם לצורך הבנת אחריותו ולצורך התפתחותו המוסרית, התפתחות אשר בסופו של דבר הולכת ומרוממת את המציאות כולה. [34]
במצב זה, כל עוד חיים אנו בעולם שבו האדם שוחט בעלי חיים לצורכי עצמו ורואה זאת כמוסרי, לא יעלה על הדעת שדווקא כאשר מדובר על שחיטת בעלי חיים לצורך הקרבתם לגבוה יופיע בו רגש החמלה. זוהי שפלות, שהרי אם רגשי מוסר בקרבו ראשית לכל היה צריך להרגיש כן ביחס לצורכי חייו הגשמיים הנמוכים ולא ביחס להקרבה על גבי המזבח, מעשה אשר מוציא לפועל את רגש הכרת התודה של האדם לקב"ה, הכרת טובת הבורא ואמיתת כבודו. לפיכך, כל עוד האדם אוכל בעלי חיים אין מקום לטעון כנגד הקרבתם.
על כן כל זמן שלא התרוממה האנושות עדנה, עד למידה זו, שתהיה ראויה להגדיל את ערך יחסה עם בעלי חיים במשקל המוסר הטהור - עד אז, לא ויתור הוא כי אם זבחי צדק, זביחת בעלי חיים במקום הראוי, ובהקבץ עמים יחדיו, וממלכת לעבוד את ד', יביעו מעומק נפשם, ההודאה היותר עמוקה, היותר מרושמת לפי טבעו של אדם ורגשו... (אפיקים בנגב) [35]
וגם אם מופיעה באדם התעוררות מוסרית עליונה ביחס לחמלה על בעלי החיים מצד המדרגה העתידית, וזהו רגש טוב ואמיתי, בכל אופן מפני הערך הגדול של הכרת תודה לה' והכרת טובו, שזהו הערך ההולך ונבנה בעת שהאדם מקריב קרבנות, עליו לדחות את אותה שאיפת צדק מפני היסוד הכללי. שהרי, יש ואנו דוחים ערכים נכונים אך פרטיים מפני הערך הכללי. גם אם ניאלץ כביכול לוותר על אותם ערכים, הרי שהדבר נעשה מפני הערך הגדול היסודי שיש בו ברכה כללית ומעלה עליונה וכוללת יותר.
בעבודת הקרבנות במקדש הולכת ונבנית באנושות הכרת כבוד ה' וטובו והכרת תודה אליו. זהו בניין שהוא העמוד היסודי לכל השכלול האנושי, לפיכך למען בניינו של ערך זה כדאי לנו לזבוח בעלי החיים אף אם נאלצים אנו "לוותר" ו"לשלם מחיר" ביחס לשאיפת הצדק. לא רק ששאיפת הצדק לא תיפגע בחשבון הכולל, כי אם בטוחים אנו שהערך הכללי שבהקרבת הקרבנות הוא עתיד לרומם את האנושות ולהביא לשיא מדרגתה הכוללת מוסריות וצדק גם ביחס לבעלי החיים. [36]
מוסריות הזביחה מצד בעלי החיים
ראשית כל - עילויו של האדם על ידי הקרבן יש בה תועלת לבעלי החיים. התרוממות האדם היא התרוממות המציאות כולה והשלמתו תביא את המציאות כולה למדרגה בה יתקיימו דברי הנבואה:
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים: (ישעיהו י"א, ז-ט). [37]
שנית - זביחת בעלי החיים ועלייתם על גבי המזבח יש בה גם מבט של צדק באופן ישיר לבעלי החיים לפי ערך מדרגתם כיום. העלאתם של בעלי החיים על גבי המזבח איננה "סתם שחיטה", היא הולכת ומעלה ומתקנת את בעלי החיים. האדם כולל את כל הבריאה, לפיכך בידו לתקן ולרומם את המציאות כולה לדרגותיה השונות. במעשי הקרבן - בעליית דמם וחלבם לפני ה' על ידי האדם, הולכים בעלי החיים ונתקנים. שהרי בעלי החיים כשלעצמם, אין בהם את אותה מדרגת הדעת הקיימת באדם ומאפשרת לו לתקן ולהתרומם בתהליך פנימי בתוכו בלא צורך למעשה ההקרבה.
בעלי החיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התקון על ידי התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לד' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש (עולת ראי"ה ח"א עמ' רצ"ב).
תיקון זה של בעלי החיים הוא לתועלתם, ולכן הקרבנות הם "זבחי צדק". תיקון זה הוא יסוד תיקון "נפש הבהמה" הנמצא באדם עצמו והולך ומתעלה על ידי עבודת הקרבנות כפי שהבאנו לעיל בעניין הקרבנות.
קרבנות לעתיד לבוא
בסיום הדברים, אין אנו פטורים מלהתייחס למאמרי חז"ל ביחס למעמדם של הקרבנות לעתיד כפי שביאר את הדברים מרן הרב זצ"ל.
רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין... (ויקרא רבה פרשה ט פסקה ז). [38]
היות והקרבנות "זבחי צדק" הם ופעולתם תועלת מרובה יש בה, יש לבאר הכיצד בכלל תעלה על הדעת אפשרות לביטולם. אין זה כי אם הולכת המציאות ומתעלה למדרגת חיים אשר אין בה עוד צורך לפעולת הקרבן. [39]
כפי שבארנו לעיל, להקרבת בעלי החיים יש תפקיד וחשיבות מרובה במדרגת עולמנו, מצד העלאת האדם. אמנם העולם עתיד להתרומם למדרגת חיים כזאת שבה יופיעו החיבור והאהבה בין כל המדרגות בבריאה. במדרגה זו לא יהיה צורך עוד באכילת בעלי החיים. האדם יגיע למדרגה מוסרית כה גבוהה שלא יצטרך עוד להיתר אכילת הבשר.
אמנם בהגיע תור האנושיות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל המחץ של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה בין הגזעים... ותכונת המוסר תתרומם כל כך, עד כדי הערת הצד החיובי של משפט בעלי החיים, ביחסו של האדם אליה, על העת ההיא, שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול, שהוא גדול ומפליא: 'כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא'   (אפיקים בנגב).
כלומר, התקופה כיום שבה מותרים בעלי חיים באכילה והקרבה היא זאת שהולכת ובונה ומכשירה את המציאות למדרגה עליונה יותר, בה אין יותר צורך בכך. ומכיוון שלא יהיה יותר צורך בבניית ההבחנה בין המדרגות השונות בבריאה, ממילא הקרבנות מילאו את תפקידם וגם בהם אין יותר צורך, לפיכך יש מקום לדברי חז"ל לגבי ביטולם בעתיד.
בנוסף לכך, מצד הקרבת בעלי החיים למען תיקונם ועילוים, הרי שבעלי החיים עתידים להתעלות למדרגה כה גבוהה עד שלא יצטרכו לפעולת השחיטה.
'וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות'.
...אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי החיים 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד'', וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות   (סיום תפילת שמונה עשרה - עולת ראי"ה ח"א עמ' רצ"ב).
המציאות של הקרבת בעלי החיים היא במדרגת חיים של עולם שבו בעלי החיים מתעלים על ידי הקרבתם. אולם במדרגה גבוהה יותר שבה לבעלי החיים עצמם יש דעת, העילוי יכול להיעשות באופן שונה. אין צורך להקריבם על גבי המזבח לצורך עליית דמם וחלבם - עיקר משכן נפשם - לקב"ה, אלא העילוי ייעשה על ידיהם עצמם בעודם בחיים. במצב זה יתבטלו הקרבנות מן החי ותישארנה רק המנחות, עבודה מיסוד הצומח. [40]
ד. לסיום
בדרכי ההסברה נקטנו בשיטה שלפיה כל הקושיות שלנו על עולם הקרבנות נובעות מכך שלנו הדבר נתפס כ"בית מטבחיים". אשר על כן אנו באים ומקשים קושיות והתירוץ היסודי יבוא רק אם נשתחרר מתפיסה מוטעית זו ונבין את ערכם של הקרבנות.
יחד עם זאת יש מקום גם לומר בסיום הדברים שהשורש הפנימי לקושי זה שורשו בקודש, באותה מדרגה עתידית שבה אכן אין הקרבת קרבנות . אלא שֶאל לנו כיום להרחיב ולעסוק במדרגה זו ולהקדים את המאוחר. [41] אנו מאמינים שעולם הקרבנות עתיד לחזור ולפעול את פעולתו, ורק מתוך כך נוכל בע"ה להגיע למדרגה העליונה שבה אין קרבנות. חיים אנו בעולם וצריכים להכיר את מדרגתו ודרכי ההתרוממות וההתעלות השייכות למדרגתנו, ולא לעסוק בדרגות שטרם הגענו אליהן. העליה בסולם היא שלב על גבי שלב, וכדי להגיע למדרגה עליונה זו צריכים אנו לחזור קודם כל לעולם של בית מקדש ועבודת הקרבנות. [42]
ועד אותו הזמן הארוך הרחוק, שבו יהיו המצות והקרבנות בטלים, עוד זמן גדול וארוך, שבו עולם גדול ומיושב, מלא הוד ויפעה, ימצא לנו, שנראה בו מלך ביופיו, ארמון על משפטו, שירות היכל הקודש במלא נועמם והוד קדשם, וסדר העבודה בכל משטריה ודיוקיה, לשמחת לב האומה ולרוממות קרנה...לא מתוך חרבן והתמוטטות הכח תבא תקופה עליונה ומזהירה, שבו יעמוד העולם ממעל לכל חוק ולכל מוסר קצוב, כי אם מתוך עולם מיושב מלא נעם, מוכתר בכל בניניו המעשיים והמוסריים, ממולא בכל נועמי שירי קודש ובכל עדני עדן עליון... (אגרות ראי"ה ח"א אגר' ק"מ עמ', קע"ו-קע"ז).


*   עיקרי הדברים התלבנו בשיעור בכרמי צור בשנת ה'תשס"ב. הדברים משלימים ומעמיקים את המאמר 'המרחק המקרב – ליחסנו להר המוריה' שהתפרסם במעלין בקודש ב, תש"ס.
[1]     עיין אגרות הראי"ה ב, עמ' רפ"ה אגר' תרע"ז.
[2]     כך אנו אומרים במוסף של שבת ראש חדש: "...וּלְפִי שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ. חָרְבָה עִירֵנוּ וְשָׁמֵם בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ. וְגָלָה יְקָרֵנוּ וְנֻטַּל כָּבוֹד מִבֵּית חַיֵּינוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ....". כך גם בתפילת "יהי רצון" שאחר קריאת התורה בשני וחמישי: "...לכונן את בית חיינו ולהשיב את שכינתנו במהרה בימינו אמן", וכן בברכות ההפטרה: "רחם על ציון כי היא בית חיינו". וכן מופיע בדברי הרב במקומות הרבה. אמנם, יש להעיר שחלק מן הפרשנים הסבירו את הביטויים שהבאנו מן תפילה כמתייחסים לארץ ישראל, עיין אבודרהם לסידור התפילה ועוד.
[3]     על פי אורות התחיה פרק ה'. ועיין שם כל הפרק, ובעיקר עמ' נ"ט.
[4]     כך אומר מדרש רבה (שיר השירים פר' ד פי' יב): " 'כמגדל דויד צוארך' – זה בית מקדש, ולמה מדמהו בצואר שכל ימים שהיה בית המקדש בנוי וקיים היו צוארן של ישראל פשוט בין אומות העולם, וכיון שחרב בית המקדש כביכול נכפף צוארן של ישראל, הה"ד: 'ושברתי את גאון עזכם' (ויקרא כ"ו) – זה בית המקדש; דבר אחר – מה צואר זה נתון בגבהו של אדם כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם, ומה צואר זה רוב תכשיטין תלויין בו כך כהונה מבית המקדש, לויה מבית המקדש, ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל".
[5]     עיין   עולת ראיה ח"א עמ' קכ"ז ד"ה   ותבנה; אורות, עמ' י"ז.
[6]     עי' עוד אורות הקודש ח"ג, עמ' קפט; עין אי"הברכותחלק א' עמ' 6.
[7]     הדרך לחבר ולקשר בין עולמנו לעולם המקדש עוברת דרך המצוות התלויות בארץ. עיין בהרחבה באורות, "אורות התחיה" פר' ה'; שמונה קבצים א', תי"ט.
[8]     על הקשר שבין עולמנו, עולם בלי מקדש, לעולם שיש בו בית מקדש ר' להלן 'ענוה'.
[9]     עיין גם אגרות ראי"ה א', קכ"ז. האיגרת עוסקת בדבר ישיבת תורת כהנים, ובחשיבות שראה הרב בדברים שכתב להם והנידונים כאן.
[10]     עיין עוד שם בהמשך האיגרת.
[11]     בעניין זה הרחיב הרב בעוסקו בעניין תנועת "דגל ירושלים", ושם מתבארת סוגיה זו בהרחבה. עיין בעיקר מאמרי ראי"ה   עמ' 301-298 "ירושלים", ושם עמ' 334-333 "דגל ירושלים".
[12]     לעיל, הע' 11.
[13]     עיין אורות התשובה – תוספות התשובה, עמ' ק"נ-קנ"א.
[14]     ועיין בהרחבה במאמר "נשמת הלאומיות וגופה" (אורות, "זרעונים"), שם סוגיה זו מתבארת. ועיין עוד באורות, "אורות התחיה" פ' ל"ב, ומאמרי ראי"ה עמ' 413-412, לתחית הקודש ג'.
[15]     בהכרה זו יש לעמוד על כך שאין בה טשטוש של ראיית ערכן של כל מדרגות הביניים. כל קומה יש לה את ערכה, יעודה ותפקידה. השמחה על החזרה לארץ ובניינה (וכן להיפך, חרבן הארץ ח"ו) היא מדרגה בפני עצמה. וכמו כן יש להרחיב דברים על היחס שבין ראיית כל המדרגות כמהלך אחד לבין ההכרח וערך של העמדת ההפסק והמסכים בין המדרגות, כפי שהזכרנו בדברנו על הסיבה ל "שיכחת" המקדש.
[16]     מאמרי ראיה עמ' 301, עיי"ש.
[17]     עיין גם שמונה קבצים א', קמ"ד; גנזי ראי"ה לחנוכה ("המקדש שלעתיד לבא").
[18]     בנושא זה הרחבנו דברים במאמר המוזכר לעיל, הע' 1. הדברים במאמר זה משלימים ומעמיקים את הנאמר שם.
[19]     ביחס ללשון הרב שממנו משתמע כאילו יש אפשרות שלא יחזרו הקרבנות, עיין להלן בדברינו בעניין הקרבנות לעתיד לבוא ובהערות שם.
[20]     עיין גם בדברי הרב ב'משפט כהן' עמ' קע"ט, שם עולה מתוך דבריו הקשר ההדוק בין בניין הבית לחזרה להקרבת הקרבנות, עד שאין כלל מצוה לבניית בית שאין בו כלל עבודת הקרבנות.
[21]     על דבר האפשרות שהדברים יבואו בבחינת "פתאום" עיין גם בהסכמות הראי"ה כ"ט, עמ' 33 (ההסכמה לספר "עבודת הקרבנות").
[22]     אמר ירמיהו נביא וכוהן גדול: איך ייגזר על ירושלים ועל עמה להידון בגירושין ולספוד עליהם "איכה", כמו שנידונו אדם וחוה שגורשו מגן עדן וספד ריבונו של עולם עליהם...
[23]     עיין עוד בדברי הרב בעולת ראיה בסיום עניין הקרבנות (עולת ראי"ה ח"א עמ' קפ"ה-קפ"ו, ד"ה והנה).
[24]     על פי אורות, "אורות התחיה" פר' ה'.
[25]     והדברים קשורים לדברינו לעיל ביחס לדרכי הקישור השונות בין עולם הגבולין-המדינה לבית המקדש.
[26]     בעניין היחלשות רגש האהבה, עיין בהרחבה באדר היקר עמ' ל'-ל"א. יסודם של דברים על פי הגמרא ביומא סט: עניין ביטול יצרא דעבודה זרה אשר יצא "כגוריא דנורא מבית קדשי הקודשים", והגמרא בסנהדרין דף עה. – "מיום שחרב הבית ניטל טעם ביאה". עיין עוד שמונה קבצים ו', רע"ז ובספרו של הרב אלימלך בר שאול "מערכי לב" פרק ו', קרבנות מע' 66.
[27]     בתרגומו של יהודה אבן שמואל, תל-אביב תשל"ג.
[28]     לרוב, אנו משתמשים במשל זה להסברת עניין הקרבנות כביטוי למדרגת האהבה הגדולה בין האדם לבין בוראו. כשם שמי שהוא "חמור לאהבה" לא יבין את מעשה המשגל, כך מי שהוא "חמור לעבודת ה' " לא יבין את ערך הקרבן. הכוזרי בדבריו לא רואה בזה את עיקר העניין, אלא מדגיש את "מבחן התוצאה". בהמשך דברינו, נדון בעז"ה עוד במשמעותו העמוקה יותר של המשל הנ"ל.
[29]     עיין עוד עין אי"ה שבת א' פ"ב אות קמ"ז עמ' 145.
[30]     עיין עוד   שמונה קבצים ו', צ"א: "המחשבה הא-לוהית בצורתה החיה המעשית, היא מחשבה המצורפת לעבודת המקדש, שאי אפשר לה להיות בתיקונה כי אם על ידי העבודה המעשית של הקרבנות, ודוקא על ידי כהנים בני אהרון. הם המסוגלים להחיות את המחשבה הא-לוהית באופן שחייה יהיו חיי כל, חיי כל יסוד ודומם, חיי כל צמח וחי, חיי כל אדם וגוי, חיי כל ישראל, וכל צבאי צבאות מרומים....". עי' גם אורות, "אורות התחיה" פר' ה'.
[31]     עיין שם בהרחבה כל הפסקה.
[32]     בדומה לכך שדוקא בתורה שבכתב – האידיאל העליון – אין עולם הבא. אין בה סודות ורזי תורה בגלוי אלא פשט הדברים בלבד, זאת דוקא מפני כלליותה שהרי היא צריכה להיות ברורה לכולם. סוגיה זו קשורה להכרת הערך של תקופת תום וטוהר הילדות. בשלב הבגרות איננו עוזבים ושוכחים את מה שנבנה בנו בתקופת הילדות. עיין מאמרי ראי"ה עמ' 230 ועמ' 32; עין אי"ה שבת פ"ב אות ו'; ערפילי טוהר עמ' קל"ו; שמונה קבצים ז', ר"ה; אורות הקדש ח"ג עמ' קמ"ד.
[33]     עיין   דברים ל"ג, יט: "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק...", תהילים ד', ו: "זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל ה' ", שם נ"א, כ-כא: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ, אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים".
[34]     עיין בדברי הרב ב"אפיקים בנגב", ומשם לוקטו הדברים ונערכו על ידי הרב הנזיר בחוברת "חזון הצמחונות".
[35]     הובא באוצרות ראי"ה ח"ב עמ' 754 ואילך. וכן הובאו הדברים בחלקם ב"משנת הרב" בפרק קרבנות פסקה י'.
[36]     בעניין זה הרחיב דברים הרב במאמרו "אפיקים בנגב" – קחנו משם.בעניין העיקרון לפיו יש וערך פרטי נדחה למען ערך ומטרה כללית, עיין בהרחבה בעין אי"ה שבת א' בסוגיית הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו – פרק א' אות יד' ואילך; וכן עיין "מידות ראי"ה" – צניעות.
[37]     עיין חזון הצמחונות אות ל"ב.
[38]     הובא גם בויקרא רבה כ"ז, יב; תנחומא אמור י"ד; מדרש תהילים נ"ו; פסקתא ט', יב ועוד.
[39]     ואין כאן המקום לבאר כיצד תיתכן אפשרות לביטול הקרבנות מצד נצחיותה של התורה.
[40]     בעניין זה עיין עוד הגדה של פסח עמ' רכ"ה; אפיקים בנגב (הובא באוצרות ראי"ה ח"ב עמ' 757-754); חזון הצמחונות, הערה 59 של הרב הנזיר; קול הנבואה עמ' רנ"ד'-רנ"ה, הערה של"ח. ובדרך זו יש לומר על דברי חז"ל באשר לביטול הקרבנות כולם מלבד קרבן תודה, שהכוונה היא למנחת תודה.
[41]     על דרך שהביא הרמב"ם בהלכות מלכים פי"ב ה"ב: "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד...וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומין הן אצל הנביאים גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו".
[42]     לא בכדי עניין זה נרמז רק בסוף תפילת שמונה עשרה לאחר עקירת הרגליים ובסוף ה"יהי רצון". הוי אומר כל התפילה, המכוונת כנגד הקרבנות, היא מדרגת חיינו ורק בסוף בסוף אנו נרמזים שבעתיד תהיה מדרגה חיים עליונה שבה אין צורך בהקרבת בעלי החיים לצורך עילויים.
  בעניין זה עיין "אורות המקדש" בהוצאת תפילין בית אל עמ' 73 הערה 2. ונביא מדבריהם בהערה 6, מהרב הנזיר, הרב דוד הכהן זצ"ל (הובא בחוברת "ילקוט מספר אור כפורים" במבוא, עמ' ד'): "בליל יום הקדוש שהנני ער ועוסק במסכת יומא, בסדר העבודה כמנהגי, באשמורת, בנגינותי, והנה נפל עלי פחד וחרדה מרוממות קדושת העבודה במקדש והענין האלוקי. ואתיפח בבכי ממושך בלי להפסיק, ואחשוב ואבין, שאין לקצץ בעבודת הקרבנות לעתיד לבוא. כמו שהותחל על ידי להכתב במגילת סתרים, על יסוד דברי המורה ומאמרי חז"ל. סוד עמוק. כח עליון נשגב קדוש, היה בעבודת הקרבנות במקדש, וכל ארצו ומדינתו של ישראל היה קשור דבוק ומאוחד במקדש. וחורבן המקדש הוא חרבן כל מדינת ישראל. ובשיבת ציון ישוב ויבנה המקדש".
  בעניין שיטת הרמב"ם בנושא הקרבנות, עיין שמונה קבצים ב', נ"ד. ובעניין האפשרות שכלל לא יחזרו הקרבנות, כפי שניתן להבין מדברי הרב באגרות ד' עמ' כ"ד שישנה הווא אמינא כזאת, יש לומר (וכך קבלתי מרבותי) שברור שעל פי הסדר הרגיל עתידים לחזור הקרבנות וכך גם אומר שם הרב, אך ישנה אפשרות של "דליגה" בשלבי הגאולה ואין אנו יודעים בדרך זו עד היכן תבוא הדליגה. ייתכן ואותה הנהגה בבחינת "דליגה" ו"פתאום" תרומם את המציאות באופן שיכלול אף רימום מדרגת בעלי החיים עד שתהיה בהם דעת וממילא לא יהיה צורך בהקרבתם לעילוים.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים