חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
נבואה שעריך - כמה הערות על שערי מקדש יחזקאל / ישראל רוזנסון
בשורות הבאות נעסוק בהיבט מסוים של מקדש יחזקאל, הנושא לדעתנו חשיבות עקרונית. ההצטמצמות להיבט בודד - סכנתה עמה, שכן בירידה אל הפרטים טמון החשש מאובדן התמונה הכוללת. מתוך מודעות לחשש זה ננסה, ככל שניתן, לבחון את זיקת ההיבט למכלול, ומגמה זו תכתיב את מבנהו של מאמרנו.
ההיבט הנדון הוא צורתם, מעמדם הארכיטקטוני, תפקידם, ובעיקר, מעמדם הרעיוני של השערים במקדש יחזקאל. נאמנים למגמה לשמירת הקשר עם התמונה הכוללת נרחיב את העיסוק גם בעניינים הקשורים רק בעקיפין לשערים.
הדיון שלהלן מחייב תפיסה פרשנית-ספרותית של פרקי המקדש ביחזקאל, העשויה להצטייר כ'פשוטו של מקרא' במובן הרחב של המושג. הקורא ייווכח שקריאתנו את הפרקים הללו שונה מקריאות אחרות בהיותה מבקשת את סמליותם של יסודות פרטניים במקדש. להלן ננסה לצקת מעט תוכן לאמירות כלליות אלו.
שער, מדרכו של עולם, הוא מוקד מפגש - מפגש בין הפְּנים והחוץ, בין מה שמהעבר האחד שלו למה שמהעבר השני. אנו, שמכירים טוב כל כך את העבר האחד של שערי המקדש, ונכספים כל כך לעבר השני, חייבים לזכור שב'שער' עצמו טמונה מהות יהודית עמוקה. בו נפגשים החול והקודש, ובו נוגעת המציאות המוכרת על מגוון פניה בחוויה דתית מסוג אחר. לאיזון הנכון שמייצג השער עדיין לא הגענו - מי ייתן ו'נבואה שעריך'. [1]
א. מקדש יחזקאל - ראייה, תכנית, כלימה
כשהוצגה מטרת תיאורי הבית בפרקיו האחרונים של ספר יחזקאל הושֹם הדגש על ראייתו:
...בן אדם, ראה בעיניך ובאזניך שמע, ושים לבך לכל אשר אני מראה אותך, כי למען הראותכה הֻבאתה הנה...   (יחזקאל מ', ד). [2]
'ראה... מראה... הראותכה'. אף שאין לשער ראייה משמעותית בלא לוויית שמיעה ושימת לב, ואלה אכן מתקיימות בפסוקנו ("ובאזניך שמע ושים לבך"), מובלטת בו ביותר הראייה. [3] אולם, כיוון שדברי נבואה לא נועדו למקבליהם (בראייה או בכל דרך אחרת) המקוריים בלבד, הפסוק הנדון מסתיים ב"הגד את כל אשר אתה רֹאֶה לבית ישראל" (שם).
הכרת אופן הנבואה המתואר בפסוק מעלה קושי מהותי הצפון בו: כיצד מועברת הנבואה משפה לשפה - כיצד מועברים מראות ותמונות למשפטים בעלי אוצר מילים תָּחום ומבנה תחבירי כובל? בבעיה מעין זו נתקל מן הסתם כל מי שביקש לתאר בקולו באוזני זולתו מראה בעל משמעות שראה. אם נכשל בכך - נכשל, אך גם אם חש כי הצליח, הרי שבכוח התיאור המילולי הצליח, מילים העביר, אך המראה עצמו נותר, בסופו של דבר, עלום. [4] ואם באירועים אנושיים יקשה הדבר, ודאי וודאי שיקשה בהעברת מראות נבואיים (במאמר מוסגר: אין זו, כמובן, הפעם הראשונה שיחזקאל מדבר על מראות. הם הועברו לכתובים, וכה קשים הדברים להבנה) - והקושי קושי!
מה שמקהה במידה רבה את הקושי הזה במקרה הנדון הוא הדגשת המדידה. כך עולה מפסוקים לאין-ספור בפרקים הללו, ובמפורש בדברי ה' בהמשך, המבהירים קמעה את ה'הגד... לבית ישראל' של פסוקנו:
אתה בן אדם, הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם, ומדדו את תכנית       (מ"ג, י).
מדידה, הנושאת בהכרח אופי כמותי, קלה יותר להעברה מכלי לכלי - ממראה לאמירה וכתיבה. פלוני שראה בניין שגובהו חמישה מטרים, יתקשה מן הסתם לתאר במדויק את הבית המיוחד שראה, אך הכול יבינו מהו גובהו.
מנגד, בצד המדידה, המעניקה אופי אובייקטיבי מסוים לנבואה האמורה להיות 'מוגדת' לבני ישראל ו'כתובה' לעיניהם, אי אפשר להתעלם מהצד האישי-חווייתי האופף את שורותיה. אין זו תכנית בעלמא - סיפור לפנינו. סיפור, שעלילתו סיורו של הנביא במקדש העתידי העומד בנוי ושלם. כסיפור, ראוי לנתחו בכלים ספרותיים, ולא רק בכלים הנדסיים, המתאימים לפיענוח תכניות.
בנקודה זו אנו חוזרים לנאמר לעיל, שביסודו של סיפורנו עומד מראה עיניים ושמיעה של אמירות מלוות, שאותן הנביא מתעד ומשבץ במסגרת עלילתית, ובתוכה הוא משלב את תגובותיו. אלו אמנם מנוסחות ברוב קיצור, אך אין להתעלם מהן, ולהסתפק בתכנית כשלעצמה.
החוויה הבסיסית של הנביא בסיפורנו היא, ללא ספק, היותו מובל - 'ויביאני' החוזר על כל צעד ושעל, ופה ושם גם 'ויוליכני' (מ"ג, א) ואחרים. [5] מכלל הן נלמד לאו: הנביא איננו יוזם, איננו שואל ואיננו מחווה דעה. לא נגלה בפרקים אלו את אותו סוג של חוויה נבואית הכרוך בשאלה: "מה אתה רואה...?", [6] שתשובתה בצדה. [7] גם ההסברים המעטים מאוד של ה'איש' המפוזרים ב'סיור' הנבואי, מתייחסים לתפקידם של פריטים שונים, או רק מזהירים את הנביא לראות היטב. הם אינם מופיעים כתשובות לשאלות הנביא. [8]
הנהגתו זו של הנביא מהווה, לכאורה, אנטיתזה מוחלטת לאופן שבו אנו מבקשים להבין את הדברים במאמר זה. כפי שרמזנו לעיל ונציין במפורש להלן, פנינו לבירור הסמליות המקופלת בתכנית, והבנתה מחייבת חקירה ודרישה מתמידות בכל הקשור למשמעותם של פריטים ברובד שמעבר לתפקידם הישיר. אולם, דומה שלא סתירה לפנינו, אלא דירוג - חוויה על גבי חוויה.
חוויית היסוד במקדש היא השתיקה. [9] הליכה כנועה ודמומה בעקבות האיש המסתורי המדריך את באיו, כשפֹּה ושם נשמע גם קולו של איש זה, ומיעוט דבריו מדגיש עוד יותר את השתיקה האופפת את המעמד בכללותו. דומה שכך צריך לחוש אדם במקדש - מובל ולא מוביל - מקדש ה' הוא ולא מקדשך! אך דווקא משום שמוצעת כאן גם תכנית, ניתן לדבר על חוויית יסוד אחרת, הבנויה על גבי קודמתה. ההתבוננות בפריטים המוצעת כאן אינה יכולה להותיר את המתבונן שווה נפש. השתיקה איננה משתקת, ובמורכבותה של הנפש האנושית נובטים על קרקע השתיקה זרעי השאלות, שאולי יחזקאל לא שאל, אך האופן שבו תיאר את סיורו מחייבנו - קוראיו - לשאול. מכאן מתבקשת הבנת סמליותם של הפריטים, וזו מחייבת שאלות רבות.
אשר לסמליות, נציע להלן פרשנויות שונות לסמליות הגלומה במבנים ובאתרים, אך אין זה מיותר לדבר כבר בשלב הזה על סמליות מסוימת הגלומה במבנה בכללותו. סמליות זו קשורה לחוויית המקדש העזה מכולן.
הרקע גדוש הפרטים של התכנית, המצטייר לא-אחת כבעל אופי טכני כל כך, קר כל כך, משמש בפרקים אלו כזירה להתגלות 'כבוד ה' ': "והנה כבוד א-להי ישראל בא מדרך הקדים... ואפֹּל על פני" (מ"ג, ב-ג). "והנה" מכניס יסוד של הפתעה עזה ופליאה במראה הזה, המיוחד מקודמיו, שבהם הצטמצם המראה ל'איש' בלבד.
באופן שיש בו מן הפרדוכסליות, דווקא היעדר הסמליות של התכנית בכללותה, המצטיירת במבט ראשון כגילוי אדריכלות טהור, מוביל לסמליות העמוקה מכולן. ללא 'מילויה' בכבוד ה' התכנית תישאר רק תכנית. אין בה כוח משל עצמה, ואף לא חיות. חשיבותה, שעליה ניתן לדבר הרבה, תתחיל להתברר רק בידיעה שהתממשותה איננה עניין בפני עצמו, אלא תלויה בכך שה' ישכון בתוכה.
באשר לסיפור שמעבר לתכנית, המתייחס לחוויות הנביא במהלך סיורו, נזכיר: אנו עוסקים במראות, והנה, מתברר שכשרואים את המראה האמתי התגובה העולה היא: 'ואפול על פני'! [10] - דווקא אז מפסיקים לראות. הלוא דבר הוא!  
ועוד על הסמליות שבתכנית. נפנה עתה לברר את המהותי שבה. באופן שבו אנו מבינים אותה, סמליות זו איננה חופשית. גזירתה נובעת מתוך המטרה הבסיסית של המראה והתכנית, שכזכור, אינם מובאים כאן כעניין העומד לעצמו אלא כדי להיות 'מוגדים לבית ישראל'. ההנחיה לכתיבתם ("הודע אותם וכתֹב לעיניהם" - מ"ג, יא) - עניין ייחודי למדיי בספרי הנביאים - הופכת מטרה זו למודגשת עוד יותר.
בהקשר זה, למטרת המראות שני יסודות: "ויכלמו מעונותיהם" ו"ומדדו התכנית", והדברים מודגשים בהמשך דברי ה':
ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורֹתָו ואת כל חֻקתיו וכל צורֹתָו וכל תורֹתָו, הודע אותם וכתֹב לעיניהם, וישמרו את כל צורָתוֹ ואת כל חקתיו ועשו אותם   (שם יא).
השאלה המתבקשת כמובן היא שאלת הקשר. מהו הקשר בין ה'כלימה' לבין ה'תכנית'? בפרשנות קיצונית, ניתן להבין זאת כקשר סיבתי פשוט, קשר של תנאי: אם ייכלמו - התכנית תינתן. ניתן לחשוב על קשר סיבתי הפוך: מתן התכנית יגרום לכלימה על העוונות.
מעין התלבטות בין שני כיוונים אלו נגלה בפרשנויות שונות, למשל בפרשנות החדשה של דעת מקרא. זו מניחה, ולו כהנחה סמויה, שלא בתכנית בלבד עסקינן, אלא יש לראות את התכנית כנושאת מסר מעבר למה שכתוב בה במפורש, כלומר, כבשֹורה לבניין הבית. [11] בהתחשב בהנחת מעמד הסמליות שהנחנו, ההנחה שתכנית מסמלת בנייה היא הנחה סבירה, ובפנותה לתקוות 'ותחזינה עינינו...', החבויה בלב כולנו, ודאי ששובת לב היא.
דא עקא, חשוב לציין שבפרקים הללו של יחזקאל, חרף ריבוי עיסוקם בענייני הבית, למעט רמזים ספורים שעל טיבם נעמוד בהמשך, אין הוראה מפורשת לבנות את הבית או הסבר ברור כיצד הבית יתקיים בפועל, וכיצד יהפוך מתכנית למציאות.
אי לכך, גישתנו תנסה לבקש בתכנית כפי שהיא מסרים דתיים, בלי שום קשר לשאלה איך - אם בכלל - תמומש התכנית בפועל. כדי לבסס את תשובתנו נציין את הברור מאליו, שקיים קשר הדוק בין אדריכלות לאידיאולוגיה, בין צורות מבנים לרעיונות. ההנחה הבסיסית העומדת ביסוד מה שייאמר להלן מדגישה את הקשר הזה גם ברמת התכנית. תכנית, אף אם איננה מבוצעת, מכוונת את תשומת הלב, ובהדגשותיה והבלטותיה, תורמת תרומה רעיונית.
להלן נדגיש כמה נקודות מעוררות למחשבה בתכנית, וכאמור, במיוחד באשר למקומם של שערים. הנחתנו הסמויה היא שיש בתכנית משהו מהותי חדש, שכמותו לא היה בתכניות המקדש האחרות בתנ"ך (בדברנו בהקשר זה על 'מקדש' אנו מתכוונים גם ל'משכן', וכך להלן), שאם לא כן - אם ננסח זאת בצורה קיצונית - היה מקום להסתפק בהפניית הקורא לספר מלכים.
ב. מטרת התכנית - האם מדובר בבנייה?
האם תכנית מקדש יחזקאל עומדת כבסיס לבנייה? התייחסות לשאלה זו יכולה להיעשות הן בהסתמך על פרשיות מקראיות מחוץ ליחזקאל - אלו העוסקות בבית שני - הן על פי דברים הקשורים לתכנית עצמה.
לא נעסוק כאן בשאלת בניינו של הבית השני בדורות שבי ציון, ובפשטות אין כל רמז במקרא שמקדש יחזקאל שימש לו מקור השראה, והנטייה היא לראותו כממשיך - הגם שדל במקצת - למקדש שלמה. [12] אם נחדד דברינו נאמר שכשהגיעה העת לבנות את הבית השני בוניו לא ניסו כלל לבנות את 'מקדש יחזקאל'.
לא נרחיב בשאלה, שאותה נשמור לסוף עיוננו, מה ממקדש יחזקאל נשתקע בתיאור המקדש במסכת מידות (ותמיד). כאן נציין בתמציתיות, שיש בו יסודות מסוימים, אך אלו פריטים בודדים, ומקדש יחזקאל כמכלול אינו עומד ביסוד המקדש שעל פי תפיסת המשנה.
תבנית הסיפור העומדת ביסוד תיאור מקדש יחזקאל בפרקים המסיימים את ספרו אינה מעודדת להשקפה בדבר צורך מעשי בבנייתו. מדובר במקדש חזוני, המצטייר כעומד על תלו שלם לגמרי, שכל שנותר הוא להכירו, אך לא להשלימו באיזו פעולה אנושית. [13]
ראוי לנתח כאן את הרמזים שמהם משתמע מהו תפקיד התכנית. הפסוק היחידי המתייחס לכך בעקיפין הוא:
אתה בן אדם, הגד את בית ישראל את הבית... ומדדו את תכנית... צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורתו ואת כל חקתיו וכל צורתו וכל תורתו, הודע אותם וכתב לעיניהם, וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו ועשו אותם   (מ"ג, י-יא).
מבחינה תחבירית לפנינו משפט כולל, ו"ועשו אותם", החותם את פסוקנו, מתייחס לביצוע כללי של הפריטים השונים שבפסוק. ודאי שניתן לראות בכך איזושהי התייחסות לעתיד, שיש בה ביצוע ממשי של משהו במקדש יחזקאל. אולם, אין כאן פועל הקשור במיוחד לבנייה, ייסוד או הקמה. יתרה מזו, בהתחשב בנדירותו של היגד מעין זה בפרקי המקדש של יחזקאל, ניתן לחזק את מסקנתנו, שמדובר בתכנית, שפרטי ביצועה ושיעורם נותרו עלומים.
עניין נוסף שיידון בהרחבה בהמשך קשור לנשוּא - "ועשו" - הנאמר בלשון רבים. בדברים הקשורים לתכנית, מתברר שהעם 'עושה', ולא הנשיא. הדבר בולט על רקע אזכוריו המרובים של הנשיא בפרקי המקדש, ומציב עמדה שונה לחלוטין מ'סיפוריהם' של מקדשים אחרים - מקדש שלמה, המיוחס לו, ובמובן מסוים גם המשכן, הקשור בעבותות אמיצים למשה. ומנגד, דבר זה מזכיר קצת את הבית השני, שאיננו קשור בצורה כה הדוקה למנהיג יחיד. הנה כי כן, ב'עשו' הנדון כאן ניתן למצוא פשר רעיוני: הבלטת מעמד הכלל במקדש העתידי, תוך פולמוס סמוי עם גישה המבליטה את שייכותו למנהיג יחיד.
ג. המיקום
אם נתעלם מתאריך הנבואה ואופן הבאתו של יחזקאל, העניין שבו פותח התיאור הוא המיקום:
במראות א-להים הביאני אל ארץ ישראל,ויניחני אל הר גבה מאד ועליו כמבנה עיר מנגב  (מ', ב).
הצורך בציון "ארץ ישראל" - ביטוי נדיר למדיי במקרא - לכאורה ברור, שכן יחזקאל נכח בגופו בבבל. ובכל זאת, הדבר איננו מובן מאליו. ראשית, יש לשער, שגם בהעדר ציון גיאוגרפי מפורש של יעדו, הקורא היה מבין שמדובר במקומו הידוע של המקדש. ושנית, אם נגזר לפתוח בציון גיאוגרפי, מדוע לא הוזכרה ירושלים? (ב'מסעו' הראשון למקדש ירושלים הייתה היעד (ח', ג): "ותבֵא אֹתי ירושלמה").
בהקשר זה ראוי להזכיר שיחזקאל הוא שדיבר על 'מקדש מעט':
...כי הרחקתים בגוים וכי הפיצותים בארצות, ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם   (י"א, טז).
פירושו המדרשי של פסוק זה מדבר בבתי כנסת. [14] פשוטו איננו ברור, אך מכל מקום, מנקודת ראות לשונית מוצגת כאן נוכחות ה' כ'מקדש' - 'מעט', אך מקדש. [15] וזאת, "בארצות אשר באו שם". [16] כנגד 'ארצות' אלו מוצגת תמונת הבית של סוף יחזקאל בזיקתה האחת והיחידה ל'ארץ' אחת - ארץ ישראל. החזרה לארץ ישראל משמעותית, אפוא, גם בספר יחזקאל, ועל רקע זיקתו רבת המשמעות לגולה משמעות זו חייבת להיות מודגשת דווקא בו.
פרט נוסף בפסוק המקום: "הר גבה מאד". הר הבית של התכנית יהיה הר גבוה מאוד. תיאור מיקום זה ייחודי ליחזקאל, ואין כמותו בתיאור מקדש שלמה, וודאי שלא במשכן, ששינה מקומו חדשים לבקרים.
אמנם לא נאמר כאן דבר על יחסו לסביבתו, אך מתבקש שמבנה שמתואר כך יבלוט מעל הסביבה. [17] בנקודה זו מתקשר ציור זה של ההר לציורו הידוע של ישעיהו: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונִשָּׁא מגבעות,ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיהו ב', ב), אלא שבציורו של ישעיהו מטרת הגובה מוגדרת למדיי. ניתן להבין שהגובה (ואיננו נכנסים לשאלה עד כמה הוא מטאפורי) נועד לכוון את 'הגויים הנוהרים', ולדעתנו, גם להוות ניגוד לביטויי גאוות האדם, המובעים בהמשך הפרק באמצעות גובה ("עיני גבהות אדם שפל" - שם יא). ואילו ביחזקאל, הגובה עומד כביכול בפני עצמו. יש לפרש, אפוא, את הדגשת הגובה בנדון בהקשר של כלל פרטי התכנית, ויש לתת את הדעת לסמליות הגלומה בו בהקשר זה.
באופן כללי, הזיקה הסמלית שבין גובה לגאווה מעוגנת היטב בעולמו של המקרא, וניתן למצוא לה סימוכין רבים. אין מניעה, אפוא, לראות גם את הגובה שבפסוקנו כבא להקרין סמליות שכזו, גם אם אין לה כאן רמזים מפורשים. אך כלפי מי? בפשטות, ננסה לקשר זאת ל'נשיא', הנזכר להלן. ביתו של ה' מוצג כגבוה, לא ביתו של בשר ודם.
פרט נוסף: "כמבנה עיר מנגב". זו פסוקית קשה. בפשטות, ה'עיר' היא הבית הנדון בהמשך, ולפי זה, 'מנגב' מתייחס למראה הבית ביחס לנקודת המוצא של הנביא הבא מצפון. אך ניתן לפרשו כמתמקד בעיר הבנויה מנגב למקדש - שאינה נזכרת כאן, אלא בהמשך - העיר, שבהיותה מרוחקת מעט נראית במטושטש 'כ[מראה] מבנה עיר'. [18]
דומה שניסוח כזה, יהא פירושו המדויק אשר יהא, מנסה לרקום קשר בין המקדש לעיר. לפי הפירוש הראשון הקישור עשוי לבוא באמצעות משהו הדומה לעיר במקדש עצמו. לדעתנו, הגורם הדומה הוא השערים, שיוצגו להלן, שכן 'שער' הוא ביסודו מוסד עירוני. לפי הפירוש השני המקדש הוא חלק ממערכת, וגם לעיר, חרף ריחוקה היחסי, יש תפקיד בחזון העתיד, כפי שייווכח המעיין בנבואות אלו של יחזקאל, המסתיימות ב"ושֵם העיר מיום ה' שמה" (מ"ח, לה).
בהמשך הנבואה נאמר:
זאת תורת הבית, על ראש ההר כל גבֻלו סביב סביב קדש קדשים, הנה זאת תורת הבית   (מ"ג, יב).
עניינו העיקרי של פסוקנו הוא הדגשת המעמד המיוחד של הבית כקודש קודשים, אך הוא חוזר ומציין את מיקומו "על ראש ההר". אמנם, אין כאן התייחסות מפורשת לגובהו, אך "ראש ההר" מבליט זאת בעקיפין.
ראוי לציין שמעמדו של 'ההר' ביחזקאל נזכר בנבואה קודמת:
כה אמר א-דני ה', ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה, ונתתי מראש יֹנְקֹתיו רך, ואקטף ושתלתי אני על הר גבה ותלול: בהר מרום ישראל אשתלנו, ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר, ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דָּלִיותיו תשכֹּנָּה   (י"ז, כב-כג).
דומה שגם בפסוק זה הגובה מוצג כסמל למציאות אידיאלית, אלא שכאן הדברים אמורים לגבי עתידה של משפחת המלוכה, ובפרקי הסיום - במעמדו של המקדש.
לגובהו של מקדש יחזקאל יש השלכה מעניינת, הקשורה בהשפעתו על סביבתו. בפרק מ"ז מתואר המעיין הפלאי העתיד לפכות מתחת למפתן הבית: "וישִבֵני אל פתח הבית, והנה מים יֹצְאים מתחת מפתן הבית קדימה..." (מ"ז, א). עניינו של מעיין זה הוא ריפוי ים המלח, ואנו תופסים אותו בעיקר כתיקונן של סדום ועמורה הקדומות (רמז לכך: "ואחותיך סדם ובנותיה תָּשֹבְןָ לקדמתן..." - ט"ז, נה). לא נרחיב בדיון זה, [19] ולהלן נתייחס לכך מעט. מכל מקום, זרימה מהר הבית מזרחה מבוססת מדרכו של עולם על גובהו של הר הבית, ובמובן מסוים, לאור ציור זה מנוצל גובהו לתיקון עולם, ובראייה כוללת משתלב בתיאורים של ישעיהו שהוזכרו לעיל.
ד. השערים
העיסוק בשערים נובע (ובמובן מסוים - מתחייב) מאופן הצגת המקדש בפרקים אלו. המקדש בנוי בשלוש מסגרות (שהן שלושה מפלסים) זו בתוך זו: החצר החיצונה, החצר הפנימית והבית עצמו. הצגה זו מחייבת דיון כלשהו במעבר שבין מסגרת למסגרת, דהיינו בשערים. אולם, דומה שהעיסוק בשערים בפרקים אלו חורג בהרבה מהצורך לדון בהם בהקשר הטכני הנדון.
חשיבותם של השערים ניכרת כבר בשרטוט זירת הנבואה:
ויביא אותי שמה, והנה איש מראהו כמראה נחשת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה, והוא עֹמֵד בשער   (מ', ג).
בשלב זה של הסיור שער זה אינו עומד להצגה במסגרת חלקי המקדש שבתכנית. הוא מהווה מעין 'נקודת מפגש' של הנביא עם ה'איש'. יש בכך להקנות חשיבות ראשונית לשער כמקום שבו יחזקאל מתוודע למטרות הנבואה.
חשיבות השערים עולה גם בפריסת יעדי הנבואה. בפסוק שהובא לעיל הודגש:
ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורתו ואת כל חקתיו וכל צורתו וכל תורתו הודע אותם וכתב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו ועשו אותם   (מ"ג, יא).
ודוק: בצד 'צורה', 'תכונה', 'תורה' ו'חוקים' - מושגים ומונחים הנושאים אופי כללי - באים ה'מוצא' וה'מבוא' - מונחים מיוחדים, חלקי מבנה ספציפיים, שתכליתם ידועה ומבוררת.
מנקודה זו הולך ומוצג בפרטי פרטים תיאור השערים בתכנית עצמה.
חומת הבית מצוירת כרקע בלבד: "והנה חומה מחוץ לבית סביב..." (מ', ה), ומיד מגיעים לשער: "ויבוא אל שער אשר פניו דרך הקדימה, ויעל במעלֹתָו וימד את סף השער..." (מ', ו). הכתוב הולך ומונה את השערים ומציין את מידותיהם, והכול באריכות מרובה.
תיאור זה שונה באופן מהותי מתיאורי 'מקדש' אחרים - בספר מלכים ובמשכן.
נפתח במשכן. לאחר תיאור ומפורט של ה'קירות', היינו היריעות והקרשים, נזכר בקצרה: "ועשית מסך לפתח האהל..." (שמות כ"ו, לו). ולאחר תיאור קירות החצר: "ולשער החצר מסך..." (שמות כ"ז, טז). אין התייחסות מרובה לשער, אין תיאור שלו, ובעיקר, המוקד במסך ולא בשער. דומה שצפונה כאן ההשקפה שעיקרו של שער בכיסויו. שער מוביל לקדושה הוא, והוא אינו יכול להיוותר פרוץ.
אשר למקדש שלמה, מצאנו תופעה דומה: "וכן עשה לפתח ההיכל מזוזות עצי שמן מאת רבעית" (מל"א ו', לג) - התיאור מצומצם וענייני. בשני המקרים התיאור של ה'מקדש' איננו פותח בשערים. מיותר לציין עד כמה השוואה זו מבליטה את מעמדם החשוב של השערים בתכנית מקדש יחזקאל.
אם נבוא למנות את אזכורי השערים בפרקים הבאים, הרי שקצרה היריעה מהשֹתרע. לא נרחיב אפוא, ונסתפק בציון כללי, שאין כמדומה במקרא 'צפיפות' כה גבוהה של אזכורי שערים. כך באשר לכמות. באשר ל'איכות', הרי שיש לפנינו תיאורים מפורטים של השערים, למשל:
ותאי השער דרך הקדים שלשה מִפֹּה ושלשה מפה, מדה אחת לשלשתם, ומדה אחת לאֵילִם מפה ומִפוֹ   (מ', י).
בפרשנות החדשה ליחזקאל עמדו על הדמיון המהותי שבין שערים אלו לשערי הערים הקדומות (דוגמות בולטות: מגידו, גזר, דן, חצור). [20] אם כן, יש פירוט במבנה השערים, ופירוט זה מוביל למסקנה שהללו הם שערי עיר; וכבר ציינּו לעיל לאפשרות ש'מבנה העיר' הנזכר בפתיחת הנבואה רומז לשערים.
שערי עיר בערים העתיקות לא היו פתחים בלבד בחומותיה. הללו היו מוסדות של ממש. ילאה העט מלתאר איזו חשיבות נודעה במקרא לשער כסמל למשפט צדק. [21] מותר אפוא לשער, שהעיסוק הנרחב בשערי המקדש ביחזקאל בא לרמוז על הרצון לראות את המקדש גם כמעוז הצדק והמשפט.
הרעיון שהמקדש משרת כמקום המשפט והצדק אינו עולה כאן לראשונה. בספר דברים הוצגה זיקה ישירה בין מקום המשפט למקום אשר יבחר ה':
...וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו... והגידו לך את דבר המשפט      (דברים י"ז, ח-ט).
ייתכן שהגובה מסמל את הזיקה למשפט. ניתן דעתנו: בהקשר מובהק זה של משפט נאמר 'עלית'. רוצה לומר: כשהכתוב מדבר על תנועה למקום המשפט הוא נוקט לשון 'עלייה', מה שאין כן בתיאורים אחרים של תנועה ל'מקום אשר יבחר ה' ' שבספר דברים. [22] כזכור, מקדש יחזקאל מוצג כמקום גבוה. אולי גם גובה זה בא לכוון לתפיסת המשפט והצדק האמורה לעמוד ביסוד המקדש ולרוממו.
להלן נציג דוגמאות נוספות לחשיבותם של השערים במקדש יחזקאל. חשוב להזכיר בשלב זה שהמעיין הפלאי שהוזכר לעיל, אף הוא נובע מתחת לשער. מהשער - סמל המשפט - יוצאים המים המרפאים - על דרך הסמליות - את קלקולי העולם וחטאיו.
להלן נציין בקצרה שגם אצל חז"ל נבחין בהבלטת השערים, במיוחד בתיאורי מסכת מידות.
ה. שערים סגורים
עניין השערים ממשיך ללוותנו גם בהמשך תיאורי מקדש יחזקאל, אגב ציון פעולותיו של הנשיא במקדש. פתיחת הנבואה מתארת שלב נוסף ב'סיור':
ויָשב אֹתי דרך שער המקדש החיצון הפֹּנֶה קדים, והוא סגור   (מ"ד, א).
בתיאור זה לא נאמר איך הנביא הגיב, ודומה, שהוא ממשיך לשתוק, כפי שקורה בתחילת הספר. אולם, דומה שאין לטעות בהפתעה הנגרמת לקורא למקרא פסוק זה. מדובר בשער חשוב, גדול ומרכזי (על זיהויו ניתן לחלוק, [23] אך ודאי שלפי פשוטו של מקרא הוא אינו ה'פשפש' של מסכת מידות (פ"ד מ"ב). לפי מה שנציע להלן המצב הפוך: הפשפש הוצע כמעין זכר ליחזקאל). מדרכו של עולם, שערים נפתחים ונסגרים, ולכן טיבו של שער סגור תמידית אינו מובן בפשטות. אם אין בו צורך, מדוע להותירו כשער?
על רקע תמיהה זו חשוב לציין שתיאור השער הסגור אינו עומד בפני עצמו כפרט בתכנית. הוא נכרך בשני עניינים. האחד הוא הסבר מפי ה' על מטרת הסגירה וייעודו של השער הסגור; והשני הוא התגלות מיוחדת של כבוד ה'.
ההסבר על מטרת הסגירה מנומק היטב:
ויאמר אלי ה': השער הזה סגור יהיה, לא יפתח, ואיש לא יבא בו כי ה' א-להי ישראל בא בו, והיה סגור   (מ"ד, ב).
הדברים מתייחסים כמובן לאירוע ההתגלות המופיע קודם לכן:
ויולכני אל השער, שער אשר פֹּנֶה דרך הקדים: והנה כבוד א-להי ישראל בא מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבֹדו   (מ"ג, א-ב).
אם כן, ה' בא דרך השער המזרחי, וההיגיון הפשוט אומר שמדובר באותו שער, כשעתה מתברר שהוא עתיד להיות סגור.
פרט נוסף הקשור בתפקידו של השער הסגור הוא:
את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול [לאכֹל קרי] לחם לפני ה', מדרך אולם השער יבוא ומדרכו יצא   (מ"ד, ג).
הקשר זה מעורר תמיהה, והדברים ראויים להסבר קצר. עניין סגירת השער שבו עבר ה' בדרכו פנימה עשוי להתפרש על דרך הסמליות כמעיד על נוכחותו הקבועה של ה' במקדש, שלא ייעזב עוד. כביכול, ה' מונע מעצמו לצאת החוצה, ללכת נגד כיוון הכניסה, איננו מאפשר חזרה (כביכול, שלו עצמו). הסבר זה מתאים לתפיסה מקובלת במקרא שהימנעות מהליכה אחורה מציינת ומסמלת דבקות במטרה והכרזה על שלילת החזרה. [24] כל זאת, כמובן, בא כדי ללמד על הכניסה החד-כיוונית של ה' למקדשו, ולהוות ניגוד לעזיבה המפורסמת של ה' את הבית, המצוירת בפרקים ח'-י"א בספרנו. הדברים מתקשרים לפסוק שבא בהמשך:
ויבאני דרך שער הצפון אל פני הבית, וארא והנה מלא כבוד ה' את בית ה', ואפל על פני  (מ"ד, ד).
הדגשת "שער הצפון" באה, כמדומה, כדי לחדד את מצבו הסגור של השער, שגם הנביא איננו יכול להיכנס דרכו. אך יש בכך עניין מהותי יותר: העיסוק בשער מוביל להתגלות נוספת, הכרוכה בהבנה שכבוד ה' אכן ממלא את הבית. דבר זה מחזק את הרושם של נוכחותו הקבועה של ה'.
השער הסגור מלמד, אפוא, על נוכחות קבועה, וזו אכן מניבה את פירותיה בדמות התגלות נוספת. עניינו של השער הסגור קשור לפי זה בנוכחות והתגלות. אפשר, שהיה מקום לציין את דבר השער הסגור כבר בהתגלות הראשונה, שהנביא חווה דרך שער המזרח, אך גם אם לא כך היה, ראוי עניין הנוכחות וההתגלות לאמירה עצמאית. מה אפוא פשר זיקתו לנשיא?
הזיווג של השער הסגור, על סמליותו להקרנת תחושת נוכחות א-לוהית קבועה, לעניינו של הנשיא - "את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם לפני ה'' - אינו מובן על נקלה. אמנם נאמר, שגם הנשיא איננו יכול להיכנס דרך השער עצמו אלא בדרך פנימית, ויש בכך כדי להבליט את סגירותו של השער, אך עדיין, הזיקה שבין רעיון השער הסגור לנשיא ראויה לפרשנות. לדעתנו, הדבר קשור להדגשת מעמדו המיוחד של הנשיא במקדש ובעם, והדברים יתלבנו בהמשך. [25]
עיקרם של דברים, למדנו על חשיבות השערים כבר קודם לכן, אך בכל זאת יש מן העניין לתת את הדעת לדבר ה' בהתגלות:
ויאמר אלי ה': בן אדם, שים לבך וראה בעיניך ובאזניך שמע את כל אשר אני מדבר אתך לכל חקות בית ה' ולכל תורתָו, ושמת לבך למבוא הבית בכל מוצאי המקדש       (מ"ד, ה).
בדברים אלה יש כדי להדגיש את חשיבות סדרי הכניסה לבית והיציאה ממנו, והם נוגעים בעקיפין בשאלת השער הסגור, שסגירותו מציבה אתגר טכני מסוים לנכנסים וליוצאים, אתגר שיש בו גם משמעות דתית. דומה, שבהקשר זה הטעמת ה'מבוא' ביחיד וה'מוצאים' ברבים איננה מקרית. 'המבוא' החשוב הוא זה שה' נכנס בו, ובו חשובים במיוחד סדרי הכניסה.
הדגשת שער סגור עולה שנית בהמשך התיאור:
כה אמר א-דני ה': שער החצר הפנימית הפֹּנֶה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יפתח, וביום החֹדֶש יפתח   (מ"ו, א).
מנקודת ראות לשונית הכתוב ביקש להדגיש כאן שוֹנוּת - "שער החצר הפנימית" - שביטויהּ עשוי להיות שער שונה. אם כן, מבחינת תחושת הסגירות מצטרף תיאור זה לקודמו, והבאים בשערי המקדש אינם יכולים להסיח את דעתם מסגירות זו. גם כאן בא השער הסגור בהקשר לפעילות הנשיא:
ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ, ועמד על מזוזת השער... והשער לא יסגר עד הערב   (מ"ו, ב).
בהמשך נגלה שוב את ההנחיות הקשורות בהתנהגות הנשיא בשער:
ובבוא הנשיא - דרך אולם השער יבוא, ובדרכו יצא: ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים - הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב, והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה. לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצאו [יצא קרי]   (מ"ו, ח-י).
לכאורה, להנחיות אלו פנים טכניות, אך העיסוק המצטבר בהן מחייב את המפגש החוזר ונשנה של הקורא עם השערים, ומחדד את מעמדם החשוב, במיוחד בקשר למעמד הנשיא, כפי שיתברר להלן.
ו. מעמד הנשיא בתיאור הכללי של הבית
מהנאמר לעיל דרכנו מובילה לדיון במעמדו של הנשיא. נדון כאן בעיקר ביחסו של הנשיא לשערים, ובהשלכות שיש לכך על מעמדו. אך טרם נפתח בליבון העניין ראוי להדגיש בקצרה את פשר השימוש במונח 'נשיא' ביחזקאל. לשימוש כמה הסברים, ואיננו מסתירים את הסתייגותנו מחלק מהם.
לענייננו, כפי שנראה להלן, חשוב לזכור שיחזקאל מדבר גם על מלכים - מלכי העבר לעומת נשיא בעתיד. נשיא מזכיר מציאות שבטית. [26] בחזונו העתידי יחזקאל אכן 'מחייה' את השבטים (מ"ח, א-ז), שדומה, שכישויות חברתיות, ובוודאי פוליטיות, נעלמו במרוצת הזמן הרב שעבר מתחילת המלוכה. לא ניכנס במסגרת זו לדיון בתפיסות המדיניות והחברתיות של חזון יחזקאל, מכל מקום, התחושה שמעניקים פרקי הסיום של הספר היא של מבנה מדיני-חברתי משוכלל הנשען על מצע גיאוגרפי מוגדר. מבנה זה שונה ממבנים אחרים במקרא, והוא כרוך גם בסוג שלטון שונה.
בהתייחס לנושא הנדון, הנשיא קשור באופן עמוק מאוד לסדרי המקדש, עד כדי ראייתו כמעין כוהן גדול, אך זאת, לדעתנו, באופן שיבטיח נשיא שאיננו מתנשא בפני ה'. הדברים עולים מבחינת יחסו של הנשיא למקדש יחזקאל. הנקודה הראשונה קשורה במקומו בהקמת-בניית הבית.
איננו יודעים, כאמור, פרטים על בניית הבית בכללותה, ומה הייתה משמעותה בעולם המעשה או בתודעה; אך על רקע סתימות זו עולה הדגשת מקומו של הנשיא בהקשרים פולחניים ספציפיים, ולא מעבר לכך. שלא כספר מלכים, המקדיש מקום נרחב לזיקתו של המקדש לשלמה, כאן, באופן שבו מוצגים הדברים ביחזקאל, הנשיא הוא חלק מן המקדש, והוא אינו כרוך בדרך כלשהי בהקמתו או בביסוסו אחרי שהוא עומד. אין מקום, אפוא, לקשור את המקדש לנשיא, אלא את הנשיא למקדש.
זאת ועוד, בספר מלכים ביתו של שלמה מוצג, כזכור, בזיקה ברורה למקדש. כאן יש התייחסות לנחלת הנשיא ולחוקיה (מ"ו, טז-יט), וגם מודגש שנחלתו של הנשיא מהווה חלק חשוב מה'עיר', אך העיר עצמה מנותקת מן המקדש. [27] לניתוק זה - ניתוק שבטקסט, המבוסס על ניתוק גיאוגרפי, משמעות סמלית חשובה. הנשיא בא למקדש וזוכה ליחס מיוחד; אך יחס זה, בצד הכבוד שמקנה לו, גם מעמיד אותו במקומו בתוך מערכת כללים ומגבלות המקרינים מסר ברור: המקדש - לא מקדשו הוא.
יחזקאל משבץ בפרקים אלו ציור מיוחד במינו של זיקת מלכי יהודה למקדש:
...את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם, ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי, המה ומלכיהם בזנותם ובפגרי מלכיהם בָּמותם: בְּתִתָּם סִפָּם את סִפִי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם, וטמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו, ואכל אתם באפי: ועתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני, ושכנתי בתוכם לעולם (מ"ג, ז-ט).
מבלי להיכנס לפרטים, ברור שהכוונה כאן להתקרבות בלתי רצויה בין המלכות למקדש. [28] 'מקום כסאו' של ה' מדגיש את מלכותו. לפיכך, המקדש מעמיד על מלכותו של ה', ולא על מלכות בשר ודם.
לענייננו חשוב לכוון לשני ביטויים. ראשית, בדברו על חטאי העבר הנביא משתמש בלשון 'מלכים' ולא ב'נשיאים'. שינוי השם רומז, יש לשער, לציפייה לשינוי התפקוד והמידות. שנית, ההתקרבות המלכותית למקדש מצוירת באמצעות הביטוי: "בתתם ספם את ספי ומזוזתם אצל מזוזתי". הסף והמזוזה הם חלקים של שער.
  באמצעות השימוש במלכים, מוצגת כאן בעיה מסוימת בעבר, שבעתיד תימנע. ציור הבעיה נעשה באמצעות ביטויים מעולמו של השער. ודאי שיש בכך צד של מליצה, ובפשטות ביטוי זה מציין התקרבות יתרה, וכאמור פסולה; אולם, בשימוש במונחי השער טמון מסר נוסף. לשער אופי דו-צדדי. במקרה הנדון, הוא איננו מוביל אך ורק לבית ה', ובהיותו דו-צדדי הוא יכול להוביל מהמקדש אל המלך. במשמעותה הרעיונית, מציאות כזו איננה רצויה, ויש בה פגם מהותי. דומה שבאופן זה יחזקאל תיאר את חטאי מלכי העבר, שיצרו, כביכול, שער דו-צדדי בינם לבין בית ה'. באופן שכזה הצטייר שהמקדש בא גם לשרת אותם, ולא רק הם באים למקדש.
הדברים שונים בתיאור מקדש העתיד. השער שבו הנשיא פועל מעלה בוודאי את קרנו, אך בה בעת מדגיש את ריחוקו של הנשיא מה'. בפרקים אלו מודגש שהנשיא עובד את ה'. תפקידו בפולחן נראה אולי מוזר במקצת במבט ראשון, במיוחד על רקע המקובל במקרא שלא על המלך לגשת אל ה'. אך מטרתו לבסס את מעמדו של הנשיא כמשרת במקדש, ולא המקדש כמשרתו.
תפיסת השער הסגור משתלבת בכך. תהינו קודם לכן מדוע עניין סגירת השער נסמך לפעילות הנשיא. אם מטרתו היחידה היא לציין את 'היכלאותו', כביכול, של ה' במקדשו, אין זה ברור מה עושה בו הנשיא. אך בנסיבות שהנשיא קשור כל כך לשער, שאולמו של השער הסגור משרת אותו לאכילה ולהשתחוויה, והוא צריך להמשיך אל פנים המקדש תוך עקיפת השער הסגור, ברור שהוא חש היטב, שהשער הסגור סגור גם בפניו. סגירות המקדש הופכת להיות סמל להגבלת האדם מלחדור אל תוככי הקודש פנימה. חשוב לומר זאת במיוחד לגבי האדם שכוחו רב משל כולם, ויש לאל ידו לנצל את המקדש להעלאת קרנו ולביסוס מעמדו.
בדיון שלעיל, השערים נתפסו על ידינו כמשדרים סמליות של משפט וצדק. ברור שלנשיא יש תפקיד מכריע בכך. ואכן, יחזקאל בדברו על הנשיא במקדש אינו מצטמצם אך ורק לעניינים פולחניים:
כה אמר א-דני ה': רב לכם נשיאי ישראל! חמס ושֹד הסירו, ומשפט וצדקה עשו, הרימו גְרֻשֹתיכם מעל עמי, נאם א-דני ה': מאזני צדק ואיפת צדק ובת צדק יהי לכם (מ"ה, ט-י).
נשיא הרגיש לסמליותו של השער ייתן לבו שלא להגיע לנאמר כאן. שער שכזה איננו אתר בלבד, זהו מקום קובע זהות - זהותו הרוחנית של הנשיא נקבעת ונבחנת על פי אופן התייחסותו לשער.
ז. מעין דברים המפורשים ביחזקאל
הערה על השתקפות מקדש יחזקאל במשניות מידות-תמיד
אין ספק שהרמב"ם היטיב להבין את הבעייתיות בריבוי תכניות ה'מקדשים'. כך נאמר בהלכה שמרבים לצטטה אגב דיון בענייני מקדש:
בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים. וכן בנין העתיד להבנות, אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל (הלכות בית הבחירה פ"א ה"ד).
דבריו תובעים ניתוח. מלכתחילה, המקדש השני לא היה צריך להיחרב, ונביאי הבית השני אף חזו לו גדולות ונצורות. אשר על כן, ניתן לראות בו דוגמה לשיקול דעת רציני לשאלה איך צריך להיראות מקדש חדש. באופן בסיסי, הם בנוהו כבניין שלמה, ובכך העמידונו על הערך עצום שבשימור העבר. הן בסופו של דבר, בהקשר הנדון, שימור העבר איננו רק אמצעי לזיכרון בעלמא. מקופלת בו הצהרה סמלית שהמקדש מתחבר לעבר, לתשתית העולם ולבריאה. אולם, יש במקדש שנבנה גם חידוש, ועל כן בנוהו כמעין דברי יחזקאל. אנו מבינים חידוש זה כאימוץ אלמנטים אדריכליים נבחרים, שעיקרם בקליטת הסמליות המיוחדת שגלומה בתכנית יחזקאל.
לא נתעמק כאן במשנת מידות, [29] אך יש בה כמה רמזים להבנת חשיבות מסרים מיחזקאל. הבולט שבהם הוא, כמדומה:
ושני פשפשין היו לו לשער הגדול: אחד בצפון ואחד בדרום. שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל, שנאמר: 'ויאמר ה' אלי: השער הזה סגור יהיה, לא יפתח, ואיש לא יבא בו, כי ה' א-להי ישראל בא בו, והיה סגור' (יחזקאל מ"ד, ב) (פ"ד מ"ב).
לא השער העיקרי הוא הסגור אלא הפשפש - זכר לו, שאמור להזכיר את רעיונו המרכזי. כך גם לגבי אזכור שער המים העתידי:
ולמה נקרא שמו 'שער המים'? שבו מכניסין צלוחית של מים של נסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית (פ"ב מ"ו).
תפקיד המקדש המגולם במעיין העתידי נרמז במקדש שנבנה באמצעות שם - שמו של השער. במובן מסוים, גם המבנה של מסכת מידות מלמד על מורשת יחזקאל, שכן עניינה המרכזי הראשון הוא שערי הר הבית, ונושא השערים תופס בה מקום נכבד. אפשר שהדגש במסכת מידות שונה, והשערים שבה מדגישים את היות המקדש מוקד לעלייה לרגל. אך גם בהם, כפי שציינתי במקום אחר, [30] נותר המתח עם תפיסת המקדש כמקום המסור למדרס רגליו של מלך בשר ודם.
כללו של דבר: תפיסת מקדש יחזקאל כתכנית יכולה בוודאי להוות מקור ללימוד עיוני בכל הקשור למהותו של המקדש, אך דווקא משום שתכנית זו חסרת הוראות ביצוע מוגדרות, ניתן לראותה גם כמקור להשראה באשר לתכנונו של המקדש, באופן שהסמליות המיוצגת בתכנית תוצא מן הכוח אל הפועל גם במציאות.

[1]   מליצה על גבי מליצה! בעקבות פיוט לתפילת נעילה: "היום יפנה / השמש יבוא ויפנה / נבואה שעריך" (ד' גולדשמידט, מחזור לימים נוראים ב, יום כיפור, ירושלים תש"ל, עמ' 745). ואם נגענו ביום הכיפורים, יש טעם אולי להזכיר שנבואת המקדש העתידי "בעשור לחדש [הראשון]" נאמרה (יחזקאל מ', א).
[2]   הפניה סתמית במאמר מתייחסת לספר יחזקאל.
[3]   יש צורך ב'ראייה' המדוברת לגופו של עניין, אך היא מאזנת מן הסתם גם את המראות המזעזעים של סיור יחזקאל במקדש בפרק ח'. עניין הראייה מודגש היטב באותם פרקים: "בן אדם, הרֹאֶה אתה מהם [מה הם קרי] עֹשים... ועוד תשוב תראה תועבות גדלות" (ח', ו). במובן מסוים, כל מעמדו של המקדש בפרקים המסיימים את יחזקאל מהווה מעין תיקון למקדש ההוא, שנידון ליציאת ה' ממנו.
[4]   לצורך העניין נתאר העברת תמונת בניין (הן ב'בית' עסקינן) באמצעות מילים. ללא מונחי יסוד לשוניים - 'קיר', 'מדרגות', 'גג' וכו' - תיתקל העברת התמונה בקשיים עצומים. נווד שמכיר מגורים באוהל בלבד יתקשה מאוד לתאר בית. ברגע שעומד לרשותו אוצר מלים מתאים ההעברה הזאת מתאפשרת. לכך התכוונּו בהדגשת האפשרות לכישלון בהעברת תמונה בשפה המילולית. העניין תובע דיון מהותי בשאלת טיבה של לשון, ואין זה המקום להאריך.
[5]   'ויביאני' הנפוץ, עניינו הבאה ליעד בלבד. 'ויוציאני' הפוך לו, ומדגיש את נקודת המוצא; וכן, 'ויוליכני', המדגיש את ההליכה, כלומר משהו שקורה בדרך. מול נוכחות כבוד ה' הנביא נישא - 'ותשאני רוח'.
[6]   שאלות אלו מצויות בצורתן הישירה במראות ירמיהו וזכריה. לדעתנו, הן מצויות באופן סמוי גם במראות אחרים, למשל בסיפור 'הסנה', שבו משה צריך להתמודד עם השאלה מה הוא בעצם רואה, הגם שלא נשאל במישרין, ולא כאן המקום להאריך.
[7]   השאלה היחידה בפרקים אלו, המזכירה מעט את השאלות לנוכח מראות בירמיהו ובזכריה, היא: "ויאמר אלי: הראית בן אדם..." (מ"ז, ו). מיותר לומר שדמיון זה, יותר משבא להעיד על הדמיון, מעיד על השוני. המטרה כאן איננה 'לבחון' מה ראה הנביא, והקורא לא לומד דבר על ראייתו בעקבות השאלה. כאן המטרה היא לכוון את הנביא לראייה צייתנית, לבל ישמיט פרט ממה שמראים לו.
[8]   חשוב לציין שרוב ההסברים נאמרים כאילו מעצמם. הנביא, המספר את סיפורו, משלב בו הסברים מבלי שיגלה איך בדיוק הגיעו לידיעתו, למשל: "וידבר אלי: זֹה הלשכה, אשר פניה דרך הדרום, לכהנים שמרי משמרת הבית" (מ', מה).
[9]   על השתיקה כחוויית יסוד במקדש, המנוגדת כליל למקובל בתרבויות זרות, עמדו רבים (י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ירושלים ותל אביב תש"ב, עמ' 476). היא בולטת כמובן בעיון בפרשות מרובות על דרך פשוטו של מקרא, למשל, בפרשות הקרבנות בתחילת ספר ויקרא. פרשות אלו גדושות תיאורי עשייה וביצוע, אך אין בהן התייחסות לדבר שנאמר בעת ההקרבה.
  כדי להדגים את ההבדל בין פשוטו של מקרא למדרשו בהקשר זה ראוי להתייחס לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הכתוב (ויקרא ט"ז, כא) מלמד שהכוהן הגדול מתוודה רק על רקע השעיר לעזאזל (שאיננו קרבן!), בעוד שלפי המשנה ביומא, הקובעת את סדרי העבודה שנשתקעו במחזורים, הוא מתוודה גם על קורבנותיו (יומא פ"ג מ"ז, פ"ד מ"ב).
[10]   נפילה בפרט ופאסיביות בכלל מאפיינות את יחזקאל: "...ואראה ואפל על פני..." (א', כח). לפאסיביות גילויים רבים ושונים, למשל: מול ההוראה: "אכול את המגלה הזאת..." (ג', א), מתואר הביצוע כך: "ואפתח את פי ויאכִלני את המגלה הזאת" (ב) - לא 'ואוכל' אלא 'ויאכילני'.
[11]   "...אבל נוסף על רגש הבושה הם חיבים גם להתחרט על מעשי העבר, ודבר זה יביא למעשים חיוביים: למדֹּד את התכנית, ללמֹד את תורת הבית, להתכונן לגאֻלה ושלא לִפֹּל שוב לתוך יאוש". לפי פירוש זה הכלימה מובילה להשתקעות בתכנית: " 'ואם נכלמו' - ואם אמנם תגְרֹם הבשורה על בנין הבית שיכלמו מעוונותיהם, אז 'הודע אותם' את כל הפרטים שלמדת על הבית" (י"צ מושקוביץ, דעת מקרא, עמ' שנב). כלומר, עצם הבשורה גורמת לכלימה, והעיסוק בפרטים בא אחר כך.
[12]   בספרי עזרא ונחמיה אין התייחסות מרובה למידות ולתכנית הבית השני, ובפשטות נראה שבא לחקות את מקדש שלמה. על שאלות שונות הקשורות בגובהו וברוחבו ראה: עזרא ו', ד, ובפירוש דעת מקרא שם (עמ' מ). וכן, ג' גליל (עורך), עולם התנ"ך עזרא ונחמיה, ירושלים ורמת גן 1985, עמ' 54. אשר לחומרי הגלם שלו, לפי עזרא ג', ז בוניו התכוונו לבנותו כבניין שלמה, אלא שחפצם לא עלה בידם. יש לשער ש'הרבים' "...אשר ראו את הבית הראשון בְּיָסדו זה הבית בעיניהם בֹּכים בקול גדול..." (עזרא ג', יב) ציפו לבניין דומה.
[13]   מבחינה זו, הכותרת שנִתְּנה בדעת מקרא (עמ' שיז) לפרקי המקדש הראשוני: 'הבית ההולך ונבנה', איננה מוצלחת במיוחד. שכן אין למצב העומד ביסודה סימוכין בכתוב.
[14]   בעיקר על פי מאמר מדרשי אחד (בבלי מגילה כט ע"א). במקום אחר ('בית המקדש ובית הכנסת - עולמות נפגשים בפיוטי ארץ-ישראל', מסורת הפיוט ב, תש"ס, עמ' 41) הראיתי שהביטוי 'מקדש מעט' אינו שכיח במקורות חז"ל, ומעמדו הרווח כמציין בתי כנסת נובע, בין היתר, מאזכוריו בפיוט לדורותיו.
[15]   ראוי לציין שחרף ריבוי ההתייחסות ל'בית', יחזקאל משתמש בביטוי 'מקדש' גם בפרקים אלו: "וישב אֹתי דרך שער המקדש החיצון..." (מ"ד, א).
[16]   הדברים תואמים בוודאי את מדיניותו הידועה של יחזקאל בוויכוח שבין הגולה לירושלים, יחזקאל י"א, יד-י"ב, טז.
[17]   אפשר שאין זה מיותר לציין שהקדמונים לא הכירו את מושג הגובה המוחלט, ובדברם על גובה התכוונו לגובה יחסי מעל הסביבה, או לגובה סובייקטיבי, התלוי בהתרשמות המתבונן.
[18]   דעת מקרא, עמ' שכה.
[19]   עסקתי בכך בהרחבה יחסית בים קדמוני, אלקנה תש"ס, עמ' 130-123.
[20]   דעת מקרא, עמ' שכ. עולם התנ"ך, עמ' 207.
[21]   כדוגמות בלבד: "והציגו בשער משפט" (עמוס ה', טו), לעומת: "ואביונים בשער הטו" (שם, יב). "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח', טז), וכל זה בעקבות ההוראה: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים ט"ז, יח).
[22]   בפרשת ביכורים: "...והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשכן שמו שם" (דברים כ"ו, ב). בענייני בשר וקרבנות: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם... ובאת שמה" (י"ב, ה), "...ובאת אל המקום אשר יבחר ה'" (י"ב, כו). מעשר שני: "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו"   (י"ד, כה). לוי: "...ובא בכל אַוַּת נפשו אל המקום אשר יבחר ה'" (י"ח, ו).
[23]   ראה את הדיון בדעת מקרא, עמ' שנט.
[24]   למשל: אשת לוט, שלא עמדה באיסור להתבונן במה שקרה מאחור (בראשית י"ט, כו), האיסור לחזור מצרימה בדרך שבאו בה (דברים י"ז, טז), פרשת הנביא מיהודה שנתבקש שלא לחזור לארצו באותה הדרך (מל"א י"ג, ט), ועוד. בכוונתי לעמוד על כך בע"ה בהזדמנות אחרת.
[25]   בקשר לשער הסגור ראה: ר' כשר, 'אנתרופומורפיזם, קדושה ופולחן - מבט חדש על יחזקאל מ-מח', בית מקרא מ, תשנ"ה, עמ' 375-359. חרף נקודות דמיון מסוימות, שעלולות ללכוד את עין הקורא, השקפתי בנדון שונה מהותית מהשקפתו.
[26]   ההתייחסות העיקרית לנשיאים קשורה כמובן לנדודים במדבר. ולא רק ישראל, אלא גם ישמעאל, המייצג נוודים, התברך בנשיאים (בראשית נ"ה, טז).
[27]   ראה דעת מקרא, עמ' תו-תז.
[28]   דעת מקרא מבאר זאת בדגש ריאלי: " 'בתתם ספם את ספי' - מן התאורים על בנין הבית בספר מלכים (מל"א ו'-ז'), ובמיֻחד מן המאֹרע שנזכר שם (מל"ב י"א, ד-יב), משמע שאכן היה בית המלך ממש ליד בית המקדש הראשון" (עמ' שנב). עולם התנ"ך (עמ' 218) מדגיש את הקבורה של מלכים בסמוך לבית, עניין הראוי לבירור בפני עצמו.
[29]   עסקתי בכך בהרחבה במאמר על האידיאולוגיה ותפיסת המקדש במסכת מידות, שנמסר לפרסום.
[30]   לעיל הערה 29.
לייבסיטי - בניית אתרים