חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גליונות 1-7 >> גליון 6 >> זכר למקדש - דרשה ודרישה לציון / הרב יהודה זולדן
 
מבוא
עם חורבן בית המקדש השני, נוצר שבר גדול בעם ישראל. המקדש היה המקום המרכזי לעבודת ה', וממנו יצאה תורה והוראה לישראל. מצוות רבות מקוימות בבית המקדש בלבד, ולא רק אותן הקשורות לעבודת הקרבנות, ועם חורבנו - פסק עם ישראל לקיים את אותן המצוות.
מדובר גם במצוות המוטלות על היחיד, וגם במצוות המוטלות על עם ישראל כאומה. בפני התנאים שחיו ופעלו בסוף ימי הבית השני, ובשנים שלאחר חורבנו, ניצב אתגר רוחני גדול - שיקום העם לאחר אותו שבר נורא של החורבן, וגיבוש אורחות החיים היהודיים, שמירת התורה והמצוות של הפרט והכלל.
לאחר החורבן החל להתפתח אופי מיוחד של הנהגות, בעת קיום מצוות שיש להם זיקה כלשהי למקדש שחרב. מנהגים ומצוות שמטרתן וייעודן הוא: 'זכר למקדש'. תזכורת חינוכית וערכית על ידי קיום מצוות שאין חייבים לעשותם מחוץ למקדש, ובעשייתם בהווה נזכור את שהיה בעבר, ונהיה מוכנים לעתיד - ליום בו נחזור ונקיימם במלואם כמצווה עלינו בתורה, שלא יהיו בעינינו כחדשים. הנהגות אל, תוקנו בנוסף למנהגים שהם "זכר לחורבן", [1] או כאלה שהונהגו על פי עקרונות של: "מהרה יבנה בית המקדש". [2] הנהגות זכר למקדש נוהגות בתחומים רבים - תפילה, מבנה בית הכנסת, [3] מועדים ועוד. [4]
א. תקנת רבן יוחנן בן זכאי
התקנה היחידה הנזכרת בספרות התנאים והאמוראים כתקנה יזומה לזכר למקדש, היא תקנת רבן יוחנן בן זכאי:
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש     (סוכה   פ"ג מי"ב). [5]
ריב"ז תיקן תקנות נוספות הקשורות למצב החדש שנוצר בשל החורבן (ראש השנה לא:), ובמסגרתם הוא תיקן גם תקנה זו. ריב"ז היה הראשון שהחל להנהיג הנהגה זו, והוא מייסד אותה כתקנה מחייב,ת ולא רק כמנהג רצוי ומומלץ. אין אנו יודעים כמה שנים, אם בכלל, עברו מאז החורבן, עד שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנה לעשות דבר מה 'זכר למקדש'. אך עצם הסמיכות לחורבן, והיות יוזמת התקנה באה מידי אישיות כה חשובה ומרכזית, ממי שעומד בראש ההנהגה של עם ישראל, מלמדת על כך שפריצת הדרך בכיוון זה היא של ריב"ז.
התקנה הראשונה היא דווקא במצות ארבעת המינים, שהיא אמנם נוהגת בכל מקום בעולם, אך היא ייחודית לארץ ישראל, כדברי הרמב"ם:
"...ואלו הארבעה מינין... רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא, והיה כל אדם יכול למצאם... טוב מראם ורעננותם... ועמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים" (מורה הנבוכים חלק שלישי, פרק מג).
מצווה זו, שיש בה מלחותה ורעננותה של ארץ ישראל, ועיקרה הוא במקדש "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ), היא זו שתעורר ותזכיר את השלמות החסרה לנו בקיום התורה והמצוות:
יזכירו אותנו חמדת ארץ חמדה המסוגלת לקדושת שורש נשמתנו, ולאור חיי רוחנו וגוייתנו, ולקיום המצוות כולן באורה בצהלה, בשמחה ובמנוחה קדושה, אשר על כן קבע ביותר במצוה זו ריב"ז זכר למקדש (הראי"ה קוק, עץ הדר השלם, עמ' ז).
מה החשיבות בעשיית 'זכר למקדש'?  
ומנלן דעבדינן זכר למקדש? אמר ר' יוחנן [6] דאמר קרא (ירמיהו ל', יז) 'כי אעלה ארכה לך, וממכותיך ארפאך נאם ה', כי נדחה קראו לך, ציון היא דרש אין לה' - מכלל דבעיא דרישה   (ראש השנה ל ע"א;   סוכה מא.).
דרשה זו מובאת בתלמוד בזיקה למשנה המספרת לנו על תקנת 'זכר למקדש' של רבן יוחנן בן זכאי, ונראה שיש בה קריאה מקיפה יותר לעשיית 'זכר למקדש'. רבי יוחנן, אמורא ארץ ישראלי מהדור השני, הוא זה שבעצם קורא להנהיג הנהגות 'זכר למקדש', ולא להסתפק בהנהגות שהונהגו כבר. הוא רואה את תקנתו של ריב"ז כנקודת מוצא לתקנות או הנהגות נוספות שצריכות לבוא, על מנת לזכור את שהיה במקדש. לפיו, דרישת ציון היא קריאה לעשות דברים ממשיים שיזכירו לנו את בניין המקדש והעבודה בו. הגלות היא לא עצם הניתוק מהארץ ומירושלים, אלא בעיקרה חורבן המקדש.
ובודאי דוקא בזמן הגלות, שרוב האומה נתרחקה מאדמת הקדש, יש לעשות זכר למקדש ודרישה לציון ביותר מבזמן הבית, כשהיתה נטועה בארצה, וכדתיקן ריב"ז זכר למקדש דוקא אחר החורבן (הראי"ה קוק, אגרות ראיה א, עמ' קמה).
ר' יוחנן הסמיך את תקנת ריב"ז לדרשת פסוק מספר ירמיהו - ציון היא דרש אין לה" - והפך אותה לקריאה כוללת לדרוש לציון, ולעשות זכר למקדש גם בתחומים אחרים. ר' יוחנן לא הגדיר בצורה ברורה אלו מצוות ומעשים שנהגו במקדש יש לזכור. גם בפסוק בירמיהו אין כל הוראה מיוחדת, או מגבלה באשר לטיב ההנהגה, אלא קריאה כללית לעשיית 'זכר למקדש'. [7]
את הערך של דרישת ציון ועשיית 'זכר למקדש', הסביר הראי"ה קוק:
הנה עיני קדשם של חז"ל, אשר היו בעת גלות ישראל מעל אדמתו, מראשית צפו מדאגה בדבר, פן יאמר עם ה', כי אחרי אשר לא עת לקיים לנו העת הזאת את החוקים התלויים במקדש ובארץ מה בצע בלימודם, ויזניחו את החלק הנכבד הזה שישועתנו בו תלויה, מהביאו לידי המעשה המיוחד לו. על כן קבעו 'זכר למקדש'.
...לא נמלט מלעסוק בתורת החוקים התלויים במקדש ע"י החלק הניתן לנו לחובה מדברי חז"ל. גם נתנו בזה הערה לחכמי לב, כי ישמע חכם ויוסיף לקח, כי בין יבין כונתם ז"ל להשאיר איתנו מקצת מקצת זכרון חוקי המקדש, למען לא נסיר לבבנו מהגיונם מאפס קיומם בפועל. מזה נקח מוסר, כי אלה הזכרונות האחדים למקדש, לא ללמד על עצמם יצאו, כי אם ללמד על הכלל כולו יצאו, לזרז רוח נבונינו   ושוקדי דלתי תורתנו, לשוב משמרת הקדש בתלמוד כל עניני המקדש והקודש, ובזה נתן יד לעזרת עמנו, ונפתח פתח תקוה לישועת ה' לנו, המציץ מן החרכים, ומצפה לעת נפנה אליו ונושעה   (שו"ת משפט כהן, הקדמה, עמ' טז).
ניתן, אם כן, לראות את תקנת הנהגת 'זכר למקדש' כמנוף חינוכי-ערכי, לזכור את שהיה במקדש, ולבטא בכך שאיפה לבנינו המחודש. על מכלול תקנותיו של ריב"ז נאמר:
"אילו התקין רבן יוחנן בן זכיי משחרב בית המקדש, לכשיבנה הבית במהרה (בימינו), יחזרו דברים אילו ליושנן"   (תוספתא ראש השנה   פ"ב ה"ט).
העיקרון המנחה הוא שהנהגות אלו תחברנה את הציבור למצוות שנהגו במקדש, ותעוררנה את הרצון והדרישה לציון. זכרון המצוות, ההלכות ופרטיהן, יביא לכך שכשיבנה הבית, לא יהיו הדברים הללו כחדשים בעינינו. אין בעצם שום מגבלה מהותית על תוכן התקנות, והדבר פתוח ליוזמות ולפרשנויות. על ידי הנהגת מנהגים שמזכירים את המקדש, נזכור ונעורר את הרצון לשוב לציון, ולקיים את המצוות שנהגו בו.
להלן נסקור הנהגות 'זכר למקדש' שנתקנו והונהגו במהלך הדורות, וכן הטעמת 'זכר למקדש' למנהגים קיימים.
ב. הנהגות 'זכר למקדש' בימות התנאים והאמוראים
בתקופת התנאים והאמוראים, ישנן מספר הנהגות בודדות עליהן נאמר במפורש שהן 'זכר למקדש'. להלן נמנה את שלושת ההנהגות הנוספות (מלבד תקנת ריב"ז), הנזכרות במפורש בספרות התנאים והאמוראים.
1. ערנות בליל יום כיפור
בליל יום הכיפורים בבית המקדש, היה הכהן הגדול ער כל הלילה:
אם היה חכם - דורש, ואם לאו - תלמידי חכמים דורשין לפניו. ואם רגיל לקרות   -קורא, ואם לאו - קורין לפניו... בקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה, ואומרים לו: אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה, ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה   (יומא פ"א משניות ו-ז).
גם בתוספתא מסופר שהיו שלא ישנו כל הלילה ושמרו על עירנותו של הכהן: "לא היו ישנין כל הלילה אלא שוקדין כנגד כהן גדול כדי לעסקו בהבראה" (תוספתא פ"א ה"ט).
בגמרא בבבלי מסופר מי היו אלה שלא ישנו כל הלילה: "מיקירי ירושלים לא היו ישנין כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו (יומא יט:). רש"י שם מפרש, שיקירי ירושלים אלו הם מחשובי ירושלים.
  גם לאחר שנחרב הבית, היו שנהגו להישאר ערניים כל הלילה, על אף שאין כהן גדול שצריכים לדאוג לעירנותו. כך נאמר בתוספתא שם:
  כך היו נוהגין בגבולין אחר חורבן הבית זכר למקדש, אלא שחוטאין היו (תוספתא יומא פ"א ה"ט).
בגמרא מובאים הדברים בשם אבא שאול:
תניא, אבא שאול אמר: אף בגבולין היו עושין כן זכר למקדש, אלא שהיו חוטאין. אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: תרגומא - נהרדעא. דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא   (יומא יט:).
המנהג היה מוכר לאבא שאול (תנא בדור השלישי והרביעי), וכן אחר כך בבבל, בנהרדעא, על פי עדות אביי או רב נחמן בר יצחק. לא ברור לגמרי שמנהג זה אכן היה 'זכר למקדש', או חלק מהנהגת יום כיפור. בחלק מעדי הנוסח של התוספתא הגירסה היא: " כך היו נוהגין בגבולין אחר חורבן הבית, אלא שחוטאין היו".
הגירסה האחרת בתלמוד היא: "אבא שאול אומ' אף בגבולין היו עושין כן אלא שהיו חוטאין". לא נכתב בנוסחאות אלו, שעשו כן 'זכר למקדש'. [8] ייתכן והסיבה בגללה לא גרסו בכל עדי הנוסח שהנהגה זו היא 'זכר למקדש', הוא מאחר שמנהגם המקורי של יקירי ירושלים הייתה אמנם במקדש, אך לא היה זה חלק מהותי מעבודת המקדש, אלא יוזמה מקומית שמטרתה לשמר את ערנותו של הכהן הגדול. הנהגות 'זכר למקדש' נועדו להזכיר עבודות או פעולות מהותיות ומשמעותיות בבית המקדש, דברים שנצטווינו עליהם מהתורה או אף מחכמים, אך לא יוזמות פרטיות, יהיו חשובות ויפות כפי שיהיו.
2. ספירת העומר
נצטווינו בתורה לספור מיום הנפת העומר בט"ז בניסן עד חג השבועות - שבועות וימים: "שבע שבתות תמימת תהיינה, עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא כ"ג, טו-טז). מצווה זו קשורה לעומר, אותו אין מביאים עם חורבן המקדש. כיצד יש לקיים את מצוות ספירת העומר בזמן הזה?  
  גופא, אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא   (מנחות סו.).
ניתן לפרש שהמחלוקת בין האמוראים היא אם ספירת העומר בזמן הזה מהתורה, או רק מדרבנן - 'זכר למקדש'. אביי סובר שהמצווה מהתורה, ולכן יש לספור ימים ושבועות, ואילו רבנן דבי רב אשי ואמימר סוברים שהמצווה היא 'זכר למקדש', ולכן יש לספור (או מספיק לספור) ימים בלבד.
ניתן אף להסביר שהכל מסכימים שמצות ספירת העומר בזמן הזה היא בשל 'זכר למקדש', והאמוראים נחלקים האם כשמנהיגים דבר מה זכר למקדש, יש לעשות זאת כמו שהיה במקדש (אביי), או   שיש לשנות מעט (רבנן דבי רב אשי ואמימר). יש אף המפרשים שספירת הימים בזמן הזה היא מהתורה, ומניין השבועות הוא זכר למקדש. [9]
יש להעיר, שהדיון בשאלה זו מופיע אצל אמוראים מאוחרים (בדור החמישי והששי), וייתכן אף שההנמקה לדברי אמימר: "זכר למקדש הוא", מאוחרת יותר, ואולי אף מתקופת הסבוראים.   דברי אביי מובאים כאמירה בשמו, ואילו דברי רבנן דבי רב אשי ואמימר מובאים כתיאור להנהגתם. ייתכן וההסבר להנהגתם ניתן אחר כך.
3. כריכת מצה ומרור  
שלושה מאכלים ציותה התורה לאכול בליל ט"ו בניסן - קרבן פסח, מצה ומרור (שמות י"ב ח; במדבר ט', יא). כיצד יש לאוכלם? בזה אחר זה, או לכרוך את שלושתם או שניים מהם, כאחד? להלל   הזקן שעלה מבבל לארץ ישראל, הייתה הנהגה ייחודית: " הלל הזקן היה כורכן שלשתן זה בזה ואוכלן (תוספתא פסחים פ"ב הכ"ב). [10] אך חכמים לא הסכימו איתו, כדברי ר' יוחנן: "חולקין עליו חביריו של הלל" (פסחים קטו. וירושלמי חלה פ"א ה"א).
ייתכן שר' יוחנן מוסר לנו עדות היסטורית שאכן חבריו חלקו עליו. [11] אך ניתן גם לפרש שאין כאן עדות הסטורית, אלא שר' יוחנן טוען שאין הכרח לקבל את פרשנותו-הנהגתו של הלל, וחכמים פירשו אחרת את הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו". [12] ייתכן עוד, שעד עלייתו של הלל לירושלים, היו מנהגים שונים באשר לאכילת פסח מצה ומרור במקדש, והלל נהג כאחת השיטות וביקש לקבוע את הנהגתו כנורמטיבית.
בגמרא בפסחים (קטו.) מתקיים דיון - במה בדיוק נחלקו הלל והחכמים, והגמרא קושרת זאת לשאלה אם מצוות מבטלות אלו את אלו. הגמרא לא מגיעה להכרעה בשאלה כיצד יש לאכול מצה ומרור בזמן הזה בכריכה או בזה אחר זה, ומסקנתה:
השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל   (פסחים קטו.).
לא ידוע לנו מי החל להנהיג כך, וממתי החלו להנהיג זאת, אך כפי הנראה מדובר על מנהג שהונהג בסוף ימות האמוראים, או אף אחר כך בימות הסבוראים. על הביטוי: "השתא דלא איתמר" כתב בעל העיטור בסוגיה אחרת שזו אמירה סבוראית, [13] וייתכן שאף כאן מדובר על הכרעה סבוראית.
הראשונים המשיכו את הדיון בשאלה האם יש לטבל ולהסב בשעת הכריכה, שהרי אם כך נהג הלל בזמן המקדש, הרי שיש לעשות כן אף 'זכר למקדש'. כך כתב למשל ר' יצחק בן יהודה אבן גיאת:
וכורך מצה בחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל זכר למקדש כהלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן. [14]
הנהגות אלו - ערנות בליל יום כיפור, ספירת העומר, וכריכת מצה ומרור, הם האיזכורים היחידים במקורות התנאיים והאמוראיים בהם הוסברו הנהגות בנימוק של 'זכר למקדש', מלבד תקנתו היזומה של ריב"ז ליטול לולב במדינה שבעה ימים. [15]
  באשר לערנות בליל יום כיפור, לפי חלק מעדי הנוסח אין היא קשורה להנהגת 'זכר למקדש', וגם אם כן - אין מדובר על זכר למשהו מהותי שקשור לעבודת המקדש, אלא ליוזמה מקומית של אנשי ירושלים. ספירת העומר וכריכת מצה ומרור 'זכר למקדש',הותקנו בימי האמוראים המאוחרים, ואולי אף בימי הסבוראים.  
ג. הנהגות 'זכר למקדש' מתקופת הגאונים ואילך
קריאתו של ר' יוחנן לעשות זכר למקדש, לא נשאה כנראה פרי בימי התנאים והאמוראים, ובידינו מספר מצומצם מאד של הנהגות 'זכר למקדש'. אך לאחר תקופת האמוראים, יש שחידשו הנהגות, וראו אותן כ'זכר למקדש' - עד דורותינו שלנו. ישנן הנהגות רבות מסוג זה, ונציין כמה מהן:
1. הקפת בימת בית הכנסת בארבעת המינים בסוכות
בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקיפים את המזבח בימי הסוכות: "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים" ( סוכה פ"ד מ"ה).
לאחר החורבן הנהיגו להקיף את הבימה ועליה ספר תורה, או שהחזן מחזיק ספר תורה בידו, ואותו מקיפים. לא ידוע לנו מי החל להנהיג מנהג זה והיכן, אך הוא נמצא כבר אצל רב סעדיה גאון:
ובכל יום מקיפין פעם אחת וביום השביעי ז' פעמים. פעם ראשונה מקיפין דרך ימין כלפי תיבה אומר הושענא, ושניה הן מקיפין דרך שמאל ואומר אנא הושיעה נא, והן עונין הושענא והושיעה נא, ואומר הצליחה נא והן עונין הושענא והצליחה נא, אומר דברי שבח מענינו של יום והן עונין תבנה ציון ברינה והעלינו לתוכה בשמחה.   (סידור רס"ג, עמוד רלח).
בתשובה אחרת מהגאונים, מובא רמז מפסוק למנהג:
וששאלתם - רמז להקפת ספר תורה בלולב והדס, כך ראינו מהכא: "אסרו חג בעבותים" (תהילים קי"ח, כז), והוא לשון היקף, דכתיב: "אסרי לגפן עירה" (בראשית מ"ט, יא), יסחר ישראל לקרתיה בעבותים, הוא עץ עבות.   (תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן לא).
המנהג, שהחל כנראה בימי הגאונים, התפשט והתקבל בקהילות רבות בספרד, באשכנז, בפרובנס ובצפון אפריקה. [16]
2. אמירת פיטום הקטורת
אצל הגאונים נמצאת ההנמקה הבאה לאמירת שיר של יום בבוקר, ופיטום הקטורת בערב ובבקר:
בערב לאחר שיגמרו תפלת ערבית נוהגין לומר פיטום הקטורת אבל לא השיר. מאי טעמא? שזכר למקדש אומר אלו. ולמה אומר פיטום הקטורת בבקר ובערב, והשיר בבוקר בלבד? לפי שזה היתה מצותו נעשית בבוקר ובערב, וזה לא היתה מצותו נעשית אלא בבקר   (סדר רב עמרם גאון, סיום התפילה, ד"ה ובערב לאחר).
3. שמחת בית השואבה
שמחת בית השואבה נהגה בבית המקדש בימי חג הסוכות (סוכה פ"ה משניות א-ד). במשך שנים רבות לא נעשה דבר על מנת להזכיר מצווה זו. המקור הראשון בו אנו מוצאים את קיום הנהגת זכר למקדש בחגיגת שמחת בית השואבה, הוא מאת הרב חיים אבולעפיא, במסגרת תקנות שהוא תיקן ופירסם בשנת תפ"ו (1726), בהיותו באיזמיר שבתורכיה:
תיקנתי להם, שבלילות השמחת מצוה של סוכות - שיעשו שמחת בית השואבה זכר למקדש, וידליקו נרות רבות בבית הכנסת, וינגנו כמו שתי שעות פזמונים. וזקנים ואנשי מעשה כאשר היו עושין במקדש, כמ"ש 'ציון היא דורש אין לה', מכלל דבעי דרישה, ומובטח להם שבכל שנה יהיו שמחין כמו שכתבו הראשונים, וזה כמה שנים שעשו ככה, וכן יהיה תמיד, ומי גר אתך בעניותך, עליך יפול בעשירות, ויזכו לשמוח בתוך בית מקדשנו בבנינו, אכי"ר. [17]
מספר שנים לאחר מכן, אנו שומעים על חגיגת שמחת בית השואבה בירושלים, בחול המועד סוכות בשנת תק"ג (1742). המספר הוא ר' חיים בן עטר, 'אור החיים' הקדוש, באיגרתו לחברי 'ועד מדרש כנסת ישראל' שבאיטליה, משם הוא יצא על מנת לבדוק אפשרות להשתקע בארץ:
ובחול המועד עשינו שמחת בית השואבה, והייתי אני מדליק לילה אחת, ועשינו שמחה גדולה. [18]  
בתקופה מאוחרת יותר נמצא שגם בליטא נוהגים בזה, וכך מתאר הרב אלכסנדר זיסקינד את הנהוג במקומו:
החסידים ואנשי מעשה עושים לזכר שמחת בית השואבה, להיות נעורים כמעט כל הלילות של חול המועד בזמירות ושבחים ומרבים נרות בסוכה בלילות אלו. גם בהרבה בתי מדרשות נהגו להרבות בנרות בתפילת ערבית דחול המועד בחג הזה, זכר לשמחת בית השואבה. וכל מי שעושה זכר למקדש אשרי חלקו, כדאיתא בגמרא (סוכה מא.) על הפסוק ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה. לכן יזדרז האדם בלילות אילו בשבחים ובזמירות אף ביחידות, ויהי חלקי עמו, דהיינו יזמר השבחים של פיוטים דר"ה ויו"כ. אתה הוא ה' אלוקינו בשמים ובארץ, מלך עליון וכיוצא, גם מזמורי תהילים שהם שבחים נפלאים, היינו מזמורי קבלת שבת וכיוצא, גם הה' בבות דאין כאלוקינו, ואחר כל השבחים ראוי לומר הפס' מי ימלל גבורות ה', ויגדיל וישמח שמחה עצומה מאד בגודל אלקותו ית"ש. [19]
הרב יצחק אליהו לנדוי כותב שגם הגר"א חגג את שמחת בית השואבה, והוא הנהיג לומר ט"ו שירי המעלות (תהילים ק"כ - קל"ד), ואחר כך מזמורים נוספים, ארבע משניות מפרק החליל במסכת סוכה, ומסיימים בפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". [20] מנהג עריכת שמחת בית השואבה בימי חול המועד סוכות, התפשט בין חסידים [21] ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, והוא נהוג גם כיום בחוגים ישיבתיים, וכן בקהילות רבות. [22]
4. זכר להקהל
בחג סוכות שבמוצאי שנת שמיטה, התקיים במקדש מעמד הקהל (דברים ל"א, י- יג). המלך היה זה שעמד בראש המעמד שהתקיים בעזרה במוצאי שביעית, ובמרכז המעמד קורא פרשות מספר דברים (סוטה פ"ז מ"ח).
גם למצווה זו לא נמצא דורש, עד שבא הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים - האדר"ת, רבה של פוניבז' בליטא, וקרא לקיים מעמד זכר להקהל. הוא כתב חוברת שעסקה בעניין, כששאלת המפתח היא:
  שאלה גדולה יש לשאול, מדוע תגרע מצות הקהל החביבה והקדושה שלא נעשה לה שם ושארית אצלנו תמיד, מה שהיתה נוהגת בזמן המקדש אחת לשבע שנים, ומי גרע זאת מלולב וכיוצא בו? [23]
האדר"ת לא זכה לקיים מעמד זכר להקהל, אך ממוצאי השמיטה תש"ו, מתקיים מעמד זכר להקהל בירושלים, בראשו עומדים הרבנים הראשיים לישראל, ומשתתפים בו רבני ערים, אישי ציבור וקהל רב. [24]
ד. פרשנות של 'זכר למקדש' למנהגים קיימים
אופן אחר שבה נשאה קריאתו של ר' יוחנן פרי בתקופת הראשונים, הוא בדברי אותם ראשונים שהטעימו הנהגות קיימות כהנהגת 'זכר למקדש'. יש ראשונים שלא הסכימו לפרשנות כזו, והסבירו את הנושא המדובר באופן אחר. נציין מספר דוגמאות:
1. נטילת ערבה בהושענא רבה
במקדש היו מקיפים את המזבח בערבה בכל יום מימי חג הסוכות פעם אחת, וביום השביעי, בהושענא רבה, שבע פעמים (סוכה פ"ד מ"ה). יש הסוברים שמצוות ערבה במקדש היא הלכה למשה מסיני, ויש הסוברים שהיא 'יסוד נביאים', ויש הסוברים שהיא 'מנהג נביאים' (ירושלמי סוכה פ"ד ה"א; סוכה מד.).
  אין איזכור מפורש בספרות התנאים והאמוראים לכך שנוהג נטילת הערבה התקיים מחוץ למקדש, וכן לא נאמר שיש לעשות דבר מה 'זכר למקדש' למצוות ערבה. אך יש ראשונים המבינים שנטילת ערבה כיום ביום השביעי היא זכר למקדש:
  אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש?   (סוכה מד.).
הנהגת 'זכר למקדש' שניתקנה על ידי ר' יוחנן בן זכאי, מוכרת להם. השאלה היא- מדוע אין מנהיגים הנהגת 'זכר למקדש' גם ביחס לערבה? לאחר דיון והצגת אפשרויות שונות להבחין בין לולב לערבה, נאמר:
  אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין, עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין, לא עבדינן שבעה זכר למקדש   (שם).
את תשובת רב זביד, מפרש רש"י:
דלא עבדינן לה שבעה, אבל יום אחד מיהא עבדינן, כדאמרינן לקמן ברבי אלעזר בר צדוק. והוא היה לאחר חורבן, שהיה רבי צדוק אביו בימי רבי יוחנן בן זכאי, ובימי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל היה (רש"י סוכה מד. ד"ה דלא).  
רש"י מתכווין למסופר בגמרא בסוכה מד: :
  אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא   (סוכה מד:). [25]
על פי פרשנות זו, ברור לגמרא שגם בנטילת ערבה עושים יום אחד 'זכר למקדש', [26] אם כי ראשונים אחרים לא מקבלים פרשנות זו.
2. אכילת אפיקומן בליל הסדר
בליל הסדר יש לאכול מצה בסיום הארוחה. "אין יוצאין בחליט ולא בחמעיסה ולא בספגנין ולא בדבשנין ולא באסקריטין אבל ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה" (תוספתא פסחים פ"ב ה"כ). מדוע יש לאכול דווקא מצה באחרונה? בתשובות הגאונים מצינו את ההסבר הבא:
שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון, למה אוכלין כזית מצה באחרונה? והשיב להם כדי שיהיה טעם מצה בפיו באחרונה. [27]
יש הרואים באכילת המצה האחרונה הנהגה שנקבעה כזכר למצה שנאכלה עם קרבן הפסח. כך כותב רש"י:
שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה. [28]
ראשונים אחרים מקבלים אף הם את העיקרון שאכילת המצה באחרונה היא 'זכר למקדש', אלא שהם סברו שמצה זו לא נועדה להזכיר את המצה שנאכלה עם קרבן הפסח, שהרי אם כך - היו צריכים להנהיג גם שיאכלו מרור באחרונה, אלא היא נועדה להיות זכר לקרבן פסח שבמקדש. נראה, שלראשונה נזכר טעם זה אצל רבנו שמחה:
בגמר אכילה כשנפטרים מסעודתם אוכלין כזית מבשר הפסח כדי שיהיה הטעם בפיו כל שעה … ולכך אנו אוכלין כזית מצה באחרונה זכר לפסח מקדש. [29]
יש מהפוסקים המאוחרים כמו הרב יואל סירקיס, שאף הנהיגו לאכול שני כזיתים אפיקומן, כדי לצאת ידי חובת שני הטעמים - זכר לפסח וזכר למצה הנאכלת עם הפסח. [30] אך יש ששללו טעמים אלה מכל וכל, כמו רבנו דוד בונפיד, [31] ואחר כך גם המהר"ל מפראג. [32]
3. הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת
הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת לא נזכרת במקורות תנאיים ואמוראיים. זוהי הנהגה מאוחרת, ונזכרת לראשונה אצל בעל העיטור:
ונהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת, ויש מקומות שנהגו על הפתח, ויש שמניחין בבית הכנסת באמצע. [33]
מטרתה היא לפרסם את הנס לבאי בית הכנסת, מאחר שלא יכלו לפרסם את הנס ברשות הרבים. [34] כאמור לא נקבע היכן יש להניח את המנורה, ובכל בית כנסת הניחו לפי רצונם.
רבנו פרץ הוא הראשון שקושר את הדלקת מנורת חנוכה בבית הכנסת להנהגת 'זכר למקדש': [35]
אך בבית הכנסת מדליקין בימין דליכא מזוזה, ועוד - דומיא דמנורה דמקדש שהיתה בימין. [36]
דבריו מתייחסים אך ורק למיקום המנורה בבית הכנסת. דבריו הובאו בספר הכלבו, אשר חלק עליו באשר למיקום המנורה, אך הוא רואה בעצם ההדלקה בבית הכנסת הנהגה שהיא 'זכר למקדש':
כתב הר"ף ז"ל: רווח אך בבית הכנסת דליכא מזוזה מדליקין בימין, עוד דומיא דמקדש שהיה מנורה בימין בדרום. ואנו לא חלקנו בין זה לזה, שבכלן מדליקין אותה בשמאל. ונהגו כל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת, גם כי הוא הדור המצוה ופרסום הנס, וזכר למקדש. [37]
מנהג הדלקת מנורת חנוכה בית הכנסת, הוא מנהג חדש, שמרכיב ממנו הוטעם בתחילה כהנהגת 'זכר למקדש', ואחר כך הוכר המנהג כולו כזכר למקדש. יש מהפוסקים שחיפשו התאמה קרובה יותר בין הדלקת מנורת חנוכה בבית הכנסת לבין מנורת המקדש, באשר לאופן סידור הנרות במנורת בית הכנסת, [38] וכן באשר להדלקתה בשעת תפילת שחרית. [39]
ה. 'זכר למקדש' - הטעמות חדשות
ישנם פוסקים ופרשנים רבים שהסבירו מדעתם ומסברתם שמנהגים שונים הם 'זכר למקדש'. נציין בקצרה מספר דוגמאות.
ספר החינוך כותב במצווה קה על נתינת מחצית השקל בזמן הזה:
ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפרים, בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.
הרב דוד בן לוי, בספר המכתם (פסחים קטז:) כותב על המנהג לומר הלל בבית הכנסת בערב פסח:
ובמסכת סופרים אמרו בזה טעם אחר, למה אין מברכין על ההלל בליל הפסח, לפי שכבר בירכו בבית הכנסת בערב הפסח בין מנחה לערבית. פי', שהיה מנהגם לומר הלל בבית הכנסת בערב פסח בין מנחה לערבית, זכר למקדש שהיו קוראין את ההלל כל עוד שישראל היו שוחטין את פסחיהם... ועל אותה קריאה היו מברכים.
הרמ"א בשולחן ערוך, אורך חיים סימן תצ"ד, כותב על חג השבועות:
ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות. ונראה לי הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים.
הרב יום טוב ליפמן הלר (תוספות יום טוב מגילה פ"ג מ"ה) כותב שקוראים 'כל הבכור' ביום טוב האחרון של פסח (של גלויות):
נראה לי משום דכתיב ביה 'ולא יראה פני ריקם'... ולפיכך מזהירין את העם לחוג עדין... והאידנא אע"ג דליכא קרבנות מ"מ עושין זכר למקדש.
הרב אברהם גומבינר במגן אברהם (אורח חיים סימן קכ"ח סקל"ה), כותב על האפשרות להסתכל על הכהנים העולים לדוכן:
נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דעבדינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורה משום כבוד השכינה.
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בפתיחה להגדת 'אמרי שפר', מסביר מדוע יש ללבוש קיטל בליל הסדר:
הנהיגו חז"ל לעשות הסדר כמו בזמן שאכלו פסחים... ומזה הטעם נהגו ללבוש הקיטל ובהיותנו בירושלים בזמן אכילת פסחים היה הבגד חשוב שמתפללין בו מחטובות אטון מצרים [40] והוא בגד פשתן לבן והוא הקיטל.
ו. ספרי 'זכר למקדש'
היו אף שכתבו ספרים בעניין זה. הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים - האדר"ת, רבה של מיר ופוניבז', כתב קונטרס על ענייני זכר למקדש, מלבד החוברת שעסקה אך ורק בעשיית זכר למקדש - זכר להקהל. כך כתב האדר"ת ברשימה הביבליוגרפית של כתביו: "זכר למקדש - מבאר כל המעשים והמאמרים שהם זכר למקדש". [41] כפי הנראה, ספר זה לא הודפס מעולם, וכפי שקרה לחלק ניכר מכתביו המרובים של האדר"ת. [42] חלק מהנהגותיו של האדר"ת בענייני 'זכר למקדש', פורסמו במקורות אחרים. [43]
רב אחר שעסק בזה הוא הרב אליקים געציל איש הורוויץ. הוא התגורר בעיירה בשם טורץ בליטא, והיה בקשר אמיץ עם האדר"ת. ייתכן שקשרים אלו עוררו אצלו את הרצון לעסוק בנושא זה, ובשנת תרע"ב (שבע שנים לאחר פטירת האדר"ת) הוא הוציא בוורשא ספר שנשא את השם: "זכרון ירושלים".
בספר זה הוא אכן מזכיר מספר פעמים את דברי האדר"ת בהערצה ובחיבה רבה, והוא מגיב במהלכו על דברים שכתב האדר"ת בחוברת "זכר למקדש - מצות הקהל". המחבר ראה עניין רב וחשיבות גדולה לעורר את "זכרון מקדשינו, ולהעלות את ירושלים על לבבנו, אשר בזה נזכה לגאולה שלימה ולהתנחם בכפלים" (עמוד 7). העיסוק בהנהגות 'זכר למקדש' מחולק בספר לשלושה פרקים. פרק א: "בו מבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש המפורשים בש"ס" (עמוד 24). פרק ב: "בו מבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש המבואר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים" (עמוד 35). [44] פרק ג: "בו יבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש מה שלא נמצא מפורש בש"ס ובפוסקים כי אם מה שהמצאתי בעזה"י חיפוש אחר חיפוש" (עמוד 54).
הרצון "להמציא" הנהגות זכר למקדש, מלמד על ההבנה המעמיקה שקביעת ר' יוחנן בדבר הצורך לעשות 'זכר למקדש', היא קריאה לחדש, ולקשור מנהגים למה שהיה במקדש, על מנת לעורר את זכרון העבר, ואת תשוקת העתיד.
יייתכן שישנם רבנים נוספים שעסקו בכך, אך המייחד את האדר"ת ואת הרב אליקים גייצל איש הורביץ הוא בכתיבת ספרים שעסקו בנושא זה בלבד. [45]
לצאת במיעוט כוחנו בעקבות אבותינו ורבותינו לעשות כפי יכולתנו זכר למקדש, והזכר היותר טוב הוא עסק התורה בהלכות הקדושות הללו (הראי"ה קוק, הקדמה למשפט כהן, עמ' יז).
ודברים דומים, כותב הרב קוק בחזון הגאולה:
היה ראוי ונכון מאד לקבוע ענין של הלכה דארץ ישראל, ואין בזה כלל משום יוהרא, ומקימים אנו גם כן דרישה דציון בזה, שהוא באמת דבר השוה לכל נפש, והלואי ישוטטו רבים בעניני הלכות ארץ ישראל (הראי"ה קוק, חזון הגאולה, עמ' קלו).
סיכום
הקריאה לעשות 'זכר למקדש', יושמה במהלך הדורות על ידי אמוראים וסבוראים, גדולי הפוסקים והמפרשים, הן בהנהגת מנהגים חדשים והן בהטעמה למנהגים קיימים. החיפוש והרצון להוסיף מנהגים שיזכירו את שהיה במקדש, ושיעוררו את הרצון והשאיפה לבניינו המחודש, מלמדים על כך שיש לעסוק בענייני המקדש, בלימוד מעמיק ומקיף בכל הקשור לבניינו, מבחינה אמונית והלכתית - מצוות ומנהגים.
החורבן, הגלות, ואורחות החיים שגובשו במהלכם, השכיחו מאתנו את צורת החיים כשבית המקדש, סנהדרין ומלך מבית דוד על מקומם, ועל כן עלינו להתכונן לשינויים שיתחוללו באומה ובעולם ואצל כל אדם, להיות מוכנים לקראת הימים הללו. זכרון המקדש במובן הרחב - לימוד ועשייה, הוא מנוף חינוכי וערכי, להתקדם ליום בו נעבוד שוב במקדש:
יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקים בתור זכר לדבר, זכר קודש, זכרון לחיים שלמים שיבואו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים, ואשר בקימנו אותן עכשו הננו מעשירים את נשמת אומתנו באותה אש הקדש אשר תהיה לשלהבת הקדש מלאת החיים לעת חיה (הראי"ה קוק, אורות, עמוד נח).

[1]   בלשון התוספתא מופיעות תקנות אילו תחת הכותרת: "זכר לירושלם" (סוטה פט"ו הי"ג; בבא בתרא פ"ב הי"ז). בלשונם של הפוסקים הראשונים מופיעים הנהגות שהם "זכר לחורבן". ראה למשל: טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תקס.
[2]   ראש השנה ל.; ביצה ה:; סנהדרין כב:; בכורות נג: ועוד.
[3]   על עשיית 'זכר למקדש' בבית הכנסת במבנה ובנוהג בו, ראה : הרב צבי שכטר, ארץ הצבי, עמודים צב-צד.
[4]   על מקצת מהנהגות אלה, ראה: אנצקלופדיה תלמודית, כרך ג, בערך "בית המקדש - זכר למקדש", עמודים רמ-רמא.
[5]   משנה זו נשנית פעמיים. במסכת סוכה העוסקת בהלכות ארבעת המינים, ובמסכת ראש השנה במסגרת תקנותיו של ריב"ז.
[6]   דרשה זו מובאת בשני מקומות. בגמרא בראש השנה ל. ובגמרא בסוכה מא.. במהדורת ש"ס וילנא בסוכה מא. מובאת דרשה זו בשמו של ר' יוחנן, ואילו במהדורת ש"ס וילנא בראש השנה ל. נשמט שמו. אך בבדיקת עדי הנוסח שבפנינו נמצא שדרשה זו מובאת בשמו של ר' יוחנן. כך הוא בסוכה כת"י מינכן 140; ר"ה כת"י מינכן 95; ר"ה כת"י מינכן 140; ר"ה כת"י אוקספורד 23; ר"ה כת"י ספריה הבריטית. במסכת ר"ה כת"י של בית המדרש לרבנים באמריקה 1608, מובאת דרשה זו בשמו של ר' חייא.
[7]   כך מעיר הטורי אבן לראש השנה ל ע"א בד"ה ושיהא.
[8]   כך הגירסה בכת"י הספריה הבריטית. על גירסאות אלה בתוספתא ובתלמוד, עמדו גם: ש' ליברמן, תוכ"פ, מועד, מסכת יומא, עמודים 733-732; ר' נתן רבינוביץ', דקדוקי סופרים, מסכת יומא שם.
[9]   בביאור שיטות הראשונים הללו בהרחבה רבה, ראה: הרב פנחס דניאל ויטמן, ספר מצות ספירת העומר, בני ברק תשנ"ו, פרק א עמודים כ - לז; הרב שמואל יוסף זוין, המועדים בהלכה, עמוד רצב; הרב יצחק מירסקי, הגיוני הלכה א, עמודים 104-109; דוד הנשקה, "מנין לספירת העומר מן התורה?", ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ"ב, עמודים 417-448.
[10]   גם במכילתא דרשב"י מופיע: "על מצות ומרורים יאכלוהו, מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמות י"ב, ח). ראה גם פסחים קטו. וזבחים עט..
[11]   ר' אליעזר בן יואל הלוי, ספר הראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות, סימן תתקצז ד"ה שאלה קטנה, סובר שר' יוחנן מעיד שכך היה: "ומדאיצטריך לאסהודי ולמימר אמרו עליו על הילל הגדול שהיה כורכן בזמן הבית, מכלל דרבנן שבדורו לא היו כורכין כלל אפילו בזמן הבית".
[12]   כך העירו: שמואל וזאב ספראי, הגדת חז"ל, עמוד 64. על אי הבהירות במחלוקת הלל וחבריו, ראה: יוסף תבורי, פסח דורות, עמודים 122-124.
[13]   ר' יצחק בן אבא מארי, ספר העיטור, עשרת הדיברות הלכות מצה ומרור, אות מ - מרד דף סח:, על האמור בגמרא בכתובות סד.. גם הרמ"מ כשר, תורה שלמה, חלק יג עמודים קמא - קמב, החיל את העיקרון של בעל העיטור על סוגיה אחרת.
[14]   מאה שערים, לר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, שערי שמחה, חלק ב עמוד קב.
[15]   ביחס לסיבת אכילת שני תבשילין בליל הסדר נאמר: "אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה" (פסחים קיד: ; ירושלמי פסחים פ"י ה"ג). לא הכללנו זאת ברשימתנו מאחר שלא נאמר כאן במפורש "זכר למקדש".
[16]   מנהג זה מופיע במקורות רבים: ר' יצחק בן ר' יהודה אבן גיאת, מאה שערים, חלק א עמודים קיד-קטו; ספר האורה, חלק א' [צח] דין אתרוג ד"ה אתרוג הגזול; רבנו שמחה מויטרי, מחזור ויטרי, סימן שפא; רמב"ם הלכות לולב ז: כג; ר' אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן תכב [דפוס ישן - קכד]; ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי, ספר הראבי"ה, חלק ב, הלכות לולב סימן תרצב, וסימן תרצט; ר' אברהם ב"ר נתן הירחי, ספר המנהיג, חלק ב סימן לח עמוד תב; ר' יצחק אור זרוע, ספר אור זרוע, חלק ב, הלכות סוכה סימן שטו; ילקוט שמעוני, תהילים רמז תשג; ר' אהרן ב"ר יעקב, ספר כלבו, סימן עב ד"ה בכל יום; ר' יעקב ב"ר אשר, טור אורח חיים סימן תרס; ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם, אבודרהם השלם, עמודים רצו- רצז; ר' יעקב ב"ר משה מולין, ספר מהרי"ל (מנהגים), סדר תפילות חג הסוכות, יא; ר' יעקב ב"ר יהודה לנדא, ספר האגור, הלכות אתרוג (אלף - אלף לא) סימן אלף כ; שולחן ערוך אורח חיים, סימן תר"ס סעיף א; הרב יואל סירקש, בית חדש, טור אורח חיים סימן תר"ס, וסימן תרס"ד.
[17]   תקנות אלו פורסמו בתחילה בספר חיים וחסד, מאת אבי אמו, ר' יצחק נסים אבן ג'מיל, איזמיר תפ"ו, ואחר כך כנספח לספרו של הר"ח אבועלפיא, חנן אלוקים, איזמיר תצ"ו, (ד"צ ירושלים תשנ"ג), תקנות איזמיר, אות כה עמוד 297.
[18]   איגרת זו מובאת גם אצל: אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש"ג, עמוד 269, המעיד שהוא העתיק איגרת זו מכתב יד שנמסר לו על ידי בנימין קלאר.
[19]   הרב אלכסנדר זיסקינד מהורדנא, יסוד ושורש העבודה, נאווי-דוואהר תקמ"ב, שער יא פרק י"ד.
[20]   הרב יצחק אליהו לנדוי, כפלים לתושיה, ביאור לספר תהילים, וילנא תרנ"ג (1893). דבריו מובאים אצל בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מוילנא, ירושלים תשכ"ה, עמוד קד עמוד 47, ומשם העתיקם הרב שריה דבליצקי, זה השולחן - נוסח הברכות והתפילות לדעת הגר"א, ירושלים תשל"ב, הערה קמו. הגר"א עצמו נפטר בחול המועד סוכות תקנ"ח (1797), ויש הנוהגים לעשות זכר לשמחת בית השואבה, בליל י"ט בתשרי, יום הזיכרון של הגר"א. ראה: הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, תל אביב תש"מ, עמוד קח.
[21]   ראה: יוסף חיים ויסברג, אוצר חיים - מנהגי הרב חיים מצאנז, ירושלים תשכ"ג, חג סוכות הערה רנא; הרב אליעזר זאב מקרעטשניף, רזא דעובדא, ירושלים תשל"א, עמוד צה; הרב יהושע מונדשטיין, אוצר מנהגי חב"ד - אלול תשרי, ירושלים תשנ"ד, עמוד שכ - שכג, על מנהגי שמחת בית השואבה אצל הצמח צדק, הר"ש, הרש"ב, הריי"צ, והרמ"מ מלובביץ'; הרב יעקב משה סאפרין, מנהגי קאמרנא, תל אביב תשכ"ה, אות תצח.
[22]   הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, עיר הקדש והמקדש, ירושלים תשכ"ט, חלק ג עמוד שמח, כותב: "שנהגו האשכנזים לעשות זכר לשמחת בית השואבה באמירת ט"ו שירי המעלות, ובשירים ובתשבחות. והספרדים נוהגים כמו מלפנים גם בנרות ובאבוקות שבידיהם". על שמחת בית השואבה בחברון, ראה: ר' אליהו סלימאן מני, קונטרס מנהגי ק"ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ"א, עמוד מז. הרב צבי יהודה קוק, מספר שהראי"ה קוק היה מרבה באמירת פרקי שיר המעלות ועם סיום החגיגה בחצות לילה, היה שר בהשתפכות הנפש ובהתלהבות קדושה נוראה, את שירו של ריה"ל: 'ישאלוני רעיוני'. ראה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה, ירושלים תשל"ה, חלק ב עמוד שעד.
[23]   הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, "זכר למקדש- מצות הקהל", ספר הקהל, כפר דרום: מכון התורה והארץ, תשס"א, עמודים 500, 502.
[24]   בעניין זה, בהרחבה רבה, ראה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "לתולדות זכר להקהל מאחר החורבן עד ימינו", מרכז שפירא: מכון תורני אור עציון, תשס"ב, עמודים 444- 478.
[25]   שני הסיפורים המופיעים כאן, הם על אייבו. בסיפור הראשון נאמר שאייבו נטל לולב בפני ר' אלעזר בן צדוק. בסיפור השני נאמר שאייבו וחזקיה הם נכדי רב. רש"י מפרש שאייבו בסיפור הראשון הוא אביו של רב. (סוכה מד: ד"ה אייבו). בחלק מגירסאות הגמרא, וכך גרסו גם חלק מהראשונים, נאמר שאייבו נטל את הלולב בפני ר' אלעזר ב"ר יצחק, ואז ניתן לפרש ששני הסיפורים הם על נכדי רב. בחלק אחר מגירסאות הבבלי, שורות אלו כלל לא מופיעות. ראה: הרב רפאל נתן נטע רבינוביץ', דקדוקי סופרים כרך א, מסכת סוכה עמוד כח הערה ט.
[26]   באופן דומה פירשו כך את הגמרא פוסקים ופרשנים נוספים, הסוברים שנטילת ערבה ביום השביעי היא 'זכר למקדש': תוס' סוכה מג: בד"ה לא; ר"ן, סוכה, דף כב. מדפי הרי"ף; הריטב"א, סוכה (מוסד הרב קוק), עמוד תי; ר' יצחק בן משה אור זרוע ספר אור זרוע ח"ב - הלכות סוכה סי' שטו; ר' דוד אבודרהם, ספר אבודרהם סדר תפלת סוכות ד"ה ומרבים בתחנונים; ר' יוסף קארו, בית יוסף, טור או"ח, סי' תרסד; ט"ז שו"ע או"ח, סי' תרסד ס"ק ב.
[27]   תשובה זו הובאה אצל ר' אליעזר בן יהודה מוורמייזה, מעשה רוקח, סימן סד; אוצר הגאונים, מסכת פסחים, חלק התשובות עמוד 129.
[28]   רש"י, פסחים קיט: ד"ה אין. כדברי רש"י בפסחים קיט: כותבים גם: הרב שמואל בן מאיר, הרשב"ם שם ד"ה אין, אלא שהוסיף: "זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה" ; ר' אברהם ב"ר נתן הירחי ספר המנהיג, סימן פו עמוד תצח; ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבולי הלקט, סימן ריח, דף ק: ; ר' אהרון הכהן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן נ ד"ה וכתב הרמב"ם, בשם הראב"ד; הנ"ל, אורחות חיים, הל' ליל פסח סימן כז.
[29]   מחזור ויטרי הלכות פסח (עמוד 285) סימן צה ד"ה מה נשתנה. טעם זה נזכר גם בראשונים נוספים: הרב אליעזר בן יואל הלוי, ראבי"ה ח"ב - מסכת פסחים, סימן תקכה ד"ה ולאחר שהניח ; ר' אשר ב"ר שאול מלוניל, ספר המנהגות, דף כה. ; ר' יצחק בן משה מוינא, ספר אור זרוע, ח"ב סימן רלב ד"ה אמר רבא ; ר' דוד אבודרהם, ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה, עמוד רלד ; ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, מלחמת ה' סביב הרי"ף לפסחים דף כו: ; רבנו זרחיה הלוי, המאור הקטן, סביב לרי"ף שם ; ספר החינוך, מצווה כא ; ר' מנחם בן שלמה המאירי, בית הבחירה, מסכת פסחים, עמודים   רנג-רנד ; רבנו אשר בן יעקב, רא"ש, מסכת פסחים פרק י סימן לד, ובשו"ת הרא"ש, כלל יד, ה ; בנו, ר' יעקב בן אשר, טור או"ח, סימן תעז ; ר' אהרון הכהן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן נ ; ר' נסים בן ראובן, הר"ן, חידושים סביב הרי"ף פסחים דף כז: ; הרב משה חלאוה, חידושי מסכת פסחים, עמוד   שסב; תלמיד הרשב"א, חידושים למסכת פסחים, עמוד   קלז. הוא מציין שמהגמרא משמע שהטעם הוא שישאר טעם מצה בפה.
[30]   ב"ח, טור או"ח סי' תעז, וכן כתב גם שם בסימן תעג.
[31]   רבנו דוד בן ראובן בונפיד, חידושים על מסכת פסחים, עמודים   תב - תו.
[32]   גבורות ה' פרק סג עמוד   רפז.
[33]   הרב יצחק בן אבא מארי, ספר העיטור, עשרת הדיברות הלכות חנוכה, דף קיד, א.
[34]   כך הסביר הרב יצחק בר ששת, שו"ת הריב"ש, סימן קיא.
[35]   ר' יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן, הגהות רבנו פרץ, סימן רפ עמוד   רעז.
[36]   הדבר קשה, מפני שהמנורה היתה בצד דרום משמאל לכניסה, ולא בימין הכניסה. אמנם בלשון המקרא ימין זהו דרום, (בר' י"ג, ט ותרגום; איוב כ"ג, ח-ט; דבהי"ב ג', יז). ניתן לפרש שימין הכונה לדרום. אכן בהגהות סמ"ק כת"י ותיקן 324, כתוב "דומיא דמנורה דמקדש שהיתה בדרום". (הערה זו מובאת באנציקלופדיה תלמודית, כרך טז עמוד ש הערה 874). גם הטור שמביא את דברי הסמ"ק כותב: 'זכר למנורה שהיתה בדרום". כך הגיה בסמ"ק מסברת עצמו, הרב שלמה הכהן, שו"ת בנין שלמה, סימן נג.
[37]   ר' אהרן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה, ספר הכלבו, סימן מד, וחזר על כך בקצרה שם בסימן נ. דברים אלה הובאו על ידו גם בארחות חיים, הל' חנוכה אות יז עמוד   רסג: "להוציא מי שאינו זריז ובקי, ונהגו להדליק נר חנוכה בבית הכנסת לפני ההיכל".
[38]   רבי ישראל בן פתחיה איסרליין, תרומת הדשן, חלק א (שו"ת) סימן קד.
[39]   הרב שלמה הכהן, שו"ת בנין שלמה, סימן נג, עמודים שנג - שנח.
[40]   על הביטוי אטון מצרים, ראה: מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א ד"ה הוו מתונים.
[41]   הרב שמשון משאנץ, תוספות הרשב"א, מהדורת הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, ירושלים תשט"ז, הקדמה, עמוד ה.
[42]   ראה: הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, תפילת דוד, כפר דרום תשס"ב, עמוד   ג, שם כותב הרב יהודה עמיחי, בפתח דבר לספר, שהאדר"ת ערך לדפוס שלושה ספרים בלבד מכתביו, וביניהם הוא מציין את הספר: 'זכר למקדש'. כוונתו לספר זכר למקדש שעסק בזכר למצוות הקהל, אך מלבד הספר שעסק בהקהל כתב האדר"ת ספר נוסף בו הוא ריכז נושאים נוספים שעניינם 'זכר למקדש'.
[43]   להלן מספר הנהגות 'זכר למקדש' של האדר"ת שפורסמו במקורות שונים. בשנת תרנ"ג הוציא האדר"ת קונטרס בשם "אחרית שנים", שעסק במצוות ביעור ווידוי מעשרות (הרב מ"צ נריה, מועדי הראיה, תל אביב, מרכז ישיבות בני עקיבא, תש"מ, עמודים שמז-שנ); ביום חמישי של פרשת בראשית הנהיג האדר"ת לקרוא קריאת התורה מבראשית עד יום חמישי, זכר למקדש כמו שקראו אנשי מעמד ביום ה', וכמו שהנהיג הגריעב"ץ זלה"ה ומנהג הגאון ר' בצלאל מוילנא. "וכל דאפשר לדרוש לציון ולבית מקדשנו טפי עדיף". (האדר"ת, תפילת דוד, עמוד   קמד); בספר משכנות לאביר יעקב, חלק שני, תמיד, פרק א סימן ב, דף ט, ב - י, א, מופיעה תשובתו של האדר"ת עת כיהן כרבה של ירושלים, על חובת שמירת מקדש בזמן הזה. גם כאן שאל: "מדוע תיגרע מצות שמירת המקדש מעצם קדושתו, לדעת הר"מ ז"ל, שלא בטלה כלל וטמא מבני ישראל הנכנס לשם חייב כרת, אם כן מאי טעמא לא תנהוג מצות השמירה כבשעת קיומו, לפי מה דקיי"ל הלכה פסוקה בכל התורה כולה, דלא דרשינן טעמא דקרא כלל, וסתמא כתיב הכא, משמע שחייבין לשמור את המקדש מאחר שגם בחורבנו שם קדשו עליו. מהי תיתי נפטור משמירתו?". דברים דומים ומכיוון אחר כתב חתנו, הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סי' צו עמוד   רב: "אמנם הטעם והצורך של קביעת הקדושה והאיסור דרבנן בזה הוא בודאי משום זכר למקדש, שבשמירת הקדושה שלא להכנס בטומאה יש בה זכר גדול לשמירת המקדש וציון גדול לקדושתו". וראה עוד את הסכמתו של האדר"ת לספר "ליקוטי הלכות" של החפץ חיים, (אם כי הרב מ"צ נריה, שיחות הראיה, עמודים קכג-קכד, וכן במועדי הראיה עמוד תקנו, כותב שהראי"ה קוק הוא זה שכתב דברים אלה, כשבא להתארח אצל חותנו).
[44]   בספר זה ניתן למצוא דוגמאות נוספות לאלו שהבאנו בפרקים הקודמים, מנהגים חדשים ומנהגים קיימים שהוטעמו ב'זכר למקדש'.
[45]   גם מבין רבני זמננו מצינו דיונים במנהגים שלפי דעתם וסברתם מקורם במקדש. ראה למשל: הרב ישראל אריאל, מחזור המקדש, יום כיפור (עמוד 54-48): "מנהגים הנהוגים בתקופת הגלות בתפוצות ישראל כ'דוגמא' וכ'זכר למקדש' "; הרב צבי שכטר, עקבי הצאן עמוד   קא דן בדברי המג"א או"ח סי' תקנא ס"ק לא, מדוע קטן שהגיע לחינוך איננו אוכל בשר ויין, הלא אין חינוך באבלות לקטן? ומיישב שאיסור אכילת בשר ושתיית יין "דזה מענין זכר למקדש... ולא מדיני אבלות, ואף דליכא מצות חינוך אאבלות, מכל מקום איכא מצות חינוך אעשיית זכר למקדש ודרישת ציון".  
לייבסיטי - בניית אתרים