חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
א. קבלתי ממערכת מעלין בקודש את מאמרו של ר' יונתן אדלר , העומד להתפרסם בגליון הקרוב של כתב העת, וקשה לומר שאני מאושר מן העניין. מצד אחד אני מתנגד נחרצות לדרכם של המדמים "לכבוש" את הר הבית במנעליהם ובאבק שברגליהם כיום, ואשר על כן לכאורה צריך אני להיות מרוצה מכך שקם מי שמנסה לשמוט מתחת רגליהם את מפת הגבולות אשר עליה הם מתבססים. אך מאידך גיסא חייב אני להבהיר כי לדעתי, הדברים שביקש ר' יונתן אדלר לפרסם רחוקים מאוד מן האמת. ואם באתי ללמד עליו זכות, עדיין צריך אני לומר שהדברים מבוססים על כל פנים על שגגה גדולה בהבנת כל העניין. (תחילת השגגה היא כפי הנראה בדברי חכם אחד בן זמננו שטעה בהבנת דברי מחבר אחר מלפני כמאתיים שנה, ודימה שמצא מי שחלק על הרדב"ז. למרבה הפלא, במאמרו של ר' יונתן אדלר הפך אותו יחיד מלפני מאתיים שנה, לדעה של רוב הפוסקים במשך מאות שנים, ולזה קשה למצוא צידוק אפילו על פי אותה טעות של אותו מחבר חשוב).
ב. לגוף העניין, זיהוי הצכרה עם אבן השתייה הוא דבר מקובל מן קדמת דנא. הראשון שאנו יכולים לנקוב בשמו, אשר הזכיר את הבניין שעל הצכרה וזיהה אותו כעומד על מקום המקדש, הוא רבי בנימין מטודילא (שביקר בארץ בשנים ד'תתקכ"ה - ד'תתקל"ג), והוא קבע במפורש כי "טימפלו דומינו" [1] הוא בית המקדש. בדעה זו החזיק גם רבי פתחיה מרגנשבורג, שהיה תלמיד ר"ת ואחיו של רבי יצחק הלבן ושל רבי נחמן מרגנשבורג מבעלי התוספות (ביקר בארץ בשנת ד'תתק"מ), ואשר מסעו הנקרא "סיבוב רבי פתחיה" הועתק על ידי רבי יהודה החסיד. אך לאמיתו של דבר קיימות תעודות היסטוריות יהודיות ונוכריות המזהות את הצכרה עם אבן השתייה, כבר מתחילת התקופה המוסלמית (כלומר מאות שנים לפני רבי בנימין מטודילה, ורבי פתחיה מרגנשבורג).
תעודה חשובה העוסקת בעניין היא מדרש הנקרא: נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי, אשר בו מפורש:
המלך השני שיעמוד לישמעאל יהיה אוהב ישראל וגודר פרצות היכל, ועושה לו השתחויה על אבן השתייה
זמנו האמיתי של ספר זה אמנם אינו ברור, ויש מקום לפקפק בשאלה אם מדובר במדרש ממש, והוא לא נזכר (על כל פנים בשם זה) בדברי הראשונים, אך אין כל ספק שמדובר בספר עתיק מאוד. [2] ומלבדו קיימות עוד תעודות מן הגניזה הקהירית, אשר מסופר בהן במפורש על יהודים שהראו לעומר את אבן השתייה. (לדברים אלו יש גם מקבילות בדברי סופרים מוסלמים, וכן בדבריו של ההיסטוריון הארמני סיביוס שהיה בן התקופה. יש כמובן מקום לדון האם יש להן על כל פנים ערך של עדות נוכרי המסיח לפי תומו).
אמנם תעודות הגניזה הקדומות הללו אינן קשורות לשמו של חכם בעל שם ידוע, ובזה אפשר שהן נופלות במעט מחשיבותן לעומת דברי רבי בנימין מטודילה ורבי פתחיה מרגנשבורג. וכבר הארכתי בכל זה בספרי חצרות בית ה' עמ' 94-97. אלא שהרדב"ז לבדו כתב על הדברים בתשובות הלכתיות הנוגעות לכיוון התפילה ולכניסה לשטח הר הבית, ולא רק בתיאור של מבקר או מוסר שנות דור ודור, כפי שעשו הקודמים לו, והוא קבע במפורש, "כי הדבר ברור [3] שתחת הכפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקראת אצלם אלסכרא", ובזה יש לו יתרון מן ההיבט ההלכתי. ומבדיקת כל התעודות ניתן לקבוע בוודאות כי לא נחלק אדם (יהודי או נוכרי) על דבריו של הרדב"ז, עד ימיהם של החוקר האנגלי פרגוסון והחוקר הגרמני קונרד שיק. וגם אחרי דבריהם המשיכו רוב החוקרים לאחוז בדעת הרדב"ז והקודמים לו שהצכרה היא אבן השתייה. [4]
ג. אמנם היה מחבר אחד אשר חי כמאתיים שנה אחרי הרדב"ז אשר דיבר בעניין, ואשר אחד מחכמי הדור הבין כי אותו מחבר מפקפק בדברי הרדב"ז. מתוך כך ביקש אותו חכם מחכמי הדור, לראות בו מעין חולק על הרדב"ז, (אני נוקט בלשון: "מעין חולק", כי על פי דין, המפקפק עדיין אינו זכאי לשם "חולק"), אך המדקדק בגוף הדברים יראה שאין זו הכוונה כלל, ואין כאן כל פקפוק בזיהויו של הרדב"ז.
מחבר זה הוא רבי חיים אלפנדרי, שספרו, דרך הקודש, נדפס בקושטא בשנת ת"ע, וכך כתב בספרו:
והנה היום לא ידענו מציאות אבן השתייה הזאת כיצד היא עומדת, כי הגויים פיהם דבר שוא, זה אומר בכה שהיא גבוה מן הארץ ותלויה באויר, וזה הפך התלמוד, עד ישקיף וירא ה' משמים תתגלה מלכותו עלינו
וחכם אחד הבין שיש כאן פקפוק בדבר זיהוי אבן השתייה, וכאילו כתב ר' חיים אלפנדרי אודות אבן השתייה כי "לא ידענו היכן היא עומדת", וזה הפך הכתוב בדבריו, שמהם נראה שלא היה לו כל ספק שהצכרה היא אבן השתייה, אלא שהוא השתומם משום שהנוכרים אומרים שהיא תלויה באויר, וזה סותר את דברי התלמוד.
ואמנם הוא רמז לכך שייתכן והנוכרים משקרים (וכפי שכתב עליהם במפורש: "אשר פיהם דבר שוא"), אך כפי הנראה סבר כי בדבר הנראה לעין בפרסום, יש להתייחס לדברי הנוכרים במידה ידועה של רצינות, ואם אכן האבן אשר בכיפת הסלע עומדת באויר, יש תימה בדבר, וקשה להבין כיצד עומדת האבן באויר, בניגוד למבואר בתלמוד. מובן שכיום אנו יודעים היום בבירור שאין כאן קושי כלל, וההנחה שרמז לה בדרך הקודש כי הישמעאלים "פיהם דיבר שוא", מוכחת בעליל.
ומכל מקום על פי כללי הפוסקים, גם אם באמת היה בעל דרך הקדש, מפקפק בעצם הזיהוי של הצכרה בתור אבן השתייה (וגם אם באמת היה ספק שמא האבן מרחפת באויר), עדיין אין לפקפוק כזה תורת מחלוקת, ואין ספקו מוציא מידי קביעת הרדב"ז הוודאית.
ד. מי שבאמת פקפק בהנחה כי הצכרה היא אבן השתייה, הוא מחבר לא מפורסם בשם ר' חיים נאטנזון, שהוציא לאור באלטונה בשנת תרל"ב ספר בשם 'עבודה תמה'. ספר זה יצא כנגד הספר 'דרישת ציון' של הרב צבי הירש קלישר, והוא ניסה בספרו להפריך את קביעתו של הרב קלישר שניתן כיום לבנות מזבח ולחדש את עבודת הקרבנות, ועסק בכל הנקודות שעסק בהן הרב קלישר.
הרב קלישר עסק מטבע הדברים בהיבטים שונים הנוגעים לחידוש הקרבנות, הן בהיבט העקרוני של בניית מקדש קודם ביאת המשיח, והן בפרטים ההלכתיים השונים, כגון קדושת המקום אחר החורבן, דין טומאה בציבור, האפשרות לייצר בגדי כהונה, האפשרות לסמוך על ייחוסי כהונה ועוד; ובכל הפרטים האלה עסק הרב קלישר במשא ומתן עם גדולי הדור. מובן שגם שאלת מקום המזבח העסיקה את הרב קלישר, והוא אכן היה מוכן להסתמך בנושא זה על קביעתו של הרדב"ז.
על ספרו של הרב קלישר השיג ר' חיים נאטנזון, ובין שאר דבריו כתב בספר עבודה תמה (בקונטרס נעילת שערים עמ' קיא-קיב) שעל מנת לסמוך הלכה למעשה על זיהוי אבן השתייה, צריך עדות ברורה איש מפי איש שיעידו על האבן שהיא אבן השתייה, ועדות כזו אינה קיימת, שהרי יהודים לא נכנסו לשם, ועל כן אין לסמוך על הדבר הלכה למעשה. אך באמת גם פקפוק מסוג זה אינו נחשב (על פי כללי הפוסקים) למחלוקת של ממש, וזאת משום שמדובר במחבר שבא לפקפק בדבריו של הרדב"ז מבלי ראיה נגדו, ועדיין דבריו הם בגדר של ספק שאינו מוציא מידי ודאי.
יש להוסיף ולהדגיש כי אף על פי שבעל הספר עבודה תמה העלה טענה כבדת משקל אשר בהחלט יש צורך לדון בה (ועיין כל כך בספרי 'חצרות בית ה' ', בתחילת המבוא לחקר הר הבית על פי ההלכה), מכל מקום ההקשר של הדברים בספר עבודה תמה, שהוא למעשה קריאת תיגר על קביעתו ההלכתית של הרדב"ז, נראה תמוה. הרדב"ז אמנם לא דיבר על חידוש הקרבנות, אך סמך על הזיהוי הלכה למעשה לעניין כניסה למקום. אמנם הרשות נתונה עד גבול מסוים להביא ראיות נגדו ולחלוק על דבריו, וייתכן שעל פי ראיה ראויה, הרשות נתונה לר' חיים נאטנזון לחלוק על דברי הרדב"ז; אבל בוודאי אין הרשות נתונה לשאול האם הרדב"ז היה אדם אחראי וידע על מה הוא מדבר, ועל סמך מה הוא מדבר. וחזקה על הרדב"ז שלא קבע את מה שקבע אלא אחרי שמנקודת מבטו היו לכך סימוכין מספיקים, ואין רשות להטיח בו האשמות כאילו פסק הלכה על סמך פנטזיות ערביות, מבלי להבין שעל פי דין אי אפשר לסמוך על דברים שכאלו, ומשום כך לבטל את דבריו. ואילו כתב הרדב"ז: "נראה לי כי אבן השתייה היא תחת הכיפה הנקראת אצלם אלסכרא", החרשתי. אבל קריאת תיגר על דברים שהרדב"ז כתב עליהם: "כי הדבר ברור... בלי ספק", מבלי ראיה כלשהי נגד דבריו, נראית חריגה מוזרה מאוד מדרכי הפוסקים לדורותיהם.
לאחר עיון ובדיקה בספר עבודה תמה ובספר דרישת ציון נראין הדברים, שמעיני הרב נאטנזון נתעלמה העובדה שמדובר בקביעה הלכתית של הרדב"ז, והיה נדמה לו שהרב קלישר החליט מדעתו כי ניתן לסמוך על זיהוי הצכרה כאבן השתייה משום ש"רבים אומרים" שהיא אבן השתייה (הביטוי "רבים אומרים" נמצא גם בספר דרישת ציון וגם בספר עבודה תמה בציטוט מדרישת ציון); וכנגד קביעה הלכתית זו, שייחס אותה לרב קלישר, טען הרב נאטנזון מה שטען, ולא העלה כלל על דעתו עם מי באמת יש לו עסק, וכי הרדב"ז הוא זה שקבע להלכה כי הדבר ברור בלי ספק.
ועוד יש לציין כי כאמור הרב קלישר התכתב בעניין עם גדולי הדור, ותשובותיהם של רבי עקיבא איגר ושל החתם סופר, והמשא ומתן שהיה להם אִתו התפרסמו, ומדבריהם נראה שדווקא בשאלת זיהוי אבן השתייה הסכימו עם הרב קלישר, אבל הם דנו בשאלות אחרות הקשורות לקביעה זו עצמה, כגון האפשרות לקבוע בדייקנות את שיעור האמה, על מנת לקבוע על פי מדידות (מאבן השתייה), את מקום המזבח וגודלו.
ה. ר' יונתן אדלר כתב, שאין זה נכון לומר שרוב הפוסקים הסכימו לרדב"ז, וכי ההפך הוא הנכון. ובדבריו תמוהים בעיניי, כי גם אם באמת נמצאו כמה מחברים שיש לתלות בדבריהם דעה חולקת, עדיין אין הם רוב הפוסקים.
והגאון בעל ציץ אליעזר שליט"א, שהוא היה זה ששגה בהבנת דברי הספר דרך הקודש, נזהר בלשונו, ואחרי שהביא את דברי הרדב"ז כתב: "אבל אחרים חולקים על ההנחה הזאת, כידוע, ולדוגמה יעוין בקו' דרך הקודש שכותב בסופו, וז"ל: "והנה היום לא ידענו מציאות אבן השתיה הזאת כיצד היא עומדת כי הגוים פיהם דיבר שוא זה אומר בכה שהיא גבוה מן הארץ ותלויה באויר וזה הפך התלמוד עד ישקיף וירא ה' משמים תגלה ותראה מלכותו עלינו' עיי"ש, כן יעוין בספר עבודה תמה בנעילת שערים שמתמה וכו'". ולא כתב כי: רבים חולקים, רק כתב: "אבל אחרים חולקים", כי ידע את האמת, וכי אחרים שחולקים הם בהחלט המעטים גם לפי דעתו של בעל הציץ אליעזר.
גם הציטוט של ר' יונתן אדלר מדברי הרי"ד - "הנוכל לשקול בפלס הרים" - שמכוחו ביקש לקבוע שאי אפשר להכריע כרדב"ז נגד הרבים החולקים עליו, ולומר שהוא גדול מן החולקים אינו שייך לעניין כלל. ולמעשה, בדרך בה מוצגים דברי הרי"ד יש עירעור על דרכי הפסיקה המקובלות, ועל מסורת הפסיקה בכל ארבעת חלקי השו"ע.
הרי"ד דן ביכולת ההכרעה שלו במחלוקת שבין בעלי התוספות לבין הרמב"ם בשאלת פסול מים שאובים למקווה, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן בלבד, על פי גדלותם של האנשים. והוא קובע שאין יכולת לקבוע שבעלי התוספות גדולים מן הרמב"ם או שהרמב"ם גדול מבעלי התוספות, ועל כן אין אפשרות להכריע ביניהם על פי גדולת אחד מהם (ואכן זו באמת העמדה המקובלת על כל גדולי הפוסקים ביחס למחלוקות ראשונים מסוג זה).
אך בשום אופן אי אפשר להסכים להנחה שהדברים שכתב הרי"ד אמורים לגבי כל מחלוקת שנחלקו בה שני חכמים מדורות שונים. וכל מי שעוסק בהלכה ויודע את גדולתו של הרדב"ז והמשקל שיש לו בדברי הפוסקים, יודע היטב כי משקלו רב ממשקלו של רבי חיים אלפנדרי, שחי כמאתיים שנה אחריו, ולא נתפרסמו דבריו בין הפוסקים, וודאי לא ראינו שנהגו הבאים אחריו כלפיו כפי שנהגו כלפי הרדב"ז, שרבים ביטלו דעתם מפניו; וברור לגמרי שאין דברי הרי"ד שוללים את האפשרות להכריע שהרדב"ז באמת גדול מרבי חיים אלפנדרי. וודאי שהדברים נראים מגוחכים כאשר מנסים להעמיד את ר' חיים נאטנזון מאלטונא (משנת תרל"ב) כבר פלוגתא עם הרדב"ז, ולומר כי לא נוכל לשקול בפלס הרים, ולהכריע מי גדול ממי, כאשר בפועל ניתן לומר כי ר' חיים נאטנזון מאלטונא גם לא נחשב בר פלוגתא נגד גדולי דורו הגרע"א והחת"ס, שמדבריהם משמע שהסכימו לדברי הרב קלישר בשאלת זיהוי הצכרה עם אבן השתייה.
ועוד יש להדגיש כי הרי"ד שם באמת היה מוכן להכריע במחלוקת הרמב"ם ובעלי התוספות על פי ראיות, והוא הוכיח בראיות מי מן השניים צודק, אך זאת אחרי ההתנצלות שהיתרון שלו הוא משום היותו בזה כננס העומד על גבי הענקים, והוא רק שלל שם את היכולת להכריע בין הקדמונים שלא בדרך הראיות, אלא על פי הכרעה שאחד מהם גדול מן השני (וזאת כפי הנראה בניגוד למה שסבר זה שהפנה לרי"ד את שאלתו, ואשר תשובת הרי"ד נועדה להשיב על דבריו), כך שגם הוא למעשה לא סגר את הדלת בפני יכולת הכרעה על פי ראיות בנידון דידן, אלא להפך. ולפי דעתו, באמת גם אם קיימת מחלוקת בין הגדולים שאין יכולת להכריע ביניהם על פי גדולתם, יש כוח ביד החכמים הקטנים מהם להכריע על פי ראיות מי משני הגדולים צודק, וכפי שמצינו שהאמוראים מכריעים בסברא במחלוקת תנאים. ואשר על כן בנידון דידן, גם אילו חלקו המהרי"ט או הב"י על הרדב"ז, עדיין סבור אני כי היכולת להכריע כדעת הרדב"ז היא אמנם שרירה וקיימת גם לדעת הרי"ד.
ו. דבריו של ר' יונתן אדלר שהחולקים על הרדב"ז היו מרי דאתרא כאן בארץ ישראל במשך מאות שנים, אינם תואמים את המציאות. ר' חיים נאטנזון חי באלטונה, ורבי חיים אלפנדרי אמנם מכונה על ידי החיד"א בתואר: "מופת הדור", אך איני יודע על סמך מה קבע ר' יונתן אדלר שהוא לבדו 'היו' מרי דארעא בארץ הקודש במשך מאות שנים. (וזאת כמובן אף לפי טעותם של אלו שסברו שהוא חלק על הרדב"ז).
ז. בפרק 'חוקרים בני זמננו', מציג ר' יונתן אדלר בפתיחת הדברים רשימה, שעל פיה יכול הקורא להתרשם כאילו באמת קיימות חמש עשרה שיטות בדבר זיהוי מקום קודש הקודשים (והוא גם כתב שקשה למצא נושא ארכיאולוגי שהדעות רבו בו כל כך). והואיל וקביעה זו אינה משקפת את המציאות, וכפי שיבואר להלן, הנני חוזר בזה על הדברים שציינתי תחילה (בסעיף א). כי מבדיקת כל התעודות ניתן לקבוע בוודאות כי לא נחלק אדם (יהודי או נוכרי) על דבריו של הרדב"ז, עד ימיהם של החוקר האנגלי פרגוסון והחוקר הגרמני קונרד שיק. וגם אחרי דבריהם, המשיכו רוב החוקרים לאחוז בדעת הרדב"ז והקודמים לו שהצכרה היא אבן השתייה.
מנקודת מבטי, לא ריבוי החוקרים או מיעוטם הוא המכריע, ואם יש מקום להתייחס אליהם, הרי יש כמובן להתייחס לעצם דבריהם, שעל דרך כלל הם באמת בנויים על סברא, ולזה כשלעצמו יש כמובן ערך הלכתי. אך צריך שיקול דעת תורני ביחס למשקל כל סברא וסברא, והארכתי בזה במבוא לספרי חצרות בית ה', שלמעשה נועד כולו לקבוע איזה משקל הלכתי יש לייחס לממצא ארכיאולוגי מסוים; כיצד יש להתייחס לטופוגרפיה של השטח כיום; מה ניתן ללמוד ממנה בעניין זיהוי מקום העזרה; ממתי יש לתעודות נוכריות משקל של נוכרי מסיח לפי תומו, וכיו"ב, וזאת על פי הדרך שהתייחסו ראשונים ואחרונים לסוגיות שיש להן נגיעה לעניין. אך הואיל ור' יונתן אדלר בחר להציג רשימת חוקרים, מוצא אני לנכון להתייחס אל הרשימה, וזאת מתוך הנחה מוצדקת, שאומן לא מרע אומנותו, וחזקה על איש מקצוע, שגם אם אין הוא יכול לתת לראיותיו משקל ראוי על פי דעת תורה, מכל מקום דעת בני אדם וסברא חיצונית גם לה יש איזה משקל, אם היא ניתנת על ידי מי שמבין את העניין לאשורו, אך מאחר שיש לפנינו חמש עשרה שיטות של חוקרים, יש לחשוד ברמת הרצינות של שיטותיהם.
עיון בדברים עצמם מראה, כי הצגת חמש עשרה השיטות רחוקה מלשקף את המציאות. למעשה, כמעט כל החוקרים שהביא הכותב, קבעו שהצכרה היא אבן השתייה, ועל פי זה קבעו את גבולות העזרה המקודשת, על פי שיעורי אמה שונים (שבזה באמת נחלקו), ומחלוקתם נוגעת בעיקר לפרטים מרוחקים יותר הקשורים להר הבית. בודדים מתוך אותה רשימה קיבלו את דעתו של קונרד שיק, שייחס את הצכרה למזבח וכדלהלן (וגם זה אינו משנה הרבה לעניין תחום הכניסה לדרום או לצפון הר הבית, אף שכאמור אין עיסוקי כלל בנכנסים להר הבית בזמן הזה שלא למטרות ביטחון אמיתיות). דעות אחרות אינן נחשבות כלל בעולם המדע.
זאת ועוד: הכל מבינים כי לצורך הכרעה בשאלה מסוג זה יש צורך במומחיות רב תחומית, וזה באמת אינו מצוי. ומכל מקום כאשר מובאים דבריו של רב שכתב בנושא, ואשר מטבע הדברים הוא נחשב מומחה במקורות התלמודיים, בדרכי הפוסקים ובכללים שעליהם הוא יכול לפעול על פי ההלכה, חזקה עליו שהוא מתמצא גם בתחום התעודות ההיסטוריות החיצוניות וגם בתחום הארכיאולוגיה במידה המספקת על פי ההלכה כדי להביע דעה בנידון. [5] כיו"ב, כאשר רוצה מאן דהו לפרסם רשימה של שיטות מדעיות בעניין זה, ברור הוא כי אין לו להחשיב כדעה מדעית בנושא, אלא דעה של חוקר אשר נחשב למומחה מדעי מובהק בתחום ההיסטוריה והארכיאולוגיה, וכבעל כלים מתאימים לביצוע מחקר שכזה מנקודת מבט ארכיאולוגית והיסטורית, ואשר חזקה עליו שהוא מכיר את המקורות היהודיים הנוגעים לעניין; [6] וללא תכונות שכאלה, מובן שאין ראוי למנות את דעתו כאחת מדעות החוקרים בעניין.
אינני בא לשלול את זכותו של אדם שהוא מלומד בתחום שונה לגמרי, והוא בבחינת חובב בשני התחומים הנוגעים לעניינו (כלומר גם בתחום ההלכתי וגם בתחום המדעי הנוגעים לעניינו), להביע דעה בנושא, ואם בא חכם להכריע בשאלת מקום אבן השתייה על פי עיון בעצם הראיות, ודאי שצריך הוא לשקול גם את דבריהם של הפיזיקאי פרופסור קאופמן והאדריכל שגיב, ולדון לגופם של הדברים ולא לגופם של האנשים. אך אם בא אדם לומר בהכללה (מבלי להיכנס לגוף הטענות), כי בדבר מסוים יש מחלוקת, וכי רבים מן החוקרים אוחזים בדעה מסוימת, כי אז אינו רשאי לכלול במניין אחד מומחים מובהקים עם מחברים שאינם ידועים מצד עצמם כמומחים באותו תחום. ואשר על כן, במסגרת שבה הזכיר ר' יונתן אדלר את ריבוי שיטות החוקרים לא היה מקום להזכרתם של הפיזיקאי פרופסור קאופמן והאדריכל מר שגיב. הדבר דומה למצב שבו פרופסור למוסיקה עסק באיזו שאלה של מוקצה או בשר וחלב, ופרסם מאמר תורני שבו, על סמך פרשנות מחודשת בסוגיה במסכת ביצה, הוא חולק על החפץ חיים או על הגרש"ז אוירבך זצ"ל או כנגד הרב וואזנר שליט"א מבני ברק או על הרב מרדכי אליהו שליט"א, וכיו"ב; שאם בא חכם לדון בגוף הדברים ודאי הוא מחויב להתייחס לראיות שהביא אותו מוסיקאי, ואם יראה שיש בהם ממש עליו להתחשב בדברים. אך מי שאינו נכנס לסוגיה ודאי לא יוכל לומר שיש בשאלה זו מחלוקת אחרונים, ואשר על כן בנידון של מוקצה יתחשב בדעתו של אותו מוסיקאי להקל, ובנידון של בשר וחלב יתחשב בדעתו של אותו מוסיקאי ללכת אחר המחמיר.
עלי להדגיש כי אינני מתייחס בצורה זו לדבריהם של פרופסור קאופמן והאדריכל שגיב רק משום התואר המדעי או הרבני שאין להם, אלא בהחלט גם בגלל התוכן ודרך הניתוח של הדברים. ביחס לתחום התורני רבני, ניתן לקבוע במפורש כי דעתם של האדריכל שגיב והפיסיקאי פרופסור קאופמן כי שיעור האמה קטן מארבעים וארבעה ס"מ - שזוהי קביעה הלכתית - אין שום רב שמוכן יהיה להתייחס אליה כדעה הלכתית בעלת משמעות, לא לחומרא ולא לקולא. ובאמת, גם קביעותיהם הפרשניות ביחס למסכת מידות אינן מן הדברים שניתן להביאם כדעה תורנית חולקת. לפרופ' קאופמן פירוש מהפכני ביחס לחמש עשרה המעלות של עזרת נשים, אשר על פיו משתנה הטופוגרפיה לעומת המקובל בש"ס ובראשונים. ולפי פירושו של האדריכל שגיב, הצלע הדרומית של הר הבית היא הגדולה מכולן, וזה פירוש המשנה 'רובו מן הדרום', הצלע השנייה באורכה היא הצלע המזרחית, וכן הלאה, ואין זו דוגמה יחידה לפרשנות מהפכנית שבאה להצדיק את קביעותיו.
יש לציין כי דווקא הארכיאולוגים וההיסטוריונים שעסקו בהר הבית, כמעט לא נטו בפירוש המשנה מן הפרשנות המקובלת, זולתי בפרטים שסברו שאינם חשובים להלכה. וכך היו מוכנים לומר כי בסוף ימי הבית, הורחב תחום הר הבית, כי לדעתם (על פי מה שהבינו מדברי יוסף בן מתתיהו), בפרט זה קיבל הורדוס יד חופשית מן החכמים, וזאת בניגוד לתחום הפנימי שבו לדעתם הקפיד הורדוס על מידות המשנה. ודרך זו של החוקרים, מאפיינת למעשה גם חוקרים נוכריים וגם חוקרים מדעיים יהודיים שנזהרו מאוד מלתת פרשנויות מחודשות במקורות התלמודיים, וזאת בניגוד לדרכם של פרופ' קאופמן והאדריכל שגיב. ואמנם רוב החוקרים נקטו בשיעור קטן יחסית של האמה, אך נשארו בתחום שהוא אפשרי במסגרת ההלכה, וזאת בניגוד לדרכם של קאופמן ושגיב, שנטו בזה מכל דברי הפוסקים.
גם העולם המדעי איננו מייחס משקל לדבריהם של קאופמן ושגיב. למעשה אין חוקר שמוכן לקבל את כפירתו של קאופמן בקיומו של חפיר עתיק מצפון לרמה בהר הבית, כפי שציינו וולסון וורן (חפיר זה אינו אפשרי לדעת קאופמן, שכן הוא נמצא בשטח צפון העזרה ממש); וודאי שאין איש מדע שמוכן לקבל את הנחת שגיב שהכותל המערבי הבנוי כיום הוא כותל שנבנה על ידי אדריאנוס במקדשו האלילי, וכי שכבת הסלע שבה על פי ווילסון וורן נמצאים הבורות שמצפון לאל-אקצה, אינה סלע כלל אלא אבנים גדולות שמהם היה בנוי בית המקדש עצמו, והבורות שלדעת וורן ווילסון נחצבו בסלע, הוקמו למעשה בתוך חורבות בניין המקדש.
אשר על כן, ניתן לסכם ולקבוע כי אכן דעת רוב החוקרים היא שהצכרה היא אבן השתייה, ויש מעט חוקרים שסברו שהצכרה היא מקום מזבח, אך אין עוד דעה שלישית שאנשי מדע מתייחסים אליה ברצינות.
ח. אף כי אין לדבר חשיבות מיוחדת, מוצא אני לנכון להציג את הדעות המדעיות של פרגוסון וקונרד שיק, שהם למעשה אנשי המחקר היחידים שחלקו על ההנחה שהצכרה היא אבן השתייה.
שיטתו של פרגוסון נחשבת בעולם המדע לקוריוז, כי הוא אמנם היה חוקר מעמיק ביחס לתעודות שהיו לפניו, ולמעשה היה המדען הראשון שהבחין שאצל הצלבנים מכונה המבנה של אל-אקצה בשם: "טמפלום סלומון", בעוד אשר כיפת הסלע נקראת אצלם בשם "טמפלום דוֹמיני", ובזה אין ספק שצדק, והבאים אחריו הזכירוהו בנקודה זו לטובה. אלא שהוא סבר שמשמעות הדבר היא כי "טמפלום סלומון", שפירושו המילולי הוא "היכל שלמה", הוא מקום המקדש שבנה שלמה (ולא מקום ארמון המלוכה של שלמה, כפי שבאמת ברור שהיתה כוונת הצלבנים), בעוד אשר לדעתו "טמפלום דומיני" אינו אלא קברו של אותו האיש (למעשה "דוֹמִינִי" הוא משורש אדנות, ואין ספק שהכוונה היא שזה היכל ה', וכפי שהלטיני מתרגם תמיד את שם אדנות שבמקרא, אלא שאצל הנוצרים יש גם משמעות נוספת למושג זה, כי הביטוי "דומיני" מתפרש באופן מילולי גם במובן: "האדון" שהוא גם כינוי לאותו האיש, וכך הפך "טמפלום דומיני" אצל פרגוסון, ל"היכל האדון", שהוא לדעתו קברו של אותו האיש). יש להמליץ מעט על פרגוסון, כי הוא כתב את מחקריו לפני שנודעו מדידות גובה הסלע שביצע וורן, ואשר על כן השערתו של פרגוסון בדבר מיקומו של המקדש בדרום השטח של חרם א-שריף לא הייתה בזמנו בגדר של הכחשת המציאות, אבל הידיעה הברורה של הטופוגרפיה של הר הבית שוללת לחלוטין אפשרות זו.
לעומתו, סברת קונרד שיק שהצכרה היא מקום המזבח, נתקבלה גם על דעת החוקר הגרמני גוסטב דלמן, ואשר על כן היחס לסברה זו הוא קצת יותר רציני, וניתן גם ליישב אותה במידה סבירה עם העדויות השונות הנוגעות למקום; ועל כן, כאשר רוצה מאן דהו לסכם את דברי החוקרים בעניין, אין הוא יכול להתעלם מדעה זו, אף אם היא דעת מיעוט חוקרים, וגם אם באמת יש קשיים ביחס לדעה זו.
ואכן, כך סיכם את הדברים הארכיאולוג פרופ' יגאל ידין, במאמר שפרסם במסגרת "ספר ירושלים" של אבי יונה (עמ' 187), וכתב:
על יסוד מסורת של אלפי שנים, שלא פסקה בכל התקופות, אפשר לקבוע בביטחון את מקומו של הבית הראשון ב'הר הבית' או 'הר המוריה', בצדה המזרחי של ירושלים, צפונה לעופל. מאז ומתמיד נחשב ה'סלע' או 'אבן השתיה' לעצם המקודש ביותר בהר ההוא, והיה קשור בזכרונות שונים והתגלויות השכינה. אף על פי כן נחלקו עדיין ביחס למקומו המדויק. השאלה העיקרית היא, אם על ה'סלע' נבנה המזבח שנבנה מזרחית לבית, או הדביר עצמו
בהמשך הדברים שם הוא למעשה מצדד בדעת "חוקרים רבים", שהדביר עמד על הסלע, כי ההנחה שעל פיה עמד שם המזבח, איננה מותירה מקום בפיסגת ההר למקדש עצמו שהשתרע ממערב למזבח, ומחייבת מילוי שטח גדול בעפר, לצורך העניין. נמצא כי הטענה שדברי הרדב"ז אינם מוסכמים על החוקרים, וכי רבות הן דעות החוקרים ביחס למקום המקדש, איננה משקפת את המציאות.
עלי לציין כי האדריכל יעקב יהודה ז"ל אמר לי כי למעשה דעתם של שיק ודלמן היא תולדה של תפיסה נוצרית, משום שבבתי תפילתם של הנוצרים תופס האביזר הנקרא "אלטר", דהיינו מזבח, את המקום הגבוה ביותר (שהוא גם המקום המקודש ביותר), וזה הביאם למחשבה (על כל פנים בתת ההכרה) שהמזבח עמד במקום הגבוה שבהר המוריה.
לדעתי, אין להשערות שיק ודלמן כל משקל הלכתי, וזאת משום שהמסורות היהודיות אינן מתייחסות לסלע באופן סתמי בתור "עצם מקודש", או מקום התגלות שכינה (כפי שניתן להבין ממסורות מוסלמיות ונוצריות הקשורות למקום), אלא הן קוראות לעצם בשמו: "אבן השתייה", וכפי שבא הדבר לידי ביטוי בכל התעודות היהודיות שקדמו לרדב"ז, וכמו שמפורש בתשובותיו של הרדב"ז שהתייחס לכך כדבר שאין בו ספק. ובספרי גם דחיתי את דבריהם על סמך ראיות ישירות.
ט. במהלך הדורות לא הורשו יהודים לעלות להר הבית. איסור זה שייצרו הנוכרים לגבי כל מי שאינו מוסלמי, היה קיים במשך תקופה ארוכה מאוד, ולמעשה החלו המוסלמים להקל בזה רק לפני כמאה וחמישים שנה לגבי בודדים, וכמדומה שלא נעשה המקום מקום ביקור המוני אלא בזמן המנדט. גם אחרי מלחמת ששת הימים, גדרו חכמי הדור שלא לעלות לכל השטח, ואין הם צריכים להסכמתי, אך בוודאי הדין עמם, הן מצד הקושי להגביל המונים לשטחים בטוחים מסויימים, והן משום שבאמת גם לדעת הרדב"ז, עדיין אין אנו בטוחים בגבולות החיל והסורג. ומסיבה זו אמנם נמנעים יהודים שומרי מצוות מלעלות לשטח הר הבית, אך אין במנהג זה כדי ללמד שאין הלכה כרדב"ז. וכפי שידוע לי הקלו בזה גדולי הדור כאשר מדובר בצורך בטחוני, וכאשר לצורך זה הייתה חשיבות גם לקביעה היכן היא העזרה, וזאת משום שעל פי כללי הפסיקה המקובלים, אין לנו שום סיבה לנטות בזה מדברי הרדב"ז, וגם על פי הראיות הישירות לעניין, ניתן לקבוע הלכה למעשה כי הצכרה היא אבן השתייה בלי שום ספק.
יש להדגיש, כי אמנם במקרה של פיקוח נפש מותר להיכנס אפילו לתוך קודש הקדשים, ואף על פי כן, בנידון דידן יש משמעות הלכתית כבדת משקל לידיעת גבולות העזרה, כי בדיני פיקוח נפש עצמו מצינו כמה גדרים, ומצינו דברים שאין עוברים עליהם משום פיקוח נפש, אלא לאחר אומדנא, ויש דברים שאינם צריכים אומדנא. [7] וכיו"ב בנידון דידן, אם יכולים אנו לסמוך על זיהוי גבולות העזרה, כי אז אנשי ביטחון הנכנסים למקום (אחר טבילה) לצורך תפקידם, אינם צריכים אומדנא לכל צעד שהם עושים בתחום הר הבית, וזאת משום שמעיקר הדין הם רשאים להיכנס למקום אחר טבילה, מה שאין כן בנוגע לשטח העזרה, שאין נכנסים לשם אלא באומד ברור. ועוד יש להדגיש כי איש בטחון שומר מצוות אשר משרת ביחידה שמקצת מן החיילים שבה משרתים בתוך שטח הר הבית, צריך להשתדל להיות מן הנכנסים לשם בטהרה, ולא להשאיר את התפקיד לחבריו שאינם שומרי מצוות, ולגרום בזה מכשול, וגם טומאה למקום המקדש; וכל זאת משום שעל פי דין, טמא מת מותר בהר הבית, מה שאין כן ביחס לשטח העזרה, שלגבי זה ייתכן שאין הבדל בין טמא מת שטבל לקריו, לבין טמא שלא טבל. וכבר שמעתי לפני שנים על חכם אחד שמחמת ספק שהיה לו ביחס לגבולות העזרה, הורה לחייל שומר מצוות להשתדל שלא להיכנס לשטח כלל, אף על פי שבכך יגרום לחברו להיכנס בטומאה למקדש, וזאת משום שאין אומרים לו לאדם, חטא כדי שיזכה אחר. ולדעתי, טעה אותו חכם, כי בנסיבות אלו אין שייך כלל לומר "חטא", כאשר הוא עושה מעשה שהוא נכון לגמרי מעיקר הדין. וכן הורו גדולי המורים בדור, גם אלו שחתמו על כרוז הרבנות שאוסר כניסה להר הבית בזמן הזה, ולא כאותו חכם.
י. בסיום הדברים אני חייב להבהיר כי ההשתדלות לדרוש את מקום המקדש, לברר את תבנית ההיכל ולמצוא את מקומו המדויק, היא בגדר של חובה המוטלת עלינו, ואין אנו רשאים להשתמט ממנה בתואנות שווא. וכעין מה שאמרו חז"ל בספרי: [8] " 'כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם' - דרוש על פי נביא; יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה' - דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא". ואמנם שם הנידון הוא בניין בית ראשון, שוודאי הוצרכו בו לנביא, ובפשטות אין תנאי כזה בדורות שאחר כך שאינם צריכים נביא. אך אם כן הוא, ודאי וודאי שצריך לדרוש אחר המקום, שהרי על פי הנחה זו, אין הדבר תלוי עכשיו בנביא כלל, אלא רק בחכמת התורה הנגלית לנו.
במסגרת דרישה זו, ניתן לומר כי אמנם כן הוא, "שהדבר ברור בלי ספק" שהצכרה היא אבן השתייה, וכפי שהורה הרדב"ז הלכה למעשה. ובאמת על פי כללי ההלכה, דברי הרדב"ז כשלעצמם אינם צריכים חיזוק, אך מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים, והוא באמת לא פירש על סמך מה קבע מה שקבע, ואשר על כן חקרתי בהרחבה נקודה זו בספרי "חצרות בית ה' [9], ושם הוכחתי בראיות מוצקות המספיקות על פי ההלכה, שאין לזוז כלל מדבריו, ואין ממש בדברי החוקרים שניסו לערער על זה.
וכבר כתבתי לעיל שהמטרה שהצבתי לי בספרי הייתה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולקבוע דברים לפי קריטריונים המספיקים על פי ההלכה. אשר על כן הצבתי בראש ספרי (בעמ' 24-29) פרק מיוחד בשם: "מבוא לחקר הר הבית לאור ההלכה", ושם הבהרתי את העקרונות אשר עליהם ניתן לסמוך בנידון דידן.
וכאשר רציתי לפרסם את הדברים, ביקשתי ממורי ורבי הגאון רבי רפאל אליהו אליעזר מישקובסקי זצ"ל הסכמה לספר. ומו"ר שהיה ירא הוראה, אמר תחילה שאין הוא יכול לתת הסכמה לספר, משום שאין הוא בקיא בדברים כדי לבחון אותם בעצמו. ועל כך השבתי שאין אני מבקש הסכמה למסקנה זו או אחרת, אלא לדרך שבה ביססתי את מסקנותי, ולמבוא לחקר הר הבית לאור ההלכה. ואחרי ששב ועיין בדברים, שלח לי את הסכמתו, אשר כתב בה במפורש: "ומסקנותיו מיוסדות על אדני היקשי הסברא הישרה וההלכה".
ואף על פי כן, ולמרות הדברים הברורים בנושא, עמדתי הנחרצת היא שאין לזוז מקביעתם של חכמי הדור, שבנסיבות העניין אין לאפשר לציבור להיכנס להר הבית, וכפי שהדגשתי בהערה שכתבתי בהקדמה ("ריש מילין") שבראש ספרי. וגם כיום, כאשר רבים סוברים שנשתנו דברים ביחס לצורך בהדגשת הבעלות היהודית על הר הבית, עדיין במקומי אני עומד בהתנגדותי לכניסת הציבור למקום, וטעמי ונימוקי עמי (וכבר פרסמתי דברים על כך במקום אחר, ואין כוונתי לחזור כאן על הדברים).
לא אכחד כי היו לי לבטים בעניין זה של פירסום הגבולות של הר הבית והעזרות, ויכולתי לשער מראש כי יהיו פורצי גדר, שיסתמכו על הדברים האלה, לנהוג שלא כהלכה, ומכל מקום לא נמנעתי מפרסום הלכות אלו, וזאת ברוח הדברים המפורשים במדרש בראשית רבה: [10]
  רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ויאמר א-להים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהא, אמר לו כתוב! והרוצה לטעות יטעה


[1]   טמפלו דומיני, הוא הכינוי של הצלבנים לבניין כיפת הסלע. קיימים ציורים ומפות מן התקופה ההיא, ובכולם רשום במפורש על גבי הבניין: "טמפלום דומיני".
[2]   הספר נדפס לראשונה בשאלוניקי בשנת תק"ג, יחד עם "ספר אליהו". כתב יד של מדרש זה מצוי בספרית פרמא, זמנו של כתב היד הוא תחילת האלף השישי. קרוב הדבר כי הדברים שבאותו "מדרש", נכתבו בתחילת התקופה המוסלמית הראשונה, ואכמ"ל.
[3]   אין לכחד כי יש ברדב"ז דברים שאינם ברורים היטב, כגון הנחתו שהמרחק מן הכותל המזרחי של הר הבית, עד כותל העזרה הוא שי"ג אמה, שזה באמת אינו מתאים להנחה שהצכרה היא אבן השתייה. והמדקדק בדבריו ימצא עוד כמה נקודות סותרות, וכמה מחברים עסקו בזה. אלא שרק ביחס לזיהוי הצכרה כתב הרדב"ז כי: "הדבר ברור... בלי ספק", ומכאן שמדובר על הלכה פשוטה ומקובלת, שלא מצא בה   הרדב"ז שום חולק.
[4]   על דבריהם של שיק ופרגוסון, ועל המשקל שיש בכלל לייחס לדבריהם של חוקרים שדיברו בעניין, ראה לקמן.
[5]   יוכל החולק לטעון כי מבחן המציאות מורה שלא בכל מקרה קביעה זו נכונה. אך באמת הכלל הוא שחזקה על תלמיד חכם שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, ואין לנו לחשוד בתלמיד חכם שפסק הלכה מבלי הנתונים המתאימים. אלא כמו במקומות רבים, החזקה היא נקודת מוצא לקביעת המציאות, אך אין היא בהכרח מבטאת את המציאות בכל המקרים ממש, כך גם בנידון דידן (ובעוד תחומים המצריכים מיומנות מיוחדת). יש כלל, ויש גם יוצאים מן הכלל, והכלל הוא שאין להרהר אחרי תלמיד חכם, רק לחלוק בראיות במקום שיש הכרח לזה.
[6]   חזקה זו מובן שאיננה בנויה על הכלל שאמור ביחס לת"ח שאסור להרהר אחריו, ועל החזקה שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכיו"ב. אך באמת בעולם המדע המודרני, קיימת שקיפות בפירסומים מדעיים, ובביקורת. וארכיאולוג שיימצא על ידי חבריו כמגלה חוסר ידע בתחום שדיבר בו, יזכה לביקורת קשה, אשר גם תפגע בקידומו המדעי, ועל כן ביחס אליו קיימת חזקה שאינו מרע את אומנותו. ואולם חזקה זו אינה קיימת ביחס לפיסיקאי או אדריכל המרצה בענייני תורה וארכיאולוגיה, כי הדבר לא יפריע לו בקריירה האקדמית שלו כפיסיקאי, או בקריירה האדריכלית שלו, אם הוא באמת מומחה בתחומו.
[7]   כעין זה מצינו ביבמות קי"ד ע"א בדין חולה שיונק מבהמה ביו"ט משום פיקוח נפש, שגדול צריך אומדנא, וקטן אינו צריך אומדנא. וכיו"ב מצינו שלדעת הרמב"ם היתר חלוצי מלחמה לאכול מאכלות אסורות, גם הוא סוג של פיקוח נפש שאינו צריך אומדנא. וכבר דנו בזה אחרונים, ויש גם חילוקים בין הסוגיות, ואכמ"ל.
[8]   ספרי דברים ראה פיסקא סב מהד' פינקלשטיין עמ' 127.
[9]   הרב ז"מ קורן, חצרות בית ה', ירושלים תשנ"ז.
[10]   בראשית רבה בראשית פרשה ח ח, מהד' תיאודור-אלבק עמ' 61.
לייבסיטי - בניית אתרים