חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גליונות 1-7 >> גיליון 3 >> המקדש והמים / הרב יהודה שביב
 
המקדש והמים / הרב יהודה שביב
המקדש - מן המים הוא עולה, ואל המים הוא שב. מן המים הוא עולה, שכן לראשונה נמצא השם והמושג 'מקדש' בשירת הים; ואל המים הוא שב, שכן נביאים אחרונים מרבים לדבר על המים העתידים לפרוץ מן המקדש.
א. המקדש בשירת הים
פעמיים נזכר המקדש בשירת הים: פעם במפורש ופעם ברמז. לקראת סוף השירה נאמר:
תְּבִאֵמוֹ ותִטָּעמו בהר נחלתך
מכון לשבתך פעלת ה'
מקדש א-דני כוננו ידיך  (שמות ט"ו, יז).
אך המקדש נרמז כבר בתחילת השירה בכתוב: "זה א-לי ואנְוֵהו" (שם ב), ותרגם אונקלוס: "ואבני ליה מקדשא".
המקדש המפורש בסופה מיוחס לה' - "פעלת ה' ", "כוננו ידיך"; [1] המקדש הרמוז בתחילתה הוא מעשה ידיהם של ישראל - "ואנוהו" - 'ואבני ליה'.
מה עניין המקדש אצל שירת הים? [2]
1. 'ואנוהו'
המילה 'ואנוהו' שבשירה נדרשה במכילתא בכמה פנים. ראשונה שבהן:
ר' ישמעאל אומר: וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו? אלא אנוה לו במצְוֹת: אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה [3]  
ותימה: מה עניין נוי מצוות לכאן, ובפרט שרוב המצוות עדיין לא נִתְּנו לישראל - לא לולב ולא סוכה, לא ציצית ולא תפילה?
אפשר שזה הדבר: עד עתה היו ישראל נפעלים - אין צורך לומר בהיותם במצרים בבית עבדים, אלא אף בתהליך השחרור הקב"ה הוא שיזם והוא שפעל, הוא שהיכה והוא ששילח. פרעה שילח את העם, והמסלול נקבע על ידי הקב"ה, כמסופר בתחילת הפרשה. המלחמה על הים - של ה' הייתה. הוא שהיה איש מלחמה, והם נתבקשו להחריש. היכן לראשונה יזמו הם ויצרו משהו מעצמם? הוי אומר: בשירת הים. כאן לראשונה הם מבטאים את עצמם.
ביטוי זה של השירה חד-פעמי היה, ועתה הם ניצבים בפני בעיה: כיצד לבטא את עצמם אל מול הא-להים בדרך קבע? שמא תאמר: במצוות ובמעשים טובים. והלא השם 'מצווה' כבר מלמד שאין כאן יצירה עצמית, אלא ציות לצַו של מעלה; והלא עוד בהיותם במצרים כבר נשמע באוזניהם הייעוד של עבודת ה': "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה!" (שמות ג', יב). בני ישראל מחפשים ומוצאים: נוי של מצווה. שכן גם אם הם מצֻווים במצוות, אין הם מצווים לְיָפּותן, שהרי מצוות סוכה תתקיים בין בסוכה נאה בין בסוכה שאינה נאה. נמצאת נויהּ של מצווה - היא הביטוי האישי שלהם, שבא בנדיבות הלב.
2. 'בית מקדש נאה'
עוד נדרש שם במכילתא:
ר' יוסי בן דורמסקית אומר: אעשה לפניו בית מקדש נאה, אין 'נוה' אלא בית המקדש, שנא': 'ואת נָוֵהוּ הֵשַמוּ' (תהילים ע"ט, ז), ואומ': 'חזֵה ציון קרית מועדנו, עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן' (ישעיהו ל"ג, כ)
הרי זה מוסיף על הראשונה: לא נוי מצווה סתם, אלא בית מקדש נאה. [4] מעתה מתפרשת המילה 'ואנוהו' במובן כפול: נוי ונוה. בכך נקשרת צלע הפסוק "זה אלי ואנוהו" אל הצלע הבאה אחריה "א-להי אבי וארממנהו": א-לי = א-להי אבי; ואנוהו = וארוממנהו; שכן 'רוממות', עניינה הוא המקדש, כאמור: "לרומם את בית א-להינו" (עזרא ט', ט).
ואכן, אין לך דבר ביהדות הכרוך כל כך בְּנוי כבית המקדש וכליו. וכבר פסק הרמב"ם:
ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור... ומפארין אותו ומייפין כפי כחן. אם יכולין לטוח אותו כולו בזהב ולהגדיל במעשיו - הרי זו מצוה  
    (הלכות בית הבחירה פ"א הי"א).
3. שני שותפים ליצירה
הקב"ה מודיע ליחזקאל הנביא (כ"ד, טז): "הנני לֹקֵח ממך את מחמד עיניך במגפה...", ואכן: "ואדבר אל העם בבקר, ותמת אשתי בערב" (שם יח). מות אשת הנביא אות הוא לאשר ייארע לעם, כדבר ה' שם: "אמֹר לבית ישראל:...הנני מחלל את מקדשי גאון עֻזכם מחמד עיניכם..." (שם כא).
הרי לנו: כאישה לאיש - כן מקדש לישראל. כדרך שאי אפשר לאיש ליצור בלא אישה, כן אי אפשר להם לישראל ליצור בלא מקדש. חורבן המקדש משמעו, בין השאר, הפסקת היצירה. [5]
אמרנו: שירת הים היא היצירה הראשונה שיצרו ישראל. זו הייתה יצירת חד-פעמית, וכשהשרים הוגים ברעיון מִיסוּדה של היצירה, הרי הם אומרים: 'אבנה לו מקדש'.
זאת ועוד: השירה על הים אכן חד-פעמית הייתה, אבל משה ובני ישראל השרים מבקשים להפוך את השירה למשהו קבוע יומיומי. בִּקְּשו ומצאו: יש ליצור מקום שיהיה היכל לשירה. ואמרו: "זה א-לי ואנוהו" - אבנה לו מקדש, ושם במקדש יתנו הלויים קולם בשיר תמיד.
4. ציפור מבקשת קן
במזמור קכ"ד בתהילים שׁם המשורר בפי עם ישראל את מילות ההודיה:
נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים,
הפח נשבר ואנחנו נמלטנו  (פסוק ז).
ונאמר במדרש:
ד"א 'ויהי בשלח פרעה' – הה"ד: 'נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים'. משל ליונה שהיתה יושבת בקִנהּ. ראה אותה נחש רע, היה מבקש לעלות אליה. ברחה הימנו למקום אחר, עלה וישב לה בקנה, נפלה האש בקנה ונשרף הנחש. פרחה הצפור וישבה לה בגג, כיון שנשרף הנחש והקן אמרו לצפור: 'עד מתי את פורחת ממקום זה למקום זה?'. הלכה ומצאה לה קן נאה ומשובח, וישבה לה בתוכה. כן היו ישראל במצרים, והיה פרעה הנחש מתחכם עליהם... ברחו ישראל מפניו, שנא': 'יחרדו כצפור ממצרים' (הושע י"א, יא), וכיון שיצאו ממצרים נשרף פרעה באש... וישבו להם ישראל במקום אחר, שנאמר: 'ואהיה כצפור בודד על גג' (תהילים ק"ב, ח). ואח"כ ברחו כצפור ממקום למקום... וכשבאו לא"י מצאו להם קן, שנאמר: 'גם צפור מצאה בית' (שם פ"ד, ד). [6] וכן דוד אמר: 'עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב' (שם קל"ב, ה). לכך נאמר: 'נפשנו כצפור נמלטה'   (שמות רבה בשלח פרשה כ ו).
החיזיון שנשקף לעיני ישראל על הים הוא חיזיון של "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". אולם הציפור - ישראל - עדיין לא מצאה שלווה, שכן יודעת היא שגם אם נמלטה מפח זה, עוד מזומנים פחים לפניה. לכך מזכירים ישראל תוך כדי שירת ההודיה את בית המקדש, שהוא להם הקן האמיתי - 'בית מנוחה'. [7]
כשראו ישראל את מצרים מת על שפת הים, ולא נותר בהם עד אחד, ידעו הם אל נכון כי תם השלב הראשון בדרך הגאולה. אבל עוד ארוכה היא הדרך ורבת שלבים, והם כמו מבקשים לחבר לשלב הראשון - זה שנסתיים עתה - את השלב האחרון, שלב המקדש.
זבולון ובית זבול
ספר שמות, שהוא 'ספר הגלות והגאולה', [8] פותח בתחילתה של הגלות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" (א', א). אולם חז"ל במדרשים דורשים אף את שמות הבאים מצרימה כרומזים לגאולה:
'ואלה שמות בני ישראל' - על שם גאולת מצרים נזכרו כאן: 'ראובן' - שנאמר: 'רָאֹה ראיתי את עֳנִי עמי' (שמות ג', ז)... 'זבולון' - על שם שהשכין הקב"ה את שכינתו... שנאמר: 'בָּנֹה בניתי בית זבֻל לך' (מל"א ח', יג) [9]  
האם רק צלצול השם 'זבולון' - 'בית זבול', הוא שיצר את הקשר האסוציאטיבי? אפשר שהקשר עמוק יותר. זבולון נקשר בזכרוננו עם ים. אבא יעקב אומר לו בברכתו:
זבולֻן לחוף ימים ישכֹּן וירכתו על צידֹן   (בראשית מ"ט, יג).
ומשה רבנו מברך את השבט במילים:
ולזבולן אמר: שְׁמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך
עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק
כי שפע ימים יִנקוּ ושְֹפֻני טמוני חול   (דברים ל"ג, יח-יט).
ברכת משה מדברת גם היא על "שפע ימים", אבל מלמדת על פן נוסף: "עמים הר יקראו". מי הם העמים? רש"י מציע שני פירושים:
'עמים' של שבטי ישראל: 'הר יקראו' - להר המוריה יאספו... ושם יזבחו ברגלים זבחי צדק...
'עמים הר יקראו' - ע"י פרקמטיא של זבולון תגרי עובדי כוכבים באים אל ארצו... והם אומרים: 'הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו, ומה מעשיה'. והם רואים כל ישראל עובדים לא-לוה אחד... ומתגיירין שם, שנאמר: 'שם יזבחו זבחי צדק'
לדרך הראשונה "עמים" הם שבטי ישראל, שייאספו להר המוריה בעקבות קריאת העתים והזמנים של בני יששכר (ראה רש"י לפסוק י"ח); ואילו לדרך השנייה "עמים" כפשוטם - אומות העולם, הם שייאספו להר המוריה בעקבות מפעלו של זבולון.
בני זבולון הולכי הימים הם אנשי הקשר אל עמים שונים ומשונים דרך המים. הם נושאים את בשורת האמונה הישראלית, והופכים אותה לאמונה אוניברסלית. בכך הם תורמים לקיום הייעוד של בית הבחירה:
נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשָּׂא מגבעות
ונהרו אליו כל הגוים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב...
כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם   (ישעיהו ב', ב-ג).
אימתי שמעו עמים רבים לראשונה את שמע ישראל וגורלם המיוחד? הוי אומר: אז, בעקבות האירוע על הים, כנאמר בשירה:
שמעו עמים ירגזון, חִיל אחז יֹשְבי פלשת:
אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד
נמֹגו כל יֹשבי כנען  (שמות ט"ו, יד-טו).
כלום יש לאלו תקווה ותקנה? היש אפיק חיובי שאליו יכולים הם לכוון את נחלי האימה והפחד? אכן יש, והוא בית המקדש, במרומי הר המוריה - המקום שבו לומדים לירא את ה'. [10]
מקדש ומים בתהילים
1. "על ימים יְסָדָהּ" (כ"ד, ב)
את המזמור שעניינו "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" (שם ג) פותח דוד בקריאה:
לה' הארץ ומלואה תבל ויֹשבי בה:
כי הוא על ימים יסדהּ ועל נהרות יכוננהָ   (שם א-ב).
מה ראה להזכיר דווקא את יסוד המים? אפשר שבשל דבר זה: בראשית היה הכל אפוף מים: "והארץ היתה תֹהו ובֹהו... ורוח א-להים מרחפת על פני המים" (בראשית א', ב). ואז ביום השני לבריאה: "ויאמר א-להים: יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים" (שם ו).
הווי אומר: המים שהיו מהות אחת, הופרדו על ידי הרקיע והפכו למים עליונים שמעל לרקיע ולמים תחתונים שמתחת לרקיע. ואלו השניים, שהיו במהותם אחד, כמו שואפים לשוב ולהתחבר. והרי הם כדמות משל לשאיפה של שניים שנפרדו להתאחד. והלא גם בין הבורא לברואיו היה בראשית קשר אורגאני, אלא שבתהליך הבריאה הפכו הברואים כאילו ליישות עצמאית. ועדיין יש בנפשם פנימה כמיהה לשוב ולהתאחד. כמיהה זאת, היא העומדת ביסוד הרצון לעלות אל הר ה' ולקום במקום קודשו, להתאחד עם השכינה בביתה.
נקודה נוספת: "כי הוא על ימים יסדה" - הרי זה מלמד שהעולם נוסד על יסוד נזיל. ולעומת נזילותו של היסוד ניצב זקוף ואיתן הר ה'. אבל הנזילות היסודית מורה על אפשרות של תזוזה ותנועה, ומכאן לאפשרות של עלייה בהר ה', של תנועה כלפי מעלה.
2. "לביתך נאוה קדש" (צ"ג, ה)
מזמור צ"ג מדבר על מלכות ה'. אומר שם המשורר שנכון כסאו של ה' מעולם, מאז נשאו נהרות קולם, ואדיר הוא ה' במרום מקולות מים רבים. [11]
והנה הפסוק האחרון במזמור: "עֵדֹתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש, ה' לאֹרך ימים" - כמו מהסה את קולות המים הרבים שבנהרות השוצפים, ומשרה תחתם שקט, שלווה ורוגע.
ניגוד זה שבין תמונות גוף המזמור לבין זו הנשקפת מן הפסוק החותם כבר עורר את תמיהתם של הקדמונים:
אמר ר' יוסי:...מאי בעי פסוקא דא לפסוקא דלעילא? (זוהר מדרש הנעלם דף יב ע"ג).
כלומר, מה שייכותו של פסוק זה לפסוק הקודם? התשובה המובאת שם מאלפת מאוד:
ואמר דוד: אתה הוא שעשית את כל העולם ועשית את המים, והמים היו מכסין את העולם מהרבוי שבהם, ועשית להם שיתכנסו בצמצום כולם אל מקום אחד. כן יהי רצון מלפניך ששכינתך, שהיא מלאה כל העולם כלו, שתצמצם אותה בביתך, שיותר ראוי הוא להיות שם. הה"ד: 'לביתך נאוה קדש', ולא לזמן מועט, אלא 'לארך ימים'
3. מצמצום המים לצמצום השכינה בבית
רעיון בית המקדש כמו שרוי בערפל מחשבתי-קיומי, והיטיב לבטא זאת שלמה המלך בעת חנוכת הבית:
ה' אמר לשכֹּן בערפל:
בָּנֹה בניתי בית זְבֻל לך, מכון לשבתך עולמים...
כי האמנם יֵשֵב א-להים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי   (מל"א ח', יב-יג, כז).
הן ה' מלוא כל הארץ כבודו, וכיצד אפשר שתצטמצם שכינתו בתוך בית תחום? יבואו מימי בראשית וילמדו. שהרי אף הם בתחילת הוויית העולם היו מכסים את הכל, והנה באה גערת ה': "יִקָּווּ המים... אל מקום אחד" (בראשית א', ט) וצמצמה אותם ותחמה אותם בגבולות הימים והנהרות. מעתה, כדרך שפעל ה' אז במים, ואִפְשר בכך את בריאת כל הצומח והחי, כן מתפלל המשורר שיראה ה' את מלכותו גם בצמצום השכינה לתוך בית המקדש - "לביתך נאוה קדש".
4. צימאון למקדש כצימאון למים
מעתה, כדרך שברואים צמאים למים, כן הוא הצימאון למקדש הקיים בקרב מבקשי ה'. וכך שרים בני קרח:
כאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשי תערֹג אליך א-להים:
צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי, מתי אבוא ואֵרָאה פני א-להים   (תהילים מ"ב, ב-ג).
ובארץ ציה, כשהכל צמאים למים, נפשו של דוד צמאה לא-להים; וכך שר הוא במדבר יהודה:
א-להים, א-לי אתה, אֲשַחֲרֶךָּ,
צמאה לך נפשי, כמהּ לך בשרי
בארץ ציה ועיף בלי מים   (שם ס"ג, ב).

ד. מים במקדש
נוכח כל מה שנאמר, הרי זה טבעי ופשוט למצוא את המים במקדש בהקשרים שונים. בראש ובראשונה - הכיור. נאמר בתורה:
וידבר ה' אל משה לאמר: ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, ונתת אֹתו בין אהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה מים: ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם: בְּבֹאָם אל אהל מועד ירחצו מים ולא יָמֻתו, או בגִשְתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'   (שמות ל', יז-כ)
הרי לנו רחיצת מים כמבוא לכניסה אל הקודש ולעבודת הקודש. ובמסכת מידות (פ"א מ"ד) שנינו:
שבעה שערים היו בעזרה: שלשה בצפון ושלשה בדרום... שבדרום: שער הדלק, שני לו - שער הבכורות; שלישי לו - שער המים [12]
בזה השער היו מכניסים בחג הסוכות את המים שנשאבו ממעיין השילוח לצורך מצוות היום, מצוות ניסוך המים (שם פ"ב מ"ו). [13] אולם ייעוד נוסף יש לו לזה השער: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית" (שם). דבר זה מביא אותנו אל הפרק הבא.
ה. מים מהמקדש
שלושה נביאים נִבְּאו על מים חיים העתידין לצאת מבית המקדש. יואל ניבא:
...ומעין מבית ה' יֵצֵא והשקה את נחל השטים   (ד', יח).
וזכריה חזה:
והיה ביום ההוא יֵצאו מים חיים מירושלם, חציָם אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון...   (י"ד, ח). [14]
האריך מכולם, יחזקאל בחזונו:
...והנה מים יֹצְאים מתחת מפתן הבית... והמים יֹרְדים מתחת מכתף הבית הימנית מנגב למזבח   (מ"ז, א)
הוא ממשיך ומתאר את המים המגביהים ועולים ככל שהם זורמים, ומוסיף:
ויאמר אלי, המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו על הערבה, ובאו הימה אל הימה המּוּצָאים ונרפאו המים: והיה כל נפש חיה אשר ישרֹץ אל כל אשר יבוא שם נחלַיִם - יחיה והיה הדגה רבה מאד, כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל... ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו ולא יִתֹּם פריו לחֳדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיו [והיה קרי] פריו למאכל ועלהו לתרופה   (שם ח-יב). [15]
הרי זה מזכיר את הנהר שיצא מעדן להשקות את עצי הגן ונפרד משם לארבעה ראשים (בראשית ב', י). כאן, במקדש העתיד, יש כמין חזרה למצב הבראשיתי של מפגש א-להים ואדם בעדן מקדם.
ו. חתימה
תמונת הראשית של המקדש נצבעה לנו בצבעי מים בשירת הים. שירה זו פרצה אל נוכח המים שהפכו לחומה - הנוזל הפך למוצק.
בתמונת האחרית חיזיון כמו הפוך: מן החומות והחול המוצקים של המקדש בוקעים מים, כאילו הותך המוצק והפך לנוזל, ומים נובעים מן המקדש ומתפשטים לכל עבר, כמימי בראשית שמלאו את העולם כולו. [16] וכדרך שאז מלאו המים את העולם כולו, כן יתמלא העולם כולו ב...דעת ה', כחזונו של ישעיהו:
...כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים   (י"א, ט).


[1]   ראה רש"י סוכה מא ע"א ד"ה אי נמי: "אבל מקדש העתיד שאנו מצפין - בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא': 'מקדש א-דני כוננו ידיך' ". אבל ראה כתובות ה ע"א: "...במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: 'מקדש א-דני כוננו ידיך' ", ושם כתב רש"י: " 'מקדש' - מעשה ידי צדיקים הוא".
  ואפשר שזה הדבר: המקדש אכן מעשה ידי האדם הוא, שהרי בנייתו מצוות עשה היא, המוטלת על ישראל (ראה משנה תורה הלכות בית הבחירה פ"א ה"א); אלא שהבונים צריכים להפנים אל תוכם את ההכרה ש"אם ה' לא יבנה בית - שוא עמלו בוניו בו" (תהילים קכ"ז, א). אף בתפילת שלמה בעת חנוכת הבית מצינו: "כי האמנם יֵשֵב א-להים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מל"א ח', כז, וכן מג, מד), ומאידך: "...והבית אשר בנית לשמך" (שם מח, לפי הכתיב).
[2]   אפשר היה לראות בדבר זה כעין מידה כנגד מידה: הקב"ה גמל עמהם טובות - אף הם יגמלו לו, כביכול, בכך שיקימו לו מקדש. השווה לנדרו של יעקב אבינו בעת שצר לו: "אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכֹל ובגד ללבוש: ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לא-להים: והאבן הזאת אשר שֹמתי מצבה יהיה בית א-להים" (בראשית כ"ח, כ-כב). אז הגה מישהו מבני האדם את הרעיון הגדול והנורא של בית א-להים.
[3]   מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה בשלח פרשה ג, מהד' הורוויץ-רבין עמ' 127.
[4]   כנגד התפיסה שההבטחה לבנות מקדש היא יוזמה של מטה, ראוי להביא את דברי רבי יהושע בן לוי: "תנאים עשה הקב"ה עם ישראל עד שהן במצרים, שאינו מוציאן אלא על מנת שיעשו משכן ומשרה שכינתו עליהם, כמה שכתוב: '...כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשָכני בתוכם...' (שמות כ"ט, מו)" (תנחומא נשא כב).
[5]   ואכן, בשורת הנביא לסריסים, הסבורים שהם עץ יבש, היא: "ונתתי להם בביתי ובחומֹתַי יד ושם טוב מבנים ומבנות" (ישעיהו נ"ו, ה).
[6]   והמשך הכתוב שם הוא: "את מזבחותיך ה' צבאות מלכי וא-להי".
[7]   בית המקדש נקרא בפי דוד גם בית מנוחה: "אני עם לבבי לבנות בית מנוחה לארון ברית ה'..." (דה"א כ"ח, ב).
[8]   ראה בהקדמתו של הרמב"ן לספר.
[9]   שמות רבה פרק א ה, מהד' שנאן עמ' 41.
[10]   " 'לך לך אל ארץ המֹריה' (בראשית כ"ב, ב) -...למקום שיראה יוצאה לעולם" (בראשית רבה פרשה נה ז, מהד' תיאודור-אלבק עמ' 591-590).
[11]   ראה לכל זה במאמרי, 'עיונים במזמור צ"ג בתהילים', שמעתין 86-85, תשמ"ו, עמ' 35-31.
[12]   מעניין שלעומת שער המים שבדרום, מצינו בצפון את שער בית המוקד ושער הניצוץ (שם מ"ה). בשניהם הייתה אש: בבית הניצוץ מדורה קטנה לשם קיום האש בעזרה, ובבית המוקד מדורה גדולה (עיין תפארת ישראל תמיד פ"א מ"א, יכין ס"ק ג). הרי לנו אש בצפון ומים בדרום, כמין חיבור של אש ומים.
[13]   על ניסוך המים ועל הדרך מהמעיין ועד לתהום דרך נקבי המזבח ראה בספרי, יסוד המעלה, ירושלים תשמ"ז, עמ' 222-217.
[14]   ובהקשר של מקדש ומים, ראוי לשים לב לאמור שם בהמשך הנבואה. הנביא מנבא: "כל הנותר מכל הגוים... ועלו מִדֵּי שנה בשנה להשתחֲוֹת למלך ה' צבאות, ולחֹג את חג הסֻּכות" (י"ד, טז). והוא מתרה: "והיה, אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחֲוֹת למלך ה' צבאות - ולא עליהם יהיה הגשם" (שם יז).
[15]   עיין ח' פדיה, 'תמורות בקֹדש הקֹדשים: מן השוליים למרכז', מדעי היהדות 37, תשנ"ז, עמ' 110-53 - המחברת עמדה על רעיון ההמרה: במצרים הפכו המים לדם, ובמקדש העתיד כאילו ייהפכו הדמים למים חיים: "הפוריות הטהורה הפורצת מן המקדש באותו מסלול של דם הקרבנות" (עמ' 68).
[16]   ראה תוספתא סוכה פ"ג הלכות ג-יג, מהד' ליברמן עמ' 269-266, שם מרחיבים בעניין המים העתידים לצאת מן המקדש (דרך שער המים). ובהלכה י נאמר שם: "...מלמד שכל מימי בראשית עתידין להיות יוצאין כמפי הפך הזה".
לייבסיטי - בניית אתרים