חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גליונות 1-7 >> גליון 2 >> המרחק המקרב - ליחסנו להר המוריה * / הרב ערן משה מרגלית
 
המרחק המקרב - ליחסנו להר המוריה * / הרב ערן משה מרגלית
שאלת העלייה להר הבית בכלל, ובימינו בפרט, איננה שאלה צרה וממוקדת; זוהי שאלה הנוגעת בעניינים שבשורש - בלב האומה. על מנת לדון בנושא עלינו להתרומם ולעלות בהבנת עניינו של "ההר", ורק מתוך מבט כללי לשוב ולעיין בשאלה. ויהי רצון שדברינו יהיו בבחינת פתיחה ושער לדרך ההתבוננות והעיון בנושא.
ברוך ה', זוכים אנו בדורנו לעסוק בשאלות אלו - בשאלות של עם חי - וחשוב לזכור שהדעות השונות הנשמעות בקרב מחננו אינן דעות אישיות. חלילה לנו שהרצון לעלות להר ולהתחבר אליו יבוא מתוך רצונות ושאיפות אישיים - מבקשים אנו להתחבר לדבר ה' ולרצונו, ואל לנו לתת למחלוקת הדעות בנושא להוביל לפירודים ולפגום באחדות. ואנו תפילה שאכן מחלוקות לשם שמים לפנינו.
בבואנו לעסוק בהר הבית עלינו לזכור ולהבין ראש לכול כי "הר הבית" הוא "ההר של הבית". עיסוק בענייני הר הבית הוא בעצם עיסוק בענייני מקדש. הכמיהה והציפייה להר באות מכוח היותו "ההר של הבית", מקום משכנו של בית המקדש, ועל כן עיסוק בעניינו חייב להיעשות על פי אמות מידה של מקדש ובשפה המיוחדת הקיימת בקודש פנימה.
עוסקים אנו בשאלה כללית, שאלה הנוגעת בלב האומה. אין זו שאלה הלכתית חמורה גרידא. גדולי ישראל לא חששו לעסוק בשאלות חמורות רבות ולהכריע בהן, אך כיום, כשאנו עוסקים בשורש, במרכז, ולא בשאלה פרטית, על אחת כמה וכמה שהעיסוק צריך לבוא מתוך ענווה רבה, ומתוך ידיעה שבשאלה מרכזית כל כך נדרשים אנו לשמוע את דעתם של גדולי הדור, וכי מערכת השיקולים בעניין נובעת מהיבטים רחבים ביותר. כשם שבדיני כיבוש אין מקום ליחיד לקבל החלטה פרטית, אלא זוהי החלטה מדינית כללית, כן הדברים, ואף למעלה מכן, במפגש עם השורש, עם הלב - מוכרח הוא לבוא מתוך התייחסות של גדולי הדור, ולא כהתגנבות יחידים, ומתוך מגע של האברים כולם - של העם כולו - עם ההר.
א. הציפייה למקדש
קודם שמתחילים לעסוק בעניינים הקשורים למקדש, עלינו להבין מהי המשמעות של הציפייה לבית המקדש ולהדגיש זאת לעצמנו.
הכח המחיה את נשמת ישראל, היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקווה, שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי.
ובנקודה עליונה זו גנוז כל עז החיים של קישור האומה לארץ ישראל. וכל המצוות התלויות בארץ, באיזו מידה שהן נוהגות, הן שומרות את הלח של טל חיים זה היסודי. [1]
הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר... [2]
כל עיסוק בקודשים ובטהרות מוסיף חיים לאומה, ובפרט כאשר הוא נעשה בארץ ישראל. בגלות - עת היינו רקב עצמות, בהנמכת חיים, בגלות - שבאווירה הטמא והרעיל כל התעצמות של חיים היא סכנה, עשה עמנו הקדוש ברוך הוא חסד, ולא גילינו חיות אלא במידה המוכרחת להבטחת המשך קיומנו. אך כאן, בארץ ישראל, במקום חיותנו, אנו הולכים ומרבים חיים, וכל עיסוק בענייני המקדש מוסיף חיים, מחבר אותנו למגמת חיינו ומחיה את נשמת האומה. בית המקדש הוא חיינו, ואליו נשואות עינינו.
חילול הקודש הנורא בהר, ששועלים הילכו בו, אך הולך ומעמיק את הערגה למקדש ואת הציפייה אליו.
ב. הבהרת מושגים: יסודות האיסור בעלייה לקודש
איסור כניסה בטומאה למקדש
שלושה מחנות היו במדבר - מחנה ישראל, מחנה לווייה ומחנה שכינה, וכנגדם היו שלושה מחנות בירושלים:
וכשם שהיו במדבר שלש מחנות - מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל - כך היו בירשלם: מפתח ירושלם ועד פתח הר הבית - מחנה ישראל; מפתח הר הבית ועד שערי ניקנור - מחנה לויה; משערי נקנר ולפנים - מחנה שכינה, והן הן קלעים שבמדבר. [3]
התורה מצווה על שילוח טמאים מן המחנות:
וידבר ה' אל משה לאמר: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם. ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה... (במדבר ה', א-ד)   (במדבר ה', א-ד).
חז"ל דרשו [4] מאיזה מחנה משתלח כל טמא וטמא, וסיכם את הדברים רש"י על התורה שם:
שלוש מחנות היו שם בשעת חנייתן... הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתיים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה...   (רש"י במדבר ה', ב).
איסור זה של כניסת טמא מת למחנה שכינה, למקדש, הוא חמור ביותר:
טמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת שנ' 'ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו'. בשוגג מביא קרבן עולה ויורד... ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים... (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ג הי"ב)   (רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ג הי"ב).
למקום המקדש עצמו ברור, אם כן, שאיננו יכולים להיכנס, שכן כולנו היום בחזקת טמאי מתים. [5] הדיון אינו עוסק אלא בעלייה להר הבית עצמו - למחנה לווייה - שכניסת טמא מת אליו אמנם לא נאסרה מדאורייתא, אך חכמים גזרו עליה מהחֵיל ולפנים. [6] יש לציין שחלק מהחששות בעניין עלייה להר הבית קשור בשאלת זיהוי אזוריו השונים, מחשש כניסה למקום המקדש.
  דין זה של שלוש מחנות הולך ומתפרט במשניות בריש מסכת כלים בעניין "עשר קדושות":
עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה מקודש מהם...
הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם.
החיל מקודש ממנו, שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם.
עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם...
עזרת ישראל מקודשת ממנה... עזרת הכהנים מקודשת ממנה... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה... ההיכל מקודש ממנו... קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה     (כלים פ"א משניות ו-ט). [7]
מצוות מורא מקדש
מלבד מצוות שילוח טמאים מוטלת עלינו גם מצוות מורא מקדש: [8] "את שבתֹתי תשמֹרו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא י"ט, ל). מצווה זו נוהגת אף בזמן הזה: "ואין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין? ת"ל 'את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו' - מה שמירה האמורה בשבת לעולם, אף מורא האמורה במקדש לעולם" (יבמות ו':). [9]
דין מורא מקדש נפסק ופורט ברמב"ם, פ"ז מהל' בית הבחירה:
מצות עשה ליראה מן המקדש שנ' 'ומקדשי תיראו'. ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו.
ואי זו היא יראתו? שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו, ואין צריך לומר שאסור לו לרוק בכל הר הבית, אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו. ולא יעשה הר הבית דרך, שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך, אלא יקיפו מבחוץ. ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה...
אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו... (הלכות בית הבחירה פ"ז הלכות א-ב וז)     (הל' בית הבחירה פ"ז הל' א-ב, ז).
נמצאנו למדים שדין מורא מקדש נוהג בכל שטח הר הבית [10] ואף בזמן הזה, [11] וכי הכניסה אליו לא הותרה אף לטהורים כי אם לדבר מצווה ובהגבלות ידועות.
סיכום: בפתח המאמר - שמגמתו לעסוק בשאלה העקרונית של יחסנו להר, ולא בפרטי ההלכות - הרחבנו מעט בהכרת יסודות האיסור ובהבנת גודלו.
בפרטי ההלכה ישנם למעשה שני תחומי דיון עיקריים: א. מי רשאי להיכנס להר הבית באותם חלקים שאליהם הותרה כניסה, לאילו מטרות הותרה הכניסה, ומה הן ההכנות הנדרשות לה. ב. שאלת הזיהוי: היכן נמצאים אותם אזורים אשר מותר להיכנס אליהם.
ג. גישת האוסרים - חשש מכשלה
המוקד המרכזי של דיוני הפוסקים בשאלת העלייה להר הוא למעשה חשש מכשלה, אם מצד טעות בזיהוי אזורי ההר ואם מצד כניסה באופנים האסורים על פי ההלכה.
לגבי שאלת הזיהוי: זהו נושא שעסקו בו רבות, שכן כל טעות בו, ולו הקטנה ביותר, עלולה לגרום לאדם להיכשל ח"ו בכניסה למחנה שכינה. דומה שכיום, לאחר המחקרים והמדידות שנעשו בשטח ההר, יש לנו די כלים להגדיר לפחות אזורים הקדושים בוודאות רק בקדושת הר הבית, ואשר על כן לא נעסוק בחשש זה.
השאלה המסובכת יותר היא אפוא שאלת מכשלת הרבים - היש לנו בכלל אפשרות - מעבר ליצירת המודעות - להבטיח שהעולים יעשו זאת על פי ההלכה.
חשש המכשלה הגדול הוא בכמה מישורים: האחד - האם בכלל ירצו העולים לשמוע לדעת ההלכה; השני - קיום כל פרטי ההלכה הקשורים לעלייה להר על ידי כל המון העם הוא דבר שקשה מאוד להבטיחו; השלישי - הקושי בהגדרת דעת ההלכה: אנשים עלולים לטעון - על פי מקורות שונים - כי הם סוברים שהתנאים והסייגים לעלייה שונים ולהקל בהם. ויתרה מזאת: האם אנו בטוחים שלא יבואו אנשים ויטענו כי הם סוברים כגישת הראב"ד, וכי אין כיום כלל איסור להיכנס למקום המקדש?
וכך סיכם הרב עובדיה יוסף שליט"א את דבריו בתשובתו בעניין:
ולכן בודאי שיש להתרחק ולהשמר שלא להכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה ולצורך מצוה, כי יבאו ההמון לפרוץ ולהכנס בטומאה לשטח העזרות וההיכל, דילפי אינשי מקלקלתא ולא מתקנתא. (וכמ"ש בירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ב.) וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו גדולי הדור בכל תוקף לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להכנס לשטח הר הבית, עד כי יבוא שילה, שאז יקויים בנו: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ושומע לנו ישכון בטח. והשי"ת יחיש לגאלינו גאולה שלמה נכון יהיה בית ה' בראש הרים ואפריון על מכונו ישב. וישראל נושע בה' תשועת עולמים. אמן. [12]
וכן הביא גם בשו"ת ציץ אליעזר בשם הרב מאיר אורבך מקאליש (בעל אמרי בינה):
ולדעתינו צדקה עשה הקב"ה עם עמו, אשר גדר דרכינו בגזית מבלי תת להלוך על מקום הר הבית מן החומה ולפנים, כי בעוה"ר בדור היתום הלזה מי יסגור דלתים בפני החפצים להלוך שם וטומאתם בשוליהם וטמאים לנפש אדם, ומי יעצור ברוח האומר שמכריע כדעת האומר שבטלה קדושת המקום - בפרט כאשר יתקבצו אנשי' ממחוזות שונות לעלות הר הקדש ודעות נפרדות וכוזבות ועשתונות שונות, את אשר זה ירחק זה יקרב בזרוע - וירושלים עיה"ק עדיין מחלאתה לא הוטהרה, ואחת מסבות חורבנה גילו חז"ל בשביל שהשוו בה קטון וגדול והיה כעם ככהן וכפירוש המהרש"א מס' שבת, ובעינינו כן בקדש חזינו זאת... ותורת כל א' בידו לעשות כחפצו ורצונו, עכ"ד הגאון מקאליש בעל אמרי בינה ז"ל. [13]
נימוקים אלו ומבט כללי זה של גדולי הדור מתרחבים הרבה מעבר לפרטי ההלכה - יש כאן שיקול דעת מקיף מתוך קבלת אחריות כלל-ישראלית כבדה, ומתוך כך גזרו הם שלא לעלות.
מדוע יש לחשוש כל כך
כנגד חשש המכשלה מעלים המחייבים את העלייה טיעונים בדבר חשיבותה. אך קודם שנתייחס לגישה זו, ראוי להרחיב את הדיבור בשאלה מדוע כשאנו עוסקים בקודש הולכת הזהירות ומתעצמת. וכך כתב רבנו הרב קוק זצ"ל באיגרותיו:
 ...פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מליונים של ישובים מעשיים... [14]
הרב קוק, שראה בפיתוח הארץ ובבניינה את התקיימות חזון הגאולה ועודד ודחף לקידום המפעל המעשי בארץ, מעמידנו כאן על גודל המשמעות של פגימה בקודש. הר הבית ומקום המקדש הם הלב, השורש, וכל פגימה בקודש מתפשטת היא לאברים כולם.
פגימה בקודש
במה עסק עיקר עבודת יום הכיפורים? היום הגדול והנורא שהוקבע לסליחה ומחילה מבליט לעינינו את היסוד השורשי שבו נגענו זה עתה: אנחנו רגילים לראות בגנבות, ברצח ובדומיהם פשעים ועברות מהסוג הנורא ביותר, ואילו בעברה כמו כניסה בשוגג בטומאה למקדש אנו רואים עברה פעוטה - בעינינו זוהי 'עברה של צדיקים'. אך לא כך נראים הדברים באספקלריה של עבודת יום הכיפורים: עיקרה של עבודה זו - עבודת הכוהן הגדול בקודש הקודשים - איננו עוסק בעברות של חיי המעש. עבודה זו, עוסקת היא בעברות הקשורות לשורש, לקודש:
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. ועל שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין, שעיר המשתלח מכפר   (שבועות פ"א מ"ו). [15]
עם כל עברות שבתורה מסוגל שעיר המשתלח - הנעשה בחוץ - להתמודד. עיקר עבודת יום הכיפורים - היום היחיד בשנה שבו נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים - הוא בהתמודדות עם טומאת מקדש, עם הפגיעה בקודש; אתם מסוגלים להתמודד רק שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים. הפגיעה הקטנה ביותר בקודש היא בעלת משמעות לאין ערוך מכל פגימה בחיים החיצוניים.
כך הדברים גם ביחס לעלייה להר הבית: אל לנו לטעות ולחשוב שניתן להפעיל ביחס לקודש אותה מערכת שיקולים ואותם קריטריונים שאנו מפעילים בנושאים רגילים - כאן עלינו להיזהר כפל כפליים.
חשש המכשלה איננו מצטמצם בשמירת פרטי ההלכה
עד עתה עסקנו בחשש המכשלה בתחום ההלכתי. אך עלינו לשאול גם זאת: האם יכול מי שמקפיד על כל פרטי ההלכה להיות בטוח שלא ייכשל? האם המכשלה שמפניה אנו חוששים היא רק עלייה למקום אסור, או שמא עלינו גם לשאול את עצמנו האם אנו בטוחים שנעלה כשאנו בדרגה הרוחנית המתאימה ובמצב הרוחני הנכון? האם הדרישות הנתבעות מאתנו על מנת שנוכל לעלות הן טכניות בלבד, או שמא עלינו לעסוק כאן אף בדברים שבלב ובדרישות הקשורות למעמד הנפשי הפנימי וליחס הנכון למקום?
אין חולק על כך שתפילה בהר הבית - דבר גדול היא. אך האם בתפילה בבית הכנסת אנו מכוונים ברטט, בקדושה ובטהרה, עד כדי כך שאנו מסוגלים כבר לעלות להר ולהיות בטוחים שלא נפגום, חלילה, באותו מקום שבו "פגימה אחת... עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים"?!
ד. המרחק המקרב
מן הנימוק החיצוני אל הנימוק הפנימי
חשש המכשלה הוא חשש חיצוני: אין הוא מתייחס לשאלה העקרונית של יחסנו להר ושל שאיפתנו ביחס אליו. אדרבה: אם נסבור כי עלינו לעלות להר, הלוא נעשה כל מאמץ להתמודד עם המכשלות?! מסיבה זו קשה לנו לקבל את הגישה האוסרת בגלל חשש מכשלה גרידא. ואכן, גישת המתירים לעלות אל ההר ניסתה להתמודד עם החששות, ובכך העמיקה בנו את הבנת יחסנו להר, הכריחה אותנו להבין שאי-העלייה אינה נעוצה רק בחשש המכשלה הגדול אלא בנקודה שורשית הרבה יותר - ביחס הנכון כיום להר, וזיכתה אותנו בהבנה עליונה יותר של משמעות ההר. כל דעה מנגדת, הרי היא הולכת ומרוממת ומזקקת את הדעה שכנגדה, וכן הדברים אף כאן. ברוך ה', הולכים אנו כיום ומתרוממים מן הנימוק החיצוני - שוודאי שאף כיום יש לו מקום - אל הנימוק הפנימי-השורשי, הנימוק שהוא על דרך החיוב: מהו היחס הנכון להר, מהי הדרך שתקרב אותנו ביותר אל ההר.
התרוממות אל אמות המידה שבקודש: מן המעש אל העצירה, מן המפעל הגלוי אל המפעל הפנימי
לאושרנו, אנו חיים בתקופה של גאולה ושל רצון לפעול ולהתקדם. רצונות ושאיפות אלו מתפשטים באופן טבעי אף אל הקודש, אל ההר, ויש המדגישים את חשיבות העלייה לנוכח חילול הקודש הנורא המתרחש בהר, שמקומם אותנו ומעורר אותנו לקום ולפעול.
אך עלינו לזכור: הר הבית איננו גבעה שכובשים על ידי הצבת קרוונים, ולא מכוח העובדה שהגויים עולים ומחללים את מקום בית חיינו צריכים אנחנו בהכרח לקום ולעלות. [16] עלינו לחשוב מה נכון עבורנו, עבור האומה הישראלית, מה יקרב אותנו יותר להר. אל ההר נגיע מתוך בשלות פנימית נשמתית, ולא כתגובה למאורעות חיצוניים. אחיזתם של הגויים בהר תתרופף ממילא ככל שנתקרב אנו אליו.
מערכת המושגים המפעלית, הגלויה, זו של 'קום עשה', הקיימת במפעל הארצי, איננה מערכת המושגים המתאימה להר - לקודש. שם המפעל הוא פנימי ושורשי הרבה יותר. עניינו וקדושתו של ההר - של הבית - הולכים ונבנים דווקא בהתבוננות הפנימית-הוראתית - לא ב"מה עושים" כי אם ב"מה אין עושים".
והדברים הולכים ומתבארים במשניות במסכת כלים שהבאנו לעיל: המשניות העוסקות בקודש מגדירות את הקדושות השונות תוך הבלטה של מה שאין עושים בהן - בהבלטת הריחוק: "הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו, שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם", וכן הלאה. וכי אין דברים שעושים בהר הבית? בוודאי שישנם, אלא שעניינו המיוחד של ההר הוא דווקא בשמירת המרחק, ביראה, ולא במפעל הגלוי.
כל עניינה של מצוות מורא מקדש הוא להעמיד אותנו על היסוד הזה, שכן זוהי משמעותו של המורא - המרחק, העצירה. האהבה - עניינה המפעל והמעש, ואילו היראה - עניינה ה"לא תעשה". [17]
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו 'שועלים הלכו בו', ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו'... בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו   (מכות כ"ד:).
חבריו של ר' עקיבא יכלו להגדיר את המקדש כ'מקום שקרבנות קרבו בו', 'מקום שכוהנים הילכו בו', אך הם בחרו לכנותו "מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת'". זוהי הגדרת המקום - דווקא הדגשת המרחק מן המקום היא המגדירה אותו ביותר והיא המקרבת אותנו אליו ביותר. [18]
הר המוריה - הר היראה
הפגישה עם ההר - עם שמו - מבררת לנו את מהותו: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב, יד). הר הבית, עניינו היראה, והיראה הזאת היא שהוציאה את ההר מן הכוח אל הפועל:
והיאך נראה מרחוק? מלמד שמתחלה היה מקום עמוק. כיון שאמר הקב"ה לשרות שכינתו עליו ולעשות מקדש, אמר: אין דרך מלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה ומעלה ומיופה ונראה לכל. מיד רמז הקב"ה יתברך לסביבות העמק שיתקבצו ההרים למקום אחד לעשות מקום השכינה. לפיכך נקרא הר המוריה - שמיראתו של הקב"ה יתברך נעשה הר (תנחומא וירא כב).   (תנחומא וירא כב).
ואברהם הולך וקורא להר בשמו - מתוך הכרת מהותו:
אברהם קרא אותו יראה - 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'; שם קרא אתו שלם - 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה: אם קורא אני אתו יראה, כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם; ואם קורא אני אותו שלם, כשם שקרא אותו שם, אברהם אדם צדיק מתרעם; אלא הריני קוראו כמו שקראו אותו שניהם: ירושלם - יראה שלם. [19]
המפגש הראשון של האומה הישראלית עם הר הבית הוא בעקדת יצחק. הר הבית קשור ליצחק, והיראה קשורה היא למידתו של יצחק - "פחד יצחק" (שם ל"א, מב). וכן כתב בהרחבה רבנו בחיי:
ואמרו במדרש כי יצחק ראה דמות אריה על גבי המזבח. וענין האריה הוא פחד יצחק, ואולי הוא אריא דבי עלאה שהזכירו רז"ל במסכת חולין (נ"ט:). והנה הוא נרמז בכתוב הזה, שנאמר 'בהר ה' יראה', כי נראה לו דמות אריה בהר ה'". [20]     (פירוש רבנו בחיי על התורה, בראשית כ"ב, יד).
"מוריה" לשון 'יראה' - זהו עניינו של ההר ובזאת מעלתו, שנגלתה לאברהם אבינו, ראש האומה הישראלית, המסוגלת להכיר במעלתה של היראה ובתפקידה.
המרחק המקרב
לא התקרבות ועלייה נצרכות כעת, כי אם התרחקות מקרבת, בניית יחס אל הקדושה והתקרבות אליה דווקא על ידי ההרחקה ושלילת הקירוב.
אכן חוץ מהטעם הפשוט הזה, דמהרה יבנה המקדש, ויהיו מורגלים להכנס לשם בטומאה, י"ל שראו חז"ל לקיים קדושת המקדש, כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדש, ולא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, כיבמות ו' א'. וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכשם שהתורה הרחיקה את האדם ברוב הפעמים מן המקדש, ודוקא ע"י הרחוק יכנס הגודל והמורא בלב, וכמ"ש הרמב"ם במו"נ באריכות דבריו בפמ"ז משלישי, וכן החנוך במצוה קפ"ד בענין ל"ת ד'ואל יבא בכל עת אל הקדש'. ומצינו יחש הקדושה והכבוד ע"י הרחקה ושלילת קירוב... ועכ"פ אין אנו אומרים שתהי' היראה ע"י התקרבות הזכירה, להזכיר את ד' בתדירות, אלא ע"י הזהירות מלהזכירו לבטלה. וכ"כ גדול הוא כח הזכרון של הכבוד והמורא של הקדושה, שבא דוקא ע"י שלילת הקירוב וע"י ההרחקה, שמתוך יראת הרוממות והכבוד, עד שאת השם הקדוש בעצמו, שם העצם, הרי אסור לנו להזכיר כלל חוץ למקדש... וא"כ כל יסוד המורא משתרש בלבבנו דוקא ע"י ההתרחקות ואי-ההזכרה, שזה מורה לנו שאין אנו מוכשרים למעלה עליונה זו של הזכרת השם הקדוש, וה"נ ע"י מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו     (משפט כהן סימן צ"ו עמ' רג).
המקדש הוא מקום גילוי שכינה, מקום המפגש עם ה'. וכפי שאין אנו מזכירים את השם כלל מחוץ למקדש מתוך גודל עוצם קדושתו, כך אין אנו עולים אל ההר ואין אנו מתקרבים אל הקודש עד שנהיה מוכשרים לכך. וכשם שדווקא בהבנת גודל אי-השגתנו את ה' אנו הולכים ומתקרבים אליו, כך אנו מתקרבים גם אל ההר - דווקא בהתרחקות ממנו מתוך הבנת גודל קדושתו.
ודוקא ע"י זה אנו קונים את יראת השמים והיא חלה עלינו, כשאין אנו זכאים למקדש בעוננו כדי שנוכל להזכיר את השם ככתבו, כמו שהיו עושים במקדש כדאיתא בסוטה ל"ח ע"א, ה"נ אין פלא אם תחת להתנהג עם המקום הקדוש בדרך גסות וכניסה של טומאה, שהי' בלא ספק מתנהג כך אם לא הי' איסור להכנס בו בטומאה כבזה"ז, הרחיקו אותנו חז"ל מלהתקרב אליו, אפי' לשם רנה ותפלה, שאין הריוח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה, והננו עומדים ביראה מרחוק ומצפים לחסד ד' שישוב ירחמנו ויאר לנו באור גאולה שלמה, שנזכה על ידה לטהרה גמורה, באופן שנוכל להתקרב לבית תפארתנו בכל מדת הקדושה הראוי' לו (שם עמ' רד).   (שם עמ' רד).
זהו היסוד לכל דברינו: ההתקרבות להר תבוא מתוך הכבוד, מתוך המרחק, מתוך גודל הזהירות פן נעלה להר באופן הפוגם בקודש, "שאין הריוח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה".
"תקופת האירוסין" עם ההר
לפני החתונה באה תקופה חשובה מאוד - תקופת האירוסין. בתקופה זו אין הארוס מותר בנגיעה בארוסתו, ודווקא מתוך הקשר האידאי המופשט העליון הזה, הבנוי על שמירת מרחק, הולך הקשר ומעמיק, הולך הוא ונבנה בהמשך. זוהי תקופה מכינה לתקופת הנישואין!
עם חורבן הבית והגלות התרחקנו מן הקודש וממושגיו. כעת, עם חזרתנו לארצנו, עלינו לשוב אל הקודש, ולשם כך נצרכת תקופה אשר תעמיק ותגלה מחדש בנשמתנו את מושגי המקדש וקודשיו. דווקא בעת חזרתנו לארץ והשבת בעלותנו על מקום הקודש, דווקא בשעה שאנו יכולים לעלות להר, דווקא אז מתברר יחסנו אליו באי-עלייתנו. בריחוקנו הולכים ומעמיקים אנו יחס זה לקראת השלב הבא, שבו נעלה בהר.
ברור שהציפייה היא למצב השלם - שבו עלֹה נעלה בהר - אך אל לנו לדלג על תקופת האירוסין ולוותר עליה.
ה. ארץ ישראל והר הבית - שתי קומות
דרישת היראה בהר, החששות והחומרות, מבררים לנו את היסוד הגדול שארץ ישראל והר הבית הם שתי קומות נפרדות.
ביחס לארץ ישראל עלינו לקום ולפעול, להירתם למפעל הארצי, לא להירתע מן המתנגדים לו, ולשתף פעולה גם עם אלה מבוני הארץ שעדיין אינם מכירים ביד ה' אשר פועלת כל זאת. בארץ אנו בונים בניין של חול, שעוד עתיד הוא להתקדש. אך אל לנו להשליך מכאן באשר ליחסנו להר - לקודש. בהר פועלים חוקים אחרים: ההר הוא מדרגה חדשה. וכה השיב הרב קוק זצ"ל בעמדו לפני ועדת שאו (תרפ"ט):
שאלה: נאמר כאן כי ליהודים יש שאיפות בנוגע למקומות הקדושים... רוצה אני שכבודו יבאר לועדה, מה הוא יחסה של הדת היהודית להקמת בית-המקדש בירושלים?
הרב: את הדברים הקשורים בתקוות ישראל לגאולת הארץ שהובטחה על ידי נביאינו הקדושים יש לחלק לשני סוגים. הסוג הראשון מטפל בעיקר בעניני שמים. דברים אלה דומים ביסודם לכל הניסים שעשה ד' ליהודים בשעה שהוציא אותם ממצרים, ואלה הם ענינים שאין לאדם שליטה בהם. הגאולה הזאת שהובטחה תהיה דומה לימי היצירה עצמה.
שאלה: האם מותר לעם היהודי עד ימות המשיח לעשות אלו צעדים גשמיים להקמת בית המקדש?
הרב: צווי התורה הוא, שעד בוא יום התחיה, אין אנו רשאים אפילו להכנס לחצר בית המקדש. אני רגיל בימי החגים היהודיים, בשעה שהרבה יהודים באים העירה, לשלוח להם אזהרה שלא יכנסו למקום הקדוש הזה, מכיון שאין אנו ראויים לכך עד שיבוא יום הגאולה שאז ייעשה הדבר על ידי ד' בלבד, בלי שאנו נעשה איזו פעולה לדחוק את הקץ.
שאלה: האמרת את כל מה שהיה ברצונך להגיד על הצד הרוחני של הענין, ומה יש לך עכשיו להגיד על הצד השני?
הרב: צווי מוחלט הוא לישראל שיהיה מקושר בקשר תמידי עם הארץ הקדושה. זוהי מחובתו של עם ישראל להתאמץ, במה שהדבר הוא בגדר כוחותינו, אם יש אלו חורבות ומקומות שממה בארץ הקדושה, ואם אפשר לעשות את הדבר בצדק, ליישב את האדמה השוממה - עלינו מוטלת החובה לסייע לארץ קדושה זו שממנה יצאה האמת לכל העולם, להפוך אותה למרכז התרבות ולמקור תהילה. עלינו לעשות כל מה שבידנו, בכל הזדמנות, בהתאמצות של שלום, כדי להגשים את הדבר בשלום ובכבוד בשבילנו ובשביל שכנינו. [21]
הרב קוק זצ"ל והרב צבי יהודה זצ"ל דחפו ופעלו רבות להתפתחות היישוב בארץ, ואף על פי כן לא מצאנו שעוררו לעלייה בהר. נהפוך הוא: מצאנו במפורש בדברי הרב צבי יהודה שלא בעובדת עלייתנו מוגדרת בעלותנו בהר, וכי לא על פיה היא נבחנת. [22] שכן שתי מדרגות שונות לפנינו: ביחס לארץ אנחנו פועלים מלמטה למעלה, ואילו ביחס לקודש אנו מצפים להארה שתבוא מלמעלה למטה. 
ו. המפגש עם הלב
הדיון בהר מפגיש אותנו עם מדרגת החיים שבבית המקדש. בקודש העיקר הוא המפעל הסגולי-הפנימי, ולא האקטיביות המפעלית שכוחה יפה בחוץ. כך, למשל, אין נכנסים לקודש הקודשים אלא "אחת בשנה", וגם את זה עושה רק הכוהן הגדול!
ביחס למקדש העיקר הוא הפנימיות; ההוויה הפנימית היא המרכז. רק לגבי קודשים אנו נוהגים לומר כי הלימוד הרי הוא כמעשה. [23] כמובן, התכלית היא המעשה, אך עצם המפגש עם השורש - שהוא עולם אידאי-רוחני בעל מדרגה שונה בתכלית - יש לו השפעה סגולית.
כשאנו נפגשים עם הלב, צריך הדבר להיעשות מתוך אידאל ולא מתוך הכרח - כל מה שנעשה ונפעל חייב לבוא מתוך מבט אידאי, ולא, חלילה, מתוך מבט חיצוני.
כשאנו נפגשים עם הלב אנו נפגשים עם מרכז חיינו - עם מרכז חיי האומה - ועל כן הדברים נוגעים לכל האומה. עלייתנו להר צריכה לבוא מתוך מוכנות והכשרה כללית של העם.
עיקר תפקידנו הוא לבנות יחס נכון לקודש: לבנות בית מקדש בתוכנו - לבנות בית מקדש בלבבות, וזאת לא כמהלך פרטי אלא כמהלך כולל. ומתוך כך נזכה בקרוב בימינו לעלות להר ביראה הראויה.
ז. חפץ ההתקדמות
הרצון והתשוקה לעלות להר נובעים מתוך חפץ התרוממות החיים להמשך גאולתנו - מתוך רצון פנימי עמוק שלא לעצור במקום אלא להמשיך ולטפס בשלבי הגאולה. גישת המתירים מעוררת אותנו לחשבון נפש: היכן אנו עומדים היום? האם אנו אכן מבקשים להתקדם? הלוא כל עצירה - נפילה היא! העם מוכרח להרגיש כל הזמן שהוא הולך ובונה, הולך ומגשים את האידאלים האלוהיים. אך יחד עם זאת, יש להיזהר שלא למהר ולקפוץ מדרגות: האם היסודות שהקמנו כבר חזקים דיים כדי לפנות אל ההר?!
מידתו של יצחק - חפירת הבארות
גדולתו של יצחק אבינו היא בכך שהוא פועל לאחר אברהם אבינו. אברהם אבינו היה ראשון האבות, וגדולתו של יצחק היא בכך שהוא הלך ופיתח את מפעלו של אברהם, בכך שהלך והעמיק את אשר החל בו אביו. גדולתו מתבטאת דווקא בכך ששב וחפר את הבארות שחפר אביו (בראשית כ"ו, יח, עיין שם).
יש לנו עוד הרבה מה לפעול ולהעמיק בתוך מדרגת ארץ ישראל קודם שנתרומם למדרגת הקודש, ואסור שמרכז הכובד יעבור לבית המקדש כל עוד נותרו המדרגות התחתונות כשדה אשר לא נעבד דיו.
אשרינו שגישת המתירים מעוררת אותנו להבין את הכרח הצורך בעלייה ובהתקדמות, וכמה עוד רבה המלאכה במדרגות שאנו כבר פועלים בתוכן.
אשרינו שזוכים אנו לעסוק בעניינים אלו, שאלות של עם חי. אשרינו שזוכים אנו להיות מאורסים עם הר המוריה, ולבנות בית מקדש בלבנו לקראת בניין בית מקדשנו במהרה בימינו.
ועד אז כל ישראל חברים יתאגדו לאגודה אחת לכוין את לבם לאביהם שבשמים, בלא פרץ ובלא יוצאת, בלא שום הריסות גדר ובלא שום חשש איסור של חלול הקודש וטומאת מקדש וקדשיו, כי אם ביראת ד' טהורה ובאמונת אומן בדבר ד' הנאמן לעד, וברוח קדושה וטהרה ובחיי נועם ושלום רב לכל עם ד' הגוי כולו, העומד להושע בקרוב, בימין ד' רוממה העושה חיל, תשועת עולמים (משפט כהן, סוף סימן צ"ו, עמ' רכז).   (משפט כהן עמ' רכז).


* המאמר הוא סיכום של שיעור שניתן בחורף ה'תש"ס בכרמי צור.
[1] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים א, ירושלים תשנ"ט, קובץ א סימן תרמ"ח, עמ' רו.
[2] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ערפלי טוהר, ירושלים תשמ"ג, עמ' י, עיין שם.
[3] תוספתא כלים בבא קמא פ"א הי"ב, מהדורת צוקרמנדל עמ' 570. ועיין עוד: ספרי במדבר נשא פיסקא א; זבחים קט"ז:; רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז הי"א.
[4] עיין פסחים ס"ו-ס"ז, ורמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ג.
[5] ראה מחלוקת רמב"ם וראב"ד בעניין קדושת המקדש בזמן הזה, רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הל' י"ד-ט"ז, שלדעת ראב"ד כניסה למקדש בזמן הזה אינה בכרת. ועיין בתשובתו הארוכה של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, משפט כהן, ירושלים תשכ"ו (להלן משפט כהן), סימן צ"ו, שאף לדעת הראב"ד איסור בזמן הזה מיהא איכא, ומה שכתב הוא רק לעניין כרת, עיין שם בעיקר עמ' קצט-ר, ואכמ"ל.
[6]   עיין בדברי המשנה במסכת כלים המובאים להלן, ואכמ"ל.
[7] יש לדון בכמה נושאים בהקשר של משניות אלו: פרטי ההלכות המנויים בהן אינם מעור אחד - יש פרטים שהם דאורייתא ויש פרטים שהם דרבנן; מה מעמדו של החלק שניתוסף להר הבית - האם נתקדש בקדושת הר הבית; דין כניסת בעל קרי להר הבית לא נזכר במשניות; ואכמ"ל.
[8] עיין: רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה כ"א; סמ"ג, עשין קס"ד; ספר החינוך מצווה רכ"ד; ברכות פ"ט מ"ה ובסוגיה שם נ"ד. וס"ב :.
[9] ועיין עוד מגילה כ"ח. וברכות ס"ב:, וברמב"ם המובא בהמשך דברינו.
[10] מקורו של הרמב"ם בעניין זה הוא המשנה בברכות פ"ט מ"ה, שדיברה על ההר כולו. ויש לדון האם מורא בכל שטח ההר הוא דאורייתא או דרבנן, ואכמ"ל.
[11] יש לעיין האם הוא נוהג כיום מדאורייתא או מדרבנן לשיטות השונות, ואכמ"ל.
[12] הרב ע ובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר ה, ירושלים ת שכ"ט, חלק יורה דעה סימן כ"ו.
[13] את הדברים הביא הרב א ליעזר וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר טו, ירושלים תשמ"ה (הוצאה שנייה), סימן ל"ג עמ' פד.
[14] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הר אי"ה ב, עמ' רפה איגרת תרע"ז. ועיין שם ברקע לדברים.
[15]   ועיין עוד יומא ס"א..
[16] ואלה דברי הרב צבי יהודה הכהן   קוק, לנתיבו ת ישראל ב, ירושלים תשל"ט, עמ' קיח :
"בירור דברים בענין הר הבית
כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, ע"פ ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת במשהו בערך הבעלות הקנינית שלנו על שטח המקום הקדוש הנאדר בקודש הזה. זכה כבוד הר מטכ"ל שלנו מר מרדכי גור, ואתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רב שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל-ידם שוחרר מקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ חיי קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. ק בוצת חיילינו, הנמצאים שם שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה. במלוא צפייתנו ת וחלתנו וכל ישועתנו השלימה.
ז' שבט התשל"ז ".
[17] עיין רמב"ן שמות כ', ח.
[18] להדגשה זו בדברי הברייתא העירני ר' עמיחי עליאש.
[19]     בראשית רבה וירא פרשה נו י, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 607.
[20]     פירוש רבנו בחיי על התורה, בראשית כ"ב, יד, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קצט.
[21] דברי הרב בפני הוועדה הובאו על ידי הרב ש"ח אבינר, שלהבתיה , ירושלים תשמ"ט, עמ' 24. ועיין שם עמ' 25 בדברי הרב אבינר כי אין כלל מקום לטענה שהרב שיקר לגויים על מנת לרצותם.
[22] עיין לעיל הערה 16.
[23] ראה: מנחות ק"י. "'בכל מקום מֻקטר מֻגש לשמי' - בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי … 'לעולם זאת על ישראל' … אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם … אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' 'וזאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם"; תענית כ"ז: " … אמר [אברהם אבינו] לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות - בזמן שקוראים בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם"; בבא מציעא קי"ד:, רש"י ד"ה בארבעה לא מצינא; זוהר חלק א, מדרש הנעלם, ק ע"א. וראה עוד: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש ג, ירושלים תשכ"ג, עמ' רפח "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה … ".
לייבסיטי - בניית אתרים