חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
"קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות"
(משנה, אבות פ"ג מי"ח).
קרבן העוף - ביאור ריאלי בשולי גופי ההלכות / זהר עמר
התורה מציינת פעמים אחדות בסמיכות את התורים ואת בני היונה לקרבן על המזבח כעולה וחטאת. כך הדבר בטהרת האשה היולדת (ויקרא י"ב, ו), המצורע (ויקרא י"ד, כב), הזב והזבה (ויקרא ט"ו, יד כט) ונזיר טמא מת (במדבר ו', י). במקרים אחרים מאפשרת התורה לאדם להקריב קרבן עולה מהתורים ומבני היונה, במקום שידו אינה מאפשרת לו להשיג כדי שה (ויקרא ה', ז; י"ב, ח; י"ד, כב).
כבר בתחילת ספר ויקרא, בפתיחה לתורת הקרבנות, מציינת התורה את התורים ובני היונה כנציגים האפשריים היחידים מקרב משפחת העופות, שמורשים לעלות כקרבן עולה (ויקרא א', יד). הסיבה לבחירתם של שני מינים אלה היא כמו שכתב הרמב"ם, משום שהם היו העופות השכיחים והזמינים ביותר לאדם בארץ ישראל:
והואיל ורוב בני האדם אין להם יכולת להקריב בהמה, צוה שיהא הקרבן גם מן העוף המצוי ביותר בארץ ישראל, והיותר טוב וקל להשיגו והם התורים ובני יונה [1]
בחירת התורים והיונים לקרבן נובעת (כמו שאר בעלי החיים הכשרים שהותרו לקרבן) מכך שבתקופת המקרא הם כבר היו מבויתים, ואף התורים כעופות בר התאפיינו בתפוצה נרחבת בזיקה לסביבת משכנות האדם. [2] פילון האלכסנדרוני מחדד את ההסבר מדוע נבחרו דווקא התורים והיונים משאר העופות לצורך העלאת הקרבן:
התורה פסחה על מיני הציפורים לרבובתיהם. ומכולם בחרה שניים בלבד: את היונה והתור; מפני שהיונה היא הנוח במינים הביתיים והחברותיים מטבעם והתור הביתי במינים שטבעם להתבודד [3]
דבריו של פילון מסייעים לקבוע מהם מיני היונים והתורים ששימשו כקרבן העוף בימיו. מכל מקום, בשל שכיחותם הרבה נחשבו היונים והתורים לעופות המבוקשים ביותר על ידי האדם, ועל סמך זאת דרש ר' אבהו:
לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מן התורים ובני היונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח [4]
יונה
היונה הנזכרת במקרא ובמקורות מאוחרים יותר מזוהה ללא ספק עם העוף המכונה בשם זה בימינו, מהסוג Columba. מוצאה של יונת הבית ( C. livia domestica ) היא מהמין יונת הסלעים המבויתת ( C. livia ), והיא הייתה מבעלי החיים הראשונים שבויתו על ידי האדם. [5] בסיפור תיבת נוח מייצגת היונה לעומת העורב את בעל החיים שמלווה את האדם בנאמנות (בראשית ח', ח-יב). במקרא נמשלת היונה פעמים רבות כסמל לנוי ויופי   (למשל שה"ש א', יד; ד', א; ה', ב) ותיאור המייתה הידועה, דומה לנהי וקול המתפללים בתחינה (ישעיהו ל"ח, יד; נ"ט, יא; נחום ב', ח). פעמים שהמקרא מתאר את יונת הסלעים המקננת בחגוי הסלע (שה"ש ב', יד) או "בעברי פי פחת" (ירמיהו מ"ח, כח), ובעל ספר תהילים היטיב לתאר את צבעה: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (ס"ח, יד).
  לעתים התיאורים במקרא מכוונים ליונת הבית. הפסוק מישעיהו "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיהו ס', ח) מלמד על יונים החוזרות בקביעות למעונן, כנראה למערות או לחללים סגורים בעלי פתח אחד כארובה, בהם גידלו יונים. ענף גידול היונים התרחב והתפתח במהלך התקופה ההלניסטית, והגיע לשיאו במאה השנייה לספירה. מאותה תקופה מתארכים את רוב מתקני הקולומבריום הרבים שנמצאו בכל אזורי ארץ ישראל. [6]
היונים שהובאו כקרבן העוף היו ברובן יונים מבויתות, ובמקורות נזכרים זנים שונים: יוני שובך, יוני עליה, יונים המקננות בטפיחין ויוני הרדסיאות, שהיו כנראה מפוטמות. [7] בתלמוד נזכר מין נוסף של עוף שלא ברור אם הוא מין תור או יונה: "אמר ר' יהודה תסיל פסול משום תורין וכשר משום בני יונה...". [8] נראה שמדובר במין עוף כשר קטן, אולי זן יונים, שאינו מגיע גם כשהוא בוגר לגודל התור; הוא נחשב על ידי בני האדם למין עוף בפני עצמו, אך מבחינה הלכתית לצורך הבאת קרבן הוא נחשב כבן יונה. [9] סביר להניח שנוסף ליונים המבויתות, היו אנשים שצדו לצורך קרבן העוף גם את יונת הסלעים, שאוכלוסייתה מנתה בעבר רבבות פרטים, כמו שתיאר חוקר הטבע הנרי טריסטרם (1864) באזורים שונים בארץ ישראל. [10]
התור
התור הוא עוף ממשפחת היונים, הדומה בצורתו ובאורח חייו ליונה. זיהויו אינו מוטל בספק והוא תורגם בתרגום הארמי והערבי לתורה בשם 'שפנינא'. שמו העברי של התור נגזר מהמייתו המפורסמת תור - תור. בשם זה ( turtur ) תורגם בוולגאטה התור שבמקרא, ובימינו זהו השם המדעי של התור המצוי ( Streptopelia turtur ). מין זה הוא ללא ספק התור שאליו מכוונת התורה ומקורות חז"ל. קביעה זו מסתמכת על כך שהוא המין השכיח ביותר מקרב שאר המינים המוכרים באזור ארץ ישראל. בעבר ניתן היה לראות ממנו אלפי פרטים שאכלסו את אזורי הארץ השונים. כך למשל ציין זאת טריסטראם (1864) באזור כיכר הירדן: "רבבות של תורים... מאכלסים את הסבכים הללו. החרדנו ממש עשרות מהם מכל שיח". [11]
בארץ ישראל ישנם עוד שני מיני תורים. המין הראשון הוא תור הצווארון ( S. otcodeca ) שהוא עוף יציב, בעל תפוצה מוגבלת יחסית. המין השני הוא הצוצלת ( S. senegalensis ), אף הוא עוף יציב, שלפי דעת החוקרים הגיע למזרח התיכון רק בעקבות כיבושי האיסלאם. במאה התשע-עשרה הייתה תפוצתה של הצוצלת מוגבלת, ורק במהלך המאה העשרים היא התרחבה לכל אזורי הארץ. [12]
זיהוי התור שבמקורות עם התור המצוי ( Streptopelia turtur ) מתקבל גם על ידי ניתוח הפסוקים המתארים אותו בדייקנות מפליאה. מהמקורות עולה שמדובר בעוף נודד ולא יציב ואכן בארץ ישראל זהו עוף קיצי נודד, הנפוץ באזורים שונים בין החודשים אפריל לספטמבר. ניתן לראותו בהמוניו בזמן שהוא חולף במהלך נדידתו בסתיו (בין אוגוסט לראשית אוקטובר) ובאביב (אפריל-מאי). יוצא אפוא שבעבר ניתן היה לראותו ולהשיגו בכל מועדי שלוש הרגלים. התורים אשר דוגרים בארץ שבים ממעונות החורף בתחילת אפריל במועד קבוע, כפי שתיאר הנביא ירמיהו:
גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס שמרו את עת באנה   (ח', ז).
החסידה מייצגת את העופות החולפים בארץ (קינונה בארץ יחסית נדיר), ואילו הסיס והתור מאפיינים את הצפורים הנודדות השבות לקנן בארץ. על רקע זה ראוי להביא מדברי טריסטראם, שתיאר יפה את התופעה אגב מסעו בארץ באמצע חודש אפריל 1864:
תורי האביב אך זה חזרו ומילאו כל עץ וכל סבך. כל צעד שלנו הפריחם מתוך העשב לפנינו; הם עמדו על כל עץ ועל כל שיח; הם כיסו את כל פני הארץ. הם נודדים בהמונים עצומים, כולם בזמן אחד, ומסעם גלוי לעין, שבדין הזכיר הנביא את התור בראש הציפורים אשר 'ידעו עת בואנה' [13]
ואכן, בתקופת האביב, כמעט בפתאומיות, חוזרים לארץ רבבות פרטים של תורים ממקום חורפם וממלאים אותה בנוכחותם ובהמולת קול המייתם המאפיין. לתקופה זו, מתאים התיאור המפורסם משיר השירים:
כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו; הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו   (ב', יא-יב).
התור המצוי הוכשר לקרבן רק כאשר נחשב לגדול, היינו רק כעבור כשבועיים לאחר הבקיעה, כאשר הגוזלים עוטים את הנוצות הקבועות שעל גופם ומסוגלים לנטוש את הקן. הצבע הכללי של אברות התור הבוגר הוא חום ערמוני (מנומר בכתמים כהים) וזה מתאים לתיאור שמביא רש"י: "משיזהיבו (התורים) - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב". [14]
כאמור, התור המצוי, הוא המין השכיח ביותר לאחר היונה, שממנו הביאו את קרבן העוף. את הפסוק "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך" (תהילים פ"ד, ד) - ביאר בעל התרגום הארמי על סמך מציאות ימיו. את ה'ציפור' הוא זיהה עם היונה ואת ה'דרור' עם 'שפנינא' הוא התור, אשר גוזליהם כשרים לקרבן העוף. ייתכן ויש בכך כדי לרמוז על קינונם של מינים אלה בסמוך למקדש. [15]
התור אינו ידוע בדרך כלל כעוף מבוית. אנשים חסרי אמצעים, שלא עלה בידיהם לרכוש בני יונה או לגדלם, נהגו לצודו לצורך הקרבת הקרבן שבו היו מחויבים או למכרו לצורך פרנסתם. דבר זה עולה גם מסיפור המעשה הבא:
אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום, קרבן של עני קדמך... [16]
מלבד התור המצוי יכלו כמובן להביא לקרבן העוף גם ממיני התור האחרים, שאמנם היו יציבים בארץ, אך פחות שכיחים. בתלמוד מוזכר עוף נוסף שנחשב למין תור:
אמר ר' יהודה: הני כופשני צוצייני כשרים לגבי מזבח והן הן תורים של רחבה   ( חולין סב.-סב:). 
יש הסבורים שמדובר במין תור שניכר בציצית נוצות על ראשו. [17] אנו סבורים שהמונח 'צוצייני' מורה על עוף שמאופיין בקול ציוצו [18] ואולי הכוונה לתור צוחק ( S. risoria ), מין מבוית שמקור שמו בקולו המיוחד.
למרות שהתור הוא ציפור שככלל אינה מבויתת, ישנן כמה ראיות לכך שבתקופת בית שני אנשים גידלו תורים. פילון האלכסנדרוני מציין שהתורה בחרה ב'תור הביתי' לקרבן העוף מפני שהוא נוח בטבעו. הוא גם מציין שטבעם של התורים להתבודד, [19] מה שאינו הופך את גידול התורים לכדאי מבחינה כלכלית, ולכן נראה שמדובר בתופעה שלא הייתה שכיחה, ושעלותם של התורים הייתה גבוהה משל היונים. מכל מקום, היו אנשים שאף פיטמו תורים ובני יונה למאכל. הברייתא במסכת ביצה אומרת שמותר לאדם ללכת ביום טוב "אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי תור אחד או גוזל אחד". [20] המונח 'גוזל' הוראתו בדרך כלל יונה צעירה, ורק בתקופה מאוחרת יותר הורחב לצעיר העופות. [21] מקור זה מאשש את דברי הרמב"ם שרק טעמם של היונים הצעירות והתורים הבוגרים ערב. [22] על ביות התור אנו למדים מהמשורר היווני אופיאנוס (סוף המאה השנייה) אגב תיאור דרך צידתו של תור הבר. הוא כותב שהתורים ניצודים במקומות שהם באים אליהם לרוות את צמאונם. הציידים מניחים שם תור מתורבת המשמש כציפור-פיתוי, ובסמוך לו פורשים את הרשת הלוכדת ובאופן זה יימשך תור הבר אל מקום זה וייפול ברשת הפרושה. [23]
בין היונה לתרנגול
מדוע נבחרו נציגי משפחת היונים לשמש כקרבן העוף ולא התרנגול שכבר בתקופה הקדומה נחשב לעוף מאכל משובח? דומה, שהפתרון לשאלה זו קשור בעיקרו למועד ביותם של היונה והתרנגול בידי האדם ולהבדל בהתנהגותם.
היונה היא העוף הנזכר יותר מכל מין עוף אחר במקרא (32 פעמים), אחריו הנשר (26) ושלישי הוא התור (14). נראה שאין מספרים אלה מקריים, והם מעידים על מרכזיותם ושכיחותם בתרבות האנושית באותה תקופה. לעומת זאת, התרנגול אינו נזכר בשמו במקרא ויש המזהים אותו עם שמות אחרים, הנזכרים באופן חד פעמי, כגון: נרגל (כשם של אל) (מל"ב י"ז, ל), זרזיר מתנים (משלי ל', לו), שכוי (איוב ל"ח, לו) ועוד.
עדויות למציאותו של התרנגול בתקופת המקרא ניתן לראות בדמותו החקוקה על שתי טביעות חותם (אחת מתל נצבה) ואיור על כד מגבעון. ממצאים אלה מתוארכים למאה השישית או השביעית לפנה"ס. [24]
התרנגול בוית בדרום מזרח אסיה, וההנחה היא שהוא חדר לארץ-ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת או תחילת תקופת הברזל, כפי שעולה מממצאי עצמות שנמצאו בלכיש ותל חשבון בשכבות המתוארכות לתקופה זו. בתחילה הייתה חשיבותו של התרנגול בכלכלת הקיום הים תיכונית מועטה. כנראה שרק החל מתקופת הברזל השנייה הוא החל להשתלב בכלכלת הקיום של ארץ-ישראל, כפי שעולה מתיאור האיורים שנזכרו לעיל ומצאי עצמות בעלי חיים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות מאותה תקופה. [25] ממצא מעניין הוא מצאי עצמות הציפורים שנמצאו באתר ה'עופל' בירושלים מתקופת הברזל השנייה, שהיה מיושב עד חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס. באתר נמצאו שרידי עופות בר ומבוייתים ובהם תרנגול, יונת סלעים, תור, אווז, ברווז, חגלה וציפורי שיר קטנות. [26]
דומה שגם בשלהי בית ראשון הייתה חשיבות בשר התרנגול קטנה בהשוואה לבשר יונים וציפורים אחרות. כך למשל בספר נחמיה לא נזכר התרנגול במפורש ברשימת המנות הקצובות לארוחות בכל יום, כי אם "שור אחד, צאן שש ברורות וצפרים נעשו לי" (נחמיה ה', יח). עם הזמן גדלה חשיבותו של התרנגול ובתקופת המשנה והתלמוד הוא תפס מקום מרכזי ביותר במשק האדם כמקור לביצים ובשר ובתלמוד מובא בשם ר' יוחנן: "מובחר שבעופות תרנגולת". [27]
ההסבר מדוע בחרה התורה ביונה ותור ולא בתרנגולת היא כפי שציינו בראש ובראשונה, בשל שכיחותם הרבה בתקופת המקרא. חז"ל בתקופה מאוחרת יותר, כאשר התרנגול כבר נחשב לעוף שכיח ומשובח, הביאו טעמים אחדים מדוע עדיפים העופות ממשפחת היונים לקרבן העוף מאשר התרנגול. הסברים אלו קשורים להבדלים ביניהם בהרגלי האכילה, בנאמנות לאדם ובהתנהגות המינית. להלן נביא כמה ממאמרי חז"ל המשבחים את תכונותיהן החיוביות של היונים, המתאימות למקדש כמקום מקודש וכסמל לטוהר ושלום.
היונה והתור ניזונים כמעט רק ממזון צמחי, בעיקר זרעים שונים הנמצאים על פני השטח. לעומת זאת, התרנגול נוהג לחטט בתוך האדמה ולנקר באשפה [28] ולהשלים את מזונו משרצים קטנים ובכך עשוי לטמא את הקודשים. לכן נקבע ש"אין מגדלין תרנגולים בירושלים, מפני הקודשים". [29] זאת ועוד, בבית המקדש היו 'מים המקודשים' (מים עם אפר פרה אדומה) והיונה היא העוף היחיד שלא פוסל בשתייתו מים אלה: "כל העופות פוסלין, חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת". [30]
העופות ממשפחת היונים בניגוד לתרנגול נחשבו לסמל התום, הצניעות והנאמנות. דבר זה בא לידי ביטוי במאמרים הבאים: "היונה הזאת תמה, היונה הזאת מצוינת, יונה זו צנועה, יונה זו פושטת צווארה לשחיטה, יונה זו שמכרת בן זוגה אינה ממירה אותו באחר..." [31] אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדים... איסור עריות מיונה. [32]
לעומת תמימותה וכניעותה של היונה, נחשב התרנגול לעז או לחצוף שבעופות [33]. המשנה מביאה את התרנגול כדוגמה לעוף מבוית שמרד וברח לבנות קן, בניגוד ליוני הרדסיאות. [34] התרנגול נחשב לעוף מזיק שגורם נזקים רבים [35] ורבי יהודה בן בבא העיד שנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש, [36] ובתלמוד מוסבר שראה תינוק שראשו רופס וניקרו. [37] התרנגול נחשב אפוא לעוף מזיק שפגיעותו הרעה עשויה לגרום למוות, תכונה שאינה מתאימה לרוח השלום והשלווה שסימל המזבח בפרט והמקדש בכלל, [38] ולכן נאסר כקרבן העוף. גם בתקופת המקרא נחשב התרנגול לעוף מסוכן ובשני החותמות שנמצאו מתקופה זו נראים תרנגולים בעמדות קרב, דבר המעיד על קיום מלחמות תרנגולים ביניהם. [39] מדובר בתחרויות אכזריות, הידועות גם בימינו שבמהלכן נלחמים התרנגולים ביניהם עד מוות. [40] לפי זה יוצא שאין המדובר כאן רק בהסבר מאוחר, אלא שהצו המקראי אכן בחר במכוון להימנע מהשימוש בתרנגול בשל תכונותיו הרעות ולא רק משום שכיחותו הקטנה. כפי שראינו, אכן היו מוכרים תרנגולים בארץ-ישראל בתקופת המקרא, ובעופל נמצאו שרידיו יחד עם היונה והתור; ואם הצו המקראי היה דורש דווקא תרנגול כקרבן העוף, לא הייתה כל בעיה לגדלם בצורה נרחבת.
במיוחד מציינים המקורות את ההבדל בין העופות ממשפחת היונים לבין התרנגול בכל מה שקשור לרבייה בין הפרטים ולהתקשרות בין שני בני הזוג. היונה והתור ידועים כמונוגמים מובהקים, וגם כאשר אחד מבני הזוג מת אין השני מתקשר בנקל לבן זוג אחר. [41] לעומת זאת, הרבייה אצל התרנגול מאופיינת בפוליגיניה, היינו זכר אחד מזווג נקבות רבות, ולכן הוא נחשב כעוף השטוף זימה. [42] אמנם בספר הושע מתואר אפרים "כיונה פותה - אין לב" (ז', יא), והמפרשים המאוחרים ביקשו ללמוד מכך דווקא על בוגדנותה של היונה. [43] כדרך פרשנות זו מובא במדרש המאוחר שנכתב בשלהי המאה האחת-עשרה, הטעם להבחנה בין גיל התורים ובין גיל היונים המותרים לקרבן העוף:
מפני מה תורין גדולין כשרין, שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר, אבל היונה היא פותה, אין לה לב, לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו [44]
אולם דומה, שמדובר בפרשנות מוטעית והפסוק בהושע התכוון לחוסר בינתה ואופייה התמים של היונה, שהם במקרה זה תכונות שליליות, ולא לפקפק בנאמנותה לבן זוגה. [45]
לסיום חלק זה, נציין שלא התייחסנו לסוגיה של התרנגול והיונה כיצורים מקודשים בהשקפת העולם התיאולוגית של עמי קדם כדבר שמבדיל באופן מהותי בין קרבן העוף הישראלי ובין הפולחן של העמים השכנים ; שני עופות אלו היו ידועים כעופות מקודשים בקרב עמי קדם, [46] ולפיכך לא ניתן למצוא על רקע זה מניע מיוחד להעדפת היונה והתור על פני התרנגול. יחד עם זאת, הייתה כנראה משמעות להבדל בגודל בין התרנגול כעוף מאכל גדול יחסית לבין היונה או התור הקטנים. דבר זה מסמל את ההבדל הרעיוני המבדיל באופן מהותי את הקרבן בישראל לבין שאר העמים ששכנו מסביב. באופן כללי, החלקים המוגשים למזבח בישראל הם זעירים במידה שאינה תואמת את רעיון האכלת האלוהות, כפי שהיה קיים בעמים האחרים. אמנם בקרבן עולה הכמות המוגשת עשויה להיות גדולה, אך הדבר לא מהווה תנאי הכרחי, שכן ניתן היה להקריב עולה בכמות זעירה בדמות קרבן עולת העוף. למעשה היונה הייתה הקרבן הקטן ביותר מבין בעלי החיים המבויתים, והמקרא אף מצמצם יותר ודורש דווקא בן-יונה ולא יונה בוגרת. [47] הקרבת בן-יונה או תור ולא תרנגול מבליטה אפוא את הרעיון שמדובר בעניין סמלי ולא בקרבן שצריך לספק את תאבונו של הא-ל. יתירה מזאת, כפי שהפסוק מציין, הצו המקראי מתחשב בצורכי האדם, ומאפשר לו להקריב על פי יכולתו הכלכלית וזמינות המוצרים.
בן יונה ותור בוגר
בכל מקום שנזכר בתורה תורים ויונים לצורך קרבן, תמיד הקפיד הכתוב לציין אצל היונים "בני יונה", ואצל התורים - "תורים" (לא נמצא הלשון "בני תור"). מכאן דייקו חז"ל ולמדו שניתן להביא רק תורים גדולים או בני יונה, היינו יונים בשלב צעירותם. חז"ל גם הביאו סימן ביולוגי שמגדיר במדויק באיזה שלב בדיוק כל אחד מהעופות כשר או לחילופין פסול. בביאור דבריהם ניתן למצוא כמה גישות פרשניות שהתפתחו כנראה מאוחר יותר.
א. הגישה התנאית במשנה
הגישה התנאית הרשמית מופיעה במשנה ובברייתא: [48]
הכשר בתורין פסול בבני יונה והכשר בבני יונה פסול בתורין. תחלת הציהוב - בזה ובזה פסול   (חולין פ"א מ"ה).
ת"ר יכול יהו כל התורים וכל בני היונה כשרים, תלמוד לומר מן התורים ולא כל התורים, מן בני יונה ולא כל בני יונה, פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול. מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו. מאמיתי בני יונה פסולין? משיצהיבו. [49]
לפי כל המקורות התנאיים, זמן בגרותם של היונים והתורים הוא בשלב שבו הם משנים את גווניהם לצהוב או לזהוב. המקורות הללו אינם מציינים מהי מהות שינוי הגוון, או במילים אחרות באיזה שלב ביולוגי מוגדר תחילת זמן בגרותו של העוף.
באופן פשוט נראה שמדובר בשלב מוקדם יחסית. כאשר הגוזלים של בני משפחת היונים בוקעים מהביצה הם סומים, כמעט עירומים ומכוסים בפלומה דלילה חיוורת. בגיל ארבעה או חמישה ימים נפקחות עיניהם, וגופם מתמלא בפלומה צהובה אצל היונים, ואילו אצל התורים הפלומה מזהיבה. [50] שלב זה תואם את ההבחנה המדויקת של הברייתא:
מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו. מאמתי בני יונה פסולין? משיצהיבו [51]
לפי הסבר זה תחילת בגרותו של בן היונה קשור לתחילת צימוח אברי התעופה. כאשר הפלומה צהובה או זהובה מתחילים לבצבץ קולמוסי הנוצות [52] ולאחר כיומיים שלושה (בגיל 8-6 ימים) הם נפתחים, ובערך בגיל שבועיים מכוסים היונים והתורים בנוצות ומתחילים באימוני תעופה.
ייתכן שיש להקביל את סוגיית מועד כשרותם של בני היונה לקרבן, לסוגיית אכילת אפרוחים קטנים המופיעה במקורות תנאיים אחרים בהקשר לאפרוחים שנולדו ביום טוב. לדעת ר' אליעזר בן יעקב אסור לאוכלם משום איסור שרץ, ודבר זה נלמד מהפסוק: "לכל השרץ השורץ על הארץ (ויקרא י"א, מא) - לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם". בניגוד לדעתו, תנא קמא סובר שאכילת אפרוחים מותרת מיד עם בקיעתם, אפילו שלא נפקחו עיניהם. [53] דעת תנא קמא מתאימה לגישת התנאים הסוברת שיש להביא בן יונה כקרבן העוף, מזמן בקיעתו ועד לזמן שנפקחות עיניו ומתחיל צימוח נוצותיו. לעומת זאת, לפי דעת ר' אליעזר בן יעקב לא ניתן להביא בן יונה כקרבן העוף, שהרי מרגע שמותר לאכילת אדם ויצא מגדר שרץ, הוא נחשב לבוגר במידה שפוסלת אותו לקרבן; או שבמקרה הטוב, פרק הזמן שבו בן היונה מוכשר להבאת הקרבן הוא קצר ביותר (כיום). לפיכך נראה שדעת היחיד של ר' אליעזר בן יעקב מתאימה לדעת תנאים אחרים הסבורים, שיש לאחר את גיל בגרותו של בן יונה לזמן שהוא הצמיח נוצות גדולות ומתחיל להפריח. גישה זו מופיעה בתוספתא הדנה בשלב שבו מותר להביא בני יונה ותורים כקרבן: "בני יונה משעלעלו או עד שיצהיבו. תורים משיפריחו, אפילו הן זקנים ; נמצאת אומר כשר בתורין פסול בבני יונה, כשר בבני יונה פסול בתורין". [54]
מהרישא של ההלכה בתוספתא משמע, לכאורה, שיש הבחנה בין שלב בגרותם של בני יונה ובין זה של התור. בני יונה מותרים עד שלב שהם מלאים דם או שהם מכוסים פלומה צהובה [55] ואילו התורים מותרים מזמן שכיסוי הנוצות שלהם מושלם והם מתחילים לעוף. אולם מהסיפא של התוספתא שעורכת הקבלה והתאמה בין בני יונה לתורים, ניתן ללמוד שלדעת התנאים בתוספתא, שלב הבגרות של העוף, היינו השלב הקובע את כשרותם לעניין קרבן העוף, הוא שלב סיום צימוח הכנפים ופריחתם של הגוזלים מהקן. למרות זאת, יש להעיר שכנראה הדעה שבתוספתא לא התקבלה להלכה בתקופת המשנה, ולכן מסדרי המשנה לא כללו אותה. ייתכן גם שיש לערוך הבחנה בין הרישא לבין הסיפא של ההלכה בתוספתא, והם נכללו ביחד בידי מסדר התוספתא יותר מאוחר.
יוצא אפוא, שבמקורות התנאים קיימת העדפה לגישת חכמים. חכמים בגישתם היו בוודאי ערים למציאות, שהיו אנשים שאכלו אפרוחים צעירים, מרצון או מכורח המציאות. [56] ואכן רוב הפוסקים החשובים פסקו להלכה כדעת חכמים שמותר לאכול אפרוחים מייד עם בקיעתם, אפילו שעיניהם טרם התפתחו, [57] ואין כל מניעה להקריבם כקרבן העוף על המזבח. לסיכום, לפי גישה זו, מותר להקריב 'בן-יונה' משלב בקיעתו מהביצה ועד לזמן שהוא מתחיל בצימוח נוצותיו.
לפי פירוש זה, יש להסביר שהמשנה במסכת קינים העוסקת בגוזל מקן סתומה שפרח לאויר והתערב עם גוזלות אחרים מתאימה לגוזלים של תורים, שכשרים לקרבן רק כאשר הם מלאים נוצות ומסוגלים לעוף, בעוד שבשלב ביולוגי זהה תהיינה היונים פסולות לכתחילה. אולם למעשה רוב קרבן העוף היה מושתת על יונים וייתכן שההסבר להלכה המגבילה את קרבן בני היונה לשלב כה צעיר, היא להפוך את האפשרות המעשית לערבוב בין הקנים לבלתי שכיחה (ודרכם של חכמים להתייחס גם לדברים מעין אלו).
  ב. גישת האמוראים
בדברי האמוראים אנו מוצאים גישה יותר מחמירה באשר לגיל האפרוחים שניתן להתחיל לאכול אותם. בתלמוד הירושלמי מובאים שני מקורות תנאיים ; אחד שמתיר לאכול גוזל שנולד ביום טוב, ומקור תנאי אחר שאוסר לאכול גוזלים שלא צימחו נוצות:
גוזל שנולד ביום טוב מותר מפני שהוא מתיר עצמו בשחיטה. לא כן תני: ביצים שריקמו, גוזלים שלא העלוה עליהן כנפים אסורין משום שקץ, ואין לוקין עליהן משום נבילה. ואמר ר' חגי ואפילו שחטן. א"ר אבון תיפטר באילון דנפקין וכנפיהן עליהון [58]
מקטע זה רואים שבעוד שבתקופת המשנה היו גישות שונות בקשר לאכילת אפרוחים, כפי שכבר ראינו בתוספתא, הרי שבתקופה יותר מאוחרת האמוראים בארץ-ישראל, ר' חגי ור' אבון (בני הדור השלישי והרביעי), סברו כדעה המחמירה שאין לאכול אפרוח עם בקיעתו. ר' אבון אף ניסה ליישב את דברי הברייתא המתירה זאת בכך שמדובר באפרוחים שבוקעים עם כנפים מנוצות, דבר שאינו תואם את המציאות. בתלמוד הירושלמי לא מוגדר מהו כיסוי הניצוי הנדרש, אך ברור שאין לאכלם לפני שמלאו להם חמישה או שישה ימים. האיסור הוא בשל מיאוס 'משום שקץ' ולא משום איסור אכילת שרץ. למעשה גם מהתלמוד הבבלי, ניתן ללמוד לכאורה שלא ניתן להקריב אפרוח בן יונה מיד עם בקיעתו, אלא לאחר מספר ימים שגופו החל להתפתח:
תני יעקב קרחה: מאימתי בני יונה כשרים משיעלעו. הוא תני לה, והוא אמר לה 'אפרוחיו יעלעו דם' (איוב לט, ל). אימת? אמר אביי, מכי שמיט גדפא מיניה, ואתי דמא   (חולין כב:).
אביי הסביר את הסימן שנתן ר' יעקב קרחה, שבני יונה כשרים מהשלב שאם נעקרה כנף הגוזל (או הנוצה ממקומה), יוצא מהגוף דם. [59] כלומר הגוזלים כשרים מזמן שיש בגופם הרבה דם וכאשר הם נפצעים ניתן להבחין בדימום השותת מהם. מציאות זו קיימת בעיקר החל משלב התפתחות הנוצות. [60]
אם אכן גישת האמוראים בשני התלמודים היא מחמירה ואוסרת אכילת אפרוחים מיד עם בקיעתם, צריך להסביר מדוע הם נקטו כדרך ר' אליעזר בן יעקב ולא כחכמים. יתירה מזאת, מה ראו רוב הראשונים [61] לפסוק לקולא ולהתעלם מדברי האמוראים בתלמוד? דומה שהתלמוד הבבלי, אכן סובר כדעת חכמים שניתן לאכול אפרוחים מיד עם בקיעתם ולהקריבם על המזבח עד אשר גופם מתמלא דם, שלב המקביל פחות או יותר לתחילת צימוח הנוצות. דבר זה מבוסס על נוסח אחר של המימרא של ר' יעקב קרחה בבבלי, שעמדה לפני הראשונים, כפי שמנוסחת בדברי הרמב"ם: "ועד מתי יהיו בני יונה כשרים, כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם". [62]
לפי זה, הרמב"ם וכן רוב הראשונים פסקו כדעת חכמים ואמוראי בבל ולא כדעת הירושלמי. זהו למעשה מסלול הפסיקה המקובל, וממנו עולה בכל אופן מחלוקת לגבי אכילת אפרוח צעיר שטרם נפקחו עיניו, אם נחשב לשקץ או לא. כבר העיר הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין שגדר מיאוס אינו איסור כללי אלא איסור סובייקטיבי, ואיסור 'בל תשקצו' הוא רק ל'מפונקים', למי שהדבר נמאס בעיניו. [63] בתקופת האמוראים נחשבו בני ארץ-ישראל למפונקים במאכלם, [64] ומאכלי אנשי בבל היו מאוסים בעיניהם. [65] אמוראי ארץ-ישראל אסרו אפוא אכילת אפרוחים שלא צימחו נוצות משום מיאוס, בעוד שבבבל הדבר לא היה נחשב למיאוס, אלא אף למאכל תאווה ולכן הותר.
ג. עדויות לאכילת גוזלים
קיימות הרבה עדויות על אכילת גוזלים המיוחסת לאמוראים בבליים חשובים. על רב ועל חנינא בר שילה (או שילת) מסופר שהיו אוהבים לאכול גוזלים לקינוח הסעודה. [66] ועל רבין סבא נאמר שהאכיל את רב ב"בר גוזלא". [67] בבבלי מסופר בדרך ההפלגה על ר' יוחנן נרבאי (או נדבאי) "שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה". [68] בגרסה אחרת ריאלית יותר המיוחסת לזמן המקדש מובא כך: "שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות". [69] אכילת גוזלים נחשבה לסממן של עושר, ועל פקח בן רמליה מלך ישראל נאמר במדרש "שהיה אוכל שלוש מאות גוזלות בקינוח של סעודה". [70]
המקורות האמוראיים אינם מציינים באיזה שלב נאכלו הגוזלות בבבל. ייתכן שתשובה לכך נמצא בעדות של כמה מיהודי תימן שסיפרו לי על אכילת בני יונה. הם נהגו לתפוס גוזלים של יונים צעירים בני כשבוע עד שבוע וחצי, כאשר גופם רק התחיל להתכסות בנוצות. הגוזלים נשחטו, בושלו ונאכלו. בשרם היה טעים ביותר ומאכל זה נחשב למאכל תאווה. גוזלים משלב צעיר יותר לא נאכלו, לא משום איסור, אלא משום שלא היה בהם די בשר עסיסי. [71] יוצא אפוא שבאופן מעשי נהגו בתימן כדעה המחמירה של ר' אליעזר בן יעקב, וזוהי גם שיטת אמוראי בבל, לפי גרסת התלמוד (הנדפס) שלפנינו. אולם כפי שנראה בהמשך, הירושלמי ובעקבותיו הפוסקים האשכנזים הציגו גישה מחמירה יותר.
ד. גישת הרמב"ם
הרמב"ם כנראה סבר שאיסור בל תשקצו אינו מוחלט ועשוי להשתנות ממקום למקום. אצל הרמב"ם אנו מוצאים הבחנה בין גישתו המתירה אכילת אפרוחים צעירים לבין המציאות שהייתה רווחת בימיו.
בקשר לשילוח הקן סובר הרמב"ם ש"האפרוחים הצריכין לאמן אינן ראוין לאכילה", [72] אולם לכתחילה הם מותרים למי שחפץ בכך. [73]
בקשר לקרבן העוף סובר הרמב"ם שבני יונה מותרים עד השלב שבו גופם מתמלא דם, היינו בשלב מוקדם מאוד, כפי שניתן להבין מפשט המשנה והברייתא (חולין   כב.-כב:). דבר זה בא לידי ביטוי בולט בנוסח ההלכה: "ועד מתי יהיו בני יונה כשרים? כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם, והתורים כשרים משיזהיבו". [74] השלב שבו גוף האפרוחים מתמלא בדם, הוא גם השלב שבו הם מכוסים בפלומה צהובה, צפופה יחסית ואז מתחילים לבצבץ קולמוסי הנוצות. כנראה שלפי שיטת הרמב"ם שלב בגרותו של בן יונה לענין קרבן העוף מתחיל בזמן שהנוצות מתחילות להיפתח ולגלות את גווניה כ-6-8 ימים מיום בקיעתו מהביצה. כנראה שזה השלב של "הציהוב" הנזכר במשנה אותו מבאר הרמב"ם כ"תחלת התגוונות הנוצות". [75]
ראוי להעיר שהרמב"ם אמנם מציין בעניין שילוח הקן שהאפרוחים הצעירים אינם ראויים לאכילה, אך בהמשך הוא מסייג את דבריו: "כיון שהנלקח [=האפרוחים] אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים". [76]
כלומר דיוק בלשונו של הרמב"ם מראה שהוא סבור שיש מקרים ש"אפרוחים הצריכין לאמן" ראויים לאכילה. דומה, שבעניין בני היונה סבור הרמב"ם שדווקא השלב שבו הם צעירים הוא המשובח יותר, וזאת הסיבה לדעתו להבחנה בין בני יונה לתור בוגר בעניין קרבן העוף:
הטעם בהקרבת גדול התורים ואפרוחי היונים, כי זהו היותר טוב בהן, כי גדול היונים אין בו ערבות [77]
הרמב"ן חולק על הרמב"ם. לדעתו - בני יונה אינם מומלצים לאכילה מבחינה בריאותית "מפני רוטבא עודפנית שבהם", אם כי גם הוא מסכים שבתורים ובני יונה יש סגולות רפואיות: "כי התורים סגולתם חדוד השכל ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גודלה במבוטלי האיברים כפלגס וכיוצא בו". [78] למעשה גם הרמב"ם היה ער לתכונות הרפואיות של בני היונה והתורים, אלא שבעניין קרבן העוף הוא התייחס לשבח טעמו הערב של הבשר ולא לפן הבריאותי. [79]
  ה. גישת פוסקי אשכנז
רש"י פירש את מועד כשרותן או פסילתן של בני היונה והתורים על פי פירוש האמוראים בבבלי, ועל פי גרסת נוסח התלמוד שלפנינו (שלא כגרסת הרמב"ם). גישתו הושפעה כנראה מחוסר הכרת מציאות של אכילת אפרוחים צעירים בימיו ובמקומו. לפיכך יש לאחר על פי פרשנותו את זמן בגרותו של העוף, ולפרש באופן שונה מההסבר שאנו נתנו לעיל לדברי התנאים. לפי רש"י "תחילת הציהוב (אצל בני יונה) - כשמתחילין לצהב כנפים [=נוצות] שסביבות צוארם פסולים... משיזהיבו (התורים) - שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב". [80] במקום אחר כתב: "ואימתי תורין כשירין משיזהיבו ואימתי בני יונה פסולין משיצהיבו נוצה מוזהבת שסביב הצואר". [81]
בשני המקרים רש"י מדבר על שלב הזהבת או הרדמת כל נוצות התור, וכאן הכוונה לשלב בו גוזל התור המצוי מחליף את הפלומה המוזהבת שעל גופו לנוצות בגוון חום-ערמוני. אשר ליונה, מציין רש"י, שהיא בוגרת כאשר מתפתחות נוצות הצוואר שלה בגוון זהוב-אדום. בהנחה שהוא לא מתכוון לזן מסוים של יונה מבוייתת, אפשר שזה מתאים לצבעים הפיסקליים של אדום וירוק המאפיינים את נוצות הצוואר והחזה העליון של יונת הסלעים.
רש"י מתייחס להופעת הנוצות של אזור הצוואר כשלב המגדיר את בגרותה של היונה, מתוך הכרה מדויקת של הביולוגיה שלה. כשבועיים לאחר בקיעת הביצים, עוטים גוזלי היונה נוצות כשל בוגרים, לבד מאזור הראש והזפק בהם גדלות הנוצות באיחור (דבר המאפשר להם להכניס את כל מקורם לתוך לוע ההורים ולקחת ממנו אוכל). רק בגיל שלושה שבועות נשלם כיסוי כל גופה של היונה בנוצות. זהו למעשה השלב שמוגדר כבגרות על ידי רש"י. כלומר לפי רש"י לא ניתן להקריב מעל גיל שלושה שבועות בערך, מזמן שהוא עוטה בנוצות לחלוטין, אולם גם לא ניתן לאכלו ולהקריב ממנו כאשר הוא צעיר מדי. לפי גישתו של רש"י, לא ניתן לאכול אפרוח שטרם פקח את עיניו, מפני "דביום שנולדו מאוסים הן", [82] כדעת ר' אליעזר בן יעקב. [83]
אפשרות אחרת להסביר את רש"י במאמר: "תחילת הציהוב (אצל בני יונה) - כשמתחילין לצהב כנפים [=נוצות] שסביבות צוארם פסולים" היא שמדובר בשלב מאוחר, בגיל חמישה חודשים בערך. עץ-הדר בספרו 'גדול יונים' כותב:
היונים הצעירות מחילות להשיר את נוצותיהן בהגיען לגיל שלושה חדשים בערך. נשירה זו חלה בלי קשר לעונות השנה והיא באה לסמן את תקופת ההתבגרות של היונה. עם סיום הנשירה (חדשיים מהיום בו החלה), באה היונה לכלל הבגרות מינית [84]
במקום הנוצות שנושרות מתפתחות נוצות חדשות, ובזני יונים רבים שצבע היסוד שלהם לבן ניתן להבחין בנוצות בגוון חום העוטפות כטבעת את צוואר היונה הבוגרת, בעוד שבשלב המוקדם ניתן למצוא כתמי צבע גם בחלקים אחרים של היונה. כך גם הגדיר אלבק את השלב של "הצהוב" שפוסל הן בתורין הן בבני היונה. [85] י"מ לוינגר מתאר מצב זה בצורה מעט שונה, ואף מלווה וממחיש את דבריו בתמונות ; בבן יונה   - הנוצות באזור הצוואר אינן מבריקות והעיניים כהות. בקצה הנוצות עדיין ישנם חוטים לבנים -צהובים. עם ההתבגרות נעשות העיניים צהובות והנוצות מבריקות והוא הציהוב לפי רש"י. [86]
לסיכום - לדעת רש"י ניתן לאכול בני יונה החל מגיל ארבעה-חמישה ימים בערך ועד לגיל שלושה שבועות או לפי פרשנות אחרת עד גיל ארבעה-חמישה חודשים, היינו, מזמן שהוא מתחיל לפתח את נוצותיו ועד שגופו מתמלא בהן לחלוטין. גם הראב"ן והרא"ש נקטו בשיטת רש"י, ופסקו במפורש שההלכה כדעת ר' אליעזר בן יעקב שאפרוח שלא נתפתחו עיניו אסור. [87] כך גם משמע מדברי ר' ברוך מוורמייזה, שכתב בשנת 1202 לערך, שאיסור אכילת אפרוח בטרם נפתחו עיניו (כר' אליעזר בן יעקב) הוא מדרבנן, אך הוא מוסיף: "ומ"מ נראה שמן התורה אסור משום נבלה, ואפילו שוחטו אין בכך כלום, שאין שחיטה שייכא ביה". [88]
הראבי"ה, מגדולי חכמי אשכנז, מביא בשם אביו פרשנות מחמירה יותר לדעת ר' אליעזר בן יעקב, וכדעת הירושלמי, שאין להסתפק רק בפקיחת עיני האפרוח, אלא יש צורך בהתפתחות מלאה של הנוצות הגדולות:
וקבלתי מאבא מורי שהא דשרי רבי אליעזר בן יעקב בנפתחו עיניו, היינו דוקא כגון שיש לו כנפים, נוצה גדולה שעל כל גופה פלומה בלע"ז, אבל הנוצה הדקה לא … ורש"י פירש באלו טרפות (חולין נו:) נמרטו כנפיו, היינו נוצה גדולה, הילכך צריך להזהיר בכך אפרוחי תרנגולות ואוזות [89]
בדבריו של הראבי"ה יש לשים לב לפרשנות המילה 'פלומה'. את המונח הלטיני 'פלומה' (pluma) הוא מפרש כנוצות גדולות ובכך הוא חרג מהפרשנות המקובלת. אמנם המונח 'פלומה' הוראתו נוצה, אך הכוונה בעיקר לחלק הרך שבה. ממשמעות זו הושאל המונח לכל דבר צמיר, מוכי ורך, ומכאן בימינו הוא יוחד לאותן שערות רכות שעולות על גוף האפרוחים והגוזלים לפני צימוח הנוצות האמיתיות. הראבי"ה מתבסס על דברי רש"י בחולין שמפרש את המילים "נמרטו כנפיה - היינו נוצה גדולה שעל כל גופה כנפים עם פלומ"ש (plumes) בלעז. נוצה - היא היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ובלעז מל"ש" ( ; molse פלומה במשמעות המודרנית). [90] לפי הפרשנות של הראבי"ה גם המונח 'אפרוח' משנה את משמעותו הרגילה, והוא מכוון גם ליונה הצעירה שכבר השלימה את התפתחות נוצותיה הגדולות. למעשה מדובר בשלב בוגר לגמרי, למעט בשלות אברי הרביה. פרשנות זו מצמצמת מאוד את טווח הזמן שבו יהיה בן יונה ראוי לעלות על המזבח.
ו. סיכום
סוגיית אפרוחים צעירים נזכרת בהקשר לאכילתם בחולין ולצורך הקרבתם כקרבן. מהמקורות הקדומים ביותר, הקרובים ביותר לשלהי פעילות הבית השני, עולה שרוב התנאים סברו שניתן להקריב את בני היונה, כבר משלב בקיעתם ועד לגיל ארבעה-חמישה ימים בערך. בתקופה זו, גם סברו שניתן לאכלם כבר בשלב זה לצורכי חולין. אולם בתקופת האמוראים, כנראה בעקבות שינויים שחלו בהרגלי תרבות האכילה בארץ-ישראל, התירו האמוראים בירושלמי את אכילת הגוזלים רק משלב שהחלו להעלות נוצות. יחד עם זאת, ראוי להעיר שאין בירושלמי התייחסות לאפרוח שלא נפתחו עיניו לעניין קרבן העוף, וייתכן שלצורך זה הוא מותר גם בשלב זה.
בבבל, לעומת זאת, התירו האמוראים לאכול את האפרוחים מייד עם בקיעתם מהביצה, כנראה על סמך נוהג אכילה שהיה קיים במקומם. אמנם יותר מאוחר יש מהגאונים שפסקו שהדבר אסור, [91] אך חלק מהגאונים [92] ורוב הראשונים הספרדיים קיבלו את הפסיקה של התלמוד הבבלי והתירו זאת, למרות שבימיהם הדבר כבר לא היה מקובל. באשכנז לעומת זאת, העדיפו לנקוט כדעת מיעוט התנאים, הירושלמי וחלק מהגאונים, שפסקו שהדבר אסור משום מיאוס.
ראוי לציין שגם לפי ר' אליעזר בן יעקב האפרוח מותר משלב שנפקחו עיניו, היינו משלב תחילת צימוח הנוצות, אולם הראשונים באשכנז החמירו ודרשו צימוח מלא של הנוצות. [93] אמנם היו בקרב האחרונים שהתירו לאכול בני יונה שרוב נוצותיהם צימחו. מכל מקום, גם לפי דעת המחמירים, איסור אכילת אפרוח שלא גדלו נוצותיו הגדולות הוא מדרבנן ולא מדאורייתא, ויש אומרים שהאיסור הוא לכתחילה אך בדיעבד מותר. [94] נזכיר ונאמר, שמהמקורות האמוראיים הבבליים ומעדויות מהימנות של כמה מיהודי תימן לומדים בבירור על מנהג אכילת בני יונה שעדיין לא הפריחו כמאכל תאוה.
קרבן העוף בשלהי תקופת הבית השני
מידע רב קיים על קרבן העוף מהמקורות התנאיים שברובם מתוארכים למועד הסמוך לחורבן הבית ושני הדורות שאחריו. במקורות התקופה מכונים קרבנות העוף של תורים ובני יונה בשם "קינים". מונח זה מתייחס לשני פרטים מאותו המין, כנראה מפני שאצל היונה והתור תמיד ישנה הטלה של שתי ביצים בלבד.
הביקוש הגדול ביותר לקינים היה בשלוש הרגלים, שאז כל אדם שהיה חייב בקרבן הביאו. במקרים רבים אנשים ריכזו את חובותיהם לזמן הרגל. קשה להעריך את מספר עולי הרגל בכל מועד, אך מדובר בסדר גודל שעשוי היה להגיע לרבבות בני אדם. [95] וניתן להניח שכמעט כל עולה רגל הביא עמו או רכש לפחות תור או זוג בני יונה אם כקרבן חובה או כקרבן נדבה. רוב מביאי הקינים היו כנראה נשים יולדות או זבות, ולכן המשנה במסכת קינים מביאה דוגמאות רבות סביב נשים כאלו. לפי הדוגמאות שמביאה המשנה עולה שלעתים היו נשים שהביאו בבת אחת כדי חמישה קינים או יותר. [96]
מספר החוגגים הגדול ביותר שהתרכז בירושלים היה בחג הפסח, בשל קרבן פסח. בתקופה זו הביקוש לקיני עופות היה גדול ביותר, דבר שיצר לעתים בעיה של זמינות עופות מחד והפקעת מחירים מאידך. מסופר על רבן גמליאל הזקן שביקש פעם אחת לעבר את השנה מפני שהגוזלות רכים. לעומת סיפור זה, מובאת בתלמוד ברייתא הקובעת שאין לעבר את השנה רק "מפני הגוזלות שלא פירחו", אולם גורם זה מצטרף כ'סעד' לעיבור השנה אם קיימת סיבה נוספת. [97] נראה שרבן גמליאל התכוון לגוזלות של יונת הסלעים שמתחילה לקנן רק בתחילת מרס [98] או לתור המצוי ששב לארץ ממעונות החורף שלו כדי לדגור רק בראשית חודש אפריל. באותה שנה עדיין לא הגיעו היונים או התורים למצב שבו הם גדולים דיים כדי להביאם לקרבן. כאמור, חכמים קבעו שאין זה שיקול מספיק כדי לעבר בגללו את השנה, מפני שניתן להשתמש בבני יונה, המצויים תמיד בארץ.
חלק מהקינים הובאו בידי עולי רגל, אך דומה שרוב החוגגים ובעיקר אלו שהגיעו ממרחקים רכשו אותם בירושלים, משום שהעדיפו שלא לטלטל אותם עמהם. סיבה נוספת היא ההגבלה שהייתה על גיל 'בני היונה' המותרים להקרבה על המזבח. לפי כל הדעות, מדובר בזמן מוגבל יחסית (עד שלושה שבועות), וקיימת אפשרות שאצל אנשים שמגיעים ממרחק עשויים בינתיים האפרוחים להתפתח עד לשלב שיהיו פסולים להקרבה. לכן אנשים כאלה, שהעדיפו בכל זאת להביא עמם את הקינים, ביכרו מן הסתם להביא תורים, שמזמן שבגרו אינם נפסלין עוד, [99] דבר המאפשר מרווח זמן גדול מאוד.
המכירה של הקינים נעשתה בידי אנשים פרטיים שהתפרנסו מכך וגם על ידי מערכת מאורגנת שהייתה נתונה בידי הכוהנים שהיו אחראים על התיפקוד והארגון השוטף של המקדש. בשלהי הבית השני המסחר בקינים נעשה מחוץ לכותלי הר הבית. [100] המסחר בקינים לציבור נעשה על ידי תשלום לתוך שני 'שופרות' (תיבות דמויות שופר) ; על אחד מהם היה כתוב 'קנים' והוא מיועד לרוכש תורים גדולים ועל השני היה כתוב 'גוזלי עולה' והא יועד למי ששילם עבור בני יונה. [101] הכהנים היו מוציאים בו ביום את המעות והקריבו בהם את הקינים בשביל הבעלים. [102]
בחג השבועות היו נוהגים להביא גוזלות ביחד עם הביכורים על מנת לעטרן. את הגוזלות שהביאו לצורך הקרבן הניחו כנראה בסלים נפרדים, ואילו את הגוזלות שהעניקו במתנה לכהנים אחזו בידם. [103] את הגוזלות שהיו מביאים לצורך הקרבן לא הניחו על סלי הביכורים עצמם, כדי לא לטנפם בלשלשת שלהם, אלא תלו אותם בנפרד. [104]
ממונה
על כל נושא הקינים במקדש היה ממונה מיוחד ובשלהי הבית הוא נקרא פתחיה, שהיה ידוע כחכם גדול:
פתחיה על הקינים [=מרדכי]. למה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון [105]
קיומו של ממונה מיוחד על הקינים היה הכרחי מכמה סיבות. ראשית, דיני קינים נחשבו להלכות מסובכות וקשות: "קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות". [106] ולכן היה צורך בממונה מיוחד שבקיא בפרטי הדינים. מדובר בהלכות חמורות, כאשר למשל התערבבו זה בזה, קינים של חובה בנדבה או עולה בחטאת.
לדוגמה, המשנה קובעת: "חטאת שנתערבה בעולה, ועולה בחטאת, אפילו אחד ברבוא - ימותו כולם!". [107] ממשנה זו אנו למדים שפסילת הקינים יכולה להתרחש ע"י ערבוב בין העופות עצמם, דבר המלמד על הצפיפות של המקריבים וריבוי הקינים שהיו במקדש, בעיקר בשלוש הרגלים. פסילת הקינים יכולה להתרחש גם על ידי ערבוב המעות המיועדות לרכישת הקינים, [108] ולכן הקפידו בין היתר לשלם תמורתן בשופרות נפרדים. [109] מכל מקום, בשל חשיבות זו נקל להבין מדוע הוקדשה לנושא זה מסכת שלימה היא מסכת 'קינים'. מסכת זו כפי שהיא מונחת לפנינו כיום, נערכה לפני החורבן, והיא מסובכת בגלל ארגון מבנה משניותיה, [110] כנראה משום שחלק מפריטי הדינים ודרך מסירתם לא היו נהירים דיים לתנאים שלא הכירו היטב את המציאות בזמן קיום המקדש.
הסיבה השנייה לקיומו של ממונה מיוחד על הקינים הייתה כלכלית, מדובר בארגון מערכת מסחר עניפה ומסובכת של קינים ; קשר עם הספקים, קביעת מחירים, גביית הכסף מהציבור [111] ותוכנית עבודה מורכבת של הקרבנות. דומה, שהציבור העדיף לרכוש את הקינים מהמערכת שהייתה בפיקוח הכוהנים במקדש ולא מהמוכרים הפרטיים. דבר זה נבע משום שלקינים אלו היה 'ביטוח', במקרה שהם נפסלו, שהיה תנאי בית דין ש"הקינין הפסולות שיהו באות משל ציבור". יתירה מזאת, גם הספקים למקדש נדרשו לספק קינים חלופיות, ללא כל תמורה במקרה שהם פרחו או אבדו. [112] תנאי זה נבע בשל ה'פחת' הגדול שהיה בקינים הפסולות במקדש, שעלותו יכלה להסתכם בממון רב. למרות זאת, עדיין היה כדאי כנראה לספקים ליטול סיכון זה ולספוג את ההפסדים האפשריים, שכן בתמורה הם זכו לעבודה שוטפת וקבועה כמספקי קינים למקדש במשך כל השנה ולא רק בתקופות השיא בשלוש הרגלים.
גידול האוכלוסין והדרישה לקיני יונים לקרבן בשלהי תקופת בית שני הביאה לכך שמוכרי היונים הפרטיים הפקיעו את מחיריהם. מסופר על רבן שמעון בן גמליאל שביקש להוריד את המחירים באמצעות תקנה הלכתית שתגרום באופן משמעותי להורדת הדרישה בכמות היונים:
מעשה שעמדו קנים בירושלם בדינר זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין. נכנס לבית דין ולמד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאיות, חמש זיבות ודאיות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קנים בו ביום ברבעתיים [113]
מקור הקינים שנמכרו במקדש בשובכים שהוקדשו בידי אנשים פרטיים, [114] אך בעיקר מספקים גדולים שהתמחו בכך. באופן טבעי, התרכז ענף גידול היונים באזור ירושלים. המסורות התלמודיות מציינות את גידול היונים בהר המשחה (הזיתים), בו היה עץ שעליו גידלו "ארבעים סאה גוזלות בכל חודש וחודש, ומהן מספיקין קינים לכל ישראל". [115] גרסה אחרת מייחסת את גידולן למלך ינאי בהר המלך, ומאותו אילן הורידו "ארבעים סאה גוזלות משלש בריכות בחדש". [116] תיאור זה עשוי להתאים כמובן רק לגידול בני יונים, שכן המונח בריכה פרושו "מחזור רביה אחד", [117] שבמקרה של "בני היונה" הוא קצר יחסית.
גם אם יש מי שיראה במקורות התלמודיים שמץ של הפלגה, הרי בוודאי שהתמונה הכללית שהם מוסרים היא מהימנה. דבר זה נתמך גם בממצא הארכיאולוגי מאותה תקופה. באותה תקופה נהגו לגדל יונים במגדלי קולומבאריום, שבהם שכנו בעת ובעונה אחת עד 5000 יונים מבויתות, כפי שתיאר וארו, סופר רומי מהמאה הראשונה לפנה"ס. [118] שרידי מגדלים כאלה נמצאו גם בארץ-ישראל ובהם ראויים לציון שלושה מגדלים מאזור עיר דוד שבירושלים. [119] בירושלים וסביבותיה לבדה, נמצאו בסקר ארכיאולוגי 28 מתקני קולומבריה המתוארכים לתקופה ההלניסטית והרומית הקדומה (מאה שנייה לפנה"ס-מאה ראשונה לספירה). זאת עדות שגידול היונים היה ענף כלכלי חשוב כאשר יונים וגוזלים הובאו למקדש, בשרן נאכל ואף הזבל מהן שימש לזיבול השדות החקלאיים. [120] בתקופה החשמונאית עלתה הצריכה המרובה בקיני יונים לקרבן, ובעקבות חורבן הבית נעלמה הצריכה של קיני יונים והיקפו של הענף הצטמצם לצורך אספקת בשר וזבל בלבד. [121] אין ספק אפוא, שחורבן הבית היה אחד הגורמים המרכזיים בשקיעתו של ענף גידול היונים באזור יהודה. 

[1]   רבינו משה בן מימון, מורה הנבוכים מהדו' י' קאפח, ירושלים תשל"ז, ג, מו, עמ' שפב.
[2]   אגרת אריסטיאס, קמה, קע; פילון האלכסנדרוני, כתבים (בעריכת ס' דניאל-נטף), ג, עמ' 160. ועל דרך זה נאמר במדרש: "אמר ר' יהודה בר ר' סימון: אמר הקב"ה: עשרה מיני בהמות מסרתי לך, שלושה ברשותך ושבעה אינן ברשותך. שלושה ברשותך שור שה-כשבים ושה-עזים. ושבעה אינן ברשותך איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתייגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסיך, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז" (ויקרא רבה, אמור פרשה כז, מהד' מרגליות עמ' תרלח).
[3]   ראה פילון האלכסנדרוני ב (לעיל הערה 2), עמ' 265.
[4]   בבא קמא צג..
[5]   ע' אלון, החי והצומח של ארץ ישראל - אנציקלופדיה שימושית מאוירת, תל-אביב 1986, עמ' 265.
[6]   י' טפר, 'מתקני הקולומבריה בארץ ישראל וגידול היונים בימי בית שני', נקרות צורים, 8, תשמ"ד, עמ' 53-40 ובהרחבה, הנ"ל, 'עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים בארץ', בתוך: אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה א' אופנהיימר, א' כשר וא' רפפורט עורכים, ירושלים תשמ"ו, עמ' 196-170; ב' זיסו, 'שני מגדלי קולומבאריום הרודיאניים בחורבת עלק ובחורבת אבו ח'ף', קדמוניות 112, (תשנ"ז), עמ' 100-106.
[7]   תוספתא ביצה פ"א ה"י מהד' ליברמן; חולין קלט:. א' ארן, 'יוני הרדסיאות בספרות התלמודית ומערות הקולומבריה במרישה', תרביץ לד תשכ"ה, עמ' 356-362.
[8]   חולין סב..
[9]   חולין קמ:. דבר זה נתמך בתרגום ירושלמי לבראשית ט"ו, ט, העורך הבחנה בין "תור וגוזל - שפנינא [=תור] ותסילה בר יון".
[10]   ה"ב טריסטראם, מסע בארץ ישראל (מתרגם ומהדיר: ח' בן-עמרם), ירושלים תשל"ז, עמ' 160, 170, 334 ועוד (בעמ' 257 מזכיר ציד של כשישים יונים למאכל).
[11]   טריסטראם, עמ' 426.
[12]   אנציקלופדיה מקראית, ח, ירושלים תשמ"ב, עמ' 469; החי והצומח של ארץ ישראל - אנציקלופדיה שימושית מאוירת, תל-אביב 1986, עמ' 269. אנו סבורים שהסברה של החוקרים שהצוצלת לא הייתה מוכרת בתקופות המוקדמות בארץ דורשת בדיקה נוספת. מכל מקום לעניין קרבן העוף, וכן מבחינה סיסטמתית הצוצלת נחשבת כ'תור'. מדובר בציפור שיש עליה מסורת טהרה ויש עדויות על כשרות אכילתה. נוסף לכך נציין, שאין במקורות כל התייחסות לגבי מיני תור שאינם כשרים וממילא הוא כשר.
[13]   ראה טריסטראם (לעיל הערה 10), עמ' 380-379.
[14]   חולין כב:.
[15]   אם כי לא בתוך תחום המקדש עצמו ; וראו הערתו של רד"ק לתהילים פ"ד, ד.
[16]   ויקרא רבה פרשה ג מהד' מרגליות עמ' 10.
[17]   מ' דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, תל-אביב תשנ"ז, עמ' 137.
[18]   ראה: שה"ש רבה פרשה א ט בעניין שלמה המלך: "ציפור מצוצי והוא היה ידוע מה מצוצי", וכן השוו בקהלת רבה פרשה א א: "צפור מצויץ ויודע על מה מצויץ".
[19]   ראה פילון האלכסנדרוני (לעיל הערה 10), עמ' 256.
[20]   ביצה כט:.
[21]   ד' טלשיר, שמות בעלי החיים בתרגום הארמי של השומרונים, ירושלים תשמ"א, עמ' 51 (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור).
[22]   מורה הנבוכים (מהדורת י' קאפח), ג, מו, עמ' שפג.
[23]   ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, א, ירושלים תש"י, עמ' 91.
[24]   ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ב, ירושלים תשט"ז, עמ' 379-382 ; א' ביליק, 'התרנגול במקרא', בית מקרא יח, תשל"ד, עמ' 65-69 ; א' שושן, בעלי חיים בספרות ישראל, רחובות תשל"א, עמ' 221-223. על טביעות החותם ראו: N.Avigad & B.Sass,   Corpus Of   West Semitic Stamp Seals, Jerusalem 1997, pp. 52-54
[25]   ב' רוזן, "כלכלה וקיום בתקופת ההתנחלות", בתוך: מנוודות למלוכה (נ' נאמן וי' פינקלשטיין עורכים), ירושלים 1990, עמ' 404-405 ; O. Borowski,U Of Animals In Ancient Israel, Walnut Creek – London – New Delhi 1997, pp. 157-158.
[26]   ראה בורובסקי (לעיל הערה 25), עמ' 158.
[27]   בבא מציעא פו:.
[28]   תוספתא בבא מציעא פ"ח ה"ל, מהד' ליברמן ; בבלי, יומא עה:; ועיין גם במסכת טהרות פ"ג מ"ח.
[29]   משנה, בבא קמא פ"ז מ"ז ; תוספתא שם פ"ח ה"י מהד' ליברמן ; אבות דר"נ נו"א פל"ה, מהדורת שכטר עמ' 105, שם, נו"ב פל"ט, מהד' שכטר עמ' 107.
[30]   משנה, פרה פ"ט, מ"ד. הנשימה אצל היונה נעשית דרך הנחירים והללו פתוחים   בקביעות ואינם נסגרים אפילו בשעת שתיית המים, כאשר כל המקור טבול במים. כך שאין חשש שהמים המקודשים יותזו במהלך השתייה, כפי שקורה לעתים אצל עופות אחרים.
[31]   שה"ש רבה פרשה א א וכן בעניין התור, ראו רש"י לתהילים ע"ד יט.
[32]   ערובין ק:.
[33]   ביצה כה: ; שמות רבה פרשה מב ט. המדרש רואה בתכונה זו עניין חיובי, אך דומה שתכונות אלו אינם מתאימות לרוח השלום שסימל המקדש ועוד ראה בעניין זה להלן. אם כי, הגמרא בעירובין ק: קובעת שיש ללמוד דרך ארץ מהתרנגול.
[34]   משנה, חולין פי"ב מ"א ; א' קורמן, 'שלח תשלח את האם - הקשיים בהבנת המצוה', שמעתין 132, תשנ"ח, עמ' 30-36.
[35]   סיכום המקורות: ש' שפירא, עופות בספרות התלמודית, ירושלים תשכ"א, עמ' 30.
[36]   משנה, עדויות פ"ו מ"א.
[37]   ירושלמי, עירובין פ"י, ה"א, כו ע"א.
[38]   רעיון זה מופיע במקרא בדמות האיסור להניף ברזל על המזבח (שמות כ', כב ודברי המפרשים שם). המקרא מציין במפורש שדוד נפסל לבנות את בית המקדש משום היותו איש מלחמות ששפך הרבה דמים, ולכן הדבר הוטל על שלמה בימי רגיעה: 'כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו' (דב"א כ"ב, ח-ט ; כ"ח, ג).
[39]   אביגד וזאס, עמ' 52-54 ; בודנהיימר, ב, עמ' 381.
[40]   עדויות רבות על מלחמות תרנגולים מביא ש' אברמוביץ, תולדות הטבע, ב, זיטמיר תרכ"ז, עמ' 244-246.
[41]   אנציקלופדיה החי והצומח, יב, עמ' 260.
[42]   ברכות כב.: 'שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים', וכן ראו פירוש הרמב"ן ורבנו בחיי לויקרא א', יד.
[43]   י' פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, ירושלים תשנ"ב, עמ' 242-243, סבור שהנאמנות אצל בני הזוג קיימת ביוני הסלעים בעוד שאינה תמיד נשמרת אצל היונים המבויתות. אולם לאמתו של דבר, כפי שמופיע בספרו של א' עץ-הדר, גדול יונים, ירושלים תש"ז, עמ' 60, יונת הבית הנקבה נאמנת תמיד לבן-זוגה, ואילו רוב הזכרים מבלים את שעותיהם הפנויות עם נקבות פנויות אחרות. לא בכדי המקורות מדברים בשבח היונה הנקבה ולא בשבחו של הזכר.
[44]   רבינו טוביה בר' אליעזר, מדרש לקח טוב לויקרא א', יד; וכן פירוש החיזקוני, שם. לפי פרשנות זו, בני יונה הם בשלב בוגר רק שלא הגיעו עדיין לבשלות מינית. הסבר זה מתאים לשיטת הראשונים מאשכנז, כגון רש"י והראבי"ה, ועל כך נדון בהרחבה בהמשך.
[45]   ראה דעת מקרא להושע ז', יא. תיאור מדויק של תכונותיה של היונה, ראה במדרש הקדום יותר, שה"ש רבה פרשה א א.
[46]   על פולחן היונה בתקופת המקרא, ראו: אנציקלופדה מקראית, ג, ירושלים תשי"ח, עמ' 607. על התרנגול בפולחן, בודנהיימר, ב, עמ' 381. בתלמוד פירשו שהאל 'נרגל' (מל"ב י"ז, ל) היה תרנגול (סנהדרין סג:). על הקרבת תרנגולים ויונים בבבל ובשומר ראו: צ' וינברג, הקרבן בישראל, ירושלים תשמ"ז, עמ' 64.  
[47]   ראה וינברג (לעיל הערה 46), עמ' 328.
[48]   גישה כנראה שונה מובאת בתוספתא, ובכך נדון בהמשך.
[49]   חולין כב: ; תורת כוהנים דיבורא דנדבה, פרשה ו.
[50]   אנציקלופדיה החי והצומח, ו, עמ' 268.
[51]   חולין כב: ; תורת כוהנים דיבורא דנדבה, פרשה ו.
[52]   ובלשונו של הט"ז לשו"ע יו"ד טו: "ושיעור דנפתחו בעיניהם ושיעור דגדלות כנפים שיעור אחד הוא".
[53]   בבלי, ביצה ו: ; חולין סד:.
[54]   תוספתא חולין פ"א הט"ו מהד' צוקרמנדל.
[55]   לפי גישתינו מדובר באותו שלב ולכן מדויקת לשון התוספתא שכתבה "או", ולא כפי שכתב ש' ליברמן, תוספת ראשונים, ירושלים תרצ"ז, לחולין עמ' 221.
[56]   ראו בהרחבה בהמשך מאמר זה וכן במאמרי על שילוח הקן, מכל מקום אכילת אפרוחים לצורכי רפואה היה נוהג מקובל מאוד, ראו למשל: רבינו משה בן מימון, פרקי משה [ברפואה] (מהדיר: ז' מונטנר) כ, ירושלים תשכ"א, עמ' 241, וכן לגבי ציפורים שונות, שם, עמ' 238, 275-274.
[57]   ביצה ו: ; חולין סד:, בדברי התוספות ; רי"ד והר"ן לחולין, שם (בנדפס עמ' כב:); משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פ"ג ה"י ; הרשב"א, וכן שו"ע יו"ד טו, והט"ז שם.
[58]   ירושלמי, ביצה, פ"א ה"א, ס ע"א.
[59]   תלוי בהסבר המונח 'גדפא', כנף או נוצה (השווה לתרגום באיוב ל"ט, יג) או שהכוונה לצלע, ראו תוספות לחולין כב:, ד"ה יעלעו דם.
[60]   זאב ויינר, מגדל יונים מנוסה, סיפר לי שבקרב מגדלי היונים קיימת שיטה לטיפול ביונה חולה או שאיבדה את תאבונה על ידי מריטת נוצות התעופה או הזנב. מריטת הנוצות מבסיסם גורמת לירידת דם רב. ועל פי התיאוריה הזו, החלפת הדם גורמת להוצאת המחלות ומביאה להתחדשות ולהתאוששות (ראיון ביום ח' בתמוז תשס"א ; 29/6/01).
[61]   ראה לעיל הערה 59.
[62]   הלכות איסורי מזבח פ"ג ה"ב, ובעל הכסף משנה מעיר שגרסת הרמב"ם לתלמוד היא הנכונה.
[63]   ערוך השולחן על הלכות שחיטה, סימן טו, ניו-יורק תש"י, עמ' 37 ; וכן ראו דיון ומראה מקומות נוספים לגבי היתר אכילת אפרוחים, למי שהדבר אינו נחשב מאוס, אצל: הרב ש' שבדרון, דעת תורה על הלכות שחיטה, למברג תרנ"א, ליו"ד סימן טו ס"ק ד (עמ' נט).
[64]   כתובות סב..
[65]   שבת קמה:.
[66]   ברכות מז. ; פסחים, קיט: ; ירושלמי, פסחים פ"י, לז ע"ד.
[67]   פסחים עד:.
[68]   פסחים נז..
[69]   כריתות כח..
[70]   ילקוט שמעוני למשלי יג, רמז תתק"ן.
[71]   למשל, מרי אהרון חוברה, שו"ב ומארי אהרן עזרי, מבני ברק בראיון מהתאריך כג אב תשס"א. האחרון ציין במפורש שלאפרוחים שזה עתה בקעו "אין דם" ולכן רק משגדלו מעט אכלום.
[72]   מורה נבוכים, ח"ג פמ"ח, מהדורת קאפח, עמ' שצג.
[73]   הלכות מאכלות אסורות פ"ג ה"י ; שו"ע, יו"ד טו.
[74]   הלכות איסורי מזבח פ"ג ה"ב.
[75]   פירוש המשנה על חולין פ"א מ"ה. מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פ"ג ה"ח עולה לכאורה קושי, שם נאמר: "מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה … וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן". לפי זה הרמב"ם סובר שבן יונה עד גיל שמונה ימים פסול. אולם נראה שדברי הרמב"ם כוללים רק את הבהמות ולא את העוף, ראו הערתו של ר' י' זילברברג, צפונות יד, תשנ"ב, עמ' קח.
[76]   מורה הנבוכים, ג, מח, מהדורת קאפח, עמ' שצג.
[77]   מורה הנבוכים, ג, מו, מהדורת קאפח, עמ' שפג.
[78]   הרמב"ן לויקרא א', יד.
[79]   דברי הרמב"ם נזכרים בספרי המזונות והרפואות של אבן זוהר והרמב"ם: אבו מרואן עבד אלמלך אבן זהר, כתאב אלאע'ד'יה, מדריד 1992, עמ' 15 ; רבינו משה בן מימון, פרקי משה [ברפואה] (מהדיר: ז' מונטנר), ירושלים תשכ"א, עמ' 236, 238, 274.
[80]   חולין כב:.
[81]   זבחים סח:.
[82]   חולין כב:.
[83]   ביצה ו: ; חולין סד:.
[84]   ראה עץ-הדר (לעיל הערה 43), עמ' 20.
[85]   ח' אלבק, סדר קדשים, ירושלים תל-אביב תשי"ט, למשנה בחולין פ"א מ"ה.
[86]   י"מ לוינגר, מאור למסכת חולין, ב, ירושלים תשנ"ה, עמ' 19.
[87]   ר' אליעזר ב"ר נתן, אבן העזר (ספר ראב"ן), א, ניו-יורק תשי"ח, לביצה ו: (עמ' קע:) ; הרא"ש לביצה ו:.
[88]   ר'   ברוך ב"ר יצחק מוורמיזה, ספר התרומה, ירושלים תשי"ט, הלכות איסור והיתר, עמ' 17.
[89]   רבינו אליעזר ברבי יואל הלוי, ספר ראבי"ה (מהדורת א' אפטוביצר), ג, ברוקלין ניו-יורק תשמ"ג, עמ' 426, סימן תשכב.
[90]   רש"י לחולין נו:. וראו מ' קטן, אוצר לעזי רש"י, ירושלים תשמ"ח, עמ' 40 מס' 372, המעיר שיש להבחין בין 'פלומיש' ( pluma ) הן הנוצות הקטנות.
[91]   ב"מ לוין, אוצר הגאונים, ד, ירושלים תרצ"ב, 11-10.
[92]   וכך מובא ברשב"א פעמים רבות, למשל בפירוש לתורת הבית הקצר הלכות טריפות, שער רביעי: "יצא (אפרוח) לאויר העולם ולא נפתחו עיניו, יש מי שאוסר והגאונים זכרונם לברכה מתירים".
[93]   כך מובא גם על ידי הש"ך לשו"ע יו"ד טו.
[94]   סיכום המקורות, ראו: ר' צ"ה שפירא, דרכי תשובה, שו"ע יו"ד טו.
[95]   ש' ספראי, העליה לרגל בימי הבית השני, תל-אביב תשכ"ה, עמ' 71-74.
[96]   כריתות פ"א מ"ז ; קינים פ"ב מ"ג.
[97]   תוספתא סנהדרין פ"ב, ה"ו מהד' צוקרמנדל ; ירושלמי שם, פ"א יח ע"ד ; בבלי, שם, יא..
[98]   עונת הקינון נמשכת עד חודש אוגוסט ועשויה לקיים שניים-שלושה מחזורי קינון. ביונת הבית נמשכת הדגירה בארץ-ישראל כמעט לאורך כל חודשי השנה ועשויה להקים בתנאים טובים (למשל, שובך מבודד מקור) כ 12-8 מחזורי קינון. רק באירופה הקרה קיימת הפסקה בקינון של יונת הבית לזמן קצר, כפי שהעיר רש"י בפירושו לביצה י., ראה מ' קטן, החיים בימי רש"י, ירושלים תשנ"ז, עמ' 83.
[99]   השוו: "תורים משיפריחו, אפילו הן זקנין" תוספתא חולין פ"א, הט"ו מהד' צוקרמנדל.
[100] ראה בהרחבה ספראי (לעיל הערה 95, עמ' 148.
[101] שקלים פ"ו מ"ה.
[102] תוספתא שקלים פ"ג, הלכות ב-ג.
[103] בכורים פ"ג מ"ה ; תוספתא, בכורים פ"ב הי"א, מהד' ליברמן, עמ' 581.
[104]   ירושלמי בכורים פ"ג, סה ע"ד.
[105]   שקלים פ"א מ"א.
[106]   אבות פ"ג מי"ח.
[107] קינים פ"א מ"ב.
[108] קינים פ"א מ"ד.
[109] שקלים פ"ו מ"ה.
[110] מ' וויס, 'סדר המשנה במסכת קינים: לשאלת פרקי משנה תוספתאיים', סידרא יג תשנ"ז, עמ' 91-61.
[111] ראה הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פ"ז ה"ט.
[112] שקלים פ"ז מ"ז ; ירושלמי, שם פ"ז, נ ע"ד.
[113] כריתות פ"א מ"ז.
[114] מעילה פ"ג מ"ו.
[115] ירושלמי, פ"ד, סט ע"א ; איכה רבה פרשה ב, ד. יוסף בן מתתיהו מזכיר באזור זה את הסלע הנקרא 'שובך היונים', מלחמות היהודים, ה, יב, ב.
[116] ברכות מד. והשוו: תוספתא, מנחות ט, יג.
[117] השווה למשנה בבבא בתרא פ"ה מ"ג.
[118] Varro, Rerum Rusticarum 111, 7.
[119] ב' זיסו, "חפירות דוד אלון בחורבת אבו ח'ף בשנת 1980 - גילוי מגדל קולומבאריום", בתוך: ישוב, ציוויליזציה ותרבות, דברי הכנס לזכרו של דוד אלון (עורכים: א' מאיר וא' ברוך), רמת גן תשס"א, עמ' 177.
[120] A. Kloner. “Columbaria in Jerusalem”, Jerusalem and Eretz Isreal (J. Schwartz, Z. Amar & I. Ziffer ed.), Tel-Aviv 2000, pp. 61-69.
[121] ראה טפר (לעיל הערה 6), עמ' 196.

5

לייבסיטי - בניית אתרים