חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
בגדי שרד - לכוהנים וללויים / הרב ישראל אריאל
א. 'בגדי השרד' - יריעות לכיסוי או בגדי כהונה?
בגדי כהונה נדונו בהרחבה ובפירוט בתורה בכמה וכמה מקומות. לא כן בגדי לווייה, לאלו לא מצינו זכר. זאת, למרות שההגיון נותן, שכשם שלכוהנים נקבעו בגדים מיוחדים 'לכבוד ולתפארת' כדי לשרת בקודש, כך גם ללויים - ראוי שיהיו להם בגדי כבוד; שכן, הלויים נשאו תפקידים חשובים כמשרתים במקדש, הן בתקופת המדבר, כנושאי הארון, כלי הקודש והמשכן כולו, והן בזמן הבית, כשוערים, כמשוררים וכממונים על סדרי המקדש והלשכות השונות.
למרות העדר מקורות מפורשים בתורה, עולה מעיון בפסוקים, בדברי חז"ל והפרשנים, כי אכן, היו ללויים בגדים מיוחדים לעבודה במקדש. יתירה מזו, מתברר, כי אף לכוהנים היה בגד נוסף לעבודות שירות שונות מחוץ לעזרה. עוד נמצינו למדים, כי אף ישראלים המשרתים בלשכות שונות במקדש, אף הם לבשו בגדים מיוחדים. תמונה זו מתקבלת מאיסוף קטעי ידיעות בתנ"ך ובדברי חז"ל, ולכך מוקדש הדיון שלפנינו.
המושג 'בגדי שרד' נזכר בפרשיות המשכן ארבע פעמים
אחד הביטויים בפרשיות המשכן, שהמפרשים התחבטו בפירושו הוא המושג 'בגדי שרד', החוזר פעמים אחדות בפרשיות אלה.
לראשונה הובא מושג זה בשמות (ל"א, י) ככתוב: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתיך: את אהל מועד… ואת בגדי השרד, ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, ואת בגדי בניו לכהן". מושג זה חוזר ומופיע בפרשיות אלו ארבע פעמים: לראשונה - כנ"ל, בשעה שנצטווה משה למנות את בצלאל על מלאכת המשכן, הכלים והבגדים. בשנית נזכר המושג בשמות (ל"ה, יט) - בשעה שמשה מכריז בפני העם על התרומות למשכן, וקורא לחכמים ולעושי המלאכה לבוא ולעשות את מלאכת הכלים והבגדים. בשלישית נזכר בשמות (ל"ט, א), כשהאמנים מסיימים את מלאכתם. וברביעית חזר ועלה בשמות (לט, מא), כשהאמנים מביאים לפני משה את כל חלקי המשכן לקראת הקמתו.
פרשנים: 'בגדי שרד' הם כיסויי הכלים במסעות ישראל במדבר
לדעת רש"י בפירושו (שמות ל"א, ו, ז, י), אין מדובר בפסוקים אלה בבגדים עבור הכוהנים אלא בבגדים הנעשים עבור הכלים.
אלו דבריו: " 'ואת בגדי השרד' - אומר אני, לפי פשוטו של מקרא, שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם - 'ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן' [הווה אומר, 'בגדי השרד' הם בגדים שונים מבגדי הכהונה]. אלא אלו 'בגדי השרד' הם בגדי התכלת והארגמן ותולעת שני, האמורים בפרשת מסעות (במדבר ד', יב): 'ונתנו אל בגד תכלת', 'ופרשו עליו בגד ארגמן', 'ופרשו עליהם בגד תולעת שני'. ונראין דברי, שנאמר (שמות ל"ט): 'ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש', ולא הוזכר 'שש' עמהם, ואם בבגדי כהונה מדבר - לא מצינו באחד מהם ארגמן או תולעת שני בלא שש". כן מסביר רש"י את הצד הלשוני של המושג 'בגדי השרד', באומרו: "יש מפרשים לשון עבודה ושירות, כתרגומו: 'לבושי שמושא', ואין לו דמיון במקרא. ואני אומר שהוא לשון ארמי… שהיו [בגדי הכלים] ארוגים במחט ועשוים נקבים נקבים".
רבי אברהם אבן עזרא (שמות ל"א, י. וכן הרשב"ם שם) הולך אף הוא בדרכו של רש"י, וזו לשונו: " 'ואת בגדי השרד' - בגדי הנסיעה, שיכסו בהם הארון והשלחן והמזבח והמנורה… והנה מילת 'שרד' מגזרת 'פליט ושריד' ". בפירושו לא הסביר אבן עזרא מדוע בגדים אלה נקראים מלשון 'שריד', אך בפירוש 'חזקוני' לשמות (ל"א, י) מובא, שבגדים אלה נעשו משרידי הבגדים והיריעות שהוכנו ככיסוי למשכן, וכלשונו: "מה שנשאר ממלאכת יריעות המשכן ובגדי כהונה ומהפרוכת והמסך עשו בגדים לכסות ארון העדות והשולחן והמנורה והמזבחות".
על שיטה זו יש לשאול:
א. אם, אכן, 'בגדי השרד' אינם אלא בגדים שנעשו משרידי החומרים שנשארו מן היריעות ובגדי הכהונה, ולא נעשו אלא לכיסוי הכלים, מהי חשיבותם הרבה, שהתורה ראתה להקדים בגדים אלה ולציינם בראש רשימת הבגדים בארבעת הפסוקים הנ"ל, זאת, בטרם תזכיר את הבגדים העיקריים שהם בגדי אהרון ובגדי בניו, והיה ראוי לאחר את 'בגדי השרד' ולא להקדימם?
ב. לו היו בגדים אלה מיועדים למסעות המדבר כנ"ל, היתה התורה צריכה לכנותם בשמם - 'בגדי מסע', או 'בגדי שרד - למסע המחנות', אולם בתורה נאמר במפורש שבגדים אלה נועדו 'לשרת בקודש', ומה עניין 'לשרת בקדש' לכיסוי הכלים בעת המסע במדבר?
הרמב"ן: 'בגדי השרד' נועדו לעבודה בהיכל
בפירושו לשמות (ל"א, י) מעלה הרמב"ן שאלות נוקבות כנגד שיטת רש"י, כשטענתו העיקרית היא, שלעומת בגדי הכוהן הגדול שהתורה מפרטת אותם בהמשך, כמו כן, לעומת בגדי בני אהרן שצורתם אף היא מבוארת בתורה - לעומתם הביטוי 'בגדי שרד' בתורה סתום וחסר ביאור, זאת, למה? וזו לשונו: "וכל זה [שיטת רש"י] איננו שווה לי, כי מה טעם שיאמר הקדוש ברוך הוא למשה ויעשו… בגדי השרידה בלי שיבאר לו כמה יהיו [הבגדים]: שנים - או מאה? וכמה ארכם? וכמה רחבם? ולמה [לאיזו מטרה] ייעשו?" כן מבסס הרמב"ן את השאלה: מדוע הוסיפה התורה את הביטוי 'לשרת בקודש' כשמדובר על כיסוי כלים במסע במדבר? ומוכיח מפסוקים, שעניינו של ביטוי זה דווקא עבודה בחצר המשכן על גבי המזבח, וכן במשכן פנימה, ולכך נועדו בגדי השרד? ובלשונו: "מה טעם [נאמר בהמשך] 'לשרת בקדש' (להלן ל"ט, א)? כי זה ירמוז על עבודת הקרבנות בקודש, כמו שאומר [בעבודת הכהנים]: 'או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש' (לעיל כ"ח, מג)? וכן: 'שבעת ימים ילבשם הכהן… אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש' (לעיל כ"ח, ל) [היינו, עבודה בפנים] לא על עבודת… משא?"
רש"י, אמנם מנסה ללכת לפי 'פשוטו של מקרא', אך הרמב"ן מעלה טיעון שאין להתעלם ממנו, שהמושג 'לשרת בקדש' עניינו שירות במשכן בפנים, ולא כפי שמסביר רש"י, שמדובר על שירות בחוץ בעת המסעות במדבר. אכן, המעיין בפסוקים שהביא הרמב"ן יווכח, שפשט הפסוק "לשרת בקדש" - עניינו עבודה על גבי המזבח או בתוך ההיכל. כך פירש רש"י עצמו על הפסוק בשמות (כ"ט, ל): "אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש" - וכתב שם על פי הגמרא במסכת יומא (עג) "אותו כהן המוכן ליכנס לפני ולפנים ביום הכפורים", ואם כן, צודק הרמב"ן בפירושו שפשט המילים "לשרת בקדש" עניינו, שבגדי השרד נועדו לעבודה בפנים? כך הם, למעשה, דברי תרגום אונקלוס ושאר התרגומים, המתרגמים: "לבושי שמושא לשמשא בקודשא" כלומר: בגדי שירות לעבוד בקודש, היינו, בהיכל. הדבר חוזר על עצמו בכל התרגומים לתורה בארבעת המקומות הנזכרים לעיל בעניין 'בגדי השרד'.
הרמב"ן: 'בגדי השרד' - בגדי כוהן גדול
הרמב"ן מגיע למסקנה, שהמושג 'בגדי השרד' כוונתו לבגדי הכוהן הגדול הנזכרים בהמשך אותו פסוק. לדעתו, משום כך נקראו 'בגדי שרד', שכן, אחת המשמעויות של המילה 'שריד', היא - 'חשוב', 'יחיד במינו'. ובלשונו: "הנכון שנפרש - 'בגדי השרד'… בגדים שיתייחד בלבישתם אחד העם, הגדול מאחיו! וכן [מצינו] 'ובשרידים [היחידים, החשובים] אשר ה' קורא' (יואל ג, ה)… וירמוז [במושג 'בגדי שרד'] לבגדי אהרן. ויקראם כן, שלא ילבשם רק יחיד בדורו, אהרן בחייו, ואחריו [ממשיכו של הכוהן הגדול] 'הכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא ידו ללבוש את הבגדים' (ויקרא כ"א, י)… ועל כן קראם 'בגדי השרד' - בגדי מלכות".
הרמב"ן מתייחס לשאלתו של רש"י: מדוע לא נזכר ה'שש' בין הצבעים השונים שמהם עשו את בגדי כוהן גדול? על כך משיב הרמב"ן: "ולא הזכיר ה'שש' - כי איננו חשוב!" כלומר, ביחס לתכלת, הארגמן ותולעת השני - אין הפשתן אריג יקר וחשוב כמותם, לפיכך לא ראתה התורה לנכון להזכיר אותו.
דומה, שאף על דברי הרמב"ן יש לשאול:
א. אם כדבריו, שה'שש' אינו חומר מספיק חשוב בבגדי כוהן גדול כדי שהתורה תציין אותו - ולפיכך לא הוזכר, עדיין יש מקום לשאלה, מדוע כשאמרה התורה - "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני - עשו בגדי שרד לשרת בקדש", לא הזכירה יחד עמם את הזהב? שכן, בגדי כוהן גדול נקראים בדברי חז"ל 'בגדי הזהב': האפוד עשוי מחוטי זהב, וכך השרשרות של החושן, וכן משבצות הזהב של החושן ושל אבני המילואים, וכך גם הציץ עשוי זהב. לדעת הרמב"ן, איך ניתן להסביר את העובדה שהתורה התעלמה מן הזהב הרב הנדרש לבגדי כוהן גדול, והרי לכל הדעות הזהב - דבר חשוב הוא לא פחות מן הצבעים האחרים שנזכרו שם?
ב. אם כדעת הרמב"ן, שרצתה התורה להגדיל ולהאדיר את חשיבותם של בגדי הכוהן הגדול ומשום כך הקדימה לתאר אותם כ'בגדי השרד', האם משום כך צריכה התורה להקדים זאת ארבע פעמים, האין די בהדגשה זו פעם אחת?
ג. דברי הרמב"ן, שבגדי השרד ובגדי אהרן אינם אלא דבר אחד, אינם מתיישבים בפסוקים. שכן, בשמות (ל"ט, א) מדברת התורה על שתי 'עשיות': א. עשיית 'בגדי שרד'. ב. עשיית בגדים לאהרן, ככתוב: "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש, ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה", ואם כן, שתי מערכות בגדים הם?
'בגדי השרד' - הפשט והדרש
במהלך פירושו, מסתמך הרמב"ן על דברי חז"ל בתלמוד, ש'בגדי שרד' עניינם בגדי כהונה, ראוי, אפוא, להתבונן במקור הדברים.
אלו דברי הגמרא ביומא (עב.-עב:): "אמר רבי חמא בר חנינא: מאי דכתיב: 'את בגדי השרד לשרת בקדש'? אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט". ומסביר רש"י שם: " 'אלמלא בגדי כהונה' - שעל ידיהן מקריבין [הכהנים] הקרבנות המכפרין על ישראל". נראה, שכוונתו לומר, שאלמלא בגדי הכהונה, לא היו הכהנים יכולים לגשת להקרבת הקרבנות, שכן, הלכה היא בתלמוד (סנהדרין פג:): "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם!" נמצא, שאלמלא בגדיהם של הכוהנים לא היו ישראל מתכפרים.
כן מובאת ביומא שם דעת רבי שמואל בר נחמני, האומר שבגדי כהונה נקראים 'בגדי שרד' מסיבה אחרת, מפני ש"משרדין מהן כלום". מסביר רש"י שם, שבעת אריגת הבגדים משאירים בקצוות של הבד את החוטים בלא אריגה, כדי לתפור ולחבר את בתי הידים אל הכותנת באמצעות החלק ששרד בקצה הבגד, עיין שם בגמרא וברש"י. בדבריו אלו סותר, לכאורה, רש"י את עצמו. שכן, בפירושו לתורה כתב, ש'בגדי שרד' הם כיסויים לכלים, ואילו ביומא מפרש רש"י, ש'בגדי שרד' הם בגדי כהונה - כשיטת הרמב"ן. ראה גם מה שכתב רש"י בפירושו למסכת סוכה נא., שם מתואר, שהיו מכינים במקדש עבור מנורות האש בשמחת בית השואבה פתילות מבגדי כהונה שנתבלו, וכלשון הגמרא שם: "מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן [מן האבנטים] היו מפקיעין [פקעות של פתילות]" ומפרש רש"י: "ממכנסי בגדי השרד שהיו משל צבור, ומאבנטיהם הישנים. 'מפקיעין' - קורעין לעשות פתילות". הווה אומר: רש"י עצמו קורא לבגדי הכהונה 'בגדי השרד', ואם כן, מהי האמת לדעת רש"י: 'בגדי שרד' הם בגדי כהונה כנ"ל, או שמא כיסוי לכלים?
אולם, המעיין בפירושו של רש"י לתורה ייווכח, שדעת רש"י היא, ש'בגדי שרד' הם, אכן, כיסויים לכלים. עיין בדבריו לעיל, שם הדגיש, ש'לפי פשוטו של מקרא' 'בגדי שרד' עניינם כיסוי הכלים, וכפי שהאריך להוכיח את שיטתו. ובא לומר בכך, שמה שאמרו חז"ל ביומא, שבזכות בגדי השרד - שהם בגדי הכהונה - זכו ישראל להישרד, לא אמרו כן אלא על דרך הדרש. אין, אפוא, לראות סתירה בדבריו, שכן, ביומא פירש על דרך הדרש, ואילו בפירושו לתורה העמיד את הדברים על דיוקם, ופירש על דרך הפשט, לדעתו, ש'בגדי השרד' הם הכיסויים לכלים ופירוש זה עיקר לדעתו (באשר למה שכתב במסכת סוכה שבגדי הכהונה הם 'בגדי שרד', יש לומר, שאמר זאת לפי שִגרת הלשון, וכשיטת אלה הסבורים כן).
אף רבינו בחיי בפירושו לשמות (ל"א, י) התחבט בשאלת 'בגדי השרד', ומחזק את שיטת רש"י כנגד דברי הרמב"ן, ולדעתו 'בגדי שרד' פירושם כיסוי בד לכלים. אף הוא סבור שדברי הגמרא ביומא לא נאמרו אלא על דרך הדרש. זו לשונו שם: "על דברי המדרש: 'ואת בגדי השרד' - אלמלא הם לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט - כן דרשו רז"ל במסכת יומא פרק 'בא לו': מעשה בימי אלכסנדרוס מוקדון, שנתעטף שמעון הצדיק כוהן גדול בבגדי כהונה ויצא לקראתו, וכיון שראהו המלך ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו. אמרו לו עבדיו: מלך כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו מנצחת לפני בעת מלחמתי". עיין שם, שהעמיק בעניין על דרך הסוד והקבלה, מדוע באותו מעשה שרד עם ישראל בזכות בגדי הכהונה שלבש שמעון הצדיק, אך כאמור, באשר לפשט הפסוקים, דעתו כדעת רש"י, ש'בגדי השרד' עניינם כיסוי לכלים.
מול הדעות השונות שהבאנו, והקשיים שהעלו הפרשנים זה כנגד זה, דומה, שעדיין המבוכה רבה, שכן, יש לפנינו 'פשט' מול 'פשט': האם בגדי שרד הם כסויי כלים מחוץ למשכן, או שמא הכוונה לבגדי כהונה בעת העבודה בפנים? נמצא, שעדיין צריכים אנו למודעי, מהו עניינם של 'בגדי השרד' לאשורם?
ב. בגדי שרד - בגדי לווייה
'בגדי השרד' - בגדי הלויים בעבודתם בקודש
כמוצא מן הקשיים שהעלינו, יש מקום להציע פירוש שלישי למושג 'בגדי השרד', כלומר: 'בגדי השרד' הם - בגדי הלויים בעת עבודתם!
להוכחת השיטה יש להקדים ולשאול: האם הלויים המשרתים בקודש היו להם בגדים מיוחדים בעבודתם, המייחדים אותם כדי שכל רואיהם יכירום, או שמא, כל לוי בא לעבוד במקדש עם הבגדים שהביא מביתו?
דומה, שכבוד המקדש מחייב, שהלויים יהיו מלובשים בבגדים מיוחדים, ושהדבר לא יהא נתון לבחירתו של כל איש ואיש, שאם לא כן, נמצאת אומר, שהלויים יעמדו לשיר על הדוכן איש איש ולבושו אם דל ואם עשיר. כך גם בשערי המקדש יעמדו הלויים בבגדיהם: יש מהם הלבושים בגדים מפוארים, ויש מהם הלבושים בגדי עניים או אף בגדים קרועים, ואין זה כבוד המקום. הלויים לא נימנו על העשירים בעם, להפך, התורה מזהירה לא אחת לסייע בידיהם, כשם שמסייעים לגר ליתום ולאלמנה, וכגון, מה שנאמר בדברים (י"ד, כט): "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה… ואכלו ושבעו", ועוד רבים כאלה. נמצא, שהמשרתים בקודש במקדש עשויים להיראות כאביונים, בעוד שכבוד המקום מחייב הופעה מכובדת. ראה מה שכתב הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ג', מה): "וכן עוד לרוממות הבית - רומם כבוד עובדיו, ונתייחדו הכהנים והלויים, ונעשה לכהנים הלבוש היותר נכבד, נאה ויאה - 'בגדי קודש לכבוד ולתפארת', ושלא ישמש בעבודה בעל מום… לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית [על פי תוכנו ופנימיותו] אלא בשלימות אבריו ויופי בגדיו [הופעתו החיצונית]. והמטרה - רוממות שתהא לבית הזה משרתיו אצל הכל".
כבר הובא לעיל, שבתקופת המדבר הקפידה התורה שכל כלי וכלי במשכן יהיה לו 'בגד' משלו בעת המסע, הארון, השלחן, המנורה ושאר כלי הקודש, זאת, מפני כבוד השכינה השרויה בארון ומפני כבוד הכלים. דומה, שכבוד השכינה והכלים מחייב, שנושאי הארון ונושאי המנורה וכד' ילבשו אף הם מלבושי כבוד כמו הכלים עצמם. כן הוזהרו הלויים לשמור את המשכן מפני זרים וטמאים, ולסייע לכוהנים בעבודתם, דומה, אפוא, שכשם שהכוהנים נצטוו לכבד את המקדש בבגדי כהונה מיוחדים - כן גם הלויים יעשו את עבודתם בבגדי כבוד.
בדומה לכך בתקופה בה נבנה המקדש בירושלים, חילק דוד את הלויים למשמרות ובעלי תפקידים, ובתוכם "וארבעת אלפים שוערים וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים" (דברי הימים-א כ"ג, ה) וראה שם בהמשך (כח): "כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה', על החצרות, ועל הלשכות, ועל טהרת לכל קדש, ומעשה עבודת בית האלהים, וללחם המערכת ולסלת למנחה… ולעמוד בבקר בבקר להודות ולהלל לה'…" כן ראה בהמשך שם שהלויים היו ממונים על 'אוצרות בית האלקים ולאוצרות הקדשים" (וראה על תפקיד הלויים בשמירת המקדש ושמירת הטהרה במקדש ב'צפיה' ד - 'מצות שמירת המקדש'). מתחייב, אפוא, שכשם שהכוהנים היו חייבים ללבוש בגדי כהונה 'לכבוד ולתפארת' כדי לכבד את מקום המקדש, כן גם הלויים שקיבלו את הקהל הרחב, היו צריכים להופיע בלבוש המכבד את המקום.
ואכן, מצינו ברמב"ם, שללויים היה בגד מיוחד, והיו 'נושאי אפוד בד', אלו דבריו (הלכות כלי המקדש י', יג): "זה שאתה מוצא בדבר נביאים שהכהנים היו חוגרין 'אפוד בד' - לא היו כהנים גדולים! שאין האפוד של כוהן גדול 'אפוד בד' [אלא עשוי מצמר צבוע בתכלת, ארגמן ותולעת שני, וכן מפשתים וזהב]. ואף הלוים היו חוגרין אותו, שהרי שמואל הנביא לוי היה, ונאמר בו: 'נער חגור אפוד בד'. אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים, ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקדש. להודיע, כי הגיע זה למעלת כהן גדול, שמדבר על פי האפוד והחשן ברוח הקדש".
נמצאנו למדים מדברי הרמב"ם, שאף ללויים היה בגד מיוחד לעבודה, היינו, 'אפוד בד' שהיה דומה בצורתו לאפוד של הכוהן הגדול, אך עשוי 'בד', כלומר, עשוי מפשתן ולא מצמר. הרמב"ם אינו מפרט את צורת הבגדים כולם, מהו החומר שממנו נעשו, ומהו צבעם. נראה, אפוא, שאם באשר לכוהנים קבעה התורה דברים מדויקים וקצובים באשר לבגדים, לא כן באשר ללויים, שם קבעה התורה דבר כללי, שילבשו הלויים 'בגדי שרד' לכבוד המקדש, והרשות נתונה לחכמי כל דור ודור לעצב את הבגדים בהתאם לצרכי הדור ומנהגי הלבוש.
בדבריו אלה, נאמן הרמב"ם לשיטתו דלעיל ב'מורה נבוכים', "שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית, אלא בשלימות אבריו ויופי בגדיו", ולפיכך ציוותה התורה על הכוהנים במקדש ללבוש בגדי כהונה לכבוד ולתפארת, לפיכך רואה הרמב"ם לנכון לציין בהלכה זו שאף הלויים היה להם מלבוש כבוד כדוגמת הכוהנים.
מעיל הכוהנים מחוץ לעבודה - הוא מעיל הלויים בשרתם בקודש
העובדה המתוארת בשמואל-א (כ"ב, יח) שבעת שדואג האדומי הרג את כוהני העיר נוב היו לבושים 'אפוד בד', וכלשון הכתובים: "שמונים וחמישה איש נושא אפוד בד", עובדה זו צריכה הסבר. אמנם מן התרגום שם עולה, שכוהנים אלה לא לבשו אפוד ממש, אלא משל הוא, והיו ראויים ללבוש אפוד ככוהן גדול. כך גם מוסבר הדבר בירושלמי סנהדרין נב: שם מובאת דעה, שהמושג 'אפוד בד' האמור בכוהני נוב, בא ללמד על דרגתם הרוחנית, היינו, כל אחד מהם היה יכול וראוי לשאת אפוד בד, וכלשון הירושלמי: "שהיו כולם ראויין להיות כהנים גדולים".
עם זאת, לדעת הרמב"ם - אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשט הפסוק לדעתו הוא, שהיה זה בגד בצורת אפוד, אלא שכאמור לעיל היה הבגד עשוי 'בד', היינו פשתן. (ראה רמב"ם הלכות כלי המקדש ח' יג. "כל מקום שנאמר בתורה 'שש' או 'בד' - הוא הפשתים, והוא הבוץ"). לדבריו, לבשו אותו בני נביאים כשמואל הנביא, וכן כוהנים הקרובים למדרגת רוח הקודש.
מפשט הכתובים בספר שמואל עולה, שאכן, זה היה לבושם של כוהני נוב בשעה שנהרגו, והדבר צריך הסבר, הכיצד לבשו כוהנים אלה בעת עבודתם אפוד, והרי הלכה היא שאין להוסיף או לגרוע מארבעת בגדי הכהונה (ראה רמב"ם הלכות כלי המקדש י', ה: "כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה - כך היתר בגדים, כגון, שלבש שתי כתנות… או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד - הרי זה מחלל העבודה, וחייב מיתה בידי שמים"). כיצד, אם כן, לבשו הכוהנים אפוד על בגדיהם?
אולם מעיון בפסוקים שם מתברר, ששמונים וחמשה כוהני נוב לא נהרגו במשכן עצמו בנוב עיר הכוהנים, אלא בעמדם לפני המלך ובהיותם בגבעת שאול, שכן, שאול קרא לאחימלך וביתו שיבואו אליו לגבעת שאול ושם הרגם דואג, נמצא, שהכוהנים לבשו את אפוד הבד לא בעת העבודה אלא בעמדם לפני המלך. הליכתם של הכוהנים מנוב לגבעת שאול כשהם לבושים בגדי כהונה ועליו אפוד אף היא צריכה הסבר, שכן, הלכה היא, שאין ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, כך גם בצאת הכוהן מחוץ למקדש פושט את בגדי הכהונה ולובש בגדי עצמו (ראה רמב"ם הלכות כלאים י', לב, והלכות כלי מקדש ח', י).
לאור האמור, מתבקש לומר שבנוסף לבגד הכהונה שלבש הכוהן בעת העבודה, היו לו בגדי כבוד מיוחדים - אפוד בד - שהיה לובש בעת שהיה מחוץ לעבודתו בעזרה, וכגון כשעבד בלשכות ובעבודות שמסביב למשכן. בגד זה, הוא שלבשו הכוהנים לקראת פגישתם עם המלך.
נמצא לאור האמור, שאפוד הבד, בגד הכבוד של הכוהנים מחוץ לעזרה, הוא הבגד שהשתמשו בו הלויים בעת עבודתם בקודש, וכמובא בענינו של שמואל בהיותו משרת לפני ה' במשכן (שמואל-א ב', יח): "ושמואל משרת את פני ה' - נער חגור אפוד בד".
כאמור, לדעת הרמב"ם בגדם של כוהני נוב ובגדו של שמואל דומים זה לזה. לעומתו, סובר רש"י (שמואל-א ב', יח) שצורת בגדו של שמואל שונה ודומה למעיל, וכלשון הפסוק האמור באמנון ותמר: "כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (שמואל-ב י"ג, יח). רש"י מגיע למסקנה זו, לאור דברי תרגום יונתן המתרגם את שני המושגים: 'אפוד בד' ו'מעילים' - 'כרדוטין'. עם זאת, דעת הכל שווה, ש'אפוד הבד' של הכוהנים הוא 'אפוד הבד' של הלויים. בהכרח, אפוא, שהיה זה בגד כבוד מיוחד לכוהנים כשעסקו בעבודות שירות מחוץ לעזרה, ומעיל כעין זה, לדעת הרמב"ם, היה גם לבושם של הלויים לצורך עבודתם בחצרות ה' (כעין זה כתב גם הרלב"ג בפירושו לשמואל-א ב', יח. עיין שם).
"ומן התכלת והארגמן… עשו בגדי שרד" - פסוק ופירושו
לאור האמור, מתפרש הפסוק בשמות (ל"ט, א): "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני - עשו בגדי שרד לשרת בקדש, ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן", שהכתוב מדבר בעשיית בגדי שרד - ללויים ולכוהנים כל אחד כעניינו, ושתי עשיות יש כאן: האחת - עשיית בגדי שרד לשרת בקודש - עבור הלויים, והשנייה - עשיית בגדי קודש עבור אהרן הכוהן. והפסוק מלמדנו, שבגדי הלויים היו שונים משל הכוהנים, ונעשו משלושה צבעים בלבד: תכלת, ארגמן ותולעת שני, ולא נעשו מן השש ומחוטי הזהב - כפי שנעשה האפוד ושאר בגדי הזהב עבור אהרן הכוהן. בכך מתורצת שאלת רש"י: מדוע לא נזכר השש בין הצבעים? כן גם מתורצת השאלה על שיטת הרמב"ן: מדוע לא נזכר בין המינים - השש וכן הזהב? זאת, משום שבגדי הלויים במדבר נעשו רק משלושת הצבעים האמורים (ניתן להוסיף ולהסביר את המושג 'בגדי שרד', זאת, על פי פירוש ה'חזקוני' לשמות ל"א, י; האומר, שבגדים אלה נעשו משרידי הבגדים והיריעות, ובעודפים אלה הוכנו בגדי הלויים).
עתה גם מתבארת תוספת המילים בתורה - 'לשרת בקדש', שעניינה, להסביר את מטרת עשיית בגדי הלויים. שכן כאמור, הלויים היו משוררים על הדוכן בחצר המשכן, וכך גם בזמן הבית בירושלים, כן היו שוערים בשערי העזרה ונושאי תפקידים במקדש, לפיכך נצטוו ישראל לעשות להם בגדי שרד 'לשרת בקדש'.
דומה שבכך באה על פתרונה שאלה נוספת, והיא, סדר הציווים לבצלאל במצווה זו, ככתוב: (שמות ל"א י) : "ואת בגדי השרד, ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, ואת בגדי בניו לכהן", שכן, אם כדברינו, ש'בגדי שרד' הם בגדי הלויים, הרי הם פחותים בחשיבותם ביחס לבגדי כוהן גדול, ראוי היה, אפוא, להזכיר את 'בגדי השרד' בסוף. אולם כאמור, פתחה התורה ב'בגדי השרד' כנושא כללי, ולפיכך גם מובא המושג 'בגדי השרד' ב'ה' הידיעה, היינו, יש להכין את כל בגדי השרד לעובדי המקדש: א. בגדי שרד ללויים (וכן בגדי שרד לישראלים הממלאים תפקידים במקדש כפי שיבואר להלן).   ב. בגדי שרד לאהרן הכוהן הגדול. ג. בגדי שרד לכוהני הדיוט.
ג. בגדי לווייה במשכן ובמקדש
קורח מבני לוי במדבר - ובגדי לווייה
אחת הדוגמאות שניתן לציין, באשר למציאותם של 'בגדי לויה' בימי משה, זו הדוגמה של קורח בן יצהר בן קהת בן לוי, שהיה מראשי הלויים במשכן במדבר.
כך נאמר בעניינו של קורח: "ויקח קורח", ומסבירים חז"ל והמפרשים, שלקח את טליתו, ויצא לחלוק על משה. ראה למשל בפירוש רבינו בחיי (במדבר ט"ז, א) הכותב: " 'ויקח קרח' - מה לקח? - לקח טליתו ובא לו אצל משה". כך גם בבמדבר רבה (יח ד) דורשים חז"ל: " 'ויקח קרח' - לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו… התחיל לחזור על ישראל… מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו: משה מלך! ואהרן אחיו כהן גדול! ובניו סגני כהונה!"
מדברי חז"ל במדרש עולה, שטלית זו הייתה צבועה תכלת, כמובא בבמדבר רבה (יח ג): " 'ויקח קרח'… קפץ קורח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת; מהו שתהא פטורה מן הציצית?… אמרו חכמים: חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז'): 'ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו [את כלי המשכן]', וקרח [היה] בן יצהר בן קהת… וכשאמר משה (שם ט"ו): 'ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת', מיד צוה [קרח] ועשו מאתים וחמישים טליתות תכלת, ונתעטפו בהן אותן מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות שקמו על משה… עמד קרח ועשה להם משתה ונתעטפו בטליתות תכלת".
לאור האמור לעיל, שבגדי השרד הם בגדי לווייה שנעשו משיירי התכלת, הארגמן ותולעת השני של יריעות המשכן, יש לומר, שקורח לקח את טליתו העשויה תכלת, ועמה יצא לחלוק על משה, כשהוא מבטיח לכל המצטרפים למחלוקת שיזכו אף הם להתהדר בטליתות תכלת וב'בגדי שרד' כמוהו.
אכן, באשר לארון, מצינו, שהיה הכלי היחיד שהיה מכוסה בבגד תכלת מלמעלה, זאת, שלא כשאר הכלים שאמנם היו ביניהם כלים מכוסים בתכלת, אך היו כלים שהיו מכוסים בצבעים אחרים. על כל פנים כולם היו מכוסים בעור תחש מלמעלה חוץ מן הארון. ראה את ההסבר לכך כפי שהביאו חז"ל במדרש, זה לשונם (במדבר רבה ד יג): "רבי נתן אומר: חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר (שמות ט"ו): 'מכון לשבתך פעלת' - שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש [של מעלה] והארון [מכוון] כנגד הכסא… ואף בשעה שהיו נוסעים, לא היו פורסין עליו; לא בגד ארגמן, ולא תולעת שני, אלא 'בגד כליל תכלת', למה? שהתכלת - דומה לים, וים - דומה לרקיע, ורקיע - דומה לכסא הכבוד… ללמדך שהארון היה דומה לכסא הכבוד… לכך היה הבגד תכלת מלמעלה, פניו כנגד הרקיע הדומה לו, מה שאין את מוצא בשאר כלים… ועוד, בארון נאמר בו 'כליל תכלת', מה שלא נאמר בכולם… למה? - שהוא חשוב מכל כלי המשכן". הווה אומר, באופן מכוון קבעה התורה לכיסוי כל אחד מן הכלים צבע משלו, ולארון קבעה כיסוי עליון כליל תכלת, זאת, לעורר את העם למחשבה בעת מסע הארון במדבר.
כאמור, אף קורח שהיה 'מטועני הארון' היה לבוש בגד תכלת, זאת, כדי שנושאי הארון יהיו לבושים בגד התואם את צבע הכיסוי של הארון הנישא על כתפיהם, שהיה 'כליל תכלת' - כנ"ל.
לאור האמור ניתן להבין באופן שונה את שאלתו של קורח בפני משה, בעניין טלית שכולה תכלת, שתהא פטורה מציצית? שכן, בא לקנטר ולומר: מדוע מעיל התכלת של הכוהן הגדול אין מטילים בו ציצית, למרות שיש בו ארבע כנפות, ואילו טלית התכלת של הלויים, דווקא היא תתחייב בציצית? במה שונה הלוי מן הכוהן הגדול, האם אין בכך עוד קיפוח ללויים והעדפה לאהרן הכוהן?!
בגדי לווייה - בתקופת שמואל ודוד
דוגמה נוספת לבגדי לווייה ניתן למצוא אצל אחד מצאצאיו של קורח, היינו, שמואל הרמתי, שכן, נאמר בו שהיה לו מעיל מיוחד, כמו כן, היה לו 'אפוד בד' שלבש אותו בעת עבודתו כלוי במשכן שילה. ראה מה שאמרו חז"ל בבמדבר רבה (יח ח): "וקורח, שפקח היה, מה ראה לשטות הזה? - אלא עינו הטעתו; ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו: שמואל, ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צ"ט): 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'. [כמו כן יצאו ממנו] עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש (דברי הימים-א כ"ה) 'כל אלה בנים להימן'. אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום?!"
כאמור, מוצאים אנו, ששמואל הרמתי - אשר שרת בקודש במשכן שילה כשוער, כמשורר או בתפקידים אחרים - היה לובש בעת העבודה מעיל מיוחד ועליו אפוד בד, וכלשון הכתובים בשמואל-א (ב', יח) "ושמואל משרת את פני ה' - נער חגור אפוד בד. ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה". שני בגדים מיוחדים לבש, אפוא, שמואל, ומסביר הרלב"ג בפירושו שם: " 'ומעיל קטן תעשה לו אמו' - 'היתה עושה לו אמו מעיל קטן שנה בשנה, ועליו היה חגור אפוד בד' ". כן הוסיף הרלב"ג (שם שם יח): "והנה, היה שמואל משרת את ה', והנה, מקטנותו היה חגור אפוד בד לשמו, שהוא נבדל לעבודת השם יתברך - כמו העניין בכוהני נוב עיר הכהנים שהיו שם שמונים וחמשה איש נושאי אפוד בד".
על הדמיון בין לבוש הלויים ללבושו של כוהן גדול עומד גם בעל 'מצודת ציון' המבאר שם, שה'מעיל', עניינו - "מלבוש, דומה קצת למעיל של כהן גדול'. כך גם באשר ל'אפוד בד' כותב בעל 'מצודת ציון' שם: 'מלבוש, דומה קצת לאפוד של כהן גדול, ויחגרו בו עובדי ה' להשתנות משאר בני אדם". בעל 'מצודת ציון' שם מוסיף, שהיה זה גם לבוש של ישראלים בעת שעמדו לעבודות שונות במקדש, וכלשונו שם: "וכן נאמר בדוד כשהלך לפני הארון (שמואל- ב ו', יד): 'ודוד חגור אפוד בד' ". כך גם כתב המלבי"ם שם: "והגם שהיה [שמואל] נער רך בשנים, בכל זאת היה חגור אפוד בד - אשר לבשוהו משרתי ה' [לויים וישראלים] בעת עבודת הקדש, כי לפני ה' היה מתהלך בקדש".
מקור נוסף, השופך אור על המושג 'בגדי השרד' שעניינו בגדי לווייה, זו העובדה המובאת בדברי הימים- א (ט"ו, כז) בעניין העלאת ארון הברית לירושלים. שם מתואר, כיצד העלה דוד וכל ישראל את ארון ברית ה' מבית עובד אדום הגתי לירושלים, והפסוקים יורדים לפרטים בדבר לבושו של דוד וכן בגדיהם של הלויים באותו מעמד.
וכך נאמר שם: "ודוד מכרבל במעיל בוץ וכל הלוים [אף הם מכרבלים] הנושאים את הארון והמשוררים… ועל דויד אפוד בד". רש"י בפירושו שם מסביר, שדוד לבש את בגדי הלויים המשוררים. כן לבש אפוד בד כשמואל בשעתו. זו לשונו: " 'ודוד מכרבל' - כמו בדניאל: 'בכרבלתהון'. דוגמא - 'כרבלתא דתרנגולא'. וכל הלוים - כמו כן [אף הם] מכורבלים במעיל בוץ. ולפי שהיה דוד משורר כמו הלוים, לבש גם הוא לבושיהם [היינו, מעיל ואפוד] שלבשו גם הם. וראיה - להבדיל - כך היה מנהג מלכים ושרים של עובדי כוכבים ומזלות, שאוכלים עם כהניהם כחוקם, היו לובשים לבושי כהניהם".
בגדי הלויים - וצבעם
דומה, שאם מעמיקים בדברי רש"י, מצטיירת תמונה יותר ברורה של צורת בגדי הלויים וצבעם. שכן, כאמור, מפרש רש"י: " ' ודוד מכרבל' - כמו בדניאל: 'בכרבלתהון'. דוגמא - 'כרבלתא דתרנגולא' ", ולא ברור למה התכוון רש"י באמרו שהמעיל דמה ל'כרבלא דתרנגולא', מה עניין כרבולת התרנגול למעיל?
תשובה לכך מוצאים אנו ב'ערוך' ערך 'כרבל', שם מפרש ה'ערוך' מעשה המובא במסכת ברכות (כ.). ומתואר בגמרא, כיצד רב אדא בר אהבה ראה אישה הולכת בשוק כשהיא לבושה ב'כרבלתא', קם, וקרע אותה מעליה משום צניעות. ומסביר ה'ערוך':   " 'כרבלתא' - פירוש: בגד אדום [ככרבולת של תרנגול] שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו [כיוון] שהוא פריצות ומביא לדבר עברה" (יש להעיר, שהדבר מובא להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה קעח, א. שם כתב המחבר: "אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים… ולא ילבש מלבוש המיוחד להם…" ומוסיף הרמ"א שם: "אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו… וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות, כגון, שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים… אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון, שדרכן, שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן - מותר ללובשו. וכן, שעושין משום כבוד או טעם אחר - מותר".). מן המעשה בברכות עולה, שמה שפירש רש"י בדברי הימים ש'דוד מכורבל במעיל', והוסיף, שהלבוש דמה 'לכרבלא דתרנגולא', התכוון לומר בכך, שדוד לבש לכבוד המאורע מעיל בצבע אדום כראוי לאנשים נכבדים.
עובדה זו המתוארת בפסוקים, שדוד לבש לכבוד העלאת הארון מעיל ואפוד מיוחדים בצורתם ובצבעם, וכך לבשו הלויים, מלמדת, שהיו ללויים בגדים מיוחדים בעת שמילאו את תפקידם, הן בנשיאת הארון והן בעת שעמדו לשורר לפני ה'.
כעין זה פירש ב'מצודת דוד' בפירושו שם: " 'מכרבל' - היה מעוטף במעיל של בוץ, וכן כל הלוים". גם המלבי"ם שם כותב: "שדוד הלך מכורבל ומעוטף במעיל בוץ, וכן היו מעוטפים הלויים הנושאים הארון, הלויים והמשוררים… שהיו משוררים בפה, וכנניהו השר שלהם היו מעוטפים כן".
בגדי השרד - בגדי צבע
לאור האמור, מקבל המושג 'בגדי השרד' הנזכר בתורה מובן חדש, ועניינו - 'בגדי צבע'. וכוונת התורה לומר, שיעשו מערכת של בגדי צבע מיוחדים 'לשרת בקדש', זאת, ללויים ולכל שאר הישראלים המשרתים בקודש, וכך גם לכוהנים העסוקים בלשכותיהם שלא בשעת העבודה, אף הם ילכו בבגדים אלה.
מתברר, שאכן, כך מתרגם רבנו סעדיה גאון את הפסוק הדן בעשיית 'בגדי השרד' על ידי בצלאל (שמות ל"א, י) ומתרגם את המילה 'שרד' - 'אלושי', שעניינה: "ריקום הבגד ויפויו בצבעים ובגוונים שונים" (ראה 'פירושי רבנו סעדיה גאון' על התורה, מאת הרב יוסף קאפח ובהערות שם). כן ראה 'תורה שלמה' (שמות ל"א, י. אות כא בסוף ההערה) בשם רס"ג: ש'שרד' עניינו: "בגדים כהים וצבועים ב'שרד' [שהוא] צבע, עשוי מארגמן ותכלת ותולעת שני".
אכן, כך מצינו בדברי הפרשנים לנביאים, שהמילה 'שרד' ענינה - צבע. ראה מה שכתב רבי דוד קמחי בפירושו לישעיה (מ"ד, יג) על הפסוק המתאר את שיטת העבודה של הנגר המפסל בעץ: "חרש עצים - נטה קו, יתארהו בשרד… ובמחוגה יתארהו". אלו דברי הרד"ק שם: " 'יתארהו' - יגבלהו, כלומר, ישים גבול בעץ. 'בשרד' - והוא חוט הצבע, שמסמן בו הנגר מה שרוצה לכרות מן העץ… והצבע ההוא יקרא - 'שרד', וה'קו' שאמר, הוא החוט שצובע אותו בשרד'. כך גם בפירוש 'מצודת דוד' שם מסביר: " 'יתארהו בשרד' - אחר זה יסמן [הנגר] תואר הפסל בצבע השרד, ועל פי המסומן יעשהו [הנגר] ב'מקצעות', והוא כלי מכלי הנגרים". (ראה גם ב'מצודת ציון': " 'בשרד' - הוא שם צבע מה [כל שהוא]". וראה גם בפירוש המלבי"ם שם שפירש כך).
בכך מתבאר הפסוק בשמות (ל"ט, א): "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני - עשו בגדי שרד לשרת בקדש, ויעשו את בגדי הקדש לאהרן הכהן", כלומר, משלושת הצבעים הנ"ל - זאת, בלי ה'שש' - עשו את 'בגדי השרד', שהם בגדי הלויים ובגדי שאר המשרתים בקודש - כמצוות התורה לעשות להם בגדים צבעוניים, ואילו את בגדי אהרן הכוהן עשו לא רק משלושת הצבעים הנ"ל, אלא הוסיפו גם שש, שהוא פשתן שצבעו לבן, כן הוסיפו חוטי זהב שהוסיפו גוון זהוב לבגדי הכוהן הגדול.
בגדי שרד - בגדי צבע של אנשים חשובים
הבאנו לעיל את דעת הרמב"ן האומר, שהשם 'בגדי שרד' עניינו, בגדי אנשים חשובים - בגדי מלכות, זאת, על יסוד הפסוק ביואל (ג', ה) שם מכונים האנשים החשובים - 'שרידים' - ככתוב: "ובשרידים אשר ה' קורא". כך גם מסביר רש"י שם את המילה 'שרידים', ובלשונו: " 'ובשרידים אשר ה' קורא' - לשון קרואים לסעודה או לעבודת המלך". כך גם רד"ק שם מפרש, שעניינו: 'קריאת הגדולה' - כמובא בעניין נשיאי העדה בימי משה שזקני העם והמנהיגים נקראו: 'קרואי העדה'. גם ב'מצודת דוד' שם פירש: 'שרידים' - 'מבוררים'. הווה אומר, ה'שרידים' הם החשובים שבישראל, וממילא פירוש המושג - 'בגדי השרד' עניינו כפירוש הרמב"ן - בגדי החשובים.
דומה, שאין קביעה זו עומדת בסתירה להסבר האמור לעיל - ש'בגדי שרד' הם בגדי צבע, שכן, בעבר הקדום, בגדי צבע היו יקרים מאוד, וממילא היו נחלתם של האנשים החשובים בלבד. לא כאן המקום להאריך בעניין זה, שכן, נוהג זה, שרק אנשים חשובים רשאים ללבוש בגדי צבע היה נהוג במלכויות שונות עד לפני כחמש מאות שנה. עם זאת, להלן כמה תיאורים מן המקרא אודות בגדים צבעוניים שניתנו לאנשים חשובים בלבד.
על הפסוק בבראשית (ל"ז, ג): "וישראל אהב את יוסף מכל בניו… ועשה לו כתנת פסים", מתרגם יונתן: "ועבד ליה פרגוד מצויר", כלומר בגד צבעוני. כך גם רש"י שם מסביר: "כמו 'כרפס ותכלת', וכמו 'כתונת הפסים' דתמר ואמנון". רבי אברהם אבן עזרא שם כותב: 'פסים' - 'כתונת מרוקמת'. וראה ב'כלי יקר' שם, שבגד זה נעשה ליוסף משעה שירד ראובן מגדולתו בגלל חטאו, "על כן עשה [יעקב ליוסף] לכבוד ולתפארת כתונת זה דומה לבגדי כהונה שהיה בהם כתונת תשבץ", עיין שם שהרחיב בהסברת העניין.
כן מצינו אצל יוסף, כשנתמנה למשנה לפרעה מלך מצרים נאמר בו (בראשית מ"א, מב): "וילבש אותו בגדי שש", ומפרש הרשב"ם ופרשנים אחרים שם: " 'בגדי שש'- של מצרים - חשובים, כדכתיב: 'שש ורקמה במצרים' ". וראה בפירוש 'חזקוני' שם, ש'בגדי שש' אלה - "אין לובשים במצרים רק מלכים וגדולים" (כן ראה שם בפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות', הדנים במהותו של ה'שש' האמור, האם הכוונה לפשתן יקר, לקנבוס או לכותנה, והבירור צריך הרחבת דברים).
בעניין הכתונת שלבשה תמר נאמר (שמואל-ב י"ג, יח): "ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים". וראה בפירוש הרלב"ג שם, הכותב: " 'כתנת פסים' - 'לבוש מצבעים מתחלפים' ".
בשירת דבורה מתואר בגד השלל, שהאמינה אמו של סיסרא כי ילבש עם נצחונו הצפוי במלחמה, ככתוב: "שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה, צבע רקמתיים לצוארי שלל", ומסביר רד"ק (שופטים ה', ל) על פי התרגום: " 'שלל צבעים' - בגדים עשויים במיני צבעונים… שעשו בו מעשה הרקמה… היא מעשה מחט בבגד בצורות מצבעים שונים זה מזה… לתתם לשר הצבא".
הלבוש המקובל בין שרי האומות בימי קדם היה צבעוני, כמתואר ביחזקאל (כ"ג, ו) בלשון זו: "לבושי תכלת פחות וסגנים בחורי חמד כלם פרשים", ומסביר המצודת דוד (וכך שאר הפרשנים) שם: "לבושי תכלת - לפי שהיו מלובשים [השרים] בצבע תכלת, והיו פחות וסגנים וכולם היו בחורים חמודים". וראה שם בהמשך (כ"ז, כד) אודות שרי אשור שהם - "גלומי תכלת ורקמה", ומסבירים המפרשים שם, ששרי אשור היו עטופים בגלימות של תכלת מעוטרת ברקמה מצבעים שונים.
כך גם מרדכי בצאתו מן המלך אחשורוש כמשנה למלך נאמר בו (אסתר ח', טו): "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור… ותכריך בוץ וארגמן", ומובא בתרגום שם, "שיצא עם בגדים צבעוניים ועליהם ציורים בגוונים שונים".
העולה מכל האמור הוא, שבגד צבעוני היה לבושם המקובל של אנשים חשובים בעבר, כלומר: שרים, מושלים, ובני מלכים. מכאן מובן מדוע נקראים אנשים חשובים - 'שרידים', שכן, בגדי הצבע ניתנו לאנשים חשובים, כך זכו החשובים להיקרא 'שרידים' על שם הבגדים הצבעוניים שלבשו (כאמור לעיל, נקרא הצבע - 'שרד'). נמצא, אפוא, שיש חיזוק לדברי הרמב"ן שהמושג 'בגדי שרד' כשמם של בגדי הכהונה, עניינו, בגדי אנשים חשובים. עם זאת, לשיטתו, רק בגדי כוהן גדול נקראו כך, אולם, כאמור, יש לומר, שמושג זה הוא שם כללי לבגדי שרים ונושאי משרות, ולענייננו, אלו הם בגדי הלויים ושאר נושאי התפקידים במקדש.
ד. בגדי הלויים - צורתם וצבעם
בגדי הלויים המשוררים על הדוכן - במקדש שלמה
תיאור אודות לבוש הלויים במקדש מוצאים אנו בדברי הימים-ב (ה', ב) שם מתואר בפסוקים בהרחבה טקס חנוכת המקדש בימי שלמה, ככתוב: "אז יקהיל שלמה את זקני ישראל… ויקהלו אל המלך כל איש ישראל… ויביאו הכהנים את ארון ברית ה'… אל קדש הקדשים… והלויים המשררים… מלובשים בוץ, במצילתיים ובנבלים וכנורות, עומדים מזרח למזבח [על הדוכן] ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות". תיאור זה אמור, אמנם, בהקשר לחנוכת הבית, אך ממנו למדו חז"ל לעניין השירה במקדש בכלל, כגון באשר למספר התוקעים בחצוצרות שהם מאה ועשרים. (ראה רמב"ם הלכות כלי המקדש ג, ד: הכותב בעניין הנגינה במקדש: "ובמה הם מנגנין? - בנבלים, וחלילים, וכנורות, וחצוצרות, והצלצל… ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם", ומקור דבריו בערכין יג:).
כמראה הלויים המשוררים בחנוכת המקדש - כן נראו על הדוכן בעת הקרבת התמידים והמוספים במהלך השנה, ובמיוחד בשבתות וברגלים. עם זאת, לא נזכרה הצורה המדויקת של המלבוש שלבשו באותו מעמד; האם לבשו מעיל, או אפוד בד, או שניהם גם יחד. עם זאת, מודגש בפסוקים שהיו 'מלבשים בוץ', כלומר, היו מלובשים מלבושי כבוד עשויים בוץ.
מעיון במקראות עולה, כי כל מקום שנאמר "'מלבשים" הכוונה היא למלבושי כבוד - בגדי מלכות. ראה מלכים-א (כב, י) שם מתואר המפגש בין מלך יהודה ומלך ישראל, ככתוב: "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלבשים בגדים". מסביר רד"ק שם: "מלובשים בגדים - פירוש, בגדים חמודות, כי מה שהיה אומר 'מלובשים', ידענו כי לא היו ערומים. אלא פירוש: בגדי מלכות, חמודות". כך גם מובא בדברי הימים-ב (י"ח, ט): "ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה… מלבשים בגדים", ומפרש רש"י בעקבות התרגום שם: "בגדי מלכות". ביטוי דומה מופיע בספר עזרא (ג', י) בעת כינון הבית השני: "ויסדו הבונים את היכל ה' ויעמידו הכהנים מלבשים בחצוצרות". מסביר רש"י שם: "בשעה שהיו מנצחים בשירתם, העמידו הכהנים מלובשים בגדי כבוד וחצצרות בידיהם לתקוע בהם".
שמות וכינויים לפשתן: 'שש' ו'בוץ'
פרט חשוב בבגדים הנזכר במהלך המעמד במקדש שלמה, זו העובדה, שהלויים היו 'מלובשים בוץ', וכבר הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם, ש'בוץ' הוא כינוי לפשתן.
ראוי להוסיף בעניין זה, שבתורה מוצאים אנו שהפשתן נקרא 'שש', ואילו בלשון הנביאים נקרא הפשתן 'בוץ'. ההבדל בשמות נובע מן המקור שממנו הגיע הפשתן ארצה; בתקופת המדבר הגיע הפשתן לידי ישראל ממצרים, שהיתה מפורסמת בגידולי הפשתן שלה לאורך הנילוס (כמובא בישעיה י"ט, ט. בנבואתו: "משא מצרים!… ובושו עובדי פשתים". מסביר המלבי"ם שם: "היו המצרים מרויחים על ידי הפשתה שגדל לרוב במצרים - 'שש ובד וחטובות אטון מצרים' - כנודע בקורות ימי קדם. עתה, גם זה יכרת מהם, ויבושו העובדי עבודת הפשתים… והאומנים האורגים הבגדים הלבנים").
לעומת זאת בהיות ישראל בארץ ישראל הביאו ארצה פשתן גם מארם שבצפון ארץ ישראל, וכן, מארצות אחרות במזרח. הפשתן שהובא מארצות הצפון נקרא 'בוץ'. בספר יחזקאל מוצאים את שני מיני הפשתן שהגיעו באותה תקופה ארצה, וכמתואר שם (כ"ז,ז): "שש ברקמה ממצרים היה מפרשך" ומפרש רד"ק שם: "יריעות פשתים עשויות מעשה רוקם מביאים לך ממצרים, כי משם מביאים כלי פשתן, ואותו השש היה מפרשך". באותו פרק עצמו מתאר יחזקאל את הפשתן שהביאו ארצה מארם בצפון, ככתוב (שם טז): "ארם סחרתך מרוב מעשיך, בנפך ארגמן ורקמה ובוץ". ומפרש בעל 'מצודת ציון' שם: " 'ורקמה' - בגדים מעשה רוקם בחלוף הגוונים. ו'בוץ' - הוא הפשתן הטוב".
בגדי פשתן יקרים - בעבודת כוהן גדול ביום הכיפורים
בדברי חכמינו ז"ל הננו מוצאים, שקראו לפשתן בשם - 'בוץ', כנראה, משום שרוב הפשתן הגיע באותה תקופה מן הצפון - מארם נהרים ושכנותיה וזה היה הכינוי לאריג זה בשפה המקובלת. יש להוסיף, שעקב העובדה שהפשתן היה אריג לבן, קראו חז"ל לבגדי הפשתן שלבש הכוהן הגדול ביום הכיפורים - 'בגדי לבן'. שני מושגים אלה מופיעים במשנה ביומא (לד:) האומרת: "פרסו סדין של בוץ בינו [של הכהן הגדול] לבין העם… קדש ידיו ורגליו ירד וטבל עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן".
כן מובא שם במשנה, שהנהיגו ביום הכיפורים במקדש, שבבוקר היה הכוהן הגדול לובש בגדי פשתן שנעשו במצרים, ואילו בין הערביים היה לובש בגדי פשתן מן המזרח - מהודו. ראה את לשון המשנה שם: "בשחר היה לובש פלוסין [בגד שנארג בעיר פלוסיון שבמצרים] של שנים עשר מנה. בין הערבים [היה לובש] הנדויין [כלומר, בגד פשתן מהודו, עיין במפרשים שם] של שמונה מאות זוז", זאת, כדי להדר במצווה, ולהשתמש במיני הפשתן מן המשובחים שישנם. ראה בגמרא יומא (לה.) וברש"י שם, שחכמינו ז"ל למדו מן הפסוקים להדר בבגדים אלו, היינו, מתוך שכתוב בעניין בגדי כוהן גדול ביום הכפורים ארבע פעמים 'בד', באה התורה ללמדנו, שיש לקחת מן המובחר שבבדים.
(וראה ב'מחזור המקדש' ליום הכיפורים עמ' 136, הרחבת דברים בעניין בגדי הכוהן הגדול, שנעשו באופן מכוון מפשתן שהובא ממקומות אלה דווקא).
בגדי הלויים - בגדי פשתן מעוטרים בגוונים שונים
שמא ישאל השואל: אם אכן, לבשו הלויים - וכן דוד המלך - מעיל ואפוד הדומים לבגדי כוהן גדול, נמצא, לכאורה, שלבשו בגדי כהונה, והרי בגדים אלו נצטווה בהם כוהן הגדול בלבד?
ולא היא! שכן, אין מדובר בפסוקים ובמפרשים בחיקוי מדויק של בגדי כוהן גדול, אלא בדמיון בלבד לבגדי כהונה. שכן, באשר לבגדי השרד שנעשו במדבר, אלו נעשו משלושה צבעים בלבד במקום חמישה - כמובא לעיל. כמו כן, לא נאמרה בתורה צורה מחייבת של בגדי לווייה, וממילא יש לומר שהיו שונים מבגדי הכהונה, וכמו שהובא לעיל, שקורח לקח טלית תכלת בעת המחלוקת, ולא נזכר שם שלקח מעיל או אפוד.
גם באותם מקראות שהובאו לעיל באשר לבגדי הלווייה כפי שנעשו בתקופת דוד, ניכר שאין אלו בגדי כהונה. שכן, בניגוד לכוהן גדול, אשר לבש מעיל תכלת עשוי צמר ובשוליו פעמונים ורימונים, לבש הלוי בגדי בוץ, כלומר, בגד עשוי פשתן, וזאת, ללא פעמונים ורימונים בשוליו. כך גם באשר לאותו 'אפוד בד' שלבש הלוי, אפוד זה אף הוא לא נעשה מצמר אלא מפשתן. יתירה מזו, האפוד של הכוהן הגדול היה עשוי שעטנז, בהיותו ארוג מחוטי צמר הצבועים בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני, כשהאריג כולל בתוכו חוטי שש, כלומר פשתן. כן היו באריג של האפוד חוטי זהב.
מאידך גיסא בגדי הלויים הנזכרים בכתובים, כגון בגדיו של שמואל הרמתי, וכן הבגדים הנזכרים בכוהני נוב, וכך באשר לבגד שלבש דוד, בכולם נאמר, שהיו חגורים 'אפוד בד', כלומר: בגדי פשתן (ראה בגמרא יומא לה. שהובאה לעיל, שהמושג 'בד' המובא בתנ"ך עניינו פשתן).
ראוי להוסיף, שאמנם הלויים לבשו בגדי פשתן - שאינם יקרים כמו הבגדים הצבועים תכלת ארגמן ותולעת שני, עם זאת, אף אלו נחשבו בגדים יקרים, ולפי התיאורים בדברי חז"ל נעשו בעידון רב. ראה במדבר רבה (כ כג) בעניין חטא ישראל בבעל פעור, שם נאמר: "והיתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה שהיתה לפנים מן החנות, כשישראל עוברין ליטול חפץ בשוק, זקנה אומרת לו: בחור! אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן?!" כן אמרו חז"ל בבבא מציעא (כט:): "מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן - ילבש בגדי פשתן". (ראה עוד ביומא לה: אודות רבי ישמעאל בן פאבי כוהן גדול, שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה. עוד מובא שם על רבי אלעזר בן חרסום, ש"עשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה מפני שנראה כערום").
באשר לצבע הבגדים, אמנם צבעי תכלת, ארגמן ותועלת שני נצבעו בעיקר על גבי חוטים ובדים של צמר, אך כמובא לעיל, מפסוקי יחזקאל עולה, שבגדי פשתן הבאים ממצרים היו מעוטרים אף הם ברקמה צבעונית, ככתוב: "שש ברקמה", כך גם באשר לבגדים שהגיעו מארם נאמר בהם "ורקמה ובוץ". נמצא, שבגדי פשתן אף הם היו בגדים המכבדים את בעליהם, הן באריגתם והן בצבעיהם.
בגדי הלויים - וצורתם
באשר לצורת בגדי הלווייה, כאמור, לא נאמרה בתורה צורה מחייבת לבגדי הלויים, כי אם העיקרון, שיהיו 'בגדי שרד' - בגדי צבע המיועדים לאנשים חשובים. עם זאת, ניתן ללמוד מן הפסוקים והמפרשים על צורת בגדי הלווייה בימי דוד.
כבר הבאנו לעיל את העובדה המתוארת בדברי הימים- א, (ט"ו, כז) בעניין העלאת ארון הברית על ידי דוד לירושלים, שם מובאים פרטים בעניין בגדיהם של דוד והלויים באותו מעמד, ככתוב: "ודוד מכרבל במעיל בוץ וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים… ועל דויד אפוד בד", ודעת המפרשים היא שדוד והלויים לבשו את פרטי הלבוש האלה - מעיל ואפוד בד. ומסביר בעל 'מצודת דוד' שם שה'מעיל' שלבשו הלויים עניינו : "מלבוש העליון, כעין המעיל של כהן גדול".
באשר ל'אפוד בד' שלבשו דוד והלויים כותב רש"י שם, שדמה בגיזרתו לצורת הבגד של הכוהן הגדול, וכלשונו: " 'ועל דויד אפוד בד' - כאותו אפוד של אהרן שהיה כמין שני לבדין, אחד לפנים ואחד לאחור, ומגיע עד מתניו, והיה האזור ארוג ממנו וחגרו בו".
כך גם ב'מצודת דוד' שם מסביר: " 'אפוד בד' - מין לבוש, עשוי כעין האפוד של כהן גדול, והיא מיוחדת להמתבודדים בעבודת ה'. וכן נאמר בשמואל [הרמתי] שהיה חגור אפוד בד, עם כי [למרות] היה לוי".
בגדי שרד - לישראלים בעלי תפקיד במקדש
ראינו בפסוקים דלעיל, שדוד המלך לבש מעיל ואפוד בד, ומבואר במפרשים שם, שכיוון שהיה "דוד משורר כמו הלויים, לבש גם הוא לבושיהם", הווה אומר, אדם מישראל שנטל חלק בעשייה כל שהיא במקדש, וכן ישראלים נושאי תפקיד במקדש לבשו אף הם בגדי שרד כמו הלויים.
אכן, היו בעלי תפקידים במקדש - וביניהם ישראלים - שעשו עבודות בלשכות השונות מחוץ לעזרה, ונראה שלבשו אף הם בגדי שרד. כגון, פתחיה - הוא מרדכי, שהיה ממונה במקדש על ה'קינים', היינו, הקרבת קרבנותיהם של אלו שהתחייבו בהבאת שני תורים או שני בני יונה. ראה משנה שקלים (ה, א) וכן בגמרא ובפרשנים. מרדכי היה 'איש ימיני', כלומר משבט בנימין, ועם זאת, היה מן הממונים במקדש. כך גם נחוניא חופר שיחין, שהיה אחראי על הבאת מים למקדש, ועל הכנת בורות מים בדרכים לעולי הרגלים. וכך, אלו שהיו ממונים על אריגת פרוכות להיכל ולשערי המקדש, וכן אורגי בגדי כהונה. כן היו ישראלים המנגנים במקדש - שכן, ישראלים המשיאים לכהונה עומדים על הדוכן לנגן כלויים (ראה רמב"ם כלי מקדש ג, ג). מסתבר, שאלו ודומיהם לבשו בגדי שרד כלויים. גם גזברים ואמרכלים, שנתמנו מבין הכוהנים, הלויים או הישראלים, אף הם, ככל הנראה, עושים בלשכותיהם את עבודתם כשהם לבושים בגדי שרד. גם כוהנים שהיו מנועים מלשרת בקודש, כגון בעלי מומים שהיו בלשכת העצים ובלשכות אחרות, נראה שלא לבשו בגדי כהונה, שהרי אינם עושים עבודה בקודש וממילא יש לומר שלבשו בגדי שרד.
כן מצינו שהאמנים, עושי המלאכה במקדש, היו לובשים בגד מיוחד. כך נראה מדברי חז"ל במנחות (כט.) שם מתואר המראה שהראה ה' למשה בהר באופן ציורי, כיצד עתידים האמנים להכין את כלי המקדש, וכלשון הגמרא: "גבריאל חגור כמין פסיקיא היה, והראה לו למשה מעשה מנורה, דכתיב: 'וזה מעשה המנורה' ". ומפרש רש"י שם: " 'פסיקיא' - אזור כרוך, אומנים שרוצים לעשות מלאכה נאה חוגרין עצמן". הווה אומר, הכינו במקדש בגדים מיוחדים לאומנים.
על כל פנים, הלויים לבשו בודאי בגדים מיוחדים לעבודתם - כמפורש בפסוקים דלעיל, ו'בגדי השרד' שלהם היו בגדי פשתן משובחים וצבעוניים. באשר לכוהנים שאינם עושים עבודה בעזרה, יש ללמוד מכוהני נוב שהיה להם אפוד בד לשרת מחוץ לעזרה, ובאשר לישראלים העושים עבודות שירות במקדש, יש ללמוד מן הדוגמה של דוד, שאף ישראלים לבשו לעת הצורך בגדי שרד כלויים.
לאור האמור, באה על פתרונה שאלת הרמב"ן שהובאה לעיל, כלשונו: "וכל זה [שיטת רש"י] איננו שווה לי, כי מה טעם שיאמר הקדוש ברוך הוא למשה ויעשו… בגדי השרידה, בלי שיבאר לו: כמה יהיו [הבגדים]: שנים - או מאה? וכמה ארכם? וכמה רחבם? ולמה [לאיזו מטרה] ייעשו?" ולאור האמור, בעניין בגדי השרד לעובדי המקדש השונים סתמה התורה במכוון, ולא תיארה לא את צורתם של הבגדים, לא את מניינם, לא את אורכם ורוחבם, ולא את צבעם, דבר המשתנה מדור לדור. בעניין זה קבעה התורה עיקרון אחד, שנושאי תפקידים במקדש ילבשו 'בגדי שרד', שהם בגדי כבוד. באשר לצורתם, נתנה התורה יד חופשית לחכמי הדור לקבוע את הצורה הראויה, זאת, בהתאם למנהגי הלבוש, הצביעה, וחומרי האריגה - כל תקופה כעניינה, ובלבד שיהיו בגדים מכובדים.
מעתה יובן מה שאמרה התורה פעמים אחדות: "ואת בגדי השרד לשרת בקדש", ולא נתפרש שירות זה מה עניינו? אולם לאור האמור, שבגדי שרד אלו היו עבור הלויים - אלו בוודאי שירתו בקודש: בשירה על הדוכן, בשמירה על השערים, בעזרה בלשכות השונות, כמובא ב במדבר (י"ח, ב ואילך): "וגם את אחיך מטה לוי… הקרב אתך… ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל… לכם מתנה נתונים לה' לעבוד את עבודת אהל מועד". פעמים שהלויים עשו שירות בעזרה גופה - באותן עבודות שהותר להם לעבוד בהן, וכגון, מה שהובא בדברי הימים-ב (כ"ט, לד) שבעת שחזקיהו חידש את העבודה במקדש, עבדו בו כוהנים מועטים, ומי שהשלים את החסר בעבודה היו הלויים, ככתוב: "רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט את כל העולות ויחזקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה".
שירת הלויים במקדש היא חלק ממצוות הקרבת הקרבנות, ונקראת: 'לשרת בשם השם'. כך מובא במסכת ערכין (יא.): "מנין לעיקר שירה מן התורה? שנאמר: 'ושרת [הלוי] בשם ה' אלהיו' - איזהו שירות שבשם? - הוי אומר: זה שירה!", ומסביר רש"י והפרשנים שם, ששירת הלויים בעת העבודה כוללת בתוכה את מזמורי דוד בתהילים שיש בהם הזכרת שם שמים, נמצא, שזה השירות של הלויים 'בשם השם'. וראה שם בגמרא (וכן בבמדבר רבה ו י) שם מובאת דעה ש"השיר מעכב את הקרבן", כלומר, אם אין לויים שיעמדו על הדוכן ויפתחו בשיר - אין מקריבים קרבנות ציבור, שכן, חשובה שירת הלויים לפני ה' כעבודת הקרבנות. על כל פנים, אין חולק על כך, ששירת הלויים בעת ההקרבה היא מצווה מן התורה, וזה ה'שירות' שעושה הלוי לפני ה' במקדש. מובן, אפוא, מדוע נאמר בתורה - "את בגדי השרד לשרת בקדש" שכן בגדי הלויים נועדו לשרת בקדש פשוטו כמשמעו, אף בעבודות בעזרה כנ"ל, וכמובא בתרגום - "לבושי שימושא לשמשא בקודשא", שעניינו: בגדי שירות לשמש בקודש.
ה. בגדי שרד לכוהנים - וצורתם
'בגדים אחרים' - בגדי כהונה מיוחדים להרמת הדשן
על מציאותם של 'בגדים אחרים' לכוהנים בנוסף לבגדי הכהונה מצינו פסוק מפורש בויקרא (ו', ד) האומר: ''ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן… אל מקום טהור", אלא שמהותם של 'בגדים אחרים' אלו לא נתבררה די הצורך.
יש להקדים ולומר, כי כל עבודה הנעשית על ידי כוהן בעזרה צריכה להיעשות כשהוא לבוש בגדי כהונה, שאם לא כן עבודתו פסולה, וכלשון הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (י, ד) הכותב: "כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא 'מחוסר בגדים', ועבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים - כזר ששימש… בזמן שבגדיהם עליהן - כהונתן עליהן, אין בגדיהן עליהן - אין כהונתם עליהן". לפיכך, יש לברר, על איזו עבודה בדיוק אמרה תורה, שבעת שיעשה אותה הכוהן ילבש 'בגדים אחרים'? כן יש לשאול, האם אותם 'בגדים אחרים' הם בגדי יום יום של הכוהן בביתו, או שמא, גם 'בגדים אחרים' אינם אלא בגדים מיוחדים המתאימים למקדש, אלא שהם 'אחרים' ביחס לבגדי הכהונה?
הרמב"ם: תרומת הדשן נעשית בבגדי כהונה פחותים
הדיון אודות החלפת 'בגדים אחרים' סובב ביחס לשתי עבודות הקשורות להכנת המזבח להקרבה: 'תרומת הדשן' ו'הוצאת הדשן'. 'תרומת הדשן' עניינה - הרמת גחלים מאש המערכה במחתה של כסף והנחתם ב'בית הדשן' סמוך למזבח. הדבר נלמד מן הפסוקים בויקרא (ו', ג): "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן… ושמו אצל המזבח". ואילו 'הוצאת הדשן' עניינה הוצאת האפר המצטבר על המזבח אל מחוץ לעיר. ראה רשב"ם שם הכותב: " 'והרים את הדשן' - תרומת הדשן היא מצותה בכל יום קודם לתמיד של שחר, אבל 'והוציא את הדשן' - הוא לזמן מרובה [לעיתים רחוקות] לפנות את המזבח מרוב דשן שעליו".
דעת הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ב, י) היא ש'תרומת הדשן' היא שצריכה החלפת בגדים ל'בגדים אחרים', אך הרמב"ם מסביר מייד, שבגדים אלה אינם אלא ארבעת בגדי הכהונה, והסיבה שנקראים 'בגדים אחרים' משום שהם פחותים בחשיבותם. וזו לשונו: "הרמת הדשן מעל המזבח… והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות, שנאמר: 'ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים'… שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו".
לא כן דעת הפרשנים האחרים, האומרים, שמצוות החלפת 'בגדים אחרים' נאמרה בעניין 'הוצאת הדשן' הנערם על גבי המזבח, שם דווקא נאמרה החלפת בגדים, ככתוב: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן… אל מקום טהור", כלומר, אל מחוץ לעיר. ראה את דברי רש"י שם הכותב (ויקרא ו', ד): " דרך ארץ [נימוס והנהגה טובה] שלא ילכלך [הכהן] בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד… לכך - ולבש בגדים אחרים", וכך הבינו פרשנים כמו הרמב"ן ואחרים, וכפי שעוד יבואר להלן.
(אכן כבר תמהו על דברי הרמב"ם, הסובר שהחלפת 'בגדים אחרים' נאמרה באשר ל'תרומת הדשן', שכן, בתורה נאמר במפורש, שהדברים אמורים בקשר ל'הוצאת הדשן' - ככתוב: "ולבש בגדים אחרים - והוציא את הדשן"? לא כאן המקום להאריך וראה את הדעות השונות והמקורות בעניין זה בתורה שלמה ויקרא פרק ו. פיסקא מא והלאה).
הרמב"ן: לכוהנים במקדש היו בגדי חול מיוחדים בנוסף לבגדי כהונה
מעיון בדברי הפרשנים מתברר, שעצם המושג 'בגדים אחרים' שנוי במחלוקת. שכן, מול הדעות, שהחלפת בגדים משמעותה - 'בגדים פחותים' - כמובא לעיל - כשהכוונה היא לבגדי כהונה פחותים, מצינו אצל גדולי הראשונים שמסתמכים על דעות אמוראים בתלמוד, האומרים, שהכוהן מחליף את בגדיו לבגדי חול. נראה מתוכן הדברים שמדובר בבגדי חול של כל אדם, שכן, לפי המובא בגמרא שם גם כוהן בעל מום כשר להוציא את הדשן, כמו כן הוצאת הדשן כשרה אפילו בזר. אמנם ייתכן לומר, שכוהן בעל מום יוציא את הדשן בבגדי כהונה, ואילו ישראל יוציא את הדשן בבגדים שהוא רגיל בהם, ויש מקום להביא ראיות לכאן ולכאן. למדנו על כל פנים שניתן להוציא את הדשן בבגדי כהונה אלא שהם פחותים, כן למדנו שיש מקום להוציאו אף בבגדים רגילים - כל אדם כעניינו.
עומד על כך הרמב"ן בפירושו לויקרא (ו', ד) הכותב בשם רש"י: "ופשט את בגדיו… בגדים שבישל בהן קדרה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו. לכך אמר: ולבש בגדים אחרים - פחותים מהם. לשון רש"י… נראה, שמצוה היא על הכהן, שהבגדים שיעשה בהם הקרבנות - גם [כשיעשה] הרמת הדשן יהיו בגדים נקיים, לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן. והמצוה - מדרך מוסר העבד לרבו. ולכך יהיו לכהנים [שני מיני בגדי כהונה]: הבגדים החמודות - לעבודות, והפחותים - להוצאת הדשן… אבל יש מרבותינו במסכת יומא (כג:) אומר, שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ויאמר: ולבש בגדים אחרים - בגדי חול".
באשר למושג 'בגדי חול' שבדבריו יש מקום לומר, אם כי הדברים לא נאמרו במפורש, שאין כוונתו לבגדי חול אישיים, שכן היה אומר 'בגדי עצמו', אלא כוונתו לבגדים מיוחדים שנעשו עבור הכוהן במקדש, אלא שנעשו לשם חול.
'בגדים אחרים' בתנ"ך
המושג 'בגדים אחרים' מופיע בתנ"ך פעמים אחדות בהקשרים שונים, וכך באשר לבגדי כהונה, ובכל המקרים כוונת המקראות לומר, ש'בגדים אחרים' הם בגדים שיש להם צורה שונה לגמרי!
ראה בשמואל-א (כ"ח, ח) בעת ששאול הולך לשאול את בעלת האוב, נאמר: "ויתחפש שאול וילבש בגדים אחרים". להסברת הפסוק מובא ב'מדרש שמואל' (פרשה כד): " 'ויתחפש' - כתיב. נעשה חפשי מן המלכות. 'וילבש בגדים אחרים' - מאנין פגניקא". כלומר, בשעה ששאול הלך לשאול אצל בעלת האוב, כביכול, עזב את המלכות, נהיה חופשי ממנה, לבש 'בגדים אחרים' לגמרי שלא יכירו בו שהוא מלך, ולפיכך בחר ללבוש 'מאנין פגניקא'. ראה ב'ערוך', שהכוונה היא שהתחפש לאדם כפרי, ההולך בבגדים גסים ופשוטים, לבל יכירוהו. כן ראה בפרשנים לשמואל, ש'ויתחפש' פירושו, שהשתנה באופן מוחלט. הפרשנים מביאים דוגמה לכך מספר מלכים-א (כ"ב, ל) שם אומר מלך ישראל: "התחפש ובא במלחמה". המלך נהג כך - כמתואר שם - ובצאתו למלחמה התלבש בבגדים שונים לגמרי כדי שהאויב לא יכיר אותו.
מקום נוסף בתנ"ך שמופיע בו הביטוי 'בגדים אחרים' הוא ביחזקאל (מ"ב, יד) שם מובא מושג זה בהקשר לבגדי כהונה, ככתוב: "בבאם הכהנים [לאכול מן הקרבן] ולא יצאו מהקודש [מן החצר הפנימית - העזרה] אל החצר החיצונה [עזרת ישראל] ושם [בעזרה] יניחו בגדיהם אשר ישרתו בהן… לבשו [כתיב 'ילבשו'] בגדים אחרים". ומסביר בעל 'מצודת דוד' וכן המלבי"ם, שה'בגדים האחרים" שילבשו, פירושו - בגדי חול, זאת לצורך יציאתם מעזרת כוהנים אל העזרות המיוחדות לישראל.
כך גם ביחזקאל (מ"ד, טו) נאמר: "והכהנים הלוים בני צדוק… המה יקרבו אלי לשרתני… והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית [העזרה] בגדי פשתים ילבשו… ובצאתם אל החצר החיצונה… יפשטו את בגדיהם… ולבשו בגדים אחרים". ומסביר המצודת דוד שם: "כאשר יצאו הכהנים מהעזרה שלהם אל החצר החיצונה… אל העם… הוא עזרת אנשים אשר שם עמידת העם… 'יפשטו את בגדיהם' - בגדי כהונה… 'ולבשו בגדים אחרים' - בגדי חול". עיין שם במפרשים, שמפני קדושת בגדי כהונה יפשטו אותם בלשכות שבעזרה, וילבשו 'בגדים אחרים' בעת שהם נפגשים עם העם בעזרת ישראל ובהר הבית.
העולה מן האמור הוא, שהיו לכוהנים שתי מערכות בגדים: האחת של קודש, והאחרת - כנראה שונה בצורתה - שהיתה של חול. שתי מערכות אלו שימשו את תפקידיו השונים של הכוהן, כל מערכת לתפקידה המיוחד.
לכך מתכוין הרמב"ן באומרו, שלפי פשוטו של מקרא - כפי שמוכח מן המקראות השונים - היו לכוהנים בגדי חול. וכשאמרה תורה בעניין הוצאת הדשן: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים", התכוונה לומר, שלצורך מלאכה זו של הוצאת האפר מן המקדש, יטול הכוהן את מערכת הבגדים של חול המיוחדת לעבודות מסוג זה ויוציא את הדשן החוצה כשהוא לבוש בה.
בגדי חול של כוהנים - דמו בצורתם לבגדי כהונה
אחד המקורות המוכיחים, שהייתה לכוהן מערכת בגדים נוספת - בגדי חול - לעבודות משניות במקדש, זו הסוגיה ביומא (כה.). שם מובאת דעת רבי יוחנן, האומר, שדרכם של כוהנים לערוך את ה'פייס' המתקיים בכל יום במקדש כשהם לבושים בגדי חול. זאת, לעומת דעת רב ששת, האומר, שהם עומדים לעריכת הפייס בבגדי קודש.
לבירור השאלה, מביאה הגמרא תיאור, כיצד נערך הפייס, וכלשון הגמרא שם: "לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה [ארמון מלכותי] הייתה. פייס [נערך] במזרחה, וזקן יושב - במערבה. והכהנים מוקפין ועומדין כמין בכוליאר [תכשיט עגול]. והממונה בא, ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן, ויודעין שממנו פייס מתחיל". שואלת הגמרא מן העובדה שנוטלים מצנפת מראשו של כוהן: "מצנפת בבגדי חול מי איכא?!", היינו: הייתכן שיש מצנפת בבגדי חול של הכוהנים?! ומשיבה הגמרא: אכן כך! בגדי חול של כוהן כללו גם מצנפת. הגמרא מביאה ראיה לכך מדברי רב שמואל בר יהודה, האומר: "כהן שעשתה לו אמו כתונת - עובד בה עבודת יחיד". מסביר רש"י שם: "שהיו אמותיהן של כהנים עושות לבניהם משלהם כמין בגדי כהונה [הכוללים מצנפת וכתונת] להראות תפארת עושרן ונוי מלאכתן, וכמה הן מהדרות במצות. דקתני: כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד".
מדברי הגמרא עולה, שלדעת רבי יוחנן - כפי שמוסברת דעתו בגמרא וברש"י, היו לכוהן בגדי חול מיוחדים, ואלו דמו בצורתם לבגדי כהונה, שכן, מערכת הבגדים כללה כתונת ומצנפת.
ו. שלשה מיני בגדי כהונה לכל כוהן
'עבודת יחיד' שהכוהן עובד במקדש - בבגדי חול
עיון בסוגיות אחרות במסכת יומא, מביא לכלל מסקנה שהיו לכוהנים במקדש שלוש מערכות בגדים.
ראה את סוגיית הגמרא בדף (לה:) שם נאמר, שבגדי לבן שלבש כוהן גדול ביום כיפור בשחר, כשנכנס לקודש הקודשים, היו משובחים ויקרים מן הבגדים שלבש כוהן גדול בין הערביים. ומביאה הגמרא הוכחה לכך, שמתוך שבגדי לבן של הכוהן הגדול בשחר של יום הכיפורים נזכרים בתורה בייתור לשון: 'בד, בד, בד, בד', ארבע פעמים, יש ללמוד מכאן, שרמזה התורה, שבבוקר ילבש הכוהן - 'מובחר בבד'. על כך שואלת הגמרא מן הפסוקים ביחזקאל (מ"ד יט), ששם נאמר: "ולבשו [הכהנים] בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם" - האם אין ללמוד מפסוקים אלה שהבגדים האחרים צריכים להיות חשובים מן הראשונים?! ומתרצת הגמרא: "לא! - 'אחרים' - פחותים מהן!" נמצא, שהן לכוהן הגדול והן לכוהן הדיוט יש בגד משובח יותר, ולעומתו בגד הפחות בחשיבותו.
בהקשר לכך מביאה הגמרא את הברייתא ששנה רב שמואל בר יהודה - כמובא לעיל: "אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור". כן מביאה הגמרא מעשה להוכחת דברי רב שמואל בר יהודה בברייתא: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי, שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה ועובד בה עבודת יחיד ומסרה לציבור".
הרי לנו, שהיו עושים בגדים מיוחדים בנוסף לבגד הכהונה הרגיל הן לכוהן הדיוט כנ"ל והן לכוהן גדול, זאת, לצורך 'עבודת יחיד' - כלומר, עבודה משנית בחשיבותה - הנעשית אחר עבודת ציבור.
'עבודת יחיד' - מהי?
שלוש דוגמאות מצינו בדברי המפרשים להסברת המושג 'עבודת יחיד':
פירוש אחד הוא פירושו של רש"י: "עבודת יחיד - הוצאת כף ומחתה". היינו, כוהן גדול המוציא את הכף והמחתה מקודש הקודשים בין הערבים של יום הכיפורים, יעשה זאת בכתונת שעשתה לו אמו, שכן, אין עבודה זו 'עבודה' כשאר עבודות הציבור במקדש, שכן, אין מטרתה אלא לפנות את המקום ולנקות את קודש הקודשים, "לפיכך קורא לה - עבודת יחיד", רש"י מתנה זאת בתנאי שימסור את הבגד לציבור "דסוף סוף מעבודת ציבור היא".
פירוש שני שמביא רש"י: "ואני שמעתי - עבודת יחיד - מקרא פרשה". וכוונתו לומר, הקריאה בתורה שקורא כוהן גדול בעזרת נשים ביום הכיפורים - כמובא במשנה ביומא (סח:) שהכוהן הגדול קורא אותה כשהוא לבוש 'באיצטלית לבן משלו', זו נקראת 'עבודת יחיד', שכן אינה 'עבודה' כשאר עבודות הכהונה, ולפיכך יקרא בתורה בכתונת שעשתה לו אמו. לדעת רש"י, קריאת הפרשה יכולה להיעשות ב'חלוק', כלומר, בבגד שאינו דומה כלל לבגדי כהונה. כמו כן לצורך הקריאה שנעשית בעזרת נשים אין הכוהן הגדול צריך למסור את הבגד לציבור (ראה רש"י לה: ד"ה 'ובלבד שימסרנה לציבור'. כן ראה סח: ד"ה איצטלית).
פירוש שלישי הוא פירושו של המאירי, המביא גירסאות ופירושים בסוגיה, ובין דבריו מציע הסבר, ש'עבודת יחיד' הכוונה היא, להקרבת נדרים ונדבות של יחידים הנעשית אחר הקרבת קרבנות התמיד שהם קרבנות ציבור. היינו, אם יש כוהן שעשתה לו אמו כתונת, רשאי הוא להקריב בה קרבנות יחיד כגון אלה בלבד, שהם נדרים ונדבות - כנ"ל, זאת, בתנאי, שימסור את הכתונת לציבור יפה יפה, עיין שם בדבריו.
בגדי כהונה של חול במקדש
מקור נוסף ביומא מלמד, שהיו במקדש בגדי כהונה שלא היו אלא בגדי חול, אלו הם דברי הגמרא ביומא (סט.) משם נראה, שהיו אלה בגדי כהונה כצורתם, אך טרם הוקדשו כבגדי כהונה, ולפיכך השתמשו בהם לעבודות מסוימות כבגדי חול. זה לשון הגמרא שם: " בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן [במקדש] - שמע מינה. ובמדינה לא?! - והתניא: בעשרים וחמשה [בטבת] יום הר גרזים [הוא] דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה…". ממעשה זה - בו מסופר ששמעון הצדיק יצא לקראת אלכסנדר מוקדון והגיע הרחק מירושלים עד אנטיפטרס - מוכיחה הגמרא, שניתן, לכאורה, להשתמש וליהנות מבגדי כהונה לא רק במקדש אלא גם 'במדינה' כלומר מחוץ למקדש? ומשיבה הגמרא: "אי בעית אימא: ראויין לבגדי כהונה. ואי בעית אימא: עת לעשות לה' הפרו תורתך". 'ראויין לבגדי כהונה' משמעו, שאכן, היה לכוהן הגדול סידרה נוספת של בגדי זהב, הכוללת את הציץ ואבני החושן ותואמת לגמרי את בגדי כוהן גדול. זאת, בהבדל אחד: בגדי כוהן גדול נמסרו לציבור והיו מוקדשים, ואילו בגדים אלה טרם הוקדשו, ולכן היה יכול לצאת בהם לקראת אלכסנדר מוקדון.
אכן, ראה ברבנו חננאל ביומא (סט.) הכותב: "ושנינן: לאו בגדי כהונה [ממש לבש] אלא בגדים חדשים שאינם מקודשין. ולמה קורא אותן בגדי כהונה? - שהן ראוין לכהונה".
נמצא, לאור דברי חז"ל אלו, שהיה לכוהן הגדול במקדש - וכך לכוהנים אחרים - מערכת נוספת של בגדים ה'ראויין לבגדי כהונה'. במערכת בגדים זאת השתמש לעת הצורך לדברים שאינם צריכים בגד כהונה, ובבוא העת הקדיש אותה והשתמש בה כבגד כהונה לכל דבר.
ייתכן לומר, שלכך מתכוונים חז"ל בירושלמי חגיגה (א, א) בדרשת הפסוק בשמות (כ"ח, מ): " 'ולבני אהרן תעשה כותנות' - רבנן אמרי: שתי כותנות לכל אחד ואחד". יש מקום לומר, לדעת הירושלמי, שנצטווה משה לעשות שתי מערכות כנ"ל: כתונת אחת לעבודה בקודש, וכתונת אחת לעבודה בענייני חול, זאת, לצורך מלאכות ותפקידים שאינם בגדר 'עבודה' ממש.
בגדי כהונה פשוטים - מפשתן שאינו מוצהב
בעניין הוצאת הדשן מעל גבי המזבח אל מחוץ לעיר קיים דיון בגמרא יומא (כג:) באילו בגדים יוציא אותו? זה לשון הגמרא: "ופשט... ולבש בגדים אחרים - והוציא את הדשן - שומעני כדרך יום הכפורים, שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול? תלמוד לומר: ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים - מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קודש - אף כאן בגדי קודש. אם כן מה תלמוד לומר אחרים - פחותין מהן… דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבשל בהן קדרה לרבו - לא ימזוג בהן כוס לרבו".
מפרש רש"י: "יכול שמטיל עליו חובה לשנות בגדיו בין תרומה להוצאה: אם בא להוציא דשן שעל התפוח אחר ההרמה מיד, כדרך שהיא חובה על כוהן גדול בחמש עבודות שביום הכפורים, שמשנה בגדיו בכל העבודות בין זו לזו, ראשונה בבגדי זהב, שנייה בבגדי לבן… אף זה ישנה? וזה - שאין לו [בגדים] לשנות מבגדי לבן לבגדי זהב - שהרי הדיוט הוא… ילבש בגדי חול שלו, ויוציא הדשן? - תלמוד לומר… אחרים - פחותין מהן - כגון שחקים, או מפשתן שאינו מוצהב ואין דמיהם יקרים" (באשר לביטוי 'פשתן מוצהב', יש לפרש, פשתן לבן מבהיק. שכן צבעו הטבעי של הפשתן נוטה לצבע צהוב - חום, לאחר עיבוד הרי הוא מלבין. נמצא שמוצהב עניינו - מוזהב, זוהר, נוצץ בלבנונית שלו. כמו: 'צהבו פניו של יוסף הבבלי' - מנחות יח. - אורו פניו. וכן בעניין שערי ניקנור נאמר, 'מפני שנחושתן מצהיב', מידות ב, ג. כלומר, הנחושת ממורקת ומבריקה.).
מדברי רש"י אלו שומעים אנו על שלושה סוגי בגדים שהיה אפשר להוציא בהם את הדשן: האחד - בגדי כהונה. השני - בגדי כהונה פחותים עשויים מפשתן זול. השלישי - בגדי חול. ובאה הגמרא לומר, שהיינו חושבים שיוציא הכוהן את הדשן בסוג השלישי - בבגדי חול, ובאה הגמרא ללמד שיוציא בסוג השני - בבגדי כהונה שנתקדשו אלא שהם פחותים בחשיבותם, שכן, עשויים מפשתן שאינו מוצהב.
נמצא, לפי רש"י, שיש לכוהנים בגדי כהונה שהם קודש, ועושים אותם מפשתן שאינו משובח, וזאת לכתחילה, כדי שיהיה לכוהן בגד לצורך הוצאת הדשן ולעבודות פחותות אחרות.
הוצאת הדשן - והחלפת בגדים ביום כיפור - הצד השווה
יש לשאול, למה התכוונה הגמרא בשאלתה: "שומעני כדרך יום הכפורים, שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול"? מה עניין יום הכיפורים לכאן?
רש"י מסביר, שהשאלה היא: כשם שביום כיפור מחליף הכוהן את בגדיו במהלך העבודה מבגדי זהב לבגדי לבן - כן יחליף כוהן הדיוט את בגדיו וילבש בגדי חול? ודבריו תמוהים: הכזאת היא ההשוואה ליום כיפור? הרי אם למדים משם, היינו צריכים לומר שיחליף מבגדי קודש לבגדי קודש ככוהן גדול, ואיך מציע רש"י להחליף לבגדי חול?
ואכן, בתוספות ישנים מובאת אפשרות, לאור האמור, למחוק את "שומעני כדרך יום הכיפורים". אך דברי הגמרא כאן הם גם דברי חז"ל בתורת כוהנים (צו א, ב) וכפי שהביא רש"י: " 'ופשט ולבש' - יכול כמצות יום הכפורים היה פושט ולובש?" ואם כן ההשוואה במקומה, והגמרא רוצה ללמוד מיום הכיפורים דווקא?
אף רבנו חננאל התקשה בפירוש הדברים, וניסה להסביר באופן שונה, היינו, כשם שכוהן גדול ביום כיפור, פושט בגדיו ויוצא בבגדי חול לביתו, כן כוהן הדיוט יוציא את הדשן בבגדי חול. אף פירוש זה תמוה: לשם כך לא צריך להרחיק ליום הכיפורים, הרי כל יום בסיום העבודה לובש הכוהן בגדי חול, ונלמד הוצאת הדשן מפשיטת הבגדים של כל יום?
ונראה לי להסביר את הלימוד באופן פשוט: שכן, בויקרא (ו', א) נאמרו הדברים לאהרן הכהן: "צַו אֶת אַהֲרן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר… וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן… וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן", והיינו אומרים, שכשם שביום כיפור - אשר שם נאמר 'ופשט ולבש' - מחליף אהרן את בגדיו מבגדי זהב ללבן וההפך, אף כאן כך, שהרי פרשה זו נאמרה לאהרן? בא הביטוי 'בגדים אחרים' ולימד, שאין מחליף מזהב ללבן אלא לבגדים עשויים מבד פשוט יותר.
לאור האמור, יש להסיק מסקנה להלכה, שיש להכין לכוהן הגדול בגדי זהב פשוטים יותר, כן ניתן להשתמש בבגדים שהתיישנו - 'שחקים' - כלשון רש"י, שבהם יוכל הכוהן הגדול להרים ולהוציא את הדשן.
אמנם במדרש 'משנת רבי אליעזר' מובא, שאהרן הכוהן מרים את הדשן בבגדי זהב, וכלשון המדרש שם: "בנוהג שבעולם בבני אדם, מכבד [מטאטא] אדם בית בבגדים בלות [בלויים]. שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד את הבית? אבל אהרן, לבש שמונה בגדים ודומה כחתן בחופתו, ואפילו הכי: והרים את הדשן!" ולכאורה עשה זאת בשמונת הבגדים כמות שהם, אך נראה בברור, שצריכים בגדים אלה להיות פשוטים יותר, שכן, אף אהרן נצטווה להחליף ל'בגדים אחרים'.
רבנו אליקים: שלוש מערכות בגדים לכל כוהן: בגדי כהונה, בגדים פחותים, בגדי לבן של חול.
אלו דברי רבינו אליקים בהסבר הסוגיה של הוצאת הדשן (יומא כג:): "שומע אני כדרך שכהן גדול פושט ביום הכיפורים בגדי קודש, דהתם נמי כתיב: "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש". ולובש בגדי חול - כדמפרשינן לקמן (פרק בא לו - סח:): כהן גדול אם רוצה לקרות בבגדי בוץ קורא, ואם לאו - בבגדי לבן שלו - בגדי חול. ובפרק אמר להן הממונה (לה:) אמרינן נמי: כהן גדול שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, שהיה קורא בה בסדר היום".
מדברי רבנו אליקים עולה, שהיו לכוהן הגדול שתי מערכות בגדים ביום הכיפורים: אחת לעבודה בהיכל ובקודש הקודשים, ואחת ל'עבודת יחיד' כגון קריאת התורה. רבנו אליקים קורא לאיצטלית הנזכרת במשנה בעניין קריאת התורה בעזרת נשים - 'בגדי לבן שלו', ללמדך ששתי המערכות היו בגדי לבן: של קודש ושל חול. על כך שואלת הגמרא, שכוהן הדיוט הבא להוציא את הדשן יקח את 'בגדי לבן שלו' שהם חול, ויוציא את הדשן כשהוא לבוש בהם? אמנם אין אלו בגדי כהונה, שהרי לא נתקדשו, אך הם 'ראויים לבגדי כהונה', והיינו אומרים שהוצאת הדשן זו 'עבודת יחיד' וילבש בגדים אלה?
ומשיבה הגמרא, שזה החידוש שבתורה, בעניין הוצאת הדשן, שילבש בגדי כהונה שנתקדשו, אלא שהם 'בגדים אחרים', כלומר, פחותים בחשיבותם, שאינם מוצהבים.
על כל פנים למדנו מדברי רבנו אליקים, שכוהן הדיוט יש לו שלוש מערכות בגדים בשלוש דרגות: האחת - בגדי לבן 'מוצהבים' מבהיקים בלובנם. אלה נתקדשו ומיועדים לעבודה על גבי המזבח ובהיכל! השניה - בגדים פחותים מהם - מפשתן שאינו מוצהב! השלישית - בגדי לבן שלו! - שעשתה לו אמו לעבודת יחיד, זאת לעבודות אחרות במקדש, שאינן 'עבודה' מן התורה. בגדים אלו לא נתקדשו, אך כיוון שהם ראויים לעבודה ניתן לקדשם ולהשתמש בהם לעבודה.
ז. בגדי כהונה לעבודות שרות - שיטת הרמב"ם
הרמב"ם: הוצאת הדשן ושאר עבודות צדדיות נעשות בבגדי חול מיוחדים
כאמור לעיל, כותב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (פ"ב ה"י) שהרמת הדשן נעשית בבגדי כהונה, אך ב'בגדים פחותים'. ממילא גם הוצאת הדשן, שהיא נמוכה בדרגתה מהרמת הדשן, בוודאי שהיא נעשית בבגדים פחותים. הרמב"ם לא פירש את דעתו באילו בגדים מוציאים את הדשן, ייתכן שסובר שמוציאים את הדשן בבגדי כהונה פחותים - כדין הרמת הדשן. עם זאת יתכן שסובר שמוציאים את הדשן אף בבגדי חול.
דומה, שניתן ללמוד את שיטתו בעניין זה ממה שכתב הרמב"ם שהוצאת הדשן אינה 'עבודה'. אלו דבריו בהמשך שם (הלכה יג): "אחר שירד זה שתרם [את הדשן] רצים אחיו הכהנים… וגורפין אותה הערימה בפסכתר - והוא כלי גדול שמחזיק לתך - ומורידין אותו למטה… כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן…ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ 'עבודה' - אין בעלי מומין מוציאין אותו".
  לאור קביעתו, שהוצאת הדשן אינה 'עבודה', יש מקום לומר, שעושה אותה בבגדי חול. זאת, לאור דברי הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים (פ"ג ה"ט) בעניין קריאת התורה של כוהן גדול בעזרת נשים, הכותב: "קריאה זו אינה עבודה, לפיכך אם רצה [כהן גדול] לקרות בבגדי חול לבנים משלו - קורא, ואם רצה לקרות בבגדי לבן - קורא, שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה כמו שביארנו".
נמצא, שדבר שאינו 'עבודה' ניתן לעשותו ב'בגדי חול לבנים משלו'.
יש להעיר, שהרמב"ם שינה מלשון המשנה ביומא (סח:) האומרת שהכוהן קורא ב'איצטלית לבנה משלו'. הרמב"ם קורא לאיצטלית זו 'בגדי חול לבנים משלו'.
הרמב"ם: בגדי חול לבנים - בגדי כהונה שטרם הוקדשו
נראה להוכיח, ש'בגדי חול לבנים' שמזכיר הרמב"ם הם בגדי כהונה כצורתם וכהלכתם, אלא שטרם הוקדשו.
מקור דברי הרמב"ם הם במסכת יומא (סח:) שם נאמר: "בא לו כהן גדול לקרות [בתורה] אם רצה לקרות בבגדי בוץ - קורא, ואם לאו - קורא באצטלית לבן משלו".
בדברי הרמב"ם מוצאים אנו שתי בררות אפשריות: או שיקרא בבגדי לבן, היינו, בגדי כהונה - בגדי קודש, או שיקרא ב'בגדי חול לבנים משלו' - שאף אלה בגדי כהונה אלא שטרם הוקדשו. אפשרות שלישית לקרוא בתורה באיצטלית לבן משלו אינה נזכרת בדבריו, שכן, לדעת הרמב"ם ה'איצטלית' אינה 'חלוק' כדעת רש"י, אלא זו כתונת של בגד כהונה שלא הוקדשה.
אמנם קיימת אפשרות שהכוהן גדול יקרא בתורה כשהוא לבוש בבגדיו הפרטיים כבגדי שאר אדם היוצא בהם לרחוב, וכדרך שנוהג כוהן גדול בסיום העבודה ויוצא לביתו. כך מובא ביומא (ע.) שם נאמר: "הביאו לו בגדי עצמו ולבש, ומלוין אותו עד ביתו", וכן כתב הרמב"ם בהלכות יום הכיפורים סוף פרק ד: "ולובש בגדי עצמו". יש להניח, ש'בגדי עצמו' היו מספיק נאים ומכובדים כדי לקרוא בהם בתורה בציבור ולמה לא הזכירם כאן הרמב"ם? כן היה הרמב"ם יכול לומר כלשון המשנה שילבש 'איצטלית לבן משלו', אך הרמב"ם לא הזכיר את שני הביטויים האלה הנזכרים במשנה בהקשרים שונים?
הרמב"ם בחר לשון אחרת: 'בגדי חול לבנים', אם הכוונה ל'בגדי עצמו' כנ"ל מדוע דווקא לבנים, וכי בגדים בצבע אחר אינם כשרים לקריאת התורה?
ונראה, שהרמב"ם הבין מן המשנה המדברת על 'איצטלית', שכוונתה לכתונת כשאר הכותנות של בגדי הכהונה והיא לבנה כשאר בגדי הכהונה והחידוש במשנה הוא, שקריאת התורה הייתה נעשית בבגדי לבן 'משלו' (ומה שאמרה המשנה 'איצטלית' הרי זה משום שהאמהות של הכוהנים היו עושות להם ליום הכיפורים כתונת לבנה משובחת יותר).
נמצא, לדעת הרמב"ם, שהייתה לכוהן הגדול במקדש מערכת של בגדי כהונה שהיו בגדי חול. בגדים אלה טרם הוקדשו, וכל עוד היו חולין היו מיועדים לעבודות כגון קריאת התורה או עבודות משניות במקדש, וכפי שיבואר עוד להלן.
עבודות במקדש הנעשות בבגדי חול לבנים
מקור דברי הרמב"ם הוא ביומא (סח:). זה לשון הגמרא שם: "בא לו כהן גדול לקרות, אם רצה לקרות בבגדי בוץ - קורא, ואם לאו - קורא באצטלית לבן משלו". שואלת הגמרא: "מכלל דקריאה לאו עבודה היא! וקתני: אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא, שמעת מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן?" ומשיבה הגמרא: "דילמא שאני קריאה דצורך עבודה היא… שאני אכילה דצורך עבודה היא… מלמד, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין". נמצאנו למדים מגמרא זו, שיש דברים שהם 'צורך עבודה' כגון קריאה בתורה במהלך העבודה, וכן אכילת קדשים וכד'. מדברי הגמרא עולה, שניתן לעשות פעולות אלו לפי בחירת הכוהן: אם ירצה - יעשה בבגדי כהונה, שכן, הן צורך העבודה, ואם ירצה - יעשה אותן בבגדי לבן משלו שטרם הוקדשו.
כך מביא הרמב"ם להלכה בהלכות עבודת יוהכ"פ (פ"ג ה"ט): "קריאה זו אינה עבודה לפיכך אם רצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו קורא, ואם רצה לקרות בבגדי לבן קורא". מודגש ברמב"ם, שבגדים אלה הם בגדי חול מכספו. כאמור, עבודות אלו נעשות בבגדי חול, ולדעת הרמב"ם 'בגדי חול לבנים משלו' עניינם - בגדי כהונה לבנים משלו, כדוגמת בגדי הכהונה הנוספים שהיו לשמעון הצדיק, ומסבירה הגמרא שהיו לו בגדי כהונה שטרם הוקדשו.
על כל פנים, דעת הרמב"ם תואמת את המקורות דלעיל בעניין 'עבודת יחיד', וכן את דעת רבינו אליקים, האומר, שהיו לכוהנים בגדי לבן של חול, ובאלה השתמשו לעבודות משניות.
למעשה, היו הרבה עבודות צדדיות במקדש שאינן 'עבודה' במובן ההלכתי. עבודות אלו ניתן לעשות בבגדי כהונה שטרם הוקדשו.
להלן כמה מן העבודות שאינן 'עבודה' כפי שעולה מדברי הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש (פ"ט ה"ו): "שחיטת הקדשים כשירה בזרים, אפילו קדשי קדשים: בין קדשי יחיד בין קדשי צבור, שנאמר: ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן - מקבלה ואילך מצות כהונה. וכן ההפשט, והניתוח, והולכת עצים למזבח - כשרה בזרים, שנאמר באיברים: והקטיר הכוהן את הכל המזבחה - זו הולכת איברים לכבש, הולכת איברים היא שצריכה כהונה ולא הולכת עצים. וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ - מותר לזר להדליקן". בהלכות הללו חל הכלל דלעיל, שאם הכוהן רוצה יכול לעשות את העבודות בבגדי כהונה, מאידך אם ירצה רשאי לעשות אותם אף בבגדי לבן משלו.
עבודות שהן 'צורך עבודה' בלבד - האם מותר לעשותן בבגדי קודש?
לאחר עיון נוסף נראה לומר, שיש כמה מן העבודות שהן 'צורך עבודה' שאין לעשותן בבגדי כהונה שנתקדשו.
שכן, שאלה היא, באיזו מידה הותר לכוהן להשתמש בבגדי כהונה לצורך עבודות משניות, כגון, העלאת עצים, הפשטה וכד'. השאלה יותר קשה כאשר מדובר בעבודות ניקיון, כמו שטיפת העזרה, או עבודות בלשכות השונות: כתישת הקטורת, חלוקת היינות והשמנים בלשכת בית שמניה, בדיקת עצים הכשרים לעבודה וסידורם בלשכת העצים, גזברות במקדש ועוד.
שמא תאמר, הכל נעשה בבגדי כהונה? אי אפשר לומר כן, שכך כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פ"ח, ה"יא): "בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה, חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז. אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה".
הווה אומר, שעיקר עניינם של בגדי כהונה הוא - עבודה שחובתה מן התורה, כמובא לעיל, שכן, "מקבלת הדם ואילך מצות כהונה". וכך - הטבת הנרות, הקטרת הקטורת ועוד, לשם כך נועדו הבגדים. אך בתום עבודת ההטבה או ההקטרה יש להסיר מייד את האבנט, שאם לא כן האדם לובש שעטנז.
אם התירו לכוהן להמשיך ללבוש את שאר שלושת הבגדים הרי זה משום ש'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', ואי אפשר להגיד לכוהן לפשוט ולהחליף את בגדיו ללא הרף. כמו כן, ייתכן שיטילו עליו עבודה דחופה והכוהן צריך להיות בכוננות, לפיכך טוב שיהיה עם בגדיו. אך אם התירו לכוהן להישאר עם שלושת בגדי הלבן - בלי האבנט מן הסיבות הנ"ל, אין זה אומר שהתירו לו להשתמש עם בגדי הכהונה לשטיפת הרצפות מן הדם. כך גם עבודות כמו מרוק בזיכי הכסף והזהב מן הדם שנקרש עליהם, או שטיפת הצינורות, המזלגות, הפסכתר ועוד, מן הדם ומן השומן והפיח שהצטבר עליהם. שכן, בגדי כהונה נועדו לעבודות מן התורה ונעשו לכבוד ולתפארת ולא לעבודות פחותות.
אמנם דעת הראב"ד בהשגתו על ההלכה דלעיל ברמב"ם היא, שהכוהן מותר בלבישת בגדי כהונה - כולל האבנט - למשך כל יום העבודה, אך לא קבע היתר לעשות עבודות שהן 'צורך עבודה' בבגדים אלה.
רש"י: אין בגדי כהונה - אלא אם כן הוקדשו ונמסרו לציבור
מתוך דברי רש"י שהבאנו לעיל נראה, שיש לו שיטה אחרת בעניין, ולדעתו, אי אפשר לעשות בגדי כהונה לבנים של חול.
ראה מה שהבאנו לעיל מדברי הגמרא ביומא (כה.) האומרת: "כהן שעשתה לו אמו כתונת - עובד בה עבודת יחיד". מסביר רש"י שם: "שהיו אמותיהן של כהנים עושות לבניהם משלהם כמין בגדי כהונה להראות תפארת עושרן ונוי מלאכתן, וכמה הן מהדרות במצות".
כלומר, לדעתו, לא עשו האמהות בגדי כהונה כצורתם וכהלכתם, אלא 'כמין בגדי כהונה'.
כך גם בדף סח: כתב רש"י, שהבגד שקרא בו כוהן גדול בתורה בעזרת נשים לא היה בגד כהונה כהלכתו, אלא " 'אצטלית' - לבוש, כמין חלוק". נמצא, ש'בגד חול' שנזכר בדברי רש"י הוא בגד חול ממש מחיי היום יום, או בגד שונה בצורתו ביחס לבגדי כהונה. לשיטתו, אין עבודה נעשית בין כותלי המקדש בבגדי כהונה של חול, אלא: אם הייתה העבודה של קודש - תיעשה בבגדי כהונה של קודש, ואם הייתה עבודה צדדית ל'צורך עבודה' כנ"ל, אזי תיעשה בבגדי כל אדם.
בכך מובן פירושו בדף לה: בעניין "כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד", ופירש, שכוונת הגמרא לכניסה לקודש הקדשים. רש"י שם אינו מסכים לפירוש ש'עבודת יחיד' היא קריאה בתורה בעזרת נשים בבגד זה, שכן, לדעתו, אמו של הכוהן עשתה כתונת לבנה לבגדי כהונה. הגמרא מתנה זאת בתנאי מפורש: "ובלבד שימסרנה לציבור", הווה אומר, שבגד זה אינו שונה משאר בגדי כהונה אלא בעובדה שנעשה על ידי אמו. לפיכך, לדעתו, 'עובד בה עבודת יחיד', בכך, שנכנס לבוש בכתונת זו לקודש הקודשים להוצאת הכף והמחתה. עבודה זו נקראת 'עבודת יחיד', מאחר שאינה אלא להוציא את הכלים בסיום העבודה, אך למעשה זו 'עבודת ציבור', שהרי היא חלק מהותי מתוך סדר העבודה של יום הכיפורים, ואי אפשר להיכנס לשם בלא בגדי כהונה, עיין שם בדבריו.
סברת רש"י: יש חשש שכוהן הלובש בגדי חול - יעבוד בהם גם עבודת קודש
יש לשאול: מה טעמו של רש"י האומר, שאם לא מסרו את בגדי הכהונה לציבור יפה יפה אין לעבוד בו? לו יהי שלא מסרו את הבגד יפה לציבור, הרי אין עובדים בבגד זה אלא עבודה צדדית שאינה עבודה ממש - וכגון קריאה בתורה, ומה בכך?
אולם נראה שלמד זאת מדברי הגמרא ביומא (כד:) האומרת, שהפייס נערך בבגדי קודש, וזאת, מחשש, שאם יהיה הכוהן לבוש בבגדי חול יש לחשוש שמתוך חיבת העבודה יעבוד באותם בגדי חול גם בעבודות שצריך להם בגדי קודש. ובלשון הגמרא שם: "דאי אמרת בבגדי חול - אגב חביבותיה מיקרו ועבדי". לאור האמור, סובר רש"י, שכל העבודות במקדש צריכות להיעשות בבגדי כהונה שנתקדשו ונמסרו יפה יפה, או בבגדי חול - 'כמין חלוק' - שניכר עליהם שאינם בגדי כהונה, וממילא לא יבואו לעבוד בהם.
בכך באה על פתרונה שאלה. שכן, קיימת סתירה ברש"י, בין מה שכתב בדף כה.   באומרו: "שהיו אמותיהן של כהנים עושות לבניהם משלהם כמין בגדי כהונה", הווה אומר, שלא עשו להםבגד כהונה ממש לצורך עבודה. ואילו בדף לה. כתב, שאמהות הכהנים הכינו בגד כהונה ממש, וכגון הכתונת של רבי ישמעאל בן פאבי, שעשתה לו אמו כתונת, ונכנס בה לקודש הקודשים להוציא את הכף והמחתה?
אולם לאור האמור הדברים מיושבים, דהיינו: אם הכינה האם בגד כהונה פרטי לכוהן והוא מסרה לציבור יפה יפה - אין חשש שישתמשו בו כבגד חולין והדבר מותר. לא כן הדבר, אם הכינו בגד שונה שאינו נראה כבגד כהונה, אלא 'כמין חלוק', או בגד שונה בצורתו שאינו אלא לכבוד העבודה אך הוא חולין, אין חשש שישתמשו בו לעבודה ממש, זאת, בגלל צורתו המיוחדת ולכן, לדעתו, עשו לכוהנים בגד 'כמין בגדי כהונה'.
מעשים ועובדות בתלמוד - הוכחה לשיטת הרמב"ם שיש בגדי כהונה של חול
דברי רש"י קשים מכמה צדדים, ולהלן קושיה אחת: הגמרא אומרת: "אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי, שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה ועובד בה עבודת יחיד - ומסרה לציבור". פשט הדברים נראה, שרבי ישמעאל בן פאבי עשה בכתונת עבודת יחיד תחילה (לדעת רש"י הכוונה היא שנכנס לקודש הקודשים להוציא את הכף והמחתה) ורק אחר כך 'מסרה לציבור'? והרי לשיטת רש"י אין עבודה בפנים אלא אם כן מסרו את הבגד לציבור יפה יפה?
אכן, מכאן למד הרמב"ם, שיש במקדש בגדי כהונה של חול, ועובדים בהם עבודת יחיד - לא בקודש הקודשים כרש"י - אלא בעבודות צדדיות שהן 'צורך עבודה'. אולם אם הכוהן מעוניין לעבוד בהן 'עבודות ציבור', כגון, להקטיר קטורת, להיטיב את הנרות ולהקריב קרבנות על המזבח - ימסור את הבגד לציבור ויעבוד בו.
כך עשה ישמעאל בן פאבי, וכך גם עניינם של הבגדים שהיו ביד שמעון הצדיק שהיו 'ראויים לעבודה', ועד שלא הקדישם השתמש בהם לעבודות צדדיות - וכך יצא בהם לקראת אלכסנדר מוקדון - ובעת הצורך הקדיש אותם לעבודת כוהן גדול.
זה מה שכתב הרמב"ם להלכה בהלכות כלי המקדש (פ"ח, ה"ז): "כל בגדי הכהנים אינן באים אלא משל ציבור. ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה - מוסרו לציבור ומותר. וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור - הרי הן כשרין. אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים - ובלבד שימסרם לציבור", אך אם לא מסר לציבור - הרי הם 'בגדי לבן משלו', ומשתמש בהם לעבודות צדדיות.
שיטת הרמב"ם בעניין לבוש הכוהנים בעת הטלת הפייס
יש לשאול על הרמב"ם: מדוע לא הביא את דברי הגמרא ביומא כה. האומרת, שכל כוהן שעשתה לו אמו כתונת של חול - רשאי לעמוד עם חבריו בכתונת זו ובמצנפת בתחילת היום בעת שעושים את הפייס?
אולם בעניין הפייס פסק הרמב"ם שאין לעשותו בבגדי כהונה של חול אלא בבגדי קודש, זאת, כרב ששת בגמרא שם החושש, ש'אגב חביבותא' ייכנסו הכוהנים לעבודה כשהם לבושים בגדי חול (עיין שם בגמרא כד:). וכלשון הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (פ"ד ה"א): "כל העבודות האלו שעושין בכל יום - בפייס היו עושין אותן… ומלובשין הן בבגדי כהונה, והממונה שעל הפייסות עמהן והן עומדין בהקפה והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהן ומחזירה, והוא האיש שמתחילין למנות ממנו ומפיסין כמו שיתבאר".
אך לא נאמרו הדברים בגמרא אלא לעניין הפייס דווקא, שקיימת בו תחרות והטלת גורל מי יזכה בעבודת היום, שם דווקא יש לחשוש שמשנפל הגורל לזכותו של הכוהן ירוץ מייד לעבודה, ומתוך חיבתה יעשה את העבודה בבגדי לבן של חול. אך בעבודות אחרות במקדש, כשהכוהן מופקד על עבודות שונות במקדש - לא חששו חז"ל. ולהפך, בעניין זה נאמר 'כהנים זריזים הם' ומבחינים בין עבודה לעבודה, איזו 'עבודה' שחיובה מן התורה ויש ללבוש בגדי כהונה, ואיזו עבודה פחותה שאינה אלא 'צורך עבודה' ובה ראוי שתיעשה העבודה בבגדים אחרים 'כמין חלוק' וכיוצא בכך.
ח. בגדים לכוהנים שומרי המקדש
בגדיהם של כוהנים ולויים - בעת השמירה במקדש
בסיום דיון זה, מן הראוי לדון בשאלה, אילו בגדים לבשו הכוהנים והלויים בעת השמירה במקדש?
שכן, השמירה במקדש הייתה שמירה של כבוד - כמובא ברמב"ם הלכות בית הבחירה (פ"ח, ה"א) הכותב: "שמירת המקדש - מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים - שאין שמירתו אלא כבוד לו; אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין. ושמירה זו מצותה כל הלילה, והשומרים הם הכהנים והלוים…".
באשר לשמירת הכוהנים נראה מדברי הרמב"ם, שמשום כבוד שמירת המקדש שמרו הכוהנים בבגדי כהונה, ובתום משמרתם היו ישנים בכסותם הפרטית. זו לשונו בהמשך שם: "והיכן היו שומרים? - כהנים היו שומרים בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד… בית המוקד - כיפה, ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן, וזקני בית אב של אותו היום היו ישנים שם ומפתחות העזרה בידם. לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה, אלא מקפלין אותן [בתום השמירה], ומניחין אותן כנגד ראשיהן, ולובשין בגדי עצמן, וישנים על הארץ - כדרך כל שומרי חצירות המלכים שלא יישנו על המטות". כלומר, שומרי המקדש הכוהנים עמדו על משמרתם כשהם לבושים בגדי כהונה, זאת מאחר ששמרו בלשכות שבתוך העזרה המקודשת, ורק בבואם לישון, פשטו את בגדי הכהונה וכל אחד ישן בכסותו הפרטית, והיא מצעו לאותו לילה.
יש מקום לדון, האם שמרו הכוהנים כשהם לבושים בכל בגדי הכהונה גם עם האבנט, או שמא בלא אבנט, כמובא לעיל מדברי הרמב"ם הלכות כלי מקדש (פ"ח, ה"יא) ש"בגדי כהונה… לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה, חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז. אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה", ומאחר ששמירה אינה 'עבודה' לכאורה ישמרו בלא אבנט.
ונראה, שמאחר שמדובר במצוות עשה על הכוהנים לשמור, זוהי עבודתם, גם אם אינה קרויה 'עבודה' במושג המקובל בהלכות עבודת הקרבנות. כך נראה בפשטות מלשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ח, ה"א) הכותב: "שמירת המקדש מצות עשה, ואע"פ שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו… ושמירה זו מצותה כל הלילה, והשומרים הם הכהנים והלוים… ואם בטלו שמירה עברו בלא תעשה, שנאמר: ושמרו את משמרת הקדש… לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ". משתמע שרק בזמן השינה היו פושטים את הבגדים, אך בזמן השמירה בגדיהם עליהם - כולל האבנט.
(מקור דברי ברמב"ם במסכת תמיד כה: עיין שם. יש להעיר בעניין זה, שבעבר, לא כל אדם הייתה לו מיטה לשנת הלילה ואף לא מצע להציע תחתיו, אלא זה היה הרגלם של רבים, שהכסות העליונה שלבש האדם ביום, היא אשר שימשה לו כמצע לשינה בלילה. כך עולה גם מפשט הפסוקים בתורה, ככתוב בשמות כ"ב, כה: "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לערו - במה ישכב?" וראה בתרגום יונתן שם המתרגם: "ואין תיסב מצע ערסיה במה ישכוב", כלומר, אם תקח את כסותו שהיא מצע השינה - במה ישכב? וראה ב'חזקוני' שם, המסביר, שהשמלה ביום - היא כסותו של האיש בלילה.)
האם שמרו הכוהנים והלויים בבגדים אישיים או בבגדים שקבלו במקדש?
בעניין שמירת הלויים כותב הרמב"ם (פ"ח, ה"ח): "והיכן היו הלוים שומרים? - על חמשה שערי הר הבית… ועל חמשה שערי העזרה… ועוד שומרים בלשכת הקרבן, ובלשכת הפרוכת, ואחורי בית הכפורת". הרמב"ם מוסיף, שהיה פיקוח על כל המשמרות - הן של הכוהנים והן של הלויים, אלו דבריו: "ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים, ו'איש הר הבית' היה נקרא, והיה מחזר על כל משמר ומשמר כל הלילה, ואבוקות דלוקות לפניו. וכל משמר שאינו עומד ואומר לו: איש הר הבית שלום עליך! - ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, עד שהיו אומרין בירושלים: מה קול בעזרה? - קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין, שישן על משמרתו". כלומר, הממונה היה שורף את כסותו של השומר שישן בלילה - בין כוהן בין לוי - וכך ידעו בכל העיר שהשומר נקנס על שנרדם בשמירה. במסכת מדות (פ"א, מ"ב) מוסיפה המשנה עובדה מתקופת הבית: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן ושרפו את כסותו".
אמנם יש דעות בין פרשני המשנה שהממונה שרף רק את כסותו של הלוי, אך מן השאלה שהיו שואלים בירושלים: 'מה קול בעזרה?' יש ללמוד, שהיה הממונה שורף גם את כסותם של כוהנים שנרדמו, שכן, עיקר השומרים בעזרה היו דווקא הכוהנים. על כל פנים, מדברי הרמב"ם דלעיל, נראה, שהמשמרות כולן דין אחד להן לעניין שריפת הכסות. ראה גם מה שכתב הרמב"ם בפירושו לשקלים (ה, א) שהממונה במקדש היה רשאי להלקות כוהנים ולויים שמצאם ישנים בשמירה, זו לשונו שם: "בן בבי על הפקיע' - כלומר, על ההלקאה ברצועה. ועוד יתבאר לך במסכת מדות, כי הכהנים והלוים היו שומרים סביבות המקדש… והיה [הממונה] מחזר עליהם כל הלילה, ומי שנמצא ישן היו מלקין אותו ושורפין את בגדיו, והיה בן בבי ממונה על זה המעשה", כלומר, הכוהנים והלויים שווים לעניין שריפת הכסות. יש להעיר בהקשר לכך, ששריפת בגדיו של אדם הייתה קנס משתי בחינות: הן מבחינת הנזק הכספי שנשא האיש באופן אישי, והן מבחינה זו, שהשומר נשאר באותו לילה - גם לילה חורפי - ללא אפשרות להתכסות ולישון. כך למדו השומרים לשמור על עירנותם בשמירה.
יש להניח - אם כי הדברים לא נאמרו במפורש - שכשם שהכוהן שמר בבגדי כהונה משום כבוד המקדש, כך הלוי שמר בבגדי לווייה שקיבל אותם עם כניסתו למשמרתו במקדש מפני הכבוד. יש להזכיר בעניין זה, שאף הלוי שמר בלשכות שבתוך העזרה: לשכת הקרבן, לשכת הפרוכת ואחורי בית הכפורת (ראה מדות פ"א, מ"א), ואם הכוהנים שמרו שם בבגדי כהונה, הלויים שמרו בוודאי בבגדי לווייה. אם לא נאמר כן, נצטרך לומר, שכאשר שרפו את כסותו הפרטית של הלוי, נשאר בלא בגדים במשמרתו בעזרה - דבר שאין להעלותו על הדעת. מאידך גיסא, במידה שאכן, קיבל בגדי לווייה לשרת בקודש, לא הייתה כל מניעה שימשיך בשמירתו למרות ששרפו את הכסות הפרטית שהביא עימו מביתו. אם אכן כך, נמצא, שלא רק הכוהנים שימשו בבגדי כהונה, אלא גם הלויים שמרו בבגדי לווייה.
בגדי שרד לכוהנים וללויים - כללו של דבר
(סיכום ביניים הטעון בירור לעניין הלכה)
מן האמור לעיל מתבקשת מסקנה, שכאשר אמרה תורה בשמות (ל"א, ו-יא): "ועשו [האומנים] את כל אשר צויתיך: את אהל מועד… ואת בגדי השרד, ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן, ואת בגדי בניו לכהן", הייתה כוונתה לומר, שיש לעשות בגדי שרד לכוהנים בנוסף לבגדי הכהונה, כמו כן, יש להכין בגדי שרד ללויים בבואם לשרת בקודש.
נראה לומר, שבגדי חול אלה נעשו לכל כוהן וכוהן על ידי הממונים על אריגת הבגדים במקדש, זאת, מכספי ציבור ומן התרומות שנתרמו למקדש - כפי שנעשו 'בגדי שרד' אלה על ידי משה בתקופת המשכן.
התורה לא קבעה לא את החומר ולא את הצורה של הבגדים, כי אם את העיקרון, היינו, שהמשרתים בקודש יעשו את תפקידיהם במקדש בבגדי שרד - שהם בגדי כבוד - ולא בבגדיהם הפרטיים. הנובע מעיקרון זה, שאם עשה הכוהן או בני ביתו בגד שרד לכבודו, צריך למסור את הבגד לממונים במקדש באמירה מפורשת שהבגד שייך מעתה לכלל הציבור.
מכאן ההבדלים בצורת הבגדים בין תקופת המשכן, לבין תקופת הבית הראשון.
בתקופת המשכן עשו את בגדי השרד השונים מצמר צבעוני, ככתוב (שמות ל"ט): "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני - עשו בגדי שרד לשרת בקדש", היינו, משאריות הצמר שהביאו ישראל כתרומה עבור היריעות, הפרוכות וכו', שהיה צבוע בגוונים שונים, נעשו בגדי השרת למיניהם.
לעומת זאת, בתקופת משכן שילה ומקדש שלמה, עשו בגדים מיוחדים ללויים, שהיו עשויים מפשתן, וצורתם הייתה כמעילו של הכוהן הגדול וכאפוד שלבש. כן נראה שהיו צבועים בגוונים שונים וברקמה.
אף באשר לבגדי הכוהנים מוצאים אנו הבדלים, שכן, כוהני נוב היו חגורים אפוד בד, כלומר, אפוד עשוי פשתן, כצורת האפוד שלבש כוהן גדול.
מאידך גיסא, בימי בית שני נהגו לעשות בגדי כהונה כצורת ארבעת בגדי הכהונה הרגילים. בגדים אלה נעשו על ידי אורגי המקדש כבגדי חולין ולעבודות חולין.
מדברי הגמרא ורש"י עולה, שבגדים אלה יכולים להיות דומים בצורתם לבגדי כהונה, ורשאי כל כוהן לעשות ארבעה בגדי כהונה של חולין, ובהם כתונת ומצנפת, זאת, לצורך 'עבודת יחיד', היינו, עבודות של חול.
ניתן למנות בין 'עבודות יחיד' שנעשות בבגדי חולין, כמה עבודות שנתפרשו, כגון: הוצאת הדשן אל מחוץ למקדש, כמו כן, קריאת התורה של כוהן גדול ביום הכיפורים בעזרת נשים, כך גם בגדים שלובשים הכוהנים במקדש בטרם ייכנסו לעבודה ובטרם יעמדו להטלת פייס, ועוד.
במידה שרצה הכוהן לנדב בגדים אלה משלו, או לעשות איצטלית מיוחדת לעצמו עבור המעמדות שונים, היה צריך למסרם לציבור 'יפה יפה'.
בגדי חול אלה, שימשו, ככל הנראה, את הכוהנים בעבודתם בכלל, בלשכות המקדש השונות ובעיסוקיהם השונים בחצרות הקודש.
מן הכתובים ודברי הפרשנים עולה, שישראלים שיש להם חלק בעבודת המקדש, וכך גם אומנים העושים מלאכות שונות במקדש, אף הם לובשים בגדי שרד - כל אחד כעניינו. כמובא בעניין העלאת הארון על ידי דוד, שם נאמר: "ודוד מכורבל במעיל בוץ… ועל דוד אפוד בד".
ליתר פירוט, כמה מסקנות העולות מן המקורות במסכת יומא:
מן המקורות השונים עולה, שהיו לכוהנים במקדש מערכות בגדים אחדות של בגדי כהונה.
כוהן הדיוט אמו הייתה עושה לו מערכת בגדים כבגדי כהונה, ובהם כתונת ומצנפת. בגדים אלו נועדו לעבודות צדדיות, כגון כוהן העומד לפייס.
לכוהן גדול נעשו בגדים מיוחדים, כגון לכניסה לקודש הקדשים להוצאת הכף והמחתה, שאין זו 'עבודה' כשאר העבודות בהיכל ובעזרה. כן עשו לו בגדים מיוחדים לקריאה בתורה בעזרת נשים.
לכוהן גדול וכן לכוהן הדיוט היו בגדים 'הראויים לבגדי כהונה' כלומר, בגדי כהונה כצורתם, אך אלו היו בגדי חול שכן טרם הוקדשו. בבגדים אלו השתמשו לעבודות משניות בחשיבותם, וכשהגיעה השעה קידשו אותם ועבדו בהם את עבודת הכהונה.
מדברי רש"י עולה, שיש להכין לכוהנים בנוסף לבגדי כהונה שהם קודש, מערכת נוספת העשויה מפשתן 'שאינו מוצהב' ואינו משובח, זאת, לצורך הוצאת הדשן ולעבודות פחותות אחרות.
נראה, שיש להכין בגדי זהב פחותים בחשיבותם לכוהן גדול להוצאת הדשן.
כוהן הדיוט יש לו שלוש מערכות בגדים בשלוש דרגות: האחת - בגדי לבן 'מוצהבים' לעבודה על גבי המזבח. השניה - בגדים פחותים מהם להוצאת הדשן. השלישית - בגדי לבן שלו שעשתה לו אמו לעבודת יחיד - לעבודות שאינן 'עבודה' מן התורה.
לדעת המאירי, היו בגדי כהונה שנעשו אמנם באופן פרטי אך נמסרו לציבור והוקדשו. בגדים אלה, למרות שנמסרו לציבור נשארו בגדיו האישיים של הכוהן, ובאלו אפשר היה להקריב קרבנות פרטיים דהיינו נדרים ונדבות.
לדעת רש"י, אין לעשות בגדי כהונה של חול, מחשש שיעבדו בהם עבודות שחיובן מן התורה. מאידך, אם עשו בגדים כאלה ומסרו אותם לציבור יפה יפה אפשר לעבוד בהם כל עבודה. באשר למקרים בגמרא בהם מדובר שאמהות של כוהנים הכינו להם בגדים, היו אלה בגדים 'כעין חלוק' ולא דמו לבגדי כהונה, ועבדו בהם עבודה צדדית.
לדעת הרמב"ם ורבנו אליקים, היו לכוהנים שלוש מערכות בגדים: האחת - בגדי כהונה שנעשו כהלכתם ונתקדשו. השניה - בגדי כהונה פחותים בחשיבותם להרמת הדשן - אף אלו נתקדשו. השלישית - בגדי לבן של חול, זאת, לצורך עבודות שהן 'צורך עבודה', ובעת שרצה הכוהן - מסרם לציבור ויכול לעשות בהם אף 'עבודה' מן התורה.
מדרש
"אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם. למה? מגירם (טבח ומבשל תבשילים) של בשר ודם - יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל - פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא. ועוד, בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם. אבל לפני הקב"ה, בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו - היה לובש כלים מעולים שנאמר (ויקרא ו'): ולבש הכהן מדו בד… בשביל - והרים את הדשן"   (במדבר רבה ד כ).

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים