חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גליונות 1-7 >> גיליון 4 >> תשובה למכתבו של הרב זלמן קורן / יונתן אדלר
 
א. פתיחה
קודם כל, הנני רוצה להביע את רגשות הכבוד שאני רוחש לכבוד הרב זלמן מנחם קורן שליט"א, ולמחקריו ומאמריו הרבים שנתפרסמו בעשרות השנים האחרונות בעניין הר הבית והמקדש. רוחב ידיעותיו ומומחיותו בעניין הר הבית אינם נתונים לפקפוק.
ייתכן שקיצרתי במאמרי במקום שהייתי צריך להאריך, ולכן אשתדל כאן להרחיב את היריעה ולהשיב לטענותיו של הרב קורן .  
במאמרי, התייחסתי לארבע נקודות שעליהן מסתמכים הרבנים שפרסמו בזמן האחרון היתר לעלות להר הבית בזמננו:
א. אגרת של הרמב"ם המתאר, לכאורה, כיצד נכנס להר הבית והתפלל שם.
ב. שיטת הרדב"ז שקבע שהצכרה היא אבן השתייה, ועל סמך זה התיר את הכניסה לאזורים מסוימים בהר הבית.
ג. הסתמכות על חוקרים בני זמננו שגם לדעתם הצכרה היא אבן השתייה ומקום קודש הקודשים.
ד. הסתמכות על המשנה במידות (פ"ב מ"א) להתיר כניסה לאזורים מסוימים לכולי עלמא.
מכתבו של הרב קורן מתייחס לשני הנושאים האמצעיים. נראה ומכך שהרב קורן לא התייחס לנושאים א. ו ד., נראה שהרב שבע רצון מהמסקנות שהעליתי שם, ועל כך אני שמח. לפיכך, אנסה להשיב לרב קורן בשני הנושאים שבהם הקשה על דבריי.

ב. ההסתמכות על חקירות מדעיות לקביעת מקום אבן השתייה
הרב קורן כותב ש"זיהוי הצכרה עם אבן השתייה הוא דבר מקובל מן קדמת דנא", והביא ראיות מ"תעודות היסטוריות יהודיות ונכריות", מלפני תקופת הרדב"ז, וכתב אח"כ:
כי לא נחלק אדם (יהודי או נכרי) על דבריו של הרדב"ז עד ימיהם של החוקר האנגלי פרגוסון והחוקר הגרמני קונרד שיק
כפי שכתבתי במאמרי, אין לדברים אלה שום משמעות לעניין קביעת הלכה. לגבי תעודות יהודיות, חשוב להדגיש שמה שנקרא כאן 'קבלה' או 'מסורת' על מיקומה של אבן השתייה איננה 'קבלה' או 'מסורת' במובן ההלכתי של המילים. התעודות שהשאירו לנו תיירים שונים שביקרו בארץ ישראל בתקופות הקדומות אינן באות לקבוע הלכה אלא רק לתעד את מה שראו וחוו בביקוריהם. הדבר דומה ל'מסורת' יהודית על מקום קבורתם של חולדה הנביאה, שמואל הנביא, וכדומה, שאין להן כל השלכה הלכתית מעשית. וכן בנידון דידן אין לנו בתעודות אלו מסורת הלכתית באשר לקביעת אבן הצכרה כאבן השתייה. בנוסף לזה, אינני משוכנע בכלל שיש דיוק בדבריהם כאשר כתבו ש'טימפלו דומינו' הוא בית המקדש. אין בדברים אלה קביעה יותר מדויקת מאשר אם הייתי אומר היום שחרם א-שריף הוא מקום המקדש. אך כאמור, אין לכל זה נפקא מינא לעניין קביעת ההלכה.
וכן במה שהאריך הרב קורן להפריך את דעותיהם של החוקרים פרגוסון, שיק, דלמן, קאופמן, ושגיב - אכן לדבריו ערך 'מדעי', אבל - אין לדברים אלו כל השלכה הלכתית. במאמרי הזכרתי את דברי הרב קוק זצ"ל, (וייבדל לחיים) את דברי הרב שריה דבליצקי שליט"א ששללו הסתמכות על מחקר ארכיאולוגי בקביעת הלכה. גם הרב שלמה אבינר שליט"א האריך בנושא זה במאמר שכתב בעניין חידוש התכלת בימינו. [1] אצטט כאן כמה משפטים מדבריו שם:
יש להבחין בין הוכחה מדעית לבין הוכחה מדעית. בודאי שאי אפשר להכחיש מה שעינינו רואות. אי אפשר להכחיש את המוחש, ולומר שהירח אינו נראה אם נראה והשמש שקעה אם לא שקעה. אך יש הוכחות מדעיות שהן מלאות ספקות, כגון זיהויים ארכיאולוגיים למיניהם הבנויים השערה על גבי השערה, ורחוקים מאומדנא דמוכח. הוכחה מדעית צריכה להיות מוחלטת ולא תיאוריה... הגרי"ד אומר שבאופן כללי, כל זיהוי הינו מסופק באופן מהותי ואי אפשר לסמוך עליו. לאו דווקא זיהוי זה [של האדמו"ר מראדזין בענין חידוש התכלת] בגלל מציאותה של מסורת שלילית, אלא כל זיהוי בכלל עלול ביום מן הימים להתגלות כמוטעה, אף על פי שכרגע הוא נראה מאוד משכנע... חותם הספק טבוע על כל היגד מדעי. כל תיאוריה מדעית תקפה במצב העכשווי של ידיעותינו, אך יתכן שידיעה חדשה תהפוך הקערה על פיה 
ככלל, ארכיאולוגיה איננה מדע מוצק, ואין להביא ראיות ממה שלפעמים מסתמכים על מדעי הרפואה לקביעת ההלכה, שזה דבר הרבה יותר מוצק. ארשה לעצמי לתת דוגמה אחת לדבר, שהיא אמנם מצחיקה, אבל בוודאי מבטאת חולשה אנדמית לתיאוריות ארכיאולוגיות.
לפי הרבה מאוד ארכיאולוגים בימינו, דוד המלך ושלמה המלך לא היו ולא נבראו, ואינם אלא חלק מפולקלור עממי קדום. זאת, משום שלא נמצאה שום הוכחה מחוץ לתנ"ך שהם אכן היו, וכן לא נמצא אפילו חרס אחד מתקופתם בעיר דוד בירתם. לפני מספר שנים נמצאה בצפון הארץ טבלה עתיקה ועליה רשומות המילים 'בית דוד'. הארכיאולוגים התלהבו מהוכחה שאכן דוד באמת היה. לא עבר זמן רב עד שבאו חוקרים אחרים וטענו שאין לנקד את המילים 'בֵּית דָוִד', אלא 'בֵּית דוֹד', ולכן אין סיבה לשנות את התפיסה המקובלת שדוד מעולם לא היה. מיד קפצו אחרים וטענו שגם ניקוד זה אינו נכון, אלא הניקוד הנכון הוא 'בֵּית דוּד'.
כל זה נאמר על תיאוריות המבוססות על ממצאים חומריים בשטח. כל שכן בנידון דידן, בהר הבית, אשר מעולם לא נתקעה באדמת קודשו את חפירה ארכיאולוגית, וברוב התקופות אפילו סקירות שטח נאסרו לחוקרים על ידי הווקף המוסלמי (וכן המצב עד עצם ימינו).
כמעט כל הראיות של כל השיטות מתבססות על ממצאים מחוץ לשטח הר הבית. לכן, מבחינה הלכתית, ריבוי השיטות והתיאוריות בעניין מיקום העזרות וקודש הקודשים בהר הבית של ימינו, אינו אלא בגדר של השערות קלושות בלבד. ואשתומם כשעה חדא על הרב קורן, שכתב דברים אלה בעצמו לפני מספר חודשים במאמר בעיטורי כוהנים, [2] שם הוא כתב שאפשר לסמוך על התיאוריה 'המדעית' שסוברת שהצכרה היא אבן השתייה רק לאנשי הביטחון שעולים לשם לצורכי פיקוח נפש כדי להחמיר היכן שהדבר ניתן.
אבל ללא צירוף של פיקוח נפש בפועל, הדבר פשוט אצלי שאין הידיעות שבידינו מספיקות על מנת להורות להקל בדברים אלו
ועיין בהמשך דבריו שם שהאריך בנידון.
את הרשימה של חמש עשרה הדעות הידועות לי בעניין מיקום העזרות וקודש הקודשים בהר הבית הבאתי כדי להציג את ריבוי הדעות בנושא, ולהראות כמה רעועה תהיה כל קביעה הלכתית המסתמכת על אחת מהן. ורק כדי להינקות מהאשמותיו של הרב קורן כאילו הצגתי 'מצג שווא' כאשר "למעשה כמעט כל החוקרים שהביא הכותב קבעו שהצכרה היא אבן השתייה", הנני מוכרח לומר שהרב טועה: לכל אחת מחמש עשרה הדעות שהזכרתי יש שיטה ייחודית באשר למיקום העזרות והבניינים בהר הבית. רק חמישה מתוכם (הוליס, ווטסון, קונדר, הרב קורן, וריטמייר) סבורים שהצכרה היא אבן השתייה. כל השאר (וורן, פרגוסון, דֶה-ווֹג, ווינסון, דלמן, מומרט, שיק, הרב גורן, קאופמן, ושגיב) סבורים שאין הצכרה אבן השתייה. מתוך אלה, חמישה (שיק, מומרט, דלמן, ווינסון, והרב גורן) סבורים שהצכרה היא מקום המזבח, ועוד חמישה סבורים שמקום קודש הקודשים עמד לצפונו (דה-ווג, קאופמן) או לדרומו (פרגוסון, וורן, שגיב) של הצכרה.
ג. שיטת הרדב"ז
הגענו לשיטת הרדב"ז הקובע שמקום הצכרה הוא מקום קודש הקודשים מצד ההלכה, ועל סמך זה אפשר להיכנס להר הבית למקומות המותרים. כאן נשאלת השאלה האם שיטת הרדב"ז נתקבלה להלכה או לא. בעניין זה טען הרב קורן מספר טיעונים, כדי להוכיח שאכן דברי הרדב"ז נתקבלו להלכה. הרב קורן טען שלא מצאנו בדורות הקודמים מי שחלק על הרדב"ז חוץ מהספר דרך הקודש והספר עבודה תמה". וגם הם רק 'פקפקו' על הרדב"ז, ואין לפקפוקים דין 'מחלוקת' הלכתית.
לפי הבנת הרב קורן בספר דרך הקודש, הוא אפילו לא פקפק על הרדב"ז. ספר עבודה תמה אכן פקפק על הרדב"ז, אבל טענותיו נגד הרדב"ז תמוהות. נוסף לכך, סבור הרב קורן כי מהעובדה שהחתם סופר ורבי עקיבא איגר לא כתבו לחלוק על הרב קלישר בעניין הסתמכותו על הרדב"ז להלכה, משמע שהסכימו אִתו. כמו כן, לדעת הרב קורן אפשר להכריע ספק במחלוקת הפוסקים ע"פ 'רוב חכמה' כאשר החולקים אינם בני אותו דור, ולכן יש לפסוק כרדב"ז.
נשתדל לענות לכל טענותיו של הרב קורן אחת אחת:
לא מצאתי מי שהסכים לחידושו של הרדב"ז מאז שכתב את תשובתו עד כשלוש מאות שנה אחר כך כאשר אימץ הרב קלישר את דעתו בספרו דרישת ציון. [3] וכך הציג את הדברים הרב שפירא בספר הר הקודש: [4]
אמנם האחד המיוחד שכתב דבריו להלכה ותפס במוחלט כי זאת היא אבן השתייה בלי שום ספק הוא הרדב"ז
  ועיין עוד שם, [5] ממה שהביא מספר אחרונים שחלקו על קביעתו של הרדב"ז, ונזכירם כאן בקצרה: המהר"ם חגיז [6] שסבר שבית קודש הקודשים והעזרות היו בחלק הדרומי של הר הבית, היכן שעומד היום מסגד אל-אקצא. הרד"ק, [7] שכתב שהנוכרים מעולם לא בנו שום בניין על מקום המקדש. וכן ספר עמק המלך [8] שכתב:
כי הארי ז"ל אמר דברים שאין להעלותם בכתב למה המקום הקדוש פנוי בלא בנין
בסוף דבריו שם בהר הקודש, כתב המחבר:
'ואם הרדב"ז העיד עליו באופן ברור מבלי ספק שזה אבן השתייה, אנו סומכין עליו להחמיר ולא להקל [9]
כל אלה הם נוסף לבעל דרך הקודש וספר עבודה תמה כפי שהזכיר הרב קורן, שחלקו על שיטת הרדב"ז. וכן בדורנו הכריעו המנחת יצחק, [10] הציץ אליעזר [11] והיביע אומר, [12] נגד הרדב"ז כשיטת כל הני רבוותא. וכן הכריע הרב גורן נגדו בספרו הר הבית. [13] וכן, מאז שהותרה כניסת לא-מוסלמים לשערי הר הבית לפני כמאה וחמישים שנה - כל גדולי הדורות שמימהם כולנו שותים - אשכנזים וספרדים, חרדים וציונים, כולל הרבנות הראשית לדורותיה מאז ייסודה בידי הרב קוק - כולם אסרו את הכניסה להר הבית ולא סמכו על ההיתר הפשוט של הרדב"ז. [14]
ועיין במאמרו של הרב קורן בעיטורי כוהנים, "תזכיר בענין עמדת הרבנות הראשית לדורותיה בשאלת הר הבית" [15] שהביא "הודעה ואזהרה" שפרסמו ביחד חמישים ושלושה רבנים בשנת תשכ"ז, ביניהם הרבנים הראשיים דאז הרב אונטרמן והרב ניסים, הרב צבי יהודה קוק, הרב ש"ז אויערבאך, הרב שאול ישראלי, וייבדלו לחיים הרב אליעזר וולדינברג, הרב י.ש. אלישיב והרב עובדיה יוסף. ובהודעה זו נכתב בפירוש:
אשר מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר בית כולו, פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה. זאת ועוד, ברבות הימים נעלם מאתנו המקום המדויק של המקדש, וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקודש הקודשים, ואז יוכשל באיסור חמור של כרת ח"ו
אינני שולט בכל הספרות התורנית הענקית שנכתבה במשך ארבע מאות וחמישים שנה מאז תקופת הרדב"ז, 'ולא ראינו אינה ראיה'. אך עם זאת, לא מצאתי בכל מאמרי הרבנים שבאו בזמן האחרון להתיר את הכניסה להר הבית הוכחה אחת שהרדב"ז אינו דעת יחיד בנושא. הנני מבקש, אנא מכם, הביאו פוסק אחד מארבע מאות וחמישים שנה האחרונות, שפסק כרדב"ז הלכה למעשה להתיר עלייה להר הבית. ונראה לי, שלא בכדי; הרב קורן במכתבו הצליח לגייס רק את הרב קלישר לצִדו בנידון, ואף לא פוסק אחר- לא לפניו ולא לאחריו.
אמנם גם אם אני טועה בכל זה, ויש רשימה ארוכה של אחרונים שאכן פסקו נגד כל הפוסקים שהזכרתי, וכשיטת הרדב"ז, בסופו של דבר נשארנו בספק פלוגתא דרבוותא. וכאן אין לנו מנוס מלהכריע לחומרא בספק דאורייתא זה.
הביטוי 'אין ספק מוציא מידי ודאי' בהוראתו לגבי מחלוקת בפוסקים מתייחס למקרה שפוסק אחד פסק דין מסוים, ופוסק שני מסתפק בדבר אם לפסוק כפוסק הראשון אם לאו. [16] אולם כאן, בעל דרך הקודש ובעל עבודה תמה חלקו על קביעת הרדב"ז שאפשר לסמוך על   הקביעה שלו שהצכרה היא אבן השתייה. לדעתם, ודאי שאסור לסמוך על קביעה זו, ולכן איננו יודעים היום היכן נמצאת אבן השתייה. הם לא נשארו בספק אם הצכרה היא אבן השתייה בוודאות, אלא פסקו בוודאות שידיעתנו במיקומו של אבן השתייה נשארת בספק.
הרב קורן כתב שמחבר השו"ת ציץ אליעזר "שגה בהבנת דברי ספר דרך הקודש", ובמקום זה חידש פירוש מחודש לדברי דרך הקודש, ולפיו אין כאן כל מחלוקת על פסק הרדב"ז. אמנם לא רק על הבנת הציץ אליעזר חולק הרב קורן בזה, אלא גם על החיד"א בברכי יוסף [17], והשערי תשובה [18] שהביאו להדיא את ספר דרך הקודש כחולק על הרדב"ז בעניין זה.
הנני מוכרח להודות בעניין זה שאני הדל לא הבנתי כלל את דברי הרב קורן. במשפט אחד כותב הרב קורן שהעבודה תמה: "בא לפקפק בדבריו של הרדב"ז מבלי ראיה נגדו". במשפט שאחרי זה, כותב הרב קורן ש"העבודה תמה העלה טענה כבדת משקל אשר בהחלט יש צורך לדון בה". (לפני עשרים וחמש שנה, כתב הרב קורן באותו עניין "טענות קשות אלו חוסמות למעשה כל אפשרות של בירור מעשי בשאלת מקום המזבח וגבולות העזרה.") [19] אחר כך, בסופו של אותו משפט, תמה הרב קורן על עצם קושיית ה'עבודה תמה' מפני שלא ייתכן להקשות קושיה כל כך חזקה על הרדב"ז שוודאי היה "אדם אחראי וידע על מה הוא מדבר ועל סמך מה הוא מדבר." ואין לי מה לענות אלא שזוהי דרכה של תורה - להעלות טענות קשות ולהקשות קושיות חזקות!
אין נראה לי כלל שאפשר לדייק מאי התייחסותם של רבי עקיבא איגר והחתם סופר לסברת הרב קלישר - שהם אכן מסכימים אִתו. בכלל, דיוקים מסוג זה הִנם חלשים ומפוקפקים מטבעם, כל שכן כאן שלא ידוע לנו שהרב קלישר בכלל שאל אותם לגבי נקודה זו ספציפית, ובאמת החתם סופר ורע"א לא התייחסו לכל הנקודות שהעלה הרב קלישר בספרו 'דרישת ציון' שיצא לאור רק לאחר פטירתם. ואם נרצה לדייק מדבריהם, נראה לעניות דעתי שאפשר לדייק שדעתם הפוכה; שהרי במכתב שכתב החתם סופר לרבי עקיבא איגר, ומובא בספר 'דרישת ציון', [20] כתב לו שהמושל המוסלמי של ירושלים אינו מרשה לכל מי שאינו מוסלמי להתקרב לכיפת הסלע מפני שהם אומרים ששם נמצאת אבן השתייה. ומדתלה הדבר בדברי המוסלמים ולא כתב שזו היא האמת גם לפי מסורתנו ודתנו, משמע דלא סבירא ליה הכי.
אינני יודע מניין לרב קורן שכל מחלוקת בפוסקים אפשר להכריע על פי רוב חכמה כאשר אותם פוסקים אינם מאותו דור. ודאי שדבריו נכונים אם היה אמורא חולק על תנא, אחד מהגאונים חולק על אמורא, או אחרון חולק על ראשון, מה שאין כן בתוך אותה תקופה. וכל ספרי הפוסקים האחרונים יוכיחו שאיננו פוסקים על פי 'רוב חכמה' כל פעם שיש מחלוקת בין אחרונים מדורות שונים. ובעניין זה עצמו, מדברי הברכי יוסף [21] והשערי תשובה [22] שהביאו את דרך הקודש כבר פלוגתא של הרדב"ז בעניין זה, משמע שהם סבורים שרשאי הוא לחלוק על הרדב"ז בזה.
ואפילו אם היה בידינו להכריע שהרדב"ז אכן נחשב כ'גדול בחכמה' מול כל החולקים עליו, עיין בדברי הש"ך בקיצור בהנהגת הוראות איסור והיתר [23] שכתב:
שני ת"ח שחולקים זה עם זה בטומאה וטהרה או באיסור והיתר אם הוא דבר תורה הלך אחר המחמיר אפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובמנין

[1]   עיטורי כהנים, גיליון 174, דף 36.
[2]   הרב ז"מ, 'תזכיר בענין עמדת הרבנות הראשית לדורותיה בשאלת הר הבית', עיטורי כהנים 201, עמ' 28.
[3]   הרב צ"ה קלישר, דרישת ציון, ירושלים תרע"ט, דף ל"ז עמ' ב, ודף מה עמוד א, והביא שם שהגר"א מגריידיץ, שהיה מבני דורו של הרב קלישר, ג"כ הסכים לדבריו.
[4]   הרב מ"נ שפירא, הר הקודש, ירושלים תשל"א, עמוד קמ"ז.
[5]   שם, עמודים קנ"ה - קנ"ו.
[6]   מהר"ם חגיז, פרשת אלה מסעי, עמודים י"ד-כ"ב.
[7]   רד"ק, פירוש על ישעיה ס"ד, י.
[8]   ספר עמק המלך, בהקדמה כ"ט.
[9]   הר הקודש, עמוד קנ"ו. ונראה שמסיבה זו נכון שאנשי הביטחון המוכרחים לעלות להר הבית יזהרו מלהיכנס למקומות האסורים לפי הרדב"ז כדי לחוש לחומרא לדבריו, וכדברי הרב קורן במאמרו בעיטורי כוהנים גיליון 201 עמוד 28.
[10]   שו"ת מנחת יצחק, ירושלים תשל"ב, חלק ה', סימן א', עמודים ב'-ג'.
[11]   שו"ת ציץ אליעזר, ירושלים תש"ל, חלק י', סימן א', עמוד כ"ג.
[12]   שו"ת יביע אומר, ירושלים תשכ"ט, חלק ה' יו"ד, סימן כ"ו, עמוד רמ"ט.
[13]   הרב ש' גורן, הר הבית, ירושלים תשנ"ב, עמודים רכ"ט - רנ"ח.
[14]   ואם ישאל השואל למה כל גדולי התורה בני דורו של הרדב"ז לא קמו לחלוק עליו, נראה שכבר היו מקרים בהם חכם אחד פסק פסיקה כל כך מחודשת וחריגה שפשוט לא טרחו הפוסקים לחלוק עליו בכתב. דוגמה לכך בפסיקת הריעב"ץ (בשאילת יעב"ץ ב', סימן ט"ו) להתיר פילגש, תמיכתו בהתלהבות בחידוש מנהג קדום זה, והמלצתו לתלמידי חכמים שיצרם תוקפם, וכן למי שאשתו עקרה, כדי שיוכל להמשיך ולחיות עם אשתו, ומאידך להוליד בנים עם פילגשו. כמובן שהריעב"ץ היה דעת יחיד בדבר, ודעתו הייתה כל כך חריגה שחכמי אשכנז בדורו לא ראו צורך להשיב על דבריו (עיין בעיטורי כהנים גליון 143, בעמוד 16, בתשובה של הרב שלמה אבינר בנושא).
[15]   ראה לעיל הערה 2.
[16]   עיין הרב ל' רבינוביץ, מעדני השולחן - הלכות תערובות , ירושלים תשמ"ו,עמוד קפ"ד אות ה'.
[17]   ברכי יוסף, או"ח סימן תקס"א, אות ג'.
[18]   שערי תשובה, או"ח סימן תקס"א, אות ה'.
[19]   הרב ז"מ קורן, חצרות בית ה', שם עולם, קרית ארבע תשל"ז, עמ' 217.
[20]   דרישת ציון, דף ל"ג, עמוד ב'.
[21]   ברכי יוסף, או"ח סימן תקס"א, אות ג'.
[22]   שערי תשובה, או"ח סימן תקס"א, אות ה'.
[23]   המודפס בסוף סימן רמ"ב בשולחן ערוך יורה דעה, שם באות ב'.
לייבסיטי - בניית אתרים