חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
תגובה לחוברת בית ה' נלך, התפילה בחצרות בית ה' והעלייה להר הבית בזמן הזה, מאת הרב ישראל אריאל, בהוצאת מכון המקדש, ירושלים תשס"א.
א. פתיחה
למושג 'בזמן הזה' יש משמעות כפולה: האחת תורנית-הלכתית, והאחרת יומיומית-אקטואלית. ידוע לכל בן תורה כי 'בזמן הזה' בספרות התורנית משמעו: אחר החורבן, בזמן שאין בית המקדש קיים. בשפת היום-יום, לעומת זאת, 'הזמן הזה' הוא הימים שבהם הדברים נאמרים - חודש או שנה או תקופה קצרה אחרת. החוברת בית ה' נלך מאת הרב ישראל אריאל שליט"א, שראתה אור באמצע שנת תשס"א, עניינה - העלייה להר הבית והמצוות הנוהגות בו 'בזמן הזה', תרתי משמע. רובה של החוברת עוסק בגדרי המצוות הנוהגות בהר הבית בזמן החורבן, כאשר אין שם בית, ובמיוחד בשאלת המקומות בהר הבית המותרים בכניסה בהיותנו טמאי מתים. תחילתה וסופה עוסקים בבעיה האקטואלית של חסימת הכניסה להר הבית בפני יהודים מטעמים מדיניים. בסקירה זו לא נעסוק בהיבטים האקטואליים והפוליטיים של השאלה. המצבים המדיניים משתנים מזמן לזמן, תמורות עולמיות, אזוריות ופנימיות עשויות להשפיע על מצב העניינים בהר הבית, ועל האפשרות המעשית להגשמת שאיפותנו. אנו נעסוק כאן בצד העקרוני בלבד.
ב. איסור הכניסה להר הבית בטומאה והמקומות המותרים
ישנם שני חידושים עיקריים בחוברת: האחד - ריכוז חומר הלכתי שאינו ידוע לכול, בעניין המצוה לעלות להר הבית, להתפלל בו, ולעסוק בו בשאר עניינים שבקדושה, לא רק בשלוש רגלים אלא בכל ימות השנה, בין כשהמקדש קיים ובין כשאין המקדש קיים. לכך מוקדשים ששת הפרקים הראשונים של החוברת. השני - ביאור לתשובתו הסתומה של הרדב"ז בעניין המקומות המותרים בכניסה בהר הבית בזמן הזה, תשובה שמתלבטים ומתחבטים בה כל העוסקים בנושא זה. לכך מוקדשים הפרקים ט-יב בחוברת. ענייננו במאמר זה יהיה במיוחד בחידוש השני, ונקדים לו בתמצית את יסודות הדברים, למען הקוראים שאינם מצויים בפרטי הסוגיה.
המשנה במסכת כלים מפרטת את דרגות הקדושה בהר הבית לעניין איסור כניסה בטומאה:
הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו, שאין גויים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבים עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם, וחייבים עליה חטאת   (כלים פ"א מ"ח).
הכניסה בטומאה כל שהיא, אפילו רק בטומאת מחוסר כיפורים, לשטח עזרת ישראל והמקדש שבתוכה ('מחנה שכינה'), היא איסור דאורייתא, שחייבים עליו כרת במזיד וחטאת בשוגג. להר הבית כולו ('מחנה לויה') אסור להיכנס רק בטומאה היוצאה מגופו של אדם (לפי רוב הראשונים: כולל בעל קרי, אף על פי שלא נזכר במשנה). מעמדם המיוחד של החיל ועזרת נשים הוא מדרבנן (ר"מ ור"ש שם); למרות שהם חלק מ'מחנה לויה', גזרו בהם איסורי כניסה בטומאה: טמא מת אסור להיכנס לחיל, וטבול יום אסור להיכנס לעזרת נשים. איסור הכניסה בטומאה להר הבית נוהג לפי רוב הראשונים מן התורה גם אחרי החורבן, וכן פסקו האחרונים (מגן אברהם תקס"א ס"ק ב', משנה ברורה שם ס"ק ה', ועוד).
נמצא שלגבינו, שכולנו טמאי מתים, מי שנטהר מטומאה היוצאה מגופו, רשאי להיכנס להר הבית עד החיל. איך יודעים היכן הוא החיל? לשם כך נעיין במשנה במסכת מידות משניות א-ג:
הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב, מקום שהיה רוב מידתו שם היה רוב תשמישו... לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים... לפנים ממנו החיל עשר אמות  

הרמב"ם בפירוש המשניות מסביר:
אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית, אלא היה המרחק שבין חומת הר הבית ובין חומת העזרה מצד דרום יותר מן המרחק שביניהם מצד מזרח, והמרחק המזרחי יותר מן הצפוני, והצפוני יותר מן המערבי
והתוספות יום טוב כתב על "שם היה רוב תשמישו":
יפה פירש בעל שלטי הגיבורים [1] שכתב שהוא על לשכות הרבה ובתים שהיו עשויים באמת ויושר למשמשי הבית... וחשב ומנה אותן שלושים... וטעמא שהיה רובו מן הדרום ייראה לפי ששם היתה כניסת כל אדם מהעיר שהיא בנגב, ככתוב ביחזקאל, ולפיכך ראוי שתהיה רוב התשמיש במקום הראשון שבו נכנסים. שני לו מן המזרח, שכן מקיף דרך ימין [2]
מידותיה של העזרה מפורשות במסכת מידות פ"ב מ"ה:
עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלושים וחמש על רוחב מאה ושלושים וחמש כל העזרה [= עזרת ישראל, כמבואר בהמשך שם] היתה אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלושים וחמש
אורך העזרה היה בכיוון מזרח-מערב, ורוחבה בכיוון צפון-דרום. אם מוסיפים לרוחב העזרה עשר אמות של החיל [3] מדרום לה ועשר אמות מצפון (בהנחה שהחיל הקיף את העזרה מכל רוחותיה, עיין תוי"ט פ"ב מ"ג בשם הראבי"ה), מגיעים לרוחב של קנ"ה אמות שאליהן אסור להיכנס, ולשאר שמ"ה האמות (ת"ק פחות קנ"ה) - מותר. מכיוון שרוב שמ"ה האמות הפנויות היו בדרום, הרי שמצד דרום מותר להיכנס לפחות קע"ג אמות בלי חשש שהגענו לחיל.
בדרך זו אפשר לחשב גם כמה אמות פנויות יש במזרח, אלא שלגבי המזרח ניצבת השאלה האם "שני לו מן המזרח" הוא השטח שמחומת הר הבית עד עזרת הנשים (או עד החיל שלפני עזרת הנשים), שמשם כבר יש דינים נוספים לעומת הר הבית; או שהכוונה לשטח שמחומת הר הבית עד לחומת עזרת ישראל שהיא 'מחנה שכינה'? הרמב"ם (בהלכות בית הבחירה פ"ה א-ז), ובעקבותיו התוספות יום טוב, מפרשים שהכוונה עד לעזרת ישראל. ולפי מה שכתב התוספות יום טוב בעניין "רוב תשמישו" - הדבר מובן היטב, שהרי עזרת הנשים כולה עם לשכותיה יכולה להיחשב כחלק מהלשכות והבתים שנוספו מחוץ לעזרה דאורייתא לשימוש הבית. אמנם, המהרי"ט בקונטרס צורת הבית שלו, הבין ש"שני לו מן המזרח" היינו עד עזרת הנשים [4], וכמובן שלפי הבנה זו השטח הפנוי במזרח גדול יותר.
שטח הר הבית שאינו עזרת ישראל, ממזרח למערב, הוא ת"ק אמה פחות קפ"ז אמה, דהיינו שי"ג אמה. לפי הרמב"ם והתוספות יום טוב החישוב של השטח המותר במזרח יהיה כך: מתוך השי"ג אמה - הרוב הוא במזרח, כלומר יש לפחות קנ"ז אמה מהחומה המזרחית של הר הבית עד לחומת עזרת ישראל. מזה צריך להפחית קל"ה אמה לעזרת נשים ועשר אמה לחיל, האסורים בכניסה מדרבנן, נשארו י"ב אמה מותרות. כל זאת לפי ההנחה, שלכאורה היא הנחה פשוטה וברורה, שאסור להיכנס בזמן הזה לעזרת הנשים ולחיל, שהרי טמא מת אסור להיכנס מהחיל ולפנים. אך כאן מופיע חידוש גדול של הרדב"ז.
ג. מעמדה של עזרת הנשים בזמן הזה
הרדב"ז, אחד מראשוני האחרונים, בן דורו הקשיש של ה'בית יוסף', חי שנים רבות במצרים, ובסוף ימיו עלה לארץ וישב בירושלים ובצפת. בהיותו בירושלים נשאל על המקומות שמותר להיכנס אליהם בהר הבית (שו"ת רדב"ז, ח"ב, סימן תרצ"א). בתשובתו הוא מתבסס גם על הנחה מציאותית-ארכיאולוגית, שעד כה נמנענו מלהזכירה, והיא שה'צכרה' שתחת כיפת הסלע היא אבן השתייה, כלומר מקום קודש הקודשים. להנחה זו ולהשלכותיה נתייחס בהמשך, אך קודם כל נדון באותו חלק של התשובה שאינו זקוק להנחה זו.
הרדב"ז כותב כמה פעמים שאורך השטח האסור בכניסה ממזרח למערב הוא קפ"ז אמה. כגון: "צריך לשער מכותל המערבי לצד המזרח באורך קפ"ז אמות, כל העליות הבנויות באורך זה הם בנויות על אורך העזרה ממזרח למערב, וכל העליות הבנויות חוץ מאורך זה לצד מזרח או לצד מערב אינם בכלל האיסור" ("כותל המערבי" כאן הוא כמובן הכותל המערבי של העזרה, שנזכר בתשובה לפני כן, ע"ש). וכעין זה עוד פעמיים בהמשך. השאלה הנשאלת מאליה היא: ומה עם עוד קל"ה אמות של עזרת הנשים ועשר אמות של החיל? הרב אריאל מביא את התוספתא הנ"ל שבה מפורש שקדושת החיל ועזרת נשים היא מדרבנן: "החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים", וקובע: "לדעת הרדב"ז מעלה יתירה זו לא נאמרה אלא בזמן שביהמ"ק קיים, אך עם החורבן בטלה הקדושה שנקבעה מדברי חכמים".
ולא חדת היא לקוראי מעלין בקודש. כבר דן בדבר הרב שבתי רפפורט שליט"א במאמרו שבגיליון א' (עמ' 39 ואילך), והביא את דברי הרדב"ז הנ"ל שמהם עולה יסוד זה, וכן את דברי החסדי דוד על התוספתא בשם מהרי"ט, החולק על כך וסובר שגם המעלות דרבנן נוהגות אחר החורבן, וקדושת החיל ועזרת נשים לא בטלה. החידוש בדברי הרב אריאל הוא הפנייה לתשובה אחרת של הרדב"ז (שם, סימן תרל"ג), שבה כותב הרדב"ז בענין עשרה דברים הנוהגים בירושלים (ב"ק פב:), שאין נזהרים בכולם בזמן הזה:
דנהי דירושלים קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא לדברים הנוהגים בה מן התורה, אבל מה שהוא מדרבנן לא אמרו אלא היכא דשייך טעמא דבשבילה החמירו [כגון כמה דברים שטעמם הוא משום עולי רגלים ואינם שייכים בזמן הזה], וכיון שנתבטלה הסיבה נתבטלה הקדושה
אמנם, ראיה לענייננו עדיין אין כאן, שהרי אפשר לומר שטעם החלת הקדושה על עזרת נשים הוא להרחיק מכניסה בטומאת מת לעזרת ישראל, וטעם זה קיים גם בזמן הזה, ובמובן מסוים עוד ביתר שאת, שהרי הבית חרב ואין מחיצות המסמנות את גבול עזרת ישראל שחייבים עליה כרת. אבל, מכיוון שעינינו הרואות כי הרדב"ז מתיר את הכניסה לעזרת נשים בזמן הזה - על כורחנו אנו אומרים שלדעת הרדב"ז בטלה קדושת עזרת נשים, וכנראה שהרדב"ז הבין שטעם החלת הקדושה לא היה משום סייג, אלא שכאשר הייתה עזרת הנשים בנויה על תילה רצופה למקדש ומשמשת לדברים שבקדושה - רצו לייקרה ולתת לה מעלה יתירה על הר הבית; אך משחרבה - חזרה למעמדה שמן התורה (וכך גם לגבי החיל). וראה נופך למדני שהוסיף לכך הרב רפפורט במאמרו.
ד. המסורת בדבר אבן השתייה
חידוש נוסף של הרדב"ז הוא, כאמור, ההסתמכות על מסורת לפיה הסלע שמתחת לכיפת הסלע - ה'צכרה' - היא אבן השתייה שבקודש הקודשים. הרדב"ז מקבל מסורת עמומה זו כעובדה מוצקת, והוא סומך עליה לגבי חישוב המקומות המותרים: אם ידוע מקום הארון, קל למתוח ממנו לכל רוח את שטח העזרה, שכן מרחק מקום הארון מארבעת כתלי העזרה ידוע כמעט בדיוק מתוך הנתונים שבמסכת מידות.
אמנם, בדברי אחרונים אחרים שדנו בעניין הכניסה להר הבית, מהם שהתגוררו בירושלים, מוצאים אנו שלא סמכו על מסורת זו. מהר"ח אלפנדרי, שהיה מגדולי ירושלים כמאתיים שנה אחרי הרדב"ז, כותב: [5]
וצריך להודיע בזמן הזה... אם מותרים אנו ליכנס תוך הר הבית... הר הבית הוא מחנה לוייה ולא נאסר בטמא מת... ומאחר שהוא כותל הר הבית [ר"ל: החומות שאנו רואים היום] למה אינן יכולין להתקרב... הר הבית רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח... הרי שיכולים להתקרב מצד דרום יותר מק"ע אמות, ומצד מזרח יותר על ע' אמות
ברור מדבריו אלה שסמך רק על הנתונים העולים מן המשנה, וכהבנת המהרי"ט ש"שני לו מן המזרח" היינו עד עזרת נשים. כך יצא לו שמן הדרום מותר להיכנס יותר מק"ע אמה (לעיל מצאנו קע"ג), ומן המזרח יותר מע' אמה (מחסרים מת"ק קפ"ז ועוד קל"ה, נשארו קע"ח אמה. יותר ממחציתן, דהיינו לפחות פ"ט, במזרח, פחות עשר לחיל, הרי ע"ט). אילו היה סומך על הקביעה לפיה ה'צכרה' היא מקום קודש   הקודשים - היו לו בדרום כפליים מק"ע אמה, שכן מרחק ה'צכ'רה' מהכותל הדרומי הוא למעלה מארבע מאות אמה!
יתר על כן, היו שהזכירו את המסורת שהביא הרדב"ז, וטענו שאין לסמוך עליה הלכה למעשה, כי המציאות הפיסית בהר השתנתה כשחרשו האויבים את ההיכל, ולא הייתה מסורת יהודית רצופה היכן מצויה אבן השתייה, ראה חצרות בית ה' לרב זלמן מנחם קורן שליט"א, עמ' 9 ואילך. אמנם, מחקרו של הרב קורן תומך בקביעה של הרדב"ז, ומספק לה אישוש טופוגרפי וארכיאולוגי מרשים, אך בכל זאת, עדיין לא נתבררו הדברים באופן סופי וחד-משמעי, וכידוע עד היום יש המחזיקים בסברות אחרות באשר למיקומם של קודש הקודשים והעזרות במתחם הר הבית.
ה. כיצד פוסקין?
הרב אריאל נוטה לסמוך הלכה למעשה על שני חידושיו של הרדב"ז: הן על קביעת מקום קודש הקודשים מעל ה'צכרה', והן על היתר הכניסה לעזרת נשים בזמן הזה. לעניות דעתי, אין נכון להורות כן אלא בצירוף יסודות נוספים. אמנם, סמכותו העצומה של הרדב"ז אינה צריכה לפנים, ואין היא עומדת כלל לדיון. גם סמכותו ההלכתית של הרשב"א, למשל, אינה מוטלת בספק, ואף על פי כן לא כל הוראה בשו"ת הרשב"א נפסקה והתקבלה להלכה, אלא רק מה שנפסק בשולחן ערוך ונושאי כליו, כלומר: מה שהתקבל להלכה על ידי הפוסקים שאחריו. ראינו שאחרונים חולקים על הרדב"ז בשני העניינים: המהרי"ט חולק בעניין הכניסה לחיל ולעזרת נשים בזמן הזה, ואחרונים אחרים לא סמכו על הקביעה שה'צכרה' היא מקום קודש הקדשים.
בגלל חומר עניין שילוח מחנות ומורא מקדש, דרוש שיקול הלכתי מקיף וזהיר. לעניות דעתי, עד שלא יתגלה בבירור מקום המקדש, יש להתיר את הכניסה רק למקומות ה"בטוחים" על פי נתוני המשנה, ללא הסתמכות על הנחות עובדתיות. אלא שבאשר למזרח, כיוון שמדובר על ספק איסור דרבנן של עזרת נשים - יש מקום לצרף את שיטת המהרי"ט לפיה השטח הפנוי מן העזרות והחיל הוא למעלה משבעים אמה, עם שיטת הרדב"ז לפיה אין בזמן הזה איסור כניסה לעזרת נשים (שלפי"ז גם לשיטת הרמב"ם והתוספות יום טוב מותר להיכנס לאותן שבעים אמה), ולפסוק כמ"ש מהר"ח אלפנדרי שבמזרח יש לנו כשבעים אמה מותרות [6].
ו. התרומה להבנת תשובת הרדב"ז
תרומה נכבדה תורמת החוברת להבנת דברי תשובתו של הרדב"ז. בהסבר מאיר עיניים ומשכנע מראה הרב אריאל כי הבנת המציאות המתוארת בתשובה אינה אפשרית ללא שני סוגי ידיעות:
הסוג הראשון הוא ידיעת הטופוגרפיה של ההר והמבנים המצויים בו כיום (רובם היו קיימים גם בזמן הרדב"ז). הכרת המבנים האלה, "הפתחים והעליות" שמסביב לרמה המוגבהת בהר הבית, מאפשרת להבין את דברי הרדב"ז, ולהיווכח שהוא מדבר על כניסה עמוקה לתוך שטח הר הבית.
הסוג השני הוא ידיעת אופן שימושו של הרדב"ז במונחים מסוימים, מונחים שלחלקם יש משמעות שונה בשפת הדיבור בתקופתו של הרדב"ז, מאשר בשפת המקורות. אחד הבולטים שבהם הוא המונח 'עזרה', שהרדב"ז משתמש בו גם במשמעות הרגילה, של עזרת ישראל, אך גם במשמעות של שטח הר הבית כולו, כי כך היה מקובל בזמנו לקרוא להר הבית, כפי שמוכיח הרב אריאל ממקורות נוספים.
להסבר התשובה מצורפים תצלומים וציורים מרהיבי עין, המוסיפים לקורא ממד חזותי. אמנם, גם אחרי הסבריו של הרב אריאל, נשארות שתי נקודות בתשובת הרדב"ז תמוהות. על אחת מהן עומד הרב אריאל בפירוש (עמ' ע"ז), והיא הקביעה המופיעה בתשובה: "וכל הבתים והעליות אשר בצד מזרח מותר להיכנס לשם, שהרי מכותל הר הבית המזרחי עד כותל העזרה המזרחי יש שי"ג אמה". שי"ג אמה הרי הן ת"ק פחות קפ"ז (אורך העזרה), ואם כן יוצא שהמרחק במערב הוא אפס, דבר שאינו מתקבל על הדעת, הן מצד לשון המשנה, והן מצד דברי הרדב"ז באשר לעליות שבצד מערב, ע"ש.
הרב אריאל מניח הנחה מסתברת, שנשמט כאן משפט מדברי הרדב"ז, וטיעונו הוא שמתוך שי"ג האמות הפנויות - הרוב הן לצד מזרח (ואולי נשמטה רק מלה אחת, וכצ"ל: שהרי מכותל הר הבית המזרחי עד כותל העזרה יש רוב שי"ג אמה).
נקודה תמוהה אחרת, שאינה נזכרת בחוברת, והיא עוד יותר קשה מהראשונה, נוגעת לדברי הרדב"ז אודות הכותל הדרומי. אחרי שהרדב"ז מסביר שהכותל הדרומי הקדמון הנראה לעינינו הוא בוודאי סוף העזרה, שהרי מדרום לו משתרע העמק (על כורחך ש'עזרה' זו היא הר הבית, ראה בסמוך), וקובע כי "סוף בנין הנקרא מדרש שלמה [=אלאקצא] לצד הדרום הוא סוף העזרה... והוא מכלל הר הבית, ועד היום בנוי כיפין על גבי כיפין" [= אורוות שלמה], כותב הרדב"ז:
מכל מקום למדנו כי הכותל ההוא בעצמו היה כותל העזרה, ואם כן צריך לשער, אם העליות אשר כנגד כותל זה לצד צפון רחוקים מכותל זה קל"ה אמה, אינם בכלל העזרה, ואני שיערתי שיש בין כותל זה של צד דרום עד הבתים והעליות אשר בנויות לצד צפון יותר מקל"ה אמה
השיעור של קל"ה הרי הוא רוחב העזרה, ולכאורה יוצא שהרדב"ז רואה בכותל הדרומי את כותל העזרה (במובנה הרגיל), אך דבר זה אינו מתיישב בשום אופן לא עם ההנחה שכיפת הסלע היא במקום קודש הקודשים, ולא עם דברי הרדב"ז הקודמים אודות הכותל הדרומי. ולית נגר ובר נגר דיפרקינה. ולכאורה גם כאן נפל שיבוש בהעתקה, וצריך לחקור אחר העתקות עתיקות של תשובת הרדב"ז.
ז. 'כיבוש' בזמן הזה
לעניות דעתנו, חבל שאחרי דיון יסודי ומעמיק בפרטי השאלה הסבוכה של זיהוי המקומות המותרים, חותם את החוברת פרק בשם "עלייה להר הבית ומצות 'כיבוש' - תמצית תשובה לשאלה", ובו פתאום הכל נעשה פשוט: מכיוון שהר הבית נמצא בפועל בשליטת נכרים - חלה עלינו מצוות כיבוש, וממילא מותר להיכנס להר הבית אפילו בטומאה - "אם נמנע ממנו להיטהר מסיבה כלשהי, ויש דחיפות בעלייה"(?) - כדי להפגין נוכחות ובכך "לכבוש" את ההר. בתחילת דברינו הבטחנו שלא ניכנס לשאלות פוליטיות, ואכן לא נעשה זאת. ברצוננו רק להעיר כי בעיה כל כך כבדת משקל, כהתרת איסור כרת משום צורך שעה של "כיבוש", אינה יכולה להיות מוכרעת בקלות: יש הבדל יסודי בין שאלות מלחמה ופיקוח נפש, שבהן הקווים האדומים וההגדרות ההלכתיות די ברורים, לבין מצב משונה כזה, שבו מעמדו של ההר, שהוא חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל, תלוי ברצונן ובהחלטתן של רשויות המדינה, כנסת, ממשלה, בית משפט, ואנחנו צריכים "לכבוש" אותו בעיקר מיד עצמנו.
בעניין נוכחותם של רבותינו זצ"ל על הר הבית ביום הכיבוש בכ"ח באייר תשכ"ז, שמעתי אז מפי מו"ר הרצי"ה זצ"ל כי הוכנס לשם בלא ידיעתו המוקדמת, על גבי ג'יפ צבאי, דרך שער האריות. מייד כשנודע לו שהם על הר הבית - ביקש שירדו מן ההר במהירות. רק בדיעבד ראה בכך חלק ממעשה הכיבוש, ועל יד הכותל הצהיר את הצהרתו המפורסמת, בשם כל ישראל: חזרנו הביתה, לא נזוז מכאן!

 


[1]    הכוונה לר' אברהם שער אריה ממנטובה, ולספרו על ענייני צורת הבית, ואינו בעל שלטי הגבורים על הרי"ף.
[2]     אין לטעות במה שכתב הר"ש בפירושו שם: "רובו מן הדרום - רובו של בנין בדרום ההר, שבדרום ההר היה רוב תשמיש העזרה" - שהר"ש חולק על הרמב"ם, וסובר שאין המשנה מדברת על השטח הפנוי שמחוץ לעזרה, אלא על העזרה עצמה, שרובה היה בדרום, שני לו במזרח וכו'. כבר הוכחנו במאמרנו ב'תחומין', ז', עמ' 498 הערה 2, שפירוש זה לא ייתכן, כי הוא מכיל סתירה פנימית, ועל כרחך כוונת הר"ש לבתים וללשכות ששימשו את העזרה מבחוץ. וראה לשון פירוש הרא"ש שם, ההולך בעקבות ר"ש.  
[3]     כך פירש רש"י ביומא טז.. לדעת הרמב"ם 'עשר אמות' שבמשנה הוא גובה החיל, ורוחבו אינו ידוע לנו. אך היות שקדושת החיל מדרבנן, יש מקום לסמוך על פירוש רש"י,   ולא לחוש לספק שלפי פירוש הרמב"ם.
[4]     'תשובות ופסקי מהרי"ט החדשים', מכון ירושלים תשל"ח, עמ' רס"ח.
[5]    דרך הקודש (נדפס בתוך הספר 'מגיד מראשית', קושטא ת"ע), דף ו..
[6]   ראה מאמרי בתחומין ז', עמ' 500, שבו סימנתי שטח "בטוח" בצפון-מזרח ההר. באופן עקרוני ניתן לסמן מסלול הליכה מותר משער המוגרבים עד שער השבטים. אמנם, המצב הרצוי הוא שמסלול כזה יהיה מסומן ומוגבל פיסית, כך שתימנע חריגה למקומות האסורים.    

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים