חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
שאלה: מעשה באישה נוכריה מהולנד, שהשאירה בצוואתה הוראה להעמיד לרשות מדינת ישראל את ביתה כעיזבון לצרכי הקמת הבית השלישי. כסף זה מחולק על ידי מחלקת העזבונות במשרד המשפטים לצרכי עמותות העוסקות במקדש מצדדיו השונים. השאלה אותה יש לברר היא, לאילו מטרות מותר להשתמש בכסף זה - האם מותר להשתמש בו לבניין המקדש לכשייבנה במהרה? האם מותר לעשות באמצעות הכסף כלי מקדש כהלכתם, לעבוד בהם בבוא העת בבית המקדש? אולי ניתן להיעזר בו לצורך חקר המקדש וכליו?
שאלה דומה התעוררה בהקשר דומה. יש תורמים נוכרים בארצות הברית ובארצות אחרות, המוצאים לנכון להעביר תרומות באופן ישיר לעמותות העוסקות בענייני המקדש: האם מותר להשתמש בתרומות אלו לאחזקה השוטפת של העמותות? כמו כן, האם מותר להשתמש בכסף זה לנושאים שונים הנוגעים ישירות למקדש, כגון: לבניין הבית, להכנת כלים, להכנת בגדי כהונה ועוד?
א. לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו
נאמר במשנה במסכת שקלים:
  הנוכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן... זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב - מקבלין מידן, וכל שאינו לא נידר ולא נידב - אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש על ידי עזרא: לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו   (פ"א, מ"ה).
איסור קבלת תרומה מגוי - המקור בתורה
ההלכה הנ"ל, שקבעו חכמי ישראל בימי הבית השני, שלא לקבל תרומות מנוכרים לבדק הבית ולא לשתפם בבניינו, מהווה נושא לדיון בתלמוד הבבלי והירושלמי. בדברי ראשונים ואחרונים מוצאים אנו דיון בשאלה: מהו האיסור? האם מדובר באיסור מן התורה, או בתקנת חכמים, או שמא אין זו אלא עצה טובה בלבד?
באשר לאיסור לקבל מחצית השקל מנוכרי (אשר חלק ממנו הולך לבדק הבית), קיים פסוק מפורש בתורה, כאשר לדעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות זהו לאו מיוחד בתוך שס"ה הלאוים שבתורה. זו לשונו:
המצוה השמינית, שנמנענו שלא נקבל שקלים מן הגוים ולא נצרף אותם עמנו בקרבנות הצבור, כגון התמידין והמוספין וזולתם. והוא אמרו יתברך (אמור כ"ב, כה): 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוקיכם... לא ירצו לכם'... כי לחם אלוקיכם רומז לתמיד... ללמד, שאם נקבל מהם שקלים - ייפסלו התמידין ולא יירצו לנו, מפני שחלקם [של הנוכרים] פסל את הכל (שכחת הלאוין מצווה ח').
כלומר, לא רק שתרומתם אינה תרומה, אלא שבמעט שיתנו יפסלו גם את תרומת השקלים של כל ישראל.
הרמב"ן מביא ראיה לדבריו מדברי חז"ל בספרא:
מנין שאין מקבלים שקלים מן הגוים? תלמוד לומר: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוקיכם מכל אלה'. אין לי אלא תמידין שהם קרויין לחם, שנאמר: 'את קרבני לחמי לאשי', שאר כל קרבנות הצבור מנין? תלמוד לומר: 'מכל אלה'   (ז', יב).
"לא לכם ולנו": איסור מן התורה או מדברי חכמים?
באשר לתרומת בדק הבית מצינו מחלוקת בירושלמי: דעת רבי יוחנן היא, שבתנאים מסוימים ניתן לקבל תרומה מנוכרים לבדק הבית, ואילו לדעת ריש לקיש חל איסור לקבל מן הנוכרי תרומה כלשהי למקדש, ואין מקבלים ממנו אלא עולה.
וזו לשון הגמרא:
אמר רבי יוחנן: בתחילה אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים, ובסוף מקבלין מהן דבר מסוים ואין מקבלין מהן דבר שאינו מסוים. ר' שמעון בן לקיש אמר: בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים!... מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש: הכל שוין שהן נודרין ונידרין [ואם כן תרומת גוי נתרמת לבדק הבית]? - פתר לה: עולה!   (שקלים פ"א, ה"ד).
הווה אומר: לדעת ריש לקיש אין הגוי נודר אלא קרבנות עולה, ואינו יכול לידור לבדק הבית.
אמנם בהמשך הגמרא שם מסתמך ריש לקיש על הפסוק "לא לכם ולנו לבנות הבית", ונראה, לכאורה, שאיסור קבלת תרומה מנוכרי לבדק הבית מקורו בימי עזרא, אך נראה שריש לקיש סבור, שהאיסור אכן מקורו בתורה, אלא שלא נמצא לו פסוק מפורש אלא בספר עזרא. [1]
ואכן, מצינו שיש איסורים מדאורייתא שלא נתפרשו אלא על ידי נביאים. לדוגמה, הגמרא בזבחים (יח:) אומרת על האיסור שנאמר על כוהן "ערל לב וערל בשר" שלא יעבוד במקדש: "דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: 'כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי' ". על כך שואלת הגמרא: "עד שבא יחזקאל - מנלן?", ומשיבה: "אלא גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא". נראה, שלדעת ריש לקיש זו היא גם כוונת משנתנו: האיסור על נוכרי לתרום למקדש אכן יסודו בתורה, אלא שנתפרש באופן ברור יותר בעזרא.
בעיון נוסף נראה, שיש יסוד לאיסור זה בתורה, ועליו בנה ריש לקיש את שיטתו.
הבאנו לעיל את דברי הספרא כפי שהביאם הרמב"ן: "מנין שאין מקבלים שקלים מן הגוים?". הספרא קובע שאת איסור קבלת השקלים מן הגוים למדים מן הפסוק: "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוקיכם מכל אלה". לימוד זה תמוה לכאורה, שכן, פשט הפסוק הוא שאין להביא בהמה בעלת מום למזבח אף אם מביא אותה גוי, שכך נאמר בפסוקים שם:
וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים... תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּו. עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לה'...וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לה'... וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אלוקיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם (ויקרא כ"ב, כא).
כלומר, התורה אסרה להביא בהמות בעלות מום, בין מישראל ובין מנוכרי. כיצד אם כן למדה הגמרא מפסוק הדן באיסור לנוכרי להביא בהמה בעלת מום לקרבן - שיש איסור על נוכרי להביא מחצית השקל?
חז"ל למדו מן הריבוי של "לא תקריבו... מכל אלה", שלא רק בהמות בעלות מום שניתנו לקרבן על ידי גוי נאסרו, אלא אף השתתפות של גוי בקרבנות אחרים נאסרה. עוד למדו משם חז"ל, שהשתתפות של גוי אסורה אף בנתינת מחצית השקל. המעיין בפסוק יווכח, שבפסוק נאמרו שלושה ביטויים קשים כנגד קרבן גוי: "משחתם בהם! מום בם! לא ירצו לכם!", כלומר, הקב"ה מואס בקרבנות הגוי. ייתכן, אפוא, שמכל הריבויים האלה למד ריש לקיש את שיטתו, שכל תרומה של גוי - חוץ מנדרי עולה - אין מקבלים.
העולה מן האמור, לדעת ריש לקיש, שאם הודיעה התורה שמבין הקרבנות השונים אין הנוכרי יכול להביא אלא עולה, ואילו על השאר אמרה התורה: "לא ירצו לכם", הרי אמרה היא בכך את המובא לעיל בשם הפסיקתא, שקרבן נכרי ומתנתו הרי הם 'זבח רשעים תועבה'. אין הקב"ה חפץ לא בקרבנו, לא במחצית השקל שלו, ואף לא בתרומתו לבדק הבית.
המשנה בשקלים ופירושה על ידי רבי יוחנן וריש לקיש
שתי שאלות יש להעלות באשר לפשט המשנה בשקלים בה פתחנו את דברינו:
אחרי שקבעה המשנה שאין מקבלים מחצית השקל מנוכרי, מוסיפה המשנה "זה הכלל...". משפט זה מיותר לכאורה, שכן, בכל מקום בו נאמר: "זה הכלל" שואלת הגמרא: "לאתויי מאי?", כלומר: מה בא להוסיף וללמדנו, וכאן לכאורה, לא למדנו במשנה שום דבר חדש!
"וכן מפורש על ידי עזרא" - המשפט סתום: מה באה המשנה להוכיח מעזרא? האם לחזק את הרישא של "זה הכלל", ש"כל נידר ונידב מקבלים מידם" או לחזק את הסיפא של "זה הכלל", ש"כל שאינו נידר ואינו נידב - אין מקבלים מידם"?
לדעת ריש לקיש, המשנה מתפרשת כהלכה, שכן, הפסוק בעזרא בא לפרש את הסיפא של "זה הכלל", דהיינו: "לא נידר ולא נידב - אין מקבלים מידם", ובאה המשנה לומר, שיש איסור מן התורה לקבל תרומה מידי גוי למקדש: לא בתחילה ולא בסוף, לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים. כדי לחזק את האיסור אמרה המשנה: "וכן הוא מפורש על ידי עזרא", משם למדנו כיצד הפעילו את ההלכה הזו הלכה למעשה במה שאמרו: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו", כאשר לדעת ריש לקיש לא קיבלו מהם דבר.
מאידך גיסא, לדעת רבי יוחנן, שאין איסור לקבל תרומות למקדש מידי נוכרי, ואף לבדק הבית (חוץ משני מקרים: האחד - בתחילה, כלומר, תחילת הבניין, השני - דבר מסוים), לא ברור כיצד תתפרש המשנה. המשנה קובעת שרק נידר ונידב למזבח מקבלים מהם, ומוסיפה "זה הכלל" - שאם אינו נידר ונידב למזבח אין מקבלים. לבסוף מוסיפה המשנה ראיה: "וכן מפורש על ידי עזרא" שאין בונים מקדש בשותפות עם נוכרי. כיצד, אם כן, תתיישב שיטתו של ר' יוחנן, המתירה לגוי להיות שותף בבניין הבית, עם לשון המשנה? וצ"ע.
הסוגייה בערכין: "לא לכם ולנו לבנות בית" - יסוד האיסור מן התורה
גם מדברי רבא בסוגייה המקבילה בערכין (ה:) עולה כדברי ריש לקיש, ואף שם משמע שייחסו לפסוקים בעזרא ("לא לכם ולנו לבנות בית") משמעות ותוקף של איסור דאורייתא.
בגמרא שם, קובע רבא הלכה כרבי מאיר, אשר פוסק שנוכרי אינו מעריך ערכין כשאר אדם מישראל. הנימוק לקביעה זו הוא, שכאשר אדם מישראל אומר: "ערכי עלי", הכסף עובר לבדק הבית, ואילו נוכרי אינו רשאי להקדיש לבדק הבית, וממילא אינו יכול להעריך ערכין למקדש. וזה לשון המשנה שם: "עובד כוכבים - רבי מאיר אומר: נערך אבל לא מעריך".אומר על כך רבא בגמרא: "הלכתיה דרבי מאיר מסתברא... דכתיב (עזרא ד', ג): 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו' ". כלומר, ההלכה שקבע רבי מאיר, שעובד כוכבים אינו מעריך ככתוב בתורה, הלכה זו מתפרשת בספר עזרא, משם למדנו את דין התורה, שאין מקבלים תרומה מנוכרי, שכן, סופה ליפול לבדק הבית. מדובר, אפוא, במצוות ערכין בתורה, שאין הנוכרי יכול לקיימה, זאת, מכוח הפסוק בעזרא: "לא לכם ולנו". [2]
לסיכום : מן המקורות הנ"ל נראה, שהאיסור על נוכרי לתרום למקדש יסודו מן התורה, אמנם לא נתפרש אלא בספר עזרא. כך נראית שיטת ריש לקיש בירושלמי, וכך גם נראה מדברי רבא במסכת ערכין. אולם כפי שנראה לקמן, רבא כנראה חזר בו מדעה זו.
ב. רש"י: סיבת האיסור - רפיון ידיים בבניין הבית
רש"י וסיעתו - רבא חזר בו
על אף דברינו עד כה, לפיהם הפסוק "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו" בא לאסור תרומת נוכרי למקדש מן התורה, נראה כי מסקנת הגמרא בערכין (ה:) היא שהלכה זו לא נאמרה אלא בימי עזרא.
זו לשון הגמרא שם:
"אלא אמר רבא: משום רפיון ידיים הוא, דכתיב: 'ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות' (עזרא ד', ד)".
דבר ברור הוא, שרבא חזר בו מן הקביעה שמדובר באיסור תורה, אולם מאידך גיסא, לא ברור מהו הגדר ההלכתי החדש של האיסור: האם האיסור בימי בית שני היה חד פעמי או שמא תקנה לדורות? או אולי עצה טובה?
אכן, מדברי רש"י נראה, ש"לא לכם ולנו" אינו איסור, אלא עצה טובה שנתנו חכמי הדור בעקבות המקרה שקרה בימי עזרא, שיש להישמר מלקבל תרומות מנוכרים:
אלא אמר רבא - ודאי [קדשי בדק הבית של גוי] לבדק הבית אתי, ובימי עזרא היינו טעמא דשלחו להם: 'לא לכם ולנו' - משום רפיון ידים! משום שלא היו מתכוונים לטובה, אלא שיסמכו גם עליהם וישמעו לעצתם והם יאחרו הבנין עד שיסיבו את לב כורש שלא לבנותו   (שם, ד"ה אלא אמר רבא).
עולה מדברי רש"י, שהחשש מרפיון ידיים התעורר בימי עזרא, ולפיכך סופר המעשה בספר עזרא לדורות יבואו, כדי שיתנו לב לכך בעתיד, אך אין זו הלכה מחייבת.
גם מדברי התוספות (ד"ה אלא מעתה) עולה שלמסקנה חזר בו רבא מן ההסתמכות על הפסוק הזה להלכה, ובלשונם: "רבא הדר ביה למסקנא מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כרבי מאיר - מקרא ד'לא לכם ולנו' ", הווה אומר, מעתה אין לפסוק זה משמעות הלכתית, ואינו אלא עצה טובה כנ"ל.
הפסוק "לא לכם ולנו" - עצה טובה ומידת חסידות
לשינוי בדעת רבא ישנה משמעות הלכה למעשה, לפיה אין איסור בקבלת תרומת נוכרי לבדק הבית.
לדעת רש"י, זוהי גם מסקנתו של רבי יוחנן, האומר: "בתחילה - אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם, בסוף - דבר המסוים אין מקבלין, דבר שאינו מסוים מקבלין". ופירש רש"י (ו.): "בתחילה - בתחילת הבניין אין מקבלין, דשמא לרפיון ידיים מתכוונין. לבסוף - לחזק את בדק - דאין לומר רפיון ידיים - מקבלין". נראה מדבריו, שמשעה שנסתיים השלב ההתחלתי של הבניין אין מניעה מלקבל תרומות, שכן, מכאן והלאה אין חשש לעיכוב הבניין והתרומה נתרמת לבדק הבית וחיזוקו.
כך גם נראה מהמשך דברי רש"י שם (ד"ה ואגרת אל אסף שומר הפרדס), שכותב: "והיינו בתחילת בנין - וקשקיל בדק הבית מכורש". רש"י מדגיש שהיה זה בתחילה, בשלב הראשון של בניין הבית עוד בחיי כורש, ועם זאת תרומת הנוכרי כללה עצים לקרוי שערי המקדש וחומות ירושלים, כלומר, דבר מסוים - כמובא באיגרת.
וראה בהמשך דבריו, שאם בוני הבית נוכחים לדעת שכוונת התורם לטובה, אין מניעה מלקבל תרומה מנוכרי לבדק הבית אפילו בתחילה, וכלשונו (בד"ה שאני מלכותא דלא הדרא בה): "הואיל ותחילתו לטובה נתכוין - שוב אינו חוזר". הווה אומר, בוני הבית אמנם דחו 'בתחילה' את הכותים, שהייתה כוונתם לרעה, אך עם זאת קיבלו את תרומתו של כורש, שכן, הייתה מתחילה לטובה.
נמצא, שעיקר העניין הוא הזהירות מלהיכשל בתרומת נוכרי, וההוראה היא לבדוק תרומות של גוי בתחילת הבניין, והיה אם יש חשש לכוונה רעה - אין לקבל, ואם נראה לעין שכוונת התורם לטובה, אפשר לקבל את תרומתו אף בתחילה. הווה אומר, לדעת רש"י אין איסור לקבל מנוכרי לבדק הבית, ומה שאמרו חכמים לא אמרו אלא כעצה טובה וכמידת חסידות.
כך גם עולה מדברי רש"י בפירושו לשיר השירים, שם כתב:
'אנה פנה דודך' [הקב"ה] כשחזר והשרה רוחו על כורש, ונתן רשות לבנות הבית והתחילו לבנות, באו ואמרו להם: אנה פנה דודך? אם חוזר הוא אליך - 'נבקשנו עמך',כענין שנאמר (עזרא ד'): 'וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל...ויגשו אל זרובבל... נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלוקיכם', וכוונתם לרעה כדי להשביתם מן המלאכה. והם משיבים: 'דודי ירד לגנו' - ציוה לנו לבנות היכלו והיה שם עמנו. ומה שאתם אומרים לבקשו עמנו, ולבנות עמנו? - 'אני לדודי!' - ולא אתם לו, ולא תבנו עמנו! כעניין שנאמר (עזרא ד'): 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו', ואומר: 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם'   (ו', א).
מפירושו שם נראה, שפסוקי שיר השירים באו לשבח את ישראל על מידת החסידות שלהם, שרצו לדבוק בלעדית בקב"ה מבלי להיעזר בנוכרים. בדברי רש"י אלה, אין מוצאים רמז שמדובר באיסור ועבירה לקחת תרומות מנוכרי למקדש.
בדרכו של רש"י בפירוש הסוגייה צעדו ראשונים נוספים. התוספות בערכין כתבו:
ועוד פירש רבינו: לכתחילה - בתחילת הבנין יש לחוש פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלקבבית המקדש, לבסוף - דבר מסוים אין מקבלין, פן יהיו לשם ולתפארת: דבר שאין מסוים מקבלין, דלא שייך תו ערעור על הבנין הואיל ונבנה בית המקדש כבר   (ו. ד"ה הא לכתחילה).
ברור, אם כן, כי אף לדעת התוספות אין בעיה עקרונית לקבל תרומת נוכרי לבדק הבית, ובלבד שלא יבואו לידי ערעור או לידי התפארות.
דעתם זו של תוספות, ניכרת גם בדבריהם (שם, ד"ה מיתיבי) שהמקדש כולו נבנה מכספו של כורש ושלא היתה כל מניעה לקבל ממנו את תרומותיו. להיפך! עליו אמר ישעיה: "הוא יבנה עירי!".
אף מדברי רבנו גרשום נראה שהפסוק "לא לכם ולנו לבנות בית", אין בו הלכה מחייבת אלא עצה טובה והדרכה. בפירושו לערכין (ו.) הסביר ר' גרשום כי 'בתחילה' - כשגוי מביע את רצונו לתת תרומה למקדש - יש לסרב לקבל את התרומה, אבל כאשר מתנדב הגוי בלשון נדבה - ניתן לקבלה. הווה אומר, אין כאן דחייה של התרומה בשתי ידיים, אלא בחינה של 'שמאל דוחה וימין מקרבת'. כך גם בעניין 'דבר מסוים', הסביר ר' גרשום שיש לימנע מלקבלו מחשש שמא יתחרט הגוי ויצטרכו להחזיר לו את החפץ שנתן, או לפצותו. על כל פנים, לשיטתו נראה, כי אין להלכה זו כולה יסוד בפסוקים ואינה אלא סברת חכמים.
לדעת ראשונים אלה, נראה כי הדבר מסור לשיקול דעתם של בוני הבית, והיה, אם יווכחו שאין חשש לרפיון ולהתפארות הרשות בידם לקבל.
מסתבר, כי לדעת רש"י ותוספות, המקור ממנו למד רבי יוחנן את החלוקה בין 'בתחילה' ו'בסוף', הוא פשטי המקראות. 'בתחילה' - בימי זרובבל - כשניגשו הכותים וביקשו להשתתף בבניין הבית - נמנע זרובבל מלשתפם באומרו: "לא לכם ולנו", שכן חששו ישראל מרפיון ידיים. לא כן 'בסוף' - בהמשך הבניין - מוצאים אנו כי נשלחו תרומות למקדש על ידי מלכים, כמו כורש, דריוש וארתחשסתא, ובוני הבית השני קיבלו את התרומות. מכאן שאין מניעה מלקבל תרומה מגוי למקדש, אלא אם כן ניתנה בתחילה.
באשר לאיסור לקבל 'דבר מסוים' מנוכרי, נראה שהאיסור אינו אלא מכח סברה (וראה להלן, שניתן למצוא לכך סימוכין בפסוק, אך זאת לשיטת הרמב"ם).
מעשי חסד של גוים אינם אלא לגנות את ישראל ולפאר את עצמם
מן הראוי להעיר, שסברה זו שהגוים כוונתם לרעה, אינה סברה מקומית של רבי יוחנן לעניין זה בלבד, אלא זו סברה כללית בגמרא ביחס לצדקה וחסד של גוים.
  במסכת שבת נתקלים אנו בדברי רבי שמעון בר יוחאי, שכל מה שעושים הגוים - אינם עושים אלא לצורך עצמן, וכלשון הגמרא שם:
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס   (לג:).
כך גם בבבא בתרא:
אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב: 'צדקה תרומם גוי, וחסד לאומים - חטאת'? נענה רבי אליעזר ואמר: כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין - חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו. נענה רבן גמליאל ואמר:... כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן,שאין עושין אלא להתיהר בו... רבי אליעזר המודעי אומר... כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו   (י:).
נמצא, שהסברות שנאמרו ברש"י ותוספות, שתרומת גוי למקדש נועדה לגנות את ישראל ולפאר את הגוים, יסודה בשיטת חז"ל הכללית בש"ס.
ארבע תמיהות על שיטת רש"י וסיעתו
מעיון בפירושו של רש"י עולות כמה שאלות:
לאור האמור, שלדעת רש"י וסיעתו ניתן לקבל תרומה מנוכרי למקדש (חוץ מ'בתחילה' וחוץ מ'דבר מסוים' [וגם זה לא תמיד]), נשאלת השאלה ששאלנו לעיל (על רבי יוחנן): כיצד יסביר רש"י את 'זה הכלל' שבמשנה - מה בא כלל זה ללמדנו? כמו כן נשאל: כיצד יש להסביר לדעת רש"י את הפסוק המפורש בעזרא?
מהיכן למד רבי יוחנן את האיסור שלא לקחת 'דבר מסוים'?
לפירושו, יש לתמוה על המשך הגמרא, האומרת (ערכין ו.): "עובד כוכבים שהתנדב קורה... בודקין אותו: אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה... ישתמש במותר, ואם לאו - טעונה גניזה, חיישינן שמא בלבו לשמים". מדוע לשיטת רש"י יש לגנוז את נדבת הנוכרי? מה הבעיה בכך שהנוכרי 'לבו לשמים' וכוונתו לטובה? הלא לשיטתו, העיקר הוא שאין הנוכרי מרפה ידיים!
רש"י מתייחס לשאלה זו, ומפרש שמדובר בתרומה שניתנה למקדש בזמן הזה. מאידך, בזמן המקדש מקבלים תרומה כזו והיא רצויה. אלו דבריו: "טעונה גניזה - ואסורה בהנאה, דחיישינן שמא בלבו לשמים - לשם הקדש, הילכך יגנז. ובזמן הזה עסקינן, דהקדש אסור בהנאה". אך אין דבריו מתיישבים על הלב. אם לכך התכוונה הגמרא, היה עליה לחלק ולומר במפורש: "במה דברים אמורים? - בזמן הזה, אבל בזמן המקדש - אם לבו לשמים - מקבלים". דומה כי לא ניתן לחלק ולחדש דבר כזה בסוגייה בלא גמרא מפורשת.
בפשטות, המילה 'תחילה' עניינה - 'תחילת הבניין', ואילו 'סוף' עניינו - "שנבנה בית המקדש כבר" (-כלשון התוספות). לפי הבנה זו, אסור לקבל מן הנוכרים דבר במהלך כל הבניין עד להשלמתו. כך, למשל, אם נבנה הבית במשך ארבע שנים - כבתקופת עולי בבל - אסור לקבל תרומה מנוכרי במהלך ארבע שנות הבנייה; רק 'בסוף' - בתום העבודה - פוקע איסור זה. זה אכן, הפירוש הפשוט של המילים 'תחילה' ו'סוף' בעברית.
אמנם, פירוש מילים זה יוצר סתירה פנימית, ועל כגון זה רגילה הגמרא לומר: 'הא גופא קשיא': אם דווקא 'בתחילה' אסור לקבל תרומה - באמצע הבניין מותר לקבל. ואם דווקא ב'סוף' מותר לקבל - אסור לקבל תרומה גם באמצע הבניין. כיצד, אם כן, דרים שני ביטויים אלו בכפיפה אחת?
גם לבעייתיות זו רש"י היה מודע. את המילה 'בתחילה' פירש - "בתחילת הבנין", כלומר: דווקא בהנחת היסודות לבניין אין לקבל תרומת נוכרי, אך בהמשך מותר. וכדי לשמור על עקביות, את המילה 'בסוף' פירש רש"י: "לחזק את בדק הבית", ומשתמע מדבריו, שמיד אחרי ה'התחלה', כשההמשך אינו אלא בגדר "חיזוק בדק הבית", ניתן לקבל מנוכרי תרומה. פירוש שכזה אכן מיישר את ההדורים, אך זאת, מניין לרש"י? הרי רבי יוחנן אמר: 'בסוף!', הווה אומר: רק לאחר השלמת הבניין אפשר לקבל!
ואכן, התוספות בערכין (ו., ד"ה הא לכתחילה) כתבו, ש'בסוף' פירושו ש"נבנה בית המקדש כבר", הווה אומר מותר לקבל ממנו רק בגמר הבניין. עם זאת, לשיטתם יש לשאול 'הא גופא קשיא', כנ"ל - הרי רבי יוחנן אמר: "בתחילה אין מקבלין" ומשמעותו, שרק בתחילת הבניין אין לקבל תרומת נוכרי.
ג. שלוש הלכות הצריכות הסבר בדברי הרמב"ם
כפי שיובא להלן, לדעת הרמב"ם הפסוק "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו", אינו תיאור בלבד, אלא הגדרה הלכתית: תקנת אנשי כנסת הגדולה, מחייבת ובעלת תוקף לדורות! להבנת שיטתו המיוחדת, ראוי לעיין בשלוש הלכות במשנה תורה בהן נידון הפסוק "לא לכם ולנו", אשר לכאורה סותרות זו את זו.
א. כל תרומת גוי למקדש אסורה
כתב הרמב"ם בהלכות שקלים:
מזבח העולה וההיכל והעזרות נעשין משירי הלשכה. אמת המים שבירושלם, וחומת ירושלם וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה. וגוי שהתנדב מעות לדברים האלו או שהתנדב לעשות עמהם בחנם אין מקבלין ממנו - ואפילו גר תושב, שנאמר (עזרא ד'): 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו'. ונאמר (נחמיה ב'): 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם' (פ"ד, ה"ח).
בהלכה זו קבע הרמב"ם דבר ברור: חל איסור לקבל תרומה מגוי לבדק הבית בכל צורה שהיא, לא לבניית מבנים במקדש, ולא למבנים וצרכי ציבור בירושלים. לדבריו, האיסור נוגע לא רק לתרומה כספית אלא אף להתנדבות לעבודה!
הרמב"ם אינו מוסיף הסתייגות כלשהי, כגון החלוקה בין נתינה בתחילה או בסוף, או בין דבר מסוים ושאינו מסוים, וכד'.
ב. מקבלים תרומת גוי לבית המקדש - אך לא לבדק הבית
לעומת זאת, בהלכות ערכין שינה הרמב"ם מהלכה זו וקבע להקל, שאכן ניתן לקבל מגוי כסף לצרכי מקדש, ואלו דבריו שם:
עכו"ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין מן העכו"ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים, שנאמר: 'לא לכם ולנו לבנות בית וגו' ', ונאמר: 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים' (הלכות ערכין וחרמין פ"א, הי"א).
אך לצד איסור זה לקבל את נדבת העכו"ם, קובע הרמב"ם שגוי מסוגל לתרום לשאר צרכי המקדש, וכלשונו שם:
ומה יעשה בהן [בכספי הנדר]? יבדק העכו"ם על דעת מי נדר: אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם - חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים, אם אמר: לשמים נדרתי - יגנזו.
שאלה היא, אפוא: כיצד קבע הרמב"ם בהלכות שקלים איסור מפורש בקבלת תרומת נוכרי למקדש, ואילו בהלכות ערכין שינה וכתב, כי יש מקום לתרומת נוכרי במקדש?
ג. תרומת גוי לבדק הבית - בדיעבד מותרת
בהלכות מתנות עניים שוב שינה הרמב"ם מדבריו, ושם הוא קובע כי בדיעבד, אם גוי תרם לבדק הבית - מקבלים ממנו, ובלשונו:
עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה, ואם לקחו ממנו - אין מחזירין לו   (פ"ח, ה"ח).
דבריו, כאמור, צריכים הסבר: בדבריו בתחילת חיבורו, בהלכות שקלים, שלל הרמב"ם לחלוטין קבלת תרומות של נוכרים למקדש. בהמשך, בהלכות ערכין, כתב שנוכרי רשאי לתת תרומה לצרכי המקדש, זאת, באמצעות בית דין. ואילו בהלכות מתנות עניים כתב, שאם תרם לבדק הבית - בדיעבד תרומתו תרומה. כיצד ניתן ליישב את השינויים וההקלות שעשה הרמב"ם מהלכה להלכה שלוש פעמים?
ד. תרומת גוי למקדש - גזירת כנסת הגדולה
העובר על תקנות בית הדין הגדול עובר בעשה ולא תעשה
שאלות אלו יש להן אולי מקום בדברי הרמב"ם 'בתחילת המחשבה', אולם, לאחר עיון ודקדוק מתברר, כי לרמב"ם יש שיטה מסודרת בענייני תרומת גוי למקדש, והקושיות הנ"ל נופלות מאליהן. עיון זה יגלה לנו, כי הרמב"ם אינו מיקל מהלכה להלכה, אלא להפך! הרמב"ם הולך ומחמיר מהלכה להלכה, וזאת, שלוש פעמים!
כאמור, שיטת הרמב"ם היא, שאיסור תרומת נוכרי למקדש יסודו בתקנת אנשי כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני, אשר גזרו איסור לדורות, לא ליטול תרומה מנוכרי לבדק הבית או לבניין חומות ירושלים, זאת, בכל צורה שהיא. תקנה זו נתקנה לאחר שנוכחו בוני בית שני, כי הגוים הערימו והציעו לבנות את הבית יחד עם ישראל מתוך כוונת זדון להרפות את ידיהם.
להבנת שיטת הרמב"ם יש להביא את מה שכתב בהקדמה ליד החזקה, שיש בתלמוד תקנות שנקבעו על ידי חכמים ונביאים במהלך הדורות וחל איסור מן התורה לעבור על תקנותיהם, וזו לשונו:
גם יתבאר מהם [מן התלמוד הבבלי והירושלמי] דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה... שנאמר: 'ושמרתם את משמרתי' - עשו משמרת למשמרתי!... לפי שאסור לסור מהם, שנאמר: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'... הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו.
עוד הגדרה הלכתית חשובה לענייננו הוסיף הרמב"ם בהקדמתו שם, בדבר מעמדם של בוני הבית השני, שאינם אלא חלק מ'אנשי כנסת הגדולה', ואלו דבריו:
בית דינו של עזרא הם הנקראים: אנשי כנסת הגדולה, והם: חגי זכריה ומלאכי, דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל והרבה חכמים עמהם - תשלום מאה ועשרים זקנים.
בעקבות דבריו בהקדמתו זו, כותב הרמב"ם בהלכות ממרים:
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה... וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן... כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'... והן - הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר: 'על פי התורה אשר יורוך', אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם   (פ"א, ה"א).
לאור האמור נראה לומר, שיש הבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים: כמובא לעיל, שיטת רש"י והתוספות (וכן רבנו גרשום) היא שהפסוק "לא לכם ולנו..." אינו אלא עצה טובה, ולפיכך הרשות ביד חכמים לנהוג בהתאם להבנתם. פעמים שינהגו בהתאם לעצה, ופעמים שיחליטו לנהוג אחרת ולקבל תרומת נוכרי מפני שינוי התנאים והנסיבות. אך לא כן לפי הרמב"ם. לאחר שקבעו אנשי כנסת הגדולה את הכלל של "לא לכם ולנו..." - הרי זו תקנה. המקיים אותה מקיים מצוות עשה והעובר עליה עובר באיסור לאו מהתורה כנ"ל, ואין הדבר מסור לחכמים לשנות.
האיסור לקבל דבר מנוכרי למקדש - אינו אלא תקנת אנשי כנסת הגדולה
לאור האמור, יובן התהליך בו הגיעו חכמים למסקנה כי יש לתקן תקנה האוסרת לקבל תרומת נוכרי למקדש.
מצד אחד, הלכה היא, שנוכרי רשאי לתרום למקדש, וכמובא במשנתנו: "דבר הנידר ונידב - מקבלים מהן", זאת, לעניין קרבן עולה. על כך יש להוסיף את המובא במשנה תרומות שהנוכרי רשאי להקדיש, וכלשון המשנה שם (פ"ג, מ"ט): "העובד כוכבים והכותי, תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש", ומסביר שם הרמב"ם בפירוש המשנה: "הנכרים, אף על פי שאינם חייבים במצוות, אם עשו מהן שום דבר יש להן קצת שכר... והואיל ומקבלים עליהם שכר - מעשיהם בהם קיימים. שכן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (וראה בבא קמא לח. ועוד).
יתר על כן. מן הגמרא בזבחים (מה.) מתברר, שהנוכרי מקדיש לבדק הבית, ויש אף מעילה בהקדש זה של הנוכרי, וכלשון הגמרא שם: "קדשי עובדי כוכבים - לא נהנין ולא מועלין... [זאת] בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית - מועלין בהן". דברי הגמרא מובאים להלכה ברמב"ם הלכות מעילה (פ"ה, הט"ו): "קדשי גוים: אם לבדק הבית הקדישו - מועלין בהן". נמצא, שתרומת הנוכרי והקדשו - רצויים.
מאידך גיסא, לימדתנו התורה, שאם יש פגם בתרומת הגוי אין תרומתו רצויה, כמובא לעיל, שקיימת אזהרה בתורה מלקבל תרומה פגומה של נוכרי, ככתוב (ויקרא כ"ב, כא): "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אלוקיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם".
לאור האמור, נראה לענ"ד לומר (לפי שיטת הרמב"ם), שתקנת חז"ל בימי בית שני להימנע מלקבל כסף מנוכרים לבדק הבית, יסודה בפסוק האמור בויקרא. חז"ל התעוררו לתקנתם זו בעקבות כוונות הזדון של צרי יהודה, שכן, אין לך מום ופגם גדול מזה, שנוכרי מתכווין לתרום למקדש כדי למנוע את בניינו. יתירה מזו! לאור התנהגות הנוכרים גזרו אנשי כנסת הגדולה גזירה זו לדורות. זאת, כשיטת הרמב"ם לעיל, שחכמי ישראל נצטוו לתקן תקנות - ככתוב: "ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי!".
גזירת עזרא ובית דינו על השומרונים - בפרקי דרבי אליעזר
ואכן, מצינו מקור המוכיח, כי אנשי כנסת הגדולה נקטו צעדים כנגד הכותים שהתנכלו למקדש וגזרו עליהם גזירות לדורות.
בפרקי דרבי אליעזר מובאים הדברים הבאים:
עלה עזרא מבבל, וזרובבל בן שאלתיאל, ויהושע בן יהוצדק והתחילו בונים בהיכל... ובאו עליהם השומרונים למלחמה מאה ושמונים אלף... ועוד שבקשו להרוג נחמיה, שנאמר: 'לכה ונוועדה יחדו... והמה חושבים לעשות לי רעה'. ועוד, שבקשו לבטל מלאכת שמים [בניין המקדש] שתי שנים... מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק? קבצו כל ישראל אל היכל ה', והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות שופרות ושלש מאות ספרי תורות, והיו תוקעים בהם, והלויים משוררין ומזמרין, ומנדין את הכותיים בסוד שם המפורש - בכתב הנכתב על הלוחות, ובחרם בית דין העליון ובחרם בית דין התחתון, שלא יאכל אדם פת כותיים עד עולם. מכאן אמרו: כל האוכל בשר משחיטת כותי כאילו אוכל בשר חזיר, ואל יתגייר אדם כותי - ישראל. ואין להם חלק בתחיית המתים. שנאמר: 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו' - לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא. ועוד: שלא יהיה להם חלק ונחלה בירושלם, שנאמר: 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם'. ושלחו החרם אצל ישראל. ועוד הוסיפו עליהם חרם על חרם. והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם, שנאמר (עזרא ו'): 'וֵא-לָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית   אֱ-לָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם'   (פרק ל"ז).
את המקור הזה הראני בני הרב עזריה הי"ו. אמנם מדובר בו על הכותים והשומרונים ולא על כלל הגוים, ואף לא נזכרת בו גזירה מיוחדת על תרומת בדק הבית דווקא (זאת, כנראה משום שאין מטרת המדרש ללמד הלכות), עם זאת, משתמע ממנו בבירור כי כתוצאה מהתנהגות צרי יהודה בעניין בניין הבית, נגזרה עליהם גזירה וחרם לדורות. מכאן אתה למד גם לעניין נוכרים בכלל, שגזרו עליהם לדורות. [3]
נמצא, כאמור, כי לדעת הרמב"ם, הפסוק בעזרא - "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו" - אינו עצה, אלא תקנה וגזירת זרובבל ויהושע בן יהוצדק, שמצוות עשה לקיימה לדורות, ככל שאר התקנות שתיקן בית דין הגדול. פסוקי ספר עזרא ונחמיה אינם, אפוא, סיפור דברים, אלא חלק מן ה'כתובים', ויש לדרוש אותם כדוגמת מדרשי הלכה שדרשו חז"ל במגילת אסתר (ראה למשל מגילה ז. דקדוקים בפסוק: "ומשלוח מנות איש לרעהו - שתי מנות לאיש אחד", "ומתנות לאביונים - שתי מתנות לשני בני אדם" ודרשות רבות כאלה, ואף פסוק זה לדרשה נאמר).
ה. שלוש הלכות ברמב"ם - האחת מחמירה מחבירתה
"וכן הוא מפורש על ידי עזרא" - פשט חדש של הרמב"ם במשנה
לאור האמור, יתבארו דברי הרמב"ם בהלכותיו, ויתברר בעז"ה, כי תקנת חכמים הנ"ל היא היסוד לשיטתו, ומכאן השינויים בהלכותיו.
יסוד שיטת הרמב"ם היא המשנה בשקלים שהבאנו בפתיחת דברינו:
הנוכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן... זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב - מקבלין מידן, וכל שאינו לא נידר ולא נידב - אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש על ידי עזרא: 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו'.
לעיל עוררנו את השאלה: כיצד הבין רבי יוחנן - המתיר לקבל תרומת נוכרי בתנאים מסוימים - את דברי המשנה: "וכן מפורש על ידי עזרא - 'לא לכם ולנו לבנות בית' "? שאלה זו יש לשאול לשיטת רש"י, תוספות ורבנו גרשום, שכך הבינו את דברי רבי יוחנן. אולם דעת הרמב"ם שונה, ולדעתו קיימת גזירה לדורות של אנשי כנסת הגדולה, שלא לקחת מאומה מן הנוכרי לבדק הבית. לדעתו מתפרשת המשנה פשוטה כמשמעה, היינו, אין מקבלים מהם שלושה דברים:
א. מחצית השקל - וזאת, מן התורה. ב. אין מקבלים מהן דבר שאינו נידר ונידב למזבח - אף זאת מן התורה. ג. 'וכן מפורש על ידי עזרא' - שלא לקבל מהם אף לא לבדק הבית - הלכה זו נתקנה על ידי עזרא ובית דינו, ובהם גם זרובבל ונחמיה. כלומר, אף על פי שמן התורה רשאים הנוכרים לתרום למקדש, אנשי כנסת הגדולה גזרו שאין לקבל את תרומתם לבדק הבית.
זו גם הסיבה, שהמשנה נקטה לשון מיוחדת בעניין זה, ולא השתמשה בלשון 'אסור' ו'מותר' אלא 'מקבלין מידן' או 'אין מקבלין מידן', כלומר: תרומת נוכרי לבדק הבית מצד עצמה מותרת מדין תורה - כנ"ל - והיא הקדש ומועלים בה, אלא שחכמים, הם שגזרו שלא לקבל מידם.
ובאשר לרבי יוחנן - לא להקל בא אלא להחמיר - וכפי שיבוארו דבריו להלן על פי שיטת הרמב"ם.
א. גזירת בית דינו של עזרא: אין לקבל מנוכרי לבדק הבית
לאור האמור, נשוב לשאלות דלעיל אודות הסתירות בדברי הרמב"ם.
במהלך ספר משנה תורה, פירט הרמב"ם את שיטתו בדבר התקנה האוסרת לקבל תרומת נוכרי למקדש - כל הלכה במקומה וכעניינה. הרמב"ם פותח בהלכות שקלים (פ"ד, ה"ח), בתקנה העיקרית שתיקן בית דינו של עזרא, שגוי שתרם תרומה ישירה לבניין המקדש או המזבח - אין לקבלה ממנו. ואלו דבריו:
מזבח העולה וההיכל והעזרות נעשין משירי הלשכה. אמת המים שבירושלם, וחומת ירושלם וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה. וגוי שהתנדב מעות לדברים האלו, או שהתנדב לעשות עמהם בחנם - אין מקבלין ממנו - ואפילו גר תושב, שנאמר (עזרא ד'): 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו'. ונאמר (נחמיה ב'): 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם'.
הרמב"ם מצמצם את האיסור לקבלת תרומה ישירה רק באשר לבניין הבניינים במקדש ובירושלים. כמו כן, אין הוא קובע איסור על הגוי לתת לבדק הבית, כיוון שמן התורה הדבר מותר, אלא רק קובע איסור על ישראל לקבל, זאת מטעם גזירה כנ"ל. כאמור, הרמב"ם רואה בפסוק "לא לכם ולנו..." תקנת חכמים ואיסור מחייב לדורות.
הרמב"ם אינו מציין מה דינה של תרומה לדברים אחרים במקדש: כלים, פרוכות, בגדים, משכורות וכד', אך ברור מדבריו, שלא אסרו תרומת גוי אלא לבדק הבית. [4]
ב. אין לקבל תרומה מנוכרי לבדק הבית - אף לא בדרך עקיפה
בהלכות ערכין וחרמין (פ"א, הי"א) הרמב"ם אינו מיקל - כפי שסברנו מתחילה - אלא מחמיר. כאן מוסיף הרמב"ם, כי גם תרומה שמותר לקבל מגוי, אין להעבירה בשום פנים למטרות של בדק הבית ובדק ירושלים. וזו לשונו:
עכו"ם שאמר: 'דמי עלי' או 'דמי פלוני עלי' - נותן כפי נדרו. ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין מן העכו"ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים, שנאמר: 'לא לכם ולנו לבנות בית'... ונאמר: 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים'.
איסור זה מובן לאור האמור, שמדובר בתקנת חז"ל מחייבת ואין להקל בה.
בהלכה זו נדר הנוכרי: 'דמי עלי', ולא פירש שהכסף נופל לבדק הבית, לפיכך ניתן להשתמש בכסף במקדש, שכן הגזירה הייתה על בדק הבית בלבד, ככתוב: "לא לכם ולנו לבנות הבית". עם זאת, קובע הרמב"ם בהלכה זו שתי חומרות חדשות, וכלשונו שם: "ומה יעשה בהן [בכספי הנדר]? - יבדק העכו"ם על דעת מי נדר:
א. אם נדר על דעת ישראל - יוציאוהו בית דין במה שיראה להם - חוץ מבדק הבית ובדקירושלים [כלומר, הגזירה היא שנוכרי לא יתרום לבדק הבית - בכל צורה שהיא].
ב. אם אמר: לשמים נדרתי - יגנזו" (שכן, התכוון כשאמר 'לשמים' - ל'מלאכת שמים', שעניינה בניין הבית, כדלהלן - לפיכך הכסף נגנז).
מקור דברי הרמב"ם אלו בערכין (ה:) שם מובא: "ורבי יהודה, האי 'לא לכם ולנו' מאי עביד ליה? אמר רב חסדא אמר אבימי: וערכו נגנז!". מכאןלמד הרמב"ם, שלכל הדעות, כל כסף גוי שנתרם לבדק הבית - אין לו תקנה אלא גניזה. כך גם למד הרמב"ם מהמשך הסוגייה (שם ו.) האומרת: "עובד כוכבים שהתנדב קורה... בודקין אותו, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה... ישתמש במותר, ואם לאו - טעונה גניזה".
הווה אומר: רק אם הגוי אומר במפורש שתרומתו ניתנת על דעת ישראל - ניתן להשתמש בה במקדש למטרות אחרות, ואם לאו - תיגנז.
כך גם כתב הרמב"ם בהלכות תרומות:
הנוכרי שהפריש תרומה משלו, דין תורה שאינה תרומה... ובודקין את הנוכרי שהפריש תרומה: אם אמר 'בדעת ישראל הפרשתיה' - תנתן לכוהן, ואם לאו [סתם את דבריו] - טעונה גניזה שמא בלבו לשמים (פ"ד, הט"ו).
וראה בלחם משנה הלכות ערכין (פ"א, הי"ב) האומר, שכל תרומה סתמית של הנוכרי - כאילו אמר 'לשמים נדרתי' - ותיגנז, אלא אם כן אמר 'על דעת ישראל נדרתי'. ושמור הלכה זו בלבך, שרק אם נדר הנוכרי במפורש 'על דעת ישראל' ניתן להשתמש בתרומה במקדש, שכן זה המפתח להלכה הבאה.
רמב"ם: 'לבו לשמים' פירושו - כוונת הנוכרי לבניין המקדש שהיא מלאכת שמים
מן הראוי להרחיב מעט באשר למושג 'לבו לשמים' לדעת הרמב"ם. שכן, רש"י מפרש 'לבו לשמים' - שכוונת הגוי 'לטובה'. אולם לדעת הרמב"ם הכוונה היא, שלבו של הנוכרי לתרום 'לשמים' - לדבר הכי חשוב - לבניין המקדש! שנקרא 'מלאכת שמים'.
כבר הבאנו לעיל את דברי פרקי דרבי אלעזר, שם מתואר עיכוב בניין המקדש בלשון זו: "שבקשו [הכותים] לבטל מלאכת שמים שתי שנים".
במשמעות זו מופיע הביטוי גם בתענית, שם מובא:
מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש, והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם   (כג.).
כך הבין הרמב"ם את הגמרא הנ"ל בערכין (ו.) האומרת: "עובד כוכבים שהתנדב קורה... בודקין אותו... חיישינן שמא בלבו לשמים... ובעיא גניזה". לדעתו, כוונת הגמרא לומר, שאפילו אם תרם נוכרי לבית כנסת, אך לא פירש את כוונתו, חוששים אנו שמא 'לבו לשמים', בסברו בתמימותו כי בוודאי יבנו בכספו מקדש.
ג. תרומת נוכרי לבדק הבית - תוחזר או תיגנז - אלא אם אמר: "על דעת ישראל"
בהלכות מתנות עניים (פ"ח, ה"ח) מקבל הרמב"ם את כל האמור לעיל, ופוסק, שאם קיבלו את תרמת הנוכרי - בדיעבד לא יחזירו - ונראה שאין כוונתו שישתמשו בכסף אלא שהכסף יגנז. לפי"ז יוצא שאין הרמב"ם מקל בהלכה זו מעבר לשאר ההלכות - אלא מחמיר שיש לגנוז את הכסף. בנוסף לכך מביא הרמב"ם שתי חומרות נוספות.
זו לשון הרמב"ם (בהשלמת הסבר קצר):
עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה [כיוון שתרומה לבדק הבית סופה גניזה - כמובא לעיל ברמב"ם - ואם כן, למה לקבל ולגנוז?].
חומרה א: ואם לקחו ממנו - אין מחזירין לו [משום שהקדשו הקדש, אזי חובה לגנוז
את התרומה כנ"ל].
חומרה ב: היה הדבר מסוים, כגון קורה או אבן [ואי אפשר לגנוז את הקורה, שכן הנוכרי רוצה לראות כיצד קובעים את הקורה במקדש] - מחזירין לו, כדי שלא יהא להן דבר מסוים במקדש, שנאמר: 'לא לכם ולנו לבנות בית'.
אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה [אפילו דבר מסוים], והוא שיאמר: כדעת ישראל הפרשתי [לצרכי בית הכנסת. וכך אם אמר: הנני נותן לצרכי המקדש, והוסיף: 'על דעת ישראל'].
חומרה ג: ואם לא אמר ['כדעת ישראל' בשעת נדבתו לבית הכנסת ולמקדש] טעון גניזה, שמא לבו לשמים [היינו, אם לא פירש דעתו - כשנתן לבית הכנסת, גם אז יש לחשוש שמא התכוון לבדק הבית במקדש - ויגנז].
ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה, שנאמר: 'ולכם אין חלק וזכרון בירושלים'.
מן החומרות הנ"ל בדברי הרמב"ם עולה בבירור, כי מדובר בתקנת חכמים מחייבת, שכן גזירת עזרא ובית דינו נועלת כל אפשרות לקבל תרומה מנוכרי לבדק הבית, אפילו בחשש קל - שמא לבו לשמים.
הדרך היחידה לקבל תרומה מנוכרי לבית המקדש היא - כשאמר: הנני נותן למקדש על דעת ישראל. במקרה כזה יוכל בית הדין להעביר את תרומתו למטרות אחרות במקדש: כלים, בגדים, משכורות וכד' - אך לא לבדק הבית!
מן הראוי להעיר בעניין זה, שבעוד שדעת רש"י היא, שההלכה לגנוז תרומת גוי נאמרה לזמן הזה, הרמב"ם אינו סובר כן. לדעת הרמב"ם, עיקרו של האיסור נאמר דווקא לתקופת המקדש, שם נופלת התרומה לבדק הבית - לפיכך תיגנז. ואילו דברי חז"ל, שסתם תרומה של נוכרי לבית כנסת - תיגנז, אינם, בזמן הזה, אלא תוספת חומרה.
זה הכלל - לאתויי מאי?
בכך באה על פתרונה השאלה שהעלינו לעיל, מה פשר התוספת במשנה - "זה הכלל"?
לדעת הרמב"ם, יש לומר שהמשנה באה לחדש ברישא: "כל שהוא נידר ונידב - מקבלין מידן", כלומר, לא רק קרבנות נדר ונדבה, ניתן לקבל מנוכרי, אלא אף נדרים אחרים הנידרים למקדש, כגון: ההלכה דלעיל בהלכות ערכין וחרמין (פ"א, הי"א): "עכו"ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי - נותן כפי נדרו אלא שאינו נופל ללשכה"; כך גם ההלכה בהלכות מתנות עניים (פ"ח, ה"ח): "עכו"ם שהתנדב לבדק הבית... אם לקחו ממנו - אין מחזירין לו [אלא גונזים]"; וכך גם ההלכה בהמשך שם, שאם נדר "על דעת ישראל" מקבלים ממנו ורשאים להשתמש בתרומה לצרכי המקדש (ראה להלן). נמצא, שלמרות האיסור הכללי לקבל מנוכרי, יש 'נידר ונידב' יוצא מן הכלל שמקבלים ממנו.
תרומת נוכרים לצרכי המקדש
מן האמור עולה, שאמנם נאסר לקבל תרומת נוכרי לבדק הבית, אך רשאי הוא לתרום לצרכי המקדש שאינם בדק הבית, כגון, בגדים, כלים, משכורות ועוד.
סימוכין לכך נוכל למצוא במסכת קידושין (לא.), שם מובא שנוכרי תרם לצרכי המקדש פרה אדומה וקיבלו ממנו. זה לשון הגמרא שם:
שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר... והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.
מדברי הגמרא עולה, שהנוכרי קיבל על הפרה האדומה שישים ריבוא זהובים - כשווי אבני אפוד בלבד. הווה אומר, שאם שוויה של הפרה כפול משווי אבני אפוד, תרם בכך הנוכרי למקדש שישים ריבוא זהובים. תרומה זו מהווה בעצם תרומה ללשכה, שכן הלכה היא, שההוצאות לפרה אדומה משולמות מתרומת הלשכה, וכדברי המשנה במסכת שקלים (פ"ד, ה"ב): "פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה". לאור האיסור לקבל תרומת נוכרי למקדש, אסור היה, לכאורה, לגזברים לקבל את הצעתו, והיו עליהם לשלם לו את התשלום המלא עבור הפרה. קבלת הצעתו של דמא בן נתינה מוכיחה, שהאיסור על נוכרי לתרום לא נאמר אלא על תרומה לבדק הבית, כאשר לשאר צרכי המקדש תרומתו מותרת.
תרומת נוכרים לבניין הבית - אינה מתקבלת, תרומת נוכרים לכלים - מתקבלת
כפי שראינו, האיסור לקבל תרומת נוכרי לא נאמר אלא באשר לתרומה לבניין עצמו. בעניין תרומה לכלים לא נאמר האיסור, והנוכרי רשאי לתרום לעשיית כלי המקדש, ואף לתרום את כלי מקדש עצמם.
הדבר עולה מדברי הרמב"ם לעיל, שם כתב:
עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה... היה הדבר מסוים, כגון קורה או אבן - מחזירין לו, כדי שלא יהא להן דבר מסוים במקדש (מתנות עניים פ"ח ה"ח).
הרמב"ם אינו מזכיר בדבריו איסור לתרום כלים אלא רק חומרי בניין הנוגעים לבניין הבית. כלי אינו מוגדר כחלק מן הבניין, והגוי רשאי לתרום כלי למקדש, כפי שהוא רשאי לנדור לשאר צרכי המקדש. הוכחה לכך, היא ההלכה האומרת שלעשיית כלים אין הגזברים לוקחים כסף מלשכת בדק הבית, אלא מ'מותר נסכים', הווה אומר, כלי אינו שייך לאיסור בדק הבית (ראה רמב"ם הלכות שקלים פ"ד, ה"ב: "המנורה וכלי שרת מצותן שיבואו ממותר הנסכים", עיין שם).
תרומת עכו"ם אסורה - תרומת בן נח מותרת
מעיון בדברי הרמב"ם עולה, שהרמב"ם מבחין בין שני מיני גוים: א. גוי המקיים שבע מצוות בני נח. ב. גוי עובד עבודה זרה.
מה שנאמר עד כה, שחכמים גזרו על תרומת גוי, אמור בקשר לנוכרי העובד עבודה זרה או 'גר תושב' (כלומר, גוי המתגורר בארץ ישראל ברשות עם ישראל). לא כן באשר ל'בן נח' הגר בחוץ לארץ, עליו חלה ההלכה שהוא רשאי לקיים כל מצווה מתרי"ג מצוות התורה.
הבדל זה עולה מתוך מה שכתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים:
אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא... ומלך או שר מן העכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עכו"ם בסתר כדי שלא ישמע המלך (פ"ח, ה"ט).
האיסור בהלכה הנ"ל ליטול צדקה מן הגוי, עוסק בעכו"ם. בבן נח, לעומת זאת, הדין שונה, ולגביו פסק הרמב"ם בהלכות מלכים:
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. אבל העכו"ם שנתן צדקה - מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם   (פ"י, ה"י).
נמצא שבן נח רשאי לקיים כל מצווה ממצוות התורה, ואף אם אסרו לקבל צדקה מעכו"ם, לא גזרו חכמים על קבלת צדקה מבן נח.
הרמב"ם מוסיף, שבן נח מקבל שכר על המצווה אלא שאין שכרו כשכר ישראל. מקור דבריו במעשה של דמא בן נתינא המובא לעיל, שם אמר רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (נראה שדמא בן נתינא קיבל שכר פעמיים: פעם אחת על כיבוד אב, נתן לו ה' שכרו בלידת פרה אדומה בעדרו. ופעם שנייה קיבל שכר על שנתן לישראל פרה והיה יכול לקחת בתמורתה הון תועפות והסתפק במועט).
העולה מכאן הוא, שבן נח רשאי לקיים כל מצווה בתורה. לפיכך נראה לומר, כי לדעת הרמב"ם, תקנת עזרא שלא לקבל תרומה לבדק הבית נאמרה רק ביחס לעכו"ם מחשש לרפיון ידיים. כך גם נתקנה תקנה זו ביחס לגר תושב החי בארץ, שכן כך היה מעשה, שהכותים היושבים בארץ (שהם בגדר גר תושב, שכן קיימו שבע מצוות בני נח) מטרתם הייתה לרפות ידיהם של ישראל. ואילו ביחס לבן נח בחו"ל הרוצה לקיים מצווה כמאמרה, ואין לו מטרה לרפות ידיים, לא נתקנה תקנה זו.
ו. מקור שיטת הרמב"ם במקראות ובתלמודים
כדרכו לבסס את דבריו על הפסוקים בתנ"ך, מראה הרמב"ם גם בענייננו כיצד הוציאו חכמים את צדדי ההלכה השונים מן הפסוקים.
המושגים 'לכתחילה' ו'בדיעבד' ומקורם במקרא
בטרם נביא את מקורות שיטתו, מן הראוי תחילה להבין מדוע נטה הרמב"ם מדברי רש"י, ובמקום לפרש כמותו את הלשון 'תחילה' ו'סוף' במשמעותם הפשוטה בעברית (תחילת בניין וסוף בניין) בחר הרמב"ם לפרש מושגים אלו בתור 'לכתחילה' ו'בדיעבד', וכלשונו:
עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחילה, ואם לקחו ממנו - אין מחזירין לו.
כבר הראינו לעיל את הקושי בלשון זו לשיטת רש"י, לפיה יש לשאול: 'הא גופא קשיא', כי המושגים 'תחילה' ו'סוף' מותירים שאלה פתוחה: מה דין תרומת גוי באמצע הבנייה? ייתכן, אפוא, כי בעיה זו הובילה את הרמב"ם להסביר את המושגים 'תחילה' ו'סוף', כאילו כתוב 'לכתחילה' ו'בדיעבד'.
כאמור, לדעת הרמב"ם, מקור התקנה בפסוקים, ונראה שכך גם לגבי דין זה של בדיעבד: ייתכן שלמדו זאת ממעשיהם של צרי יהודה, שלא הביאו בידיהם תרומה למקדש, אלא דיברו בפיהם ככתוב (עזרא ד', ב): "וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיּ ֹ א מְרוּ לָהֶם: נִבְנֶה עִמָּכֶםכִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלוקיכֶם", ולא באו אלא בהצעה - לכתחילה.
על כך השיב להם זרובבל, ככתוב (שם, ג): "וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלוקינו!". שכן, אין זו אלא הצעה מן השפה ולחוץ, ואין בה אלא כוונת זדון ורפיון ידיים כנ"ל. מכאן למדו חז"ל, לדעת הרמב"ם, שאין ליטול תרומת גוי לכתחילה.
בדיעבד - במקרה שקיבלו ישראל תרומה ממשית ביד - חלה על תרומה זו גזירת חכמים - ויש לגונזה.
המקור בפסוק ל'דבר מסוים'
כך גם באשר ל'דבר מסוים'. אין זו סברה שהעלה רבי יוחנן מלבו, אלא הלכה שמקורה בפסוקים.
הרמב"ם בהלכות מתנות עניים מצביע על פסוק כמקור להלכה זו:
היה הדבר מסוים, כגון, קורה או אבן - מחזירין לו, כדי שלא יהא להן דבר מסוים במקדש. שנאמר: 'לאלכםולנו לבנות הבית לאלוקינו'   (פ"ח, ה"ח).
ונראה שכך הבין הרמב"ם את דרשת חז"ל - "לא לכם ולנו": לכאורה היינו מצפים מזרובבל לענות לגוים בלשון זו: "לא לנו ולכם לבנות הבית", ולהקדים את 'לנו' - היינו ישראל, ל'לכם' - לגוים, זאת, מפני העדיפות של ישראל במצוות בניין המקדש על פני הגוים, מדוע אם כן הקדים ואמר: "לכם ולנו"? נראה שכאן נרמז דין 'דבר מסוים', ונבאר את הדברים.
'לכם' זה, משמעותו בתורה: דבר אישי, פרטי. כך מצינו בעניין לולב, למשל, שנאמר: "ולקחתם לכם",ודרשו חז"ל - "משלכם".ראה גם פסחים (לח.): "עריסותיכם - משלכם" - אין אדם חייב אלא על עיסתו הפרטית אך לא על עיסה של הקדש. וכך בהמשך הגמרא שם בעניין לולב ואתרוג: "אתרוג נמי - דכתיב (ויקרא כ"ג): 'ולקחתם לכם', לכם - משלכם". הווה אומר: אתרוג אישי, פרטי. כן ראה פסחים (סח:): "כתוב אחד אומר 'עצרת לה' אלוקיך', וכתוב אחד אומר: 'עצרת תהיה לכם'?...רבי יהושע סבר: חלקהו, חציו לה' וחציו לכם".
נמצא, שהמילה 'לכם' עניינה: אישי, פרטי, חפץ השייך לאיש זה ולא לחבירו.
כך גם בענייננו. אם הגוים רוצים לתרום, ובכך להשאיר זכר ופירסום לגוים במקדש כאילו המקדש 'שלהם', - אל תקבלו מהם. כשאמר זרובבל: "לא לכם ולנו לבנות הבית", רצה לומר: אסור לשתף נוכרי בבניין המקדש, זאת, כשהנוכרי יכול להצביע על קורה או אבן שנתן, ולומר 'זו האבן שאני נדרתי', 'זו קורה שאני נדבתי'.
זהו גם המקור בפסוק שלא לקבל מהם תרומה לחומה, למגדלות העיר ולאמת המים בירושלים, שנאמר: "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים", שכן מדובר במבנים בולטים לעין, שהכל רוצים להתפאר שיש להם חלק בעשייתם.
גוי שתרם עיטור למקדש - מה דינו?
מן הראוי בשלב זה להעלות שאלה, לאור עובדה היסטורית המתוארת בספר 'מלחמות היהודים' של יוסף בן מתיתיהו (ספר ב', פרק שבעה עשר פיסקה ג), במהלך דברי תוכחה של גדולי העם בירושלים באזני המורדים:
הן אבותינו הרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר, וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים, ולא עלה על ליבם לבעט בזבחי איש ואיש, כי הדבר הזה חטאה גדולה. ועוד הוסיפו לכבד את הנוכרים בהעמידם את מתנותיהם אשר הקדישו לאלוקים בבית המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כל עד היום הזה.
לכאורה, אין לך 'דבר מסוים' גדול מזה. מעמידים את מתנת הנוכרי במקדש לעיני כל, באופן בו יוכל לבוא להתפאר במתנתו!
אולם יש לומר, שמתנות אלו לא היו בגוף הבניין. היה נוכרי שהעלה כד זהב לפאר את המקדש, ואחר תרם עיטור מסוים לעטר את כותל המקדש וכיוצא בכך. בעניין זה לא נאמר האיסור, שהרי לא באו הנוכרים לתרום לעצם הבניין, אלא לעטר אותו, ליפות אותו ולכבד את ה' בקישוטיהם. עיטור כזה אינו אלא לכבוד שמים, ולא נאסר. יתירה מזו. כפי שבארנו לעיל, ניתן לדעת הרמב"ם אף לקבל כלי למקדש מנוכרי, מאחר ולא נאסרה תרומתו אלא לבדק הבית.
פשט חדש של הרמב"ם במושג 'רפיון ידיים'
לאור האמור, מתעורר הצורך לעיין בסוגייה בערכין (ה:) מחדש, ולראות את שיטת הרמב"ם בלימוד הסוגייה ולהשוותה לזו של רש"י. זה לשון הגמרא:
אמר רבא: הלכתיה דרבי מאיר מסתברא [שגוי אינו מעריך]... דכתיב (עזרא ד'): 'לא לכם ולנו לבנות בית אלוקינו'... הלכתיה [דרבי יהודה] לא מסתברא, דכתיב: 'לא לכם ולנו לבנות בית אלוקינו'.   ורבי יהודה, האי - לא לכם ולנו - מאי עביד ליה? אמר רב חסדא אמר אבימי: וערכו נגנז.
ברור מן הגמרא, שהפסוק בעזרא "לא לכם ולנו" החוזר בסוגייה שלוש פעמים, הוא מקור האיסור בעניין ערכין. זאת, מאחר וכל כסף של מעריך, בין ישראל בין גוי נופל לבדק הבית.
מהי, אפוא הסיבה ש'ערכו נגנז'? לפי מה שראינו עד כה, הרי שלדעת הרמב"ם הסיבה לכך היא תקנת חכמים. זה גם מה שאומר רבא בהמשך הסוגייה: "אלא אמר רבא: משום רפיון ידיים הוא, דכתיב (עזרא ד): 'ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות' ". רצונו לומר, לא בכדי נתקנה התקנה, אלא כיוון שראו חכמים את זדון לבם של הנוכרים, שריפו את ידי הבונים בראשית בניין הבית, לפיכך גזרו עליהם לדורות: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו!", ומעתה כל תרומת נוכרי המגיעה לבדק הבית - פסולה.
הווה אומר: בניגוד לרש"י שסבר, שרבא חזר בו, והתיר לקבל תרומת נוכרי לבדק הבית, הבין הרמב"ם שחל איסור לקבל תרומה, אך לא מדין תורה אלא מחמת גזירת עזרא ובית דינו. לדעתו, לא בא רבא לחדש בסוגייה אלא את טעם הגזירה.כלומר, אם ישאל השואל: על שום מה הולך כספו של נוכרי שתרם לבדק הבית לגניזה? נשיב: בגלל גזירת חכמים, שראו את רפיון הידיים שגרמו הנוכרים, לפיכך גזרו שכסף שנפל לבדק הבית ייגנז.
כאמור, לדעת הרמב"ם 'תחילה וסוף' פירושו: 'לכתחילה' - להחזיר לגוי, 'בדיעבד' - לגנוז. מכאן יובנו דברי רבי יוחנן (ערכין ו.) לפי שיטת הרמב"ם.
אף כאן נטה הרמב"ם מדברי רש"י (שלדעתו מדובר בתחילת בניין הבית ובסופו). לשיטת הרמב"ם יש להסביר את דברי ר' יוחנן כך: "דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן: בתחילה [לכתחילה] - אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם, [שכן, אם יקבלו מהם יצטרכו לגונזם, שהרי אסור שכספם יגיע לבניין הבית בכל צורה שהיא]. בסוף [כלומר, בדיעבד, כשכבר קיבלו] - דבר המסוים אין מקבלין [אלא מחזירים לנוכרי, כי אם לא יחזירו יהיו מוכרחים לקבעו במקדש - ואסור]. דבר שאינו מסוים - מקבלין [וגונזים]".
ברוח זו מסכם המאירי את המשנה והגמרא (שקלים פ"א, ה"ד):
הגוי והכותי אין מקבלין מהן [שקלים]... ומה שאמר אחר כך: וכן הוא מפורש על ידי עזרא: 'לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו', פירש בגמרא, שאין מקבלין מהם לבדק הבית כלום. ואין חילוק בזה בין שנדר או נדב דבר המסוים לדבר שאינו מסוים - לכתחילה [אין מקבלים]. אלא שבדבר שאינו מסוים אם קבלו [בדיעבד] ממנו - אין מחזירים לו [אלא יגנז כדלהלן]. ובדבר המסוים כגון קורה או אבן - מחזירים, שלא יהא להם דבר המסוים. וכן בארו עוד, שאף לחומת העיר ומגדלותיה ולאמת המים שבה אין מקבלין מהם, שנאמר: 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם'. ולבית הכנסת מקבלין לכתחלה, כל שהוא אומר בדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר - טעון גניזה, שמא לבו לשמים, וכל שהוא כן טעון גניזה.
ז. איך קיבלו תרומה מכורש ומלכים נוכרים?
קבלת תרומות בימי זרובבל, עזרא ונחמיה
שיטת הרמב"ם דלעיל, עומדת לכאורה בסתירה לעובדות. שכן, מן הכתוב בעזרא ונחמיה עולה בבירור, שזרובבל, עזרא ונחמיה קיבלו תרומות לבדק הבית מגוים! נוכל להיווכח בנכונות טענתנו זו בסקירה מהירה של המקורות.
באשר לכורש נאמר: "...ונפקתא מן בית מלכא תתיהב" (עזרא ו', ד), כלומר, ההוצאות לצורך בניין בית המקדש (אשר מידותיו ומרכיביו מתוארים באיגרת) יינתנו מבית המלכות.
באשר לדריוש נאמר (בתרגום חופשי): "ומנכסי המלך והמיסים של עבר הנהר יש להעלות את כל ההוצאות לבוני המקדש, כדי שיקריבו ניחוחים לאלוקי השמים ומתפללים למען חיי המלך ובניו" (עזרא ו', ח-י).
בעניין ארתחשסתא נאמר (בתרגום חופשי): "הוצאות המקדש תהיינה מנכסי המלך והמיסים שמעבר לנהר פרת, ויש למלא את כל בקשות הכהנים בירושלים, הן באשר לפרים, אילים וכבשים, והן באשר לחיטים, מלח, יין, שמן - הכל לפי בקשת הכהנים להעלות עולות לאלוקי השמים" (עזרא ז').
כיצד מתיישבות העובדות הנ"ל בדבר בניין הבית בידי גוים, עם תקנת עזרא המובאת ברמב"ם: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו"?
שאלה זו נשאלת אף לדעת רש"י, הגורסת שאסור לקבל דבר מסוים מנוכרי, מאחר שגנאי הוא לישראל ומחשש כי הנוכרי יתפאר בתרומתו. כיצד קיבלו זרובבל ובוני הבית את תרומת המלכים דלעיל?
בהקשר זה עלינו להוסיף, כי חשש זה אכן התממש. הגמרא במנחות (צח.) מספרת, כי במקדש היה שער שהיה גנאי לישראל ומקום להתפארותו של כורש: "שער המזרח - עליו שושן הבירה צורה. מאי טעמא? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי - חד אמר: כדי שידעו מהיכן באו, וחד אמר: כדי שתהא אימת מלכות עליהן", ומסביר רש"י: "כדי שידעו - ויראו מהיכן באו, ויתנו הודאה למלכות שהוציאם משם"; "שתהא אימת מלכות - פרס עליהם ולא ימרדו בהם". הווה אומר: שער שושן היה מקור לגנותם של ישראל, שהמקדש נבנה בחסדי כורש, וגם מקום להתפארות מלכות כורש, שכן ישראל צריכים היו לחזור ולהודות למלכות על שעזרה לישראל לעלות לירושלים ולבנות את המקדש - ואין לך התפארות גדולה מזו!
"ואיגרת אל אסף שומר הפרדס" - פשט רש"י בסוגייה והתמיהות
למעשה, נראה כי מצויה התייחסות מפורשת לשאלה זו בגמרא בערכין, ונפרט.
כבר הראינו לעיל, שלרמב"ם היה פשט אחר מרש"י הן בפירוש המשנה בשקלים והן בהסבר הסוגייה בערכין. דומה שאף בהסבר שאלת הגמרא שבסוגייה בערכין היה לרמב"ם פשט אחר מרש"י. זה לשון הגמרא:
מיתיבי: [5] ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך? - אמר ליה אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה (ערכין ו.).
מסביר רש"י:
ואגרת אל אסף שומר הפרדס וגו' - והיינו בתחילת בנין, וקשקיל בדק הבית מכורש. דלא הדרא בה - הואיל ותחילתו לטובה נתכוין - שוב אינו חוזר.
לשיטת רש"י, האומר שהאיסור "לא לכם ולנו" נאמר רק בתחילת בניין הבית, שואלת הגמרא: איך לקח נחמיה תרומה מכורש בתחילת הבניין? ותשובת הגמרא לפירושו: כורש התכוון כבר בהתחלה לטובה ולכן אין מניעה מלקבל ממנו תרומה.
פירושו של רש"י תמוה, שכן דבריו לכאורה עומדים בניגוד לעובדות: עובדה היא, שתחילה ניתנה רשות מצד כורש לבנות את המקדש ולאחר מכן ניתנה הוראה מצד מלכי מדי ופרס לעצור את הבנייה, והעבודה נעצרה שמונה עשרה שנה - כיצד אם כן טוענת הגמרא, אליבא דרש"י, "שאני מלכותא דלא הדרא ביה"?
ועוד, עצם הקביעה של רש"י, שנחמיה הגיע 'בתחילת הבניין', תמוהה, שכן נחמיה הגיע לירושלים שלושים ושתיים שנה אחר עליית זרובבל, וכשהגיע היה הבניין גמור! גם כורש כבר מת זה מכבר, ונחמיה עלה בימי ארתחשסתא!
עוד יש לשאול: איך ביקש נחמיה עצים ואבנים "לקרות את שערי הבירה אשר לבית", הרי אין לך דבר מסוים יותר מזה להתפאר בו?
עצם תשובת הגמרא באמצעות הפתגם של שמואל: "אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה!" - לא ברורה, מה עניין 'עקר טורי' לכאן?
ואיגרת אל אסף שומר הפרדס   - פשט הרמב"ם בסוגייה
אולם לדעת הרמב"ם נראה, שה"מיתיבי" בא להעלות את השאלה הזו גופה: כיצד אומר רבא שבגלל 'רפיון ידיים' תיקן עזרא ובית דינו שלא לקבל מגוים תרומה לבניין הבית, כאשר למעשה, יש בידינו דוגמה מפורשת מנחמיה, הקם ומבקש מן המלך עצים "לקרות את שערי הבירה", הסותרת את קיומה של תקנה זו? והנה, בבקשתו זו עבר נחמיה על כל הכללים שנאמרו בגמרא! שכן, ביקש מן המלך בקשת תרומה ביזמתו ולכתחילה! הוא ביקש דבר מסוים - קורות לקרות את משקופי השערים - ואין לך דבר מסוים ובולט מזה! הוא ביקש תרומה לבדק הבית במקדש - שזה עיקר הגזירה! ועוד ביקש תרומה לבניין חומות ירושלים!
על כך משיבה הגמרא: "שאני מלכותא דלא הדרא ביה!", וכוונת הגמרא לסוגייה שלימה בבבא בתרא, שתמציתה היא: אין בניין המקדש בלי המלכות! זה לשון הגמרא שם:
ובבא בן בוטא היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבית המקדש?... איבעית אימא: מלכותא שאני, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה... ובבא בר בוטא היכי עבד הכי [שהציע להורדוס הרשע לבנות מקדש]?... שאני בית המקדש, דאי לא מלכות לא מתבני   (ג:).
עיין שם בכל הסוגייה שעניינה אחד כנ"ל: "שאני מקדש" - בניית המקדש היא מצווה מיוחדת! בניין המקדש מחייב: כסף, אירגון, הסכמה רשמית, הגנה, בטחון ועוד, לפיכך בלי עזרת המלכות הוא לא ייבנה!
לכך, אפוא, התכוון אביי באומרו: "שאני מלכותא דלא הדרא ביה", ובכך חזר בדיוק על לשון הסוגייה בבבא בתרא - שם נקבע העיקרון האמור באין חולק! לומר לך: כפי שלמדנו אצל בבא בן בוטא, העיקרון המנחה בבניין הבית הוא - בניין הבית! אם צריך לכך את המלכות - שייבנה על ידי המלכות - ובלבד שייבנה!
מכאן מובנת שיטתם של עזרא ובית דינו. שכן, באשר לעזרתם של הכותים וצרי יהודה שרצו לעכב את הקמתו - ויתרו על עזרתם. יתירה מזו! גזרו ואמרו: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו", כלומר גזירה לדורות לא לקבל מגוי בשום צורה שהיא לבדק הבית. עם זאת, מאחר שבהעדר 'מלכות' לא יכון הבית - הסכימו זרובבל ואנשיו לקבל את עזרת המלכות עם כל החיסרון שבדבר!
גדול קידוש ה' שבבניין הבית - מחילול ה' שבקבלת עזרה מן המלכות
מחד גיסא ניתן לומר, שהיתר זה להשתמש במלכות לבניין הבית הוא בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך". מאידך גיסא, יש בכך חילול השם, שהמקדש נבנה באמצעות תרומות של מלכי עכו"ם - אולי מוטב שיישאר המקדש בחורבנו ובלבד שלא יתקבל כסף מן המלכות?
בעניין זה מצינו כלל בירושלמי (מסכת קידושין פ"ד, ה"א. וכן שם סנהדרין פ"ו, ה"ז): "גדול הוא קידוש השם מחילול השם!". לפי כלל זה, כשבמעשה מסוים יש שני צדדים: קידוש ה' וחילול ה', הצד של קידוש ה' גובר על הצד של חילול ה'. זה לשון הירושלמי שם:
גדול הוא קידוש השם מחילול השם! - בחילול השם כתיב: 'לא תלין נבלתו על העץ', ובקידוש השם כתיב: 'ויהיו [בני שאול] תלויים מתחילת הקציר עד ניתך מים עליהם'. - מלמד, שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. והיו העוברים והשבים אומרים: מה חטאו אלו שנשתנית עליהן מידת הדין? - והיו אומרים: על שפשטו [עבדי שאול] ידיהן בגרים גרורים. אמרו: מה אם אלו [הגבעונים] שלא נתגיירו לשם שמים - ראו היאך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה! אין א-לוה כאלוקיכם! ואין אומה כאומתכם! ואין לנו להידבק אלא בכם! הרבה גירים נתגיירו באותה שעה. הדא הוא דכתיב: 'ויספור שלמה את כל האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר [לעבודת בניין המקדש]'.
נמצא, שבתליית בני שאול היו שני הדברים יחד: מחד גיסא חילול ה' בתלייתם הממושכת (כחצי שנה), מאידך גיסא, קידוש השם ע"י אותה תלייה ממושכת. קידוש ה' זה הביא, בסופו של דבר, גרים רבים לחסות תחת כנפי השכינה. ועל כך אומר הירושלמי: "גדול קידוש ה' מחילול ה' ", כלומר, גדול הצד של קידוש ה' על פני הצד של חילול ה' שבדבר.
אף בעניין קבלת תרומה ממלך גוי למקדש, יש מחד גיסא חילול ה' בקבלת התרומה, שיבואו להתפאר כנ"ל, מאידך גיסא יש קידוש ה' בהקמת המקדש והחזרת השכינה והעבודה למקומה כבעבר. מעתה, מאחר ש"אי לאו מלכותא לא מתבני" - ובלי המלכות לא ייבנה המקדש, לפיכך, יש לקבל מהמלכות תרומה - ובלבד שייבנה!
כשאי אפשר - מקבלים צדקה מגוי גם למקדש
המעיין ברמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"ח, ה"ט) ימצא שאכן, כך משמע בדבריו. שכן בהמשך למה שקבע הרמב"ם, שאסור לקבל תרומה מנוכרי לבדק הבית במקדש בכל צורה שהיא, אומר הרמב"ם: "אסור לישראל ליטול צדקה מן העכו"ם בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מן העכו"ם בצנעה - הרי זה מותר".
מקור הלכה זו ברמב"ם הוא בסנהדרין:
אמר רב נחמן: אוכלי 'דבר אחר' פסולין לעדות. הני מילי - בפרהסיא, אבל בצינעה - לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה - חיותיה הוא (כו:).
ומפרשרש"י:
אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנוכרים, דהוי חילול השם מחמת ממון, הוה ליה כרשע דחמס [ופסול לעדות].
נמצינו למדים: קבלת צדקה מנוכרי היא חילול ה', ועם זאת, אם "לא אפשר ליה - חיותיה הוא!". כלומר, כסף זה הוא חיותו, ובלית ברירה מותר לקבלו אפילו בפרהסיא. נמצא, שגם כאשר קבלת צדקה אסורה, אם מדובר בשאלה של חיים ומוות - הדבר מותר.
כאמור, הרמב"ם הביא הלכה זו כהמשך להלכה הדנה בקבלת תרומות למקדש. נראה, אפוא, שיש לישמה הן באשר לקבלת תרומה עבור יחיד, והן באשר לקבלת תרומה למקדש. לפיכך, כאשר מדובר בשאלת "חיים" למקדש, דהיינו, שמשמעות אי קבלת התרומה היא ביטול בניין הבית, חלילה, מותר לקבלה.
כמובא לעיל, נראה שכך הבין הרמב"ם את שאלת ה"מיתיבי" בגמרא בערכין: הכיצד ביקש נחמיה מארתחשסתא עצים ואבנים לבניין שערי המקדש ולבניין ירושלים, הרי זה 'דבר מסוים' אשר אין חולק שהדבר אסור?
התשובה היא: "שאני מלכותא דלא הדרא בה"! תשובה זו כוללת שני תכנים   אשר מכיל המושג 'מלכות' בהקשר למקדש (כמובא בבבא בתרא): א. "דאי לאו מלכותא לא מתבני". ב. "מלכותא לא הדרא בה", וכעין מה שמובא באסתר (ח', ח): "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב".
לאור האמור, מובן מדוע הותר לזרובבל ולנחמיה לקבל תרומות ממלכי מדי ופרס, שאם לא כן לא היה נבנה המקדש ולא הייתה נבנית חומת ירושלים. [6]
לעתיד לבוא יבואו המלכויות לעזור בבניין חומות המקדש
לאור האמור יובן מדרש חז"ל בשיר השירים רבה, האומר:
'השבעתי אתכם בנות ירושלים' [שהן אומות העולם]: שבועה זו למה? אלא אחת לבנין שלמה, ואחת לבנין עזרא, וזו לבנין העתיד. ובכולן השביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שיעזרו לבנותו, כדי שישאו ישראל קל וחומר בעצמן: ומה האומות העושין מיראה - כך, אנו שעושין מאהבה - על אחת כמה וכמה! ומה האומות שעושין בשביל אחרים - כך,   אנו שעושין בשביל עצמנו - על אחת כמה וכמה! (ח, ד; כתב יד הגניזה גרינהוט ירושלים תרנ"ז).
לכאורה יש לתמוה על המדרש, האומר שהקב"ה השביע את אומות העולם ב'בניין עזרא' שיעזרו לבנותו, והרי בבניין עזרא - דווקא שם - נקבע האיסור שלא להיעזר בגוים בעת הבניין?
אולם נראה כי המדרש בא לומר כנ"ל: מדין תורה רשאי הגוי לתרום לבניין ואף רצוי הדבר, ולפיכך השביע הקב"ה את האומות לעזור ולבנות את בניין עזרא. אלא שצרי יהודה התנכלו לבניין והרפו את ידי ישראל, ולפיכך גזרו ישראל שלא לקבל מהם תרומה למקדש. עם זאת, כאשר מלכי פרס ומדי עמדו ותרמו לבניין - קיבלו מהם, שכן, כשהמלכות תורמת הדבר מסייע לבניין. יתירה מזו! ישראל נושאים קל וחומר בעצמן ואומרים: אם המלכות עוזרת - אנו על אחת כמה וכמה? - ומגבירים את תרומותיהם למקדש.
כאמור, עזרת האומות בעניין המקדש תתקיים גם בעתיד, ומובטח להן לישראל שאף בבית שלישי יעמדו המלכויות ויסייעו לבניין.
כך כתב גם רבנו סעדיה גאון בספר 'האמונות והדעות' (מאמר ח'). לדבריו ישעיהו מתנבא שבעתיד יעזרו אומות העולם לבניין הבית השלישי, ובלשונו:
שהעמים יבנו חומות בית המקדש [השלישי] כמו שאמר (ישעיהו ס', י) 'ובנו בני נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונך'. ולא די שלא בנו לנו מאומה בבית שני, אלא שמנעו אותנו לבנות, והיינו במלחמה תדירא בבנין, כמו שכתוב (נחמיה ד', יא): 'הבונים בחומה באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח'.
מדבריו עולה, שלעתיד יתנדבו העמים לבניין חומות בית המקדש - דבר שלא עשו אותו בימי בית שני.
מנבואה זו קשה לכאורה על שיטת הרמב"ם הקובעת שיש איסור לקבל נוכרי המתנדב לעבוד בבניין? אלא שמודגש בנבואה - 'ומלכיהם ישרתונך', הווה אומר, העזרה תהיה מטעם המלכויות, וכשהתרומה והעזרה באה מן המלכות - אף לדעת הרמב"ם הדבר מותר, וכדברי חז"ל: "שאני מקדש! דאי לאו מלכותא לא מתבני!".
אמנם, יש להעיר שמפשט המילים "ובנו בני נכר חומתיך" - וכך מדברי רבנו סעדיה גאון המדבר על 'עמים' שיבנו את חומות המקדש ולא על מלכים - נראה שהכוונה היא שלעתיד לבוא יבוא כל מי שנשאו לבו מבין העמים לעזור בבניין ירושלים והמקדש. יתירה מזו! נראה, כי הדבר יתחיל ב"בני נכר" - בהמון העם שירצו לסייע בבניין ירושלים, ורק אחר כך יתקיים המשך הפסוק: "ומלכיהם ישרתונך".
דין תרומת גוי למקדש הובא בהלכות 'מתנות עניים' ולא ב'בית הבחירה' - מדוע?
לסיום דברינו, ראוי לתת את הדעת לשאלה מהותית נוספת: מדוע הביא הרמב"ם הלכה זו של מתן תרומה למקדש על ידי נוכרי בהלכות מתנות עניים,לכאורה היה עליו להביאה בהלכות בית הבחירה, שם מובאות ההלכות הנוגעות לבניין הבית: מי החייבים בבניין? האם בונים מקדש ביום או גם בלילה? באילו חומרים לבנותו? וכד', ושם היה צריך להביא את הדין שאין מקבלים מנוכרים לבדק הבית ולבניין המזבח, ההיכל וכד'.
אלא, שדין זה, אם לקבל כסף מנוכרי למקדש, אינו דין מהלכות בית הבחירה,   שכן נוכרי שתרם למקדש ולבדק הבית, מדאורייתא תרומתו תרומה - כנ"ל. ואילו הדין שלפנינו במתנות עניים אינו אלא דין צדקה ונדבה של גוים לישראל! שכן, דרך ההיתר היחידה המוצעת בהלכה זו להשתמש בכספי נוכרי למקדש, היא, כשהנוכרי אומר: "על דעת ישראל!", אך אם תרם הנוכרי לבדק הבית או "לשמים" נדבתו פסולה מטעם גזירה.
לא נותרה אלא דרך אחת לתרום לבית, וזאת, על דעת ישראל, משום שישראל הם המקבלים, וישראל הם המחליטים מה ייעשה בתרומה. לפיכך, כל עוד שאין ישראל נותנים את כספו של הנוכרי לבדק הבית ולבדק ירושלים - התרומה מותרת, והרשות בידם להעביר לשאר צרכי המקדש, כגון: בגדים, כלים, פרוכות, משכורות וכד'. לפיכך, זו הדרך המוצעת לנוכרי לתרום, כי כך יוכל לתרום לבית כנסת ואף לבית המקדש.
ח. קבלת תרומה מנוכרי למקדש - סיכום:
שיטת רש"י:
לא נאסר לקבל תרומה מנוכרי אלא 'בתחילה', כלומר, בתחילת בניין הבית והנחת היסודות, זאת כדי שלא יביאו הנוכרים בשותפותם לרפיון ידיים ולעיכוב הבנייה.
בהמשך הבנייה לא נאסר לקבל תרומות, חוץ מ'דבר מסוים', זאת, כדי שלא יבואו להתפאר בו.
איסור זה נהגו בו בימי בית שני, ואינו אלא איסור מדרבנן שעיקרו - עצה טובה לנהוג כך גם בעתיד.
שיטת התוספות:
שיטת התוספות דומה לשיטת רש"י, האוסר רק 'בתחילה', אלא שלדעתם 'בתחילה' מוגדר בכל מהלך בניין הבית עד להשלמת הבניין. מכאן והלאה מותר לקבל - לבד מדבר מסוים.
שיטת רבנו גרשום:
לא נאסר לקבל תרומה אלא לכתחילה, אך אם הנוכרי התנדב במפורש למקדש - בדיעבד מקבלים.
שיטת הרמב"ם:
איסור קבלת תרומה מנוכרי למקדש לא נאמר אלא לבדק הבית.
איסור זה הוא תקנה של בית דינו של עזרא לדורות, והתקנה היא תוצאה מהתנהגותם של צרי יהודה בראשית ימי הבית השני.
אם התרומה ניתנה ישירות לבדק הבית - לכתחילה אין לקבלה. בדיעבד אם קיבלוה - יש לגונזה. אך, אם נתן הנוכרי 'דבר מסוים', כלומר חפץ ידוע וניכר לעין - מחזירים לו, שכן אסור לקבעו בבניין ואף לא יוכלו לגנזו.
אם התברר שהנוכרי שנתן את התרומה 'לבו לשמים', נמצא שהתכוון לבדק הבית - ותיגנז.
אולם, אם אמר הנוכרי שהתרומה ניתנה 'על דעת ישראל' - הרשות ביד בית דין להעבירה לצורכי המקדש, כגון: כלים, בגדים, משכורות במקדש ועוד, ובלבד שלא ישתמשו בה לבדק הבית או לבדק ירושלים.
אם תרם נוכרי לבית כנסת, וסתם את דבריו ולא פירש אם 'לשמים' או 'בדעת ישראל' - גם אז חוששים שמא 'לבו לשמים' - והתרומה תיגנז.
מלכים התורמים לבניין המקדש, מחזקים בכך את בניין הבית, לפיכך, כשישראל מוגבלים מבחינה כספית ומדינית - הדבר מותר.
מסקנות להלכה:
מכאן תשובה לענ"ד לשאלה בעניין תרומתה של האישה מהולנד, אשר העמידה את ביתה לרשות מדינת ישראל לצרכי הקמת הבית השלישי. אישה זו נתנה את הבית 'על דעת ישראל', זאת, כדי שהגזברים המופקדים על כך יעשו בתרומה כהבנתם להקמת המקדש. לאור האמור, לכל הדעות, אין מניעה מלהשתמש בתרומתה לצרכי המקדש - חוץ מלבניין הבית עצמו. ונפרט על פי השיטות בשונות:
לשיטת רש"י - הסובר שהאיסור נאמר רק על תחילת בניין הבית עצמו, וגם זה רק כעצה טובה - כיוון שהדבר מסור לחכמים אם להשתמש בתרומה או לא, כשהם סבורים שלנודר יש כוונה טובה - אין בעיה להשתמש בתרומה אף לבניין המזבח וההיכל. במקרה זה שהאישה ציוותה שימכרו את ביתה לאחר פטירתה, אי אפשר לייחס לה בשום פנים כוונה לעכב את הבניין, אלא ודאי שכוונתה לטובה - לזרז את בניינו, לפיכך תרומתה מותרת לכל מטרה.
לשיטת רבנו גרשום - כיוון שהאישה נדבה את תרומתה בפועל ולמעשה, בדיעבד אין כל מניעה מלהשתמש בתרומתה.
לשיטת הרמב"ם - בנוגע למקרה זה, כאמור, יש להתיר שלא לבניין הבית עצמו, כיוון שתרמה 'על דעת ישראל'. באשר לקבלת תרומות מנוכרים המעבירים תרומות לעמותות העוסקות במקדש, יש להצביע על עובדה חשובה נוספת הנוגעת לענייננו. מתברר, שרבים מן התורמים הנוכרים התורמים לצרכי המקדש בזמן הזה מוגדרים כבני נח. בני נח אלה אינם מאמינים בנצרות או בדת אחרת, וחלק מהם אף מקיימים מצוות מן התורה, כגון כשרות, שמירת שבת (חוץ ממלאכה אחת) ועוד. מכון המקדש, באמצעותו של הרב חיים ריצ'מן הי"ו, מקפיד לקיים קשר דווקא עם נוכרים אלה, זאת, להרחבת תנועת בני נח בעולם, ולהעמקת קבלת שבע המצוות שלהם.
לאור האמור לעיל, שבן נח רשאי לקיים מצוות כישראל, אין בעיה לקבל מהם תרומה כלשהי. יש להוסיף, שבני נח אלה נותנים את תרומתם 'על דעת ישראל', ונמצא, שלכל הדעות הרשות נתונה להשתמש בתרומתם לכל מטרה שקשורה למקדש, כגון למחקר, להחזקת העמותה, או אף לבניין כלי מקדש, וכן שאר ההכנות לבניין הבית.
כאמור, לדעת הרמב"ם, כשנוכרי אומר במפורש: הנני תורם את כספי לבניין הבית, אין לקבל את תרומתו לא בזמן הזה ולא בזמן הבית. לשיטתו, אם תרם באופן סתמי לבית כנסת או למקדש, מבלי לומר "על דעת ישראל" - תרומתו אסורה.
"כדי שישאו ישראל קל וחומר בעצמן"
לסיום ראוי להזכיר את מדרש שיר השירים רבה שהובא לעיל:
'השבעתי אתכם בנות ירושלים'... השביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שיעזרו לבנות את הבית השלישי, 'כדי שישאו ישראל קל וחומר בעצמן: ומה האומות העושין מיראה - כך, אנו שעושין מאהבה - על אחת כמה וכמה! ומה האומות שעושין בשביל אחרים - כך, אנו שעושין בשביל עצמנו - על אחת כמה וכמה! (ח, ד; כתב יד הגניזה גרינהוט ירושלים תרנ"ז).
דומה, שהיום, כשלמרבה הצער ידיהם של ישראל רפויות בעניין בניין הבית, אם תרמו נוכרים לעמותה המקדמת את בניין הבית, יש בתרומתם כדי לעורר את ישראל לתרום. לא רק שאין בכך 'רפיון ידיים' אלא להיפך, תרומה כזו מזרזת את בניין הבית. לפיכך, כל עוד שאין היא ניתנת לבניין הבית גופו - לכל הדעות אין מניעה מלקבלה.

[1]   ראה במשנה בשקלים שם האומרת שדבר שנידר או נידב מקבלים מנוכרים, והמקור לכך הוא מהפסוק: "איש איש מבית ישראל..." (ויקרא כ"ב, יח. ראה קרבן העדה שקלים שם); ושדבר שאינו נידר ואינו נידב אין מקבלים מהם, וממילא נראה שהמקור לכך בהמשך אותה פרשייה: "איש איש... ומיד בן נכר לא תקריבו... לא ירצו לכם" (שם יח-כה). וראה בהמשך דברינו בגוף המאמר כאן שנרחיב בעניין זה (וניתן ללמוד זאת גם באופן אחר: כיוון שההתר נלמד מהתורה, ממילא ברור שעצם האיסור - גם הוא מהתורה). ומבואר בפסיקתא רבתי (פי"ד) על פסוק זה, שהתורה פסלה כל דבר הבא מיד נוכרי משום 'זבח רשעים תועבה', עיין שם. מכאן שהפסוק בעזרא אינו אלא ליתר ביאור, וכלשון המשנה שם: "וכן מפורש על ידי עזרא: 'לא לכם ולנו לבנות הבית' ". כלומר, יסוד האיסור הוא מן התורה, ועזרא רק פירש אותו יותר.  
[2]   עיין שם בגמרא, שלמדו מפסוקי עזרא הלכה נוספת, אף לשיטת רבי יהודה, שאם נוכרי העריך, אמנם הכסף מוקדש לבדק הבית אך יש לגונזו. החובה לגנוז היא בהכרח משום שמדובר באיסור מן התורה.
[3]   ראוי להעיר, שכך נהג יהושע ובית דינו בעניין הגבעונים: כיוון שהערימו על ישראל, גזרו עליהם גזירה לדורות, ועשו אותם חוטבי עצים ושואבי מים למשכן. כך גם נהג דוד ובית דינו בגבעונים - משעה שראו את אכזריותם, כאשר דרשו להרוג שבעה מבני שאול, גזרו עליהם לדורות שנתינים לא יוכלו להתחתן עם ישראל.
[4]   ראוי גם להעיר את תשומת הלב להדגשת הרמב"ם "ואפילו גר תושב". ציון זה נעשה כנראה כדי להדגיש כי אסור לקבל מהכותים והשומרונים ודומיהם, גם אם מוגדרים הם כגרים ותושבים. כמו כן הוסיף הרמב"ם בהלכה זו את האיסור לקבל תרומות עבור בניין ירושלים.
[5]   כך גירסת התוספות, בניגוד לנדפס - 'מתיב רב יוסף'.
[6]   וראה לחם משנה הלכות ערכים וחרמים פ"א, ה"ו בסוף הדיבור, שכתב כעין זה, שבוני הבית השני "להכי קבלו מן המלכות - כדי לסלק את הערעור מעל הבנין", עיין שם.



עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים