חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
מזבח האדמה ומזבח האבנים - הלכה ומחשבה / הרב מנחם מקובר
א. המזבח החיצון - שמותיו ועניינו
המזבח החיצון הוא המזבח שעמד בחצר המשכן, ובתקופת הבית - בעזרה, היא חצר המקדש.
עיקר תפקידו של המזבח מבוטא בשמו: הקטרת זבחים - קרבנות מן החי - על גביו. עבודת הקרבנות על גבי המזבח הנה העבודה העיקרית המתבצעת בבית ה', ומבטא זאת היטב הרמב"ם בריש הלכות בית הבחירה: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות" (הלכות בית הבחירה פ"א ה"א). עם זאת, נעשו על גבי המזבח גם עבודות אחרות, נוסף על הקרבת אברי קרבנות מן החי: הקטרת מנחות וניסוך נסכים - כלומר הקרבת קרבנות מן הצומח. בכך מקבלים דברי הנביא מלאכי "ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמי" (א', יא) את ביטוים המעשי: המציאות כולה, מן החי ומן הצומח, מוקטרת לשם הבורא יתברך מעל גבי המזבח.
כמה שמות לו למזבח, ונפתח בשמות המופיעים בתורה:
1. מזבח העולה (שמות ל', כח) - שכן הקרבן העיקרי הקרב על גביו הנו קרבן העולה.
2. מזבח הנחושת (שמות ל"ח, ל) - שכן המזבח היה מצופה נחושת בתקופת המשכן.
3. מזבח אדמה (שמות כ', כ) - על שום מילוי המזבח - שהיה בתקופת המשכן חלול - באדמה.
4. מזבח אבנים (שם, כא) - חז"ל מבארים שזהו המזבח שנבנה בתקופת הבית, שהיה צריך להיות בנוי מאבנים.
בדברי חז"ל נקרא המזבח גם בשם 'מזבח החיצון', על מנת להבדילו ממזבח הזהב שניצב בהיכל בית ה' פנימה הנקרא 'מזבח הפנימי'.
עניינם של שמות אלו ומשמעותם יבוארו אי"ה באופן מפורט לקמן.
הציווי על עשיית המזבח החיצון ופירוט מבנהו ומידותיו כתובים בסוף פרשת תרומה, שבה מצווים בני ישראל על עשיית כלי המשכן. המזבח הנו אחרון הכלים המופיעים בפרשה זו, ולפניו מופיעים הארון, השולחן, המנורה, יריעות המשכן וקרשי המשכן. מזבח הקטורת, שעליו מצווה התורה בסוף פרשת תצוה, הנו הכלי היחיד המופיע אחרי המזבח החיצון. בביאורו לפרשת תצוה מבאר בעל צרור המור [1] כי מזבח הזהב חותם את רשימת הכלים בשל חשיבותו, ונראה שעל דרך זו ניתן להסביר גם את הופעתו של המזבח החיצון בסוף רשימת הכלים שבפרשת תרומה: מפאת חשיבותו - שעיקר עבודת המשכן מתרכזת בו - חותם הוא את פרשת הכלים.
ב. מזבח האדמה
מזבח האדמה - המזבח אשר במשכן
מתן תורה היה פסגת ההתגלות האלוהית לעם ישראל. במעמד זה זכו בני ישראל לגילוי שכינה ולשמיעת דברי אלוהים חיים. הייתה זו התעלות נשמות ישראל למדרגה נשגבה ועליונה, שעליה אומרת התורה בסוף פרשת יתרו: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ', יח). אולם מיד בסמוך מצווה התורה: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עֹלֹתיך … " (שם, כ). אל מול ההתגלות האלוהית מרום שמי מעלה ניצבת עבודת האדם - העבודה הנעשית בעולם הארצי - והיא המשלימה את ההתגלות האלוהית השמימית. הקרבת הקרבנות על גבי מזבח המחובר לאדמה מבטאת את עבודת האלוהים של האדם בעולם הגשמי, וסמיכות הציווי על עשיית המזבח למתן תורה מלמדת אותנו כי כדי שנוכל להתחבר לאותה התגלות אלוהית שמימית עלינו לעבוד את בוראנו מתוך המציאות הארצית, מתוך 'מזבח האדמה'.
המזבח - תיקון לאדם הנברא מן האדמה
ואלו דברי חז"ל במדרש:
מזבח אדמה תעשה לי - למה מן אדמה? לפי שהאדם ברייתו מן האדמה, ונקרא שמו אדם על שלוקח מן האדמה, ומעלים העולות והקרבנות על המזבח שהיא עשויה מן האדמה לכפר על הגויה שהיא לוקח מן האדמה (תנחומא צו יד).
האדם, נזר הבריאה, הנו בבחינת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. הנשמה האלוהית שוכנת בתוך גוף ארצי, והחיבור ביניהם הנו פלא הבריאה. [2] בריאה זו מן האדמה שתי בחינות לה: מחד, היא בבחינת מנוף לחיבור בין העולם הגשמי-התחתון לבין העולם הרוחני-העליון; אולם מאידך, יסוד האדמה שבאדם מושכו אל עולם החומר. וכך אמרו חז"ל על הפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א', לא) - "זה יצר הרע". [3] ה'יצר' הוא החומריות המוטבעת באדם מלידתו, שעליה אומרת התורה "יצר לב האדם רע מנעֻריו" (בראשית ח', כא). האדם המתמודד עם יצרו יכול לתקן את המציאות הגשמית ולחבר את העולם התחתון אל העולם העליון, אולם מכיוון שהמציאות החומרית טבועה באדם, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ניתנה לאדם דרך כפרה עוד מראשית בריאתו: "ממקום כפרתו נברא אדם הראשון … אמר הקב"ה: הריני בוראו ממקום כפרתו והלווי יעמוד". [4] עפרו של האדם נלקח מן המקום שבו נבנה המזבח בבית המקדש, כדי לתת לאדם כבר ברגע בריאתו את היכולת לתקן את בחינת האדמה המצויה במהותו.
היבט נוסף של עניין זה מופיע בספר פנים יפות (לבעל ההפלאה), המבאר בסוף פרשת יתרו כדברים הבאים:
מזבח אדמה תעשה לי, שהוא רמז על נמיכת רוח האדם, והקרבן שמעלה עליו כאילו השלים נפשו אל ה', ויחשב הקרב' שלמי' ועולה כאילו הקריב את נפשו בענין קרבן עולה ושלמים. [5]
כל עניינם של הקרבנות הוא להביא את האדם למצב של 'לב נשבר', לחוש כאילו הקריב את עצמו לה'. המזבח הנו כביכול הכלי להקרבת נפשו, ועל כן עליו להיות "מזבח אדמה" - רמז לנמיכות קומה ולשפלות, שבלעדיהם אין האדם יכול להתבטל לפני קונו ולהקריב לו את נפשו.
שלוש שיטות לגבי מהות 'מזבח האדמה'
על הפסוק "מזבח אדמה תעשה לי" מפרש רש"י:
מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי בסיס. דבר אחר: שיהא ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חניתן.
יש בדבריו של רש"י שני הסברים לשם 'מזבח אדמה': א. מזבח המחובר ישירות לאדמה. ב. מזבח שממלאים את תוכו באדמה.
מהו המקור לשתי שיטות אלו ומהו ההבדל ביניהן?
כדי לענות על שאלות אלו נעיין בציווי התורה על אופן בנייתו של המזבח: "ועשית את המזבח עצי שטים … וצפית אֹתו נחשתנבוב לֻחֹת תעשה אֹתו כאשר הראה אֹתך בהר כן יעשו" (שמות כ"ז, א-ח). את הביטוי "נבוב לֻחֹת" מבאר רש"י (שם ח) כך: "לוחות עצי שיטים מכל צד והחלל באמצע", כלומר: המזבח היה חלול בתוכו.
ביאורו של רש"י מבוסס על דברי חז"ל במכילתא:
'מזבח אדמה תעשה לי'...
רבי ישמעאל אומר: מזבח מחובר באדמה תעשה לי - שלא תבנהו על גבי כיפים ולא על גבי עמודים.
רבי נתן אומר: מזבח חלול באדמה תעשה לי, שנא': 'נבוב לֻחֹת תעשה אֹתו'.
איסי בן עקיבא אומר: מזבח נחושת מלא אדמה תעשה לי, שנ': 'כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטֹן מהכיל את העֹלה' (מל"א ח', סד). [6]
לכאורה יש במכילתא שלוש שיטות בהבנת משמעות המושג 'מזבח אדמה':
א. דעת רבי ישמעאל - על המזבח להיות מחובר לקרקע, ומטרתו של מילוי האדמה שבתוך חלל המזבח היא לחברו לאדמה. לשיטתו, עיקר כפרת המזבח בא מתוך חיבורו לאדמה, שהרי האדם - "ממקום כפרתו נברא", והלוחות משמשים רק כדפנות למילוי האדמה.
ב. דעת רבי נתן - האדמה הנה מילוי ללוחות, שכן עיקר ציווי התורה הוא שהמזבח יהא חלול. ונראה שלשיטה זו ניתן להחליף את האדמה שבתוך המזבח בין המסעות, שהרי היא משמשת כמילוי בלבד. לשיטתו לוחות השיטים הם עיקר המזבח, כדברי חז"ל במדרש: "הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן" (תנחומא תרומה י).
ג. דעת איסי בן עקיבא - על המזבח להיות מלא באדמה, אולם עיקר עניינו הוא ציפוי הנחושת אשר לו. לשיטתו מילוי האדמה הנו חלק בלתי-נפרד מהמזבח, ולכאורה אין מחליפים את מילוי האדמה לאחר כל מסע לפי שיטה זו. יחד עם זאת, גם לשיטתו אין חובה לחבר את המזבח באופן ישיר וקבוע לאדמה. ביאור שיטתו נמצא בדברי אבן עזרא (שמות כ', כ): "וקדמונינו אמרו כי הטעם [לשם 'מזבח אדמה'] לשום אדמה במזבח הנחשת. ואמת אמרו, כי כן עשו. רק זה הפסוק לזכר ולאסמכתא. ואין זה פשוטו, כי האדמה שישימו בו מקרה, כי הוא לא יקרא רק מזבח הנחשת, כי מנחשת נעשה". דהיינו: עיקר עניינו של המזבח הוא עובדת היותו עשוי מנחושת, כשם שהדבר המייחד והמגדיר את מזבח הקטורת הוא ציפוי הזהב אשר לו. ואפשר שטעם שיטתו הוא כי מכיוון שהמזבח הוא כלי עליו להיות מצופה מתכת, וציפוי זה הוא שמגדירו ככלי.
האש שעל גבי מזבח האדמה
כפי שהתבאר לעיל, מזבח האדמה היה בתקופת המשכן מזבח 'ארעי', המלא באדמה, והתנאים נחלקו בשאלה מה היה החלק העיקרי שלו. אולם ארעיותו אינה רק במישור הארצי של 'האדמה', אלא גם במישור הנעלה יותר, המאופיין על ידי האש שרבצה על גבי המזבח. אש זו ירדה על המזבח בזמן חנוכת המשכן, ולפי דעה אחת אותה אש לא נסתלקה עד זמנו של שלמה המלך. חז"ל נחלקו בפירוש הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו', ו):
'לא תכבה' - אף במסעות. מה עושים לה? כופים עליה פסכתר. דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר: אף בשבת. ו[ב]מסעות מדשנים אותה, שנאמר 'ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן' (תורת כוהנים צו פרק ב י).
נראה שלדעת רבי יהודה, שהאש רבצה על גבי המזבח גם בזמן המסע, היה המזבח מלא באדמה גם בזמן המסע, ואילו לדעת רבי שמעון, שהאש כבתה בזמן המסעות, היה המזבח חלול בזמן המסע, ורק בעת החניה היו מחברים אותו לקרקע באמצעות מילוי האדמה.
מחלוקתם של רבי יהודה ורבי שמעון נוגעת להבנת מהות המזבח ככלי לכפרה על עוונות ישראל: אם החיבור לאדמה הוא העיקר בכפרת המזבח, הרי שהמזבח הנו כלי המקבל את משמעותו רק בזמן החניה; אולם אם עיקר הכפרה מתבצע מכוחו של המזבח עצמו ככלי, הרי שאז יש לו משמעות גם בזמן המסע. מכאן מבואר שלשיטת רבי יהודה יש למזבח תפקיד עצמאי, ולכן הוא מלא באדמה אף בזמן המסעות והאש רבוצה עליו גם אז, ואילו לדעת רבי שמעון כל עניינו של מזבח האדמה במשכן הוא להוות חיבור לקרקע, ולכן בזמן המסע האש מכובה, ואין צורך שהמזבח יהיה מלא באדמה.
ג. מבנה המזבח שבמשכן
הבה נעקוב אחר תיאור התורה בפרשת תרומה (שמות כ"ז, א-ח), על מנת ללמוד ממנו על מבנהו המפורט של המזבח החיצון.
"ועשית את המזבח עצי שטים" - בגמרא (ראש השנה כ"ג.) מזוהה עץ השיטה כ'תורניתא', הוא עץ האורן. עם זאת, יש מן החוקרים המזהים את עץ השיטה המקראי עם העץ הקרוי בשם זה כיום, עץ שאכן מצוי בכמויות גדולות בנחלי מדבר סיני. מקור לכך נמצא אף בדברי מדרש הגדול [7] כי השיטה היא "שוניטא", מילה המזכירה את שם העץ במצרית 'שנדט'. [8] על מקורם של עצים אלו מסופר במדרש:
יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בני, עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלין שתעשו לו את המשכן. אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים מתוקנים לכם. מיד עמדו ונטעו ועשו כן... (תנחומא תרומה ט)
בהמשך דבריו מבאר המדרש כי השיטה נבחרה מבין עשרים וארבעה מיני ארזים. ומדוע זכתה לכך? על כך אומרים חז"ל: "הם עשו שטות והכעסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן" (תנחומא תרומה י). ומסביר בעל כלי יקר כי חטאם של ישראל נבע מ'רוח שטות', ועצי השיטים הם תיקון לרוח שטות זו. [9]
"חמש אמות אֹרך וחמש אמות רֹחב ושלש אמות קֹמתו" - לפי פשט הפסוק מידותיו של המזבח החיצון הן חמש אמות אורך על חמש אמות רוחב. אולם חז"ל נחלקו בעניין, ואלו דבריהם:
… דתניא: 'חמש אמות ארך וחמש אמות רחב' - דברים ככתבן, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: נאמר כאן 'רבוע' ונאמר להלן 'רבוע' (יחזקאל מ"ג, טז), מה להלן מאמצעיתו היה מודד, אף כאן מאמצעיתו היה מודד (זבחים נ"ט:).
בניגוד לרבי יוסי, הסובר ש"דברים ככתבן", שיטת רבי יהודה היא כי "מאמצעיתו היה מודד", כלומר שהמידות שהכתוב מציין נמדדות ממרכז המזבח, ולמעשה שטח המזבח החיצון היה בן ארבעה ריבועים שמידות כל אחד מהם חמש אמות על חמש אמות, דהיינו עשר אמות אורך על עשר אמות רוחב בסך הכול.
רבי מני מסביר כי מידה זו של המזבח החיצון (חמש אמות על חמש אמות) הנה המידה המינימלית לגודלו, והמזבח אינו יכול להיות קטן ממידה זו: "א"ר מני: ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה" (שם ס"ב.). ואפשר שסיבת הדבר היא שכאשר גודל המזבח הוא חמש על חמש, מידתה של המערכה - שעליה מוקטרים אברי הקרבנות - היא אמה על אמה, [10] השטח המינימלי הדרוש לשרפת האברים. [11]
הסבר אחר למידות אלה מביא מדרש הגדול, ואלו דבריו:
כנגד חמש הרגשות שבאדם: עין ואוזן ואף וטעם ומישוש. ד"א: למה חמש אמות? כנגד מה שברא הקב"ה בברית העולם, ביום החמישי ברא מן המים דגין ועופות ושרצים וכל חיות שבים, ויש בהן חמש הרגשות. [12]
על פי מדרש זה המזבח מהווה תיקון לחמשת חושי האדם. חושים אלו הם כלי התקשורת בין עולמו הפנימי של האדם לבין המציאות החיצונית, והם הגורמים לכל חטא ולכל קלקול. מטרתו של המזבח היא לתקן את הפגמים בחושים. השיטה השנייה במדרש מרחיקה לכת אף יותר ואומרת כי המזבח הוא תיקון וכפרה לעולם החי כולו.
"רבוע יהיה המזבח" - ממילים אלו לומדים חז"ל (זבחים ס"ב.) כי אחד הדברים המעכבים במזבח הוא היותו בצורת ריבוע.
בפירושו לתורה [13] מוסיף הנצי"ב עוד דבר שנלמד מפסוק זה: המילים "יהיה המזבח" המופיעות בפסוק מיותרות לכאורה, והראיה - בתיאור בניית המזבח נאמר רק "רבוע", ללא כל תוספת מילולית. מילים נוספות אלו באות ללמדנו את מה שנאמר בתלמוד הירושלמי (עירובין פ"ה ה"א), כי הנביאים הראשונים (הם דוד ושמואל) יגעו קשות על מנת לכוון את צלעות המזבח לארבע רוחות השמים באופן מדויק (בעוד שבמדבר "הארון היה מכוון להם את הרוחות"). הווה אומר: על המזבח להיות ממוקם בהתאם לארבע רוחות השמים באופן מדויק. [14]
"ושלש אמות קֹמתו" - גם במידת גובהו של המזבח נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי (זבחים נ"ט:). לדעת רבי יהודה גובהו של המזבח היה שלוש אמות, כלשון הכתוב. רבי יוסי, לעומתו, סובר כי למדים מצורת מזבח הזהב על צורת מזבח החיצון: מה מזבח הזהב גובהו כפליים מאורכו (גובהו שתי אמות ואורכו אמה), אף מזבח החיצון גובהו כפליים מאורכו. לשיטתו של רבי יוסי גובה המזבח הוא אפוא עשר אמות. אם כן, מדוע נאמר בתורה כי גובה המזבח שלוש אמות? מסביר הרמב"ם: "וזה הכתוב בתורה 'ושלש אמות קֹמתו' - מקום המערכה בלבד" (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ה). כלומר: החלק העליון של המזבח החיצון - מן הסובב ולמעלה - גובהו שלוש אמות; [15] בחלק עליון זה, נעשה המזבח צר יותר, ולכן ניתן להתייחס אליו כאל יחידה בפני עצמה, שהיא זו שאליה מתכוונת התורה במידת הגובה שהיא מציינת. [16] הרלב"ג (כ"ז, א) מוסיף כי זהו גובהו המינימלי של המזבח, שכן שיעור זה הנו כשיעור קומת אדם, והכוהן המזה היה עומד על הסובב.
המשך חכמה [17] מדייק מסמיכות המילים "רבוע יהיה" לתיאור גובה המזבח, שרק על אזור זה הקפידה התורה בציווי "רבוע". וכן מבאר גם בעל הכתב והקבלה שם, ומוסיף:
ונראה לפי"ז שאין לפרש מילת 'קֹמתו' על גבהו... אבל 'קֹמתו' כאן על היותו זקוף למעלה בשווי בלא כפיפה... כי המזבח לא היה זקיף בקו שוה ממטה עד למעלה, כי אחר שעלה שש אמות גובה עשה בו את הכרכב... ובתרגום יונתן בן עוזיאל מבואר שהכרכב היה בולט ויוצא מדופן המזבח לקבל דבר הנופל עליו. [18]
דהיינו: למטה ממקום המערכה לא עלה המזבח בקו ישר כלפי מעלה. ומכאן ראיה שעיקר דין ריבוע הנו בחלק העליון של המזבח, כלומר מהסובב ולמעלה.
בספרות המדרש והמחשבה מופיעים כמה הסברים לצורך בשלושת האמות. מדרש תנחומא (תרומה י) מבאר כי הן כנגד שלושת הגואלים במדבר - משה, אהרן ומרים. במדרש הגדול יש כמה דרשות הקושרות גובה זה לשלושה חלקים באדם, כגון ששלושת האמות הן כנגד הראש, הלב והבטן וכד', ומכל מקום נראה שכוונתו היא כי המזבח עומד לכפרה כנגד האדם כולו, במלוא קומתו. גם האלשיך מבאר "כי שלש אמות שהם נפש רוח ונשמה הם קומתו שהם עיקר הקומה והרוממות". [19] והוא מוסיף ומבאר כי בעשיית תשובה שלמה מזדכך גם הגוף, שהפינה הרביעית מארבעת פינות המזבח היא כנגדו.
ד. המזבח החיצון בבית ראשון
בסוף פרשת משפטים מזכירה התורה שני סוגי מזבחות: "מזבח אדמה תעשה לי... ואם מזבח אבנים תעשה לי..." (שמות כ', כ-כא). עד עתה עסקנו במזבח האדמה, שהיה קיים בתקופת המשכן.
לגבי מזבח האבנים אומרת התורה: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית". רש"י שם מביא את דברי המכילתא, וזו לשונו:
...הרי 'אם' זה משמש בלשון 'כאשר' - כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית. שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר 'אבנים שלמות תבנה' (דברים כ"ז, ו).
הרמב"ן שם מוסיף כי מצוות בניין מזבח האבנים חלה בעת שיזכו ישראל לרשת את הארץ ולבנות מזבח בבית הבחירה. כלומר: הפסוק "ואם מזבח אבנים תעשה לי", אין משמעותו שיש באפשרותנו לבנות מזבח מאבנים, אלא שחובה עלינו לבנות מזבח מאבנים במקום המקדש בהר המוריה.
בגמרא (זבחים נ"ד.) מתואר אופן בניין מזבח האבנים:
מביאין מלבן שהוא שלושים ושתים על שלושים ושתים וגובהו אמה, ומביא חלוקי אבנים מפולמות [רש"י: לחות], בין גדולות בין קטנות, ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך, וזהו מקום יסוד.
הרמב"ם מוסיף כי "כשבונין המזבח בונין אותו כולו אטום כמין עמוד, ואין עושין בו חלל כלל" (הלכות בית הבחירה פ"ב הט"ז). ומקור דבריו בגמרא (זבחים ס"א:): "ומאי מזבח אדמה? שהוא מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי כיפים ולא על גבי מחילות". כלומר: מזבח זה נבנה במחובר לאדמה, שכן מהותו היא החיבור לקרקע ארץ ישראל.
הבדל זה בין שני סוגי המזבחות מבואר על פי דברי הרמב"ם בריש הלכות בית הבחירה כי יש במקדש שתי בחינות: האחת - בית לה', והאחרת - מקום הקרבת קרבנות. בהר המוריה מתקיים חיבור שלם בין שתי בחינות אלו, ולכן יש למזבח דין של קביעות, של בית.
בתקופת הביניים בארץ ישראל, קודם בניין בית המקדש, שכן המשכן בשילה, ואחר כך בנוב ובגבעון. איזה מזבח היה במשכן בתקופות אלה? האם היה זה מזבח הנחושת, כפי שהיה בתקופת המדבר? חז"ל דנים בעניין זה (זבחים ס"א:), ולפי אחת הדעות המזבח שם היה אמנם עשוי נחושת, אך היה מלא באבנים במקום באדמה. זוהי מדרגת ביניים בין ארעיות המזבח בתקופת המשכן לבין קביעותו במקדש.
כיצד נראה המזבח בזמן הבית הראשון? בספר דברי הימים נאמר כך: "ויעש מזבח נחשת עשרים אמה ארכו ועשרים אמה רחבו ועשר אמות קומתו" (דה"ב ד', א). בעל המצודות במקום מבאר שהכינוי 'מזבח הנחושת', אין כוונתו שהמזבח היה עשוי נחושת, כי אם שהמזבח שבנה שלמה בא במקום מזבח הנחושת של משה רבנו שנגנז. אלא שהמינוח 'מזבח הנחושת' מופיע ביחס למזבח שבבית ראשון במקומות נוספים בנ"ך. בתיאור חנוכת מקדש שלמה נאמר "ביום ההוא קִדש המלך את החצר אשר לפני בית ה' … כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטֹן מהכיל את העֹלה..." (מל"א ח', סד). רש"י במקום מבאר אף הוא שאין מדובר במזבח נחושת כפשוטו:
משום דקאי [=שעומד] במקום מזבח הנחשת וחילופו הוא קרי ליה [= קורא לו] מזבח הנחשת.
הרלב"ג שם, לעומתו, מבין פסוק זה כפשוטו:
...והנה קרא אותו מזבח הנחשת לפי שהיה מצופה נחשת, אבל תחתיו היה של אבנים שלמות.
לפי הבנה זו המזבח אכן היה בנוי מאבנים בתקופת הבית הראשון, אולם הוא צופה נחושת.
גם אצל אחז מופיע תיאור דומה של המזבח - "ואת המזבח הנחשת אשר לפני ה' ויקרב מאת פני הבית … " (מל"ב ט"ז, יד) - ומביאוריהם של רש"י ורד"ק לפסוק זה משמע כי הם נחלקים אם יש להבין כינוי זה כפשוטו.
בעיה זו נידונה בספר שלטי הגיבורים, [20] והוא בביאורו שם מצדד כי בתקופת הבית הראשון המזבח אכן היה מצופה נחושת. כראיה לדבריו הוא מביא את הפסוק ביחזקאל "ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת" (ט', ב) - העובדה שגם יחזקאל הנביא משתמש במינוח 'מזבח הנחושת', יש בה כדי ללמד כי כינוי זה הוא כינוי מהותי. ומסכם בעל שלטי הגיבורים כך: "והנה כל עוד שלא יהיה המזבח הזה של נחשת, שלא רצתה התורה להטריח על ישראל שיעשוהו בנחשת, מצוה היא מן המובחר וחוב' עלינו לבנות אותו באבנים שלמות". כלומר: מצווה מן המובחר לצפות את המזבח בנחושת, וכך עשה שלמה בבית ראשון; אולם אם אין ביכולת הציבור - אין זו חובה. בספר עזרת כהנים דן המחבר בנושא זה, [21] והוא מקשה על בעל שלטי הגיבורים ואינו מקבל את דבריו כלל. בין שאר קושיותיו הוא מקשה כך: אם ציפוי הנחושת הוא אכן מצווה מהותית לכתחילה בבניין המזבח, מדוע לא ציפהו הורדוס - שאמצעים לפאר את הבית כהלכתו ובמתכונתו לא חסרו לו?
אפשר שיסודה של מחלוקת זו הוא בשאלה האם למזבח שבמקדש יש דין של כלי, או שמא הוא חלק ממבנה המקדש ואין לו דין של כלי רגיל. [22] אם נאמר שלמזבח יש דין כלי הרי ברור שיש מקום לצפותו בנחושת, כפי שהיה בזמן המשכן. אולם מדין מבנה הריהו כמו מבנה ההיכל, ואין סברה לצפותו בנחושת.
ה. עניינו של ציפוי הנחושת שעל גבי מזבח האדמה
לאחר שראינו את הדיון לגבי ציפוי המזבח בנחושת, מן הראוי לבאר את מהותה של הנחושת, ומדוע ציווה בורא עולם לצפות את המזבח דווקא בה.
בציווי התורה על בניית מזבח העולה נאמר: "ועשית קרנֹתיו על ארבע פנֹתיו ממנו תהייןָ קרנתיו, וצפית אֹתו נחֹשת" (שמות כ"ז, ב). מהו עניינה של הנחושת, שדווקא היא נבחרה כדי לצפות את מזבח העולה? רש"י במקום מבאר: "לכפר על עזות מצח, שנאמר 'ומצחך נחושה' (ישעיהו מ"ח, ד)". ובמדרש הגדול שם: "ולמה נחשת? לומר לך: מה נחשת זו אע"פ שמעלית חלודה היא מתמרקת, כך ישראל אע"פ שהן חוטאין אם עושין תשובה מתכפר להן".
מביאורים אלו עולה כי עניינו של ציפוי הנחושת הוא כפרה, שכן לנחושת יש סגולה מיוחדת של מירוק. רעיון זה אכן בולט בהבדל שבין הכלים הנמצאים בהיכל בית ה' לבין הכלים הנמצאים בעזרה. הכלים שבהיכל (הארון, המנורה, השולחן ומזבח הזהב) היו עשויים זהב או מצופים בו. לעומת זאת, הכלים שניצבו בעזרה (מזבח העולה והכיור) היו עשויים - או מצופים - נחושת. וכך ביאר מדרש הגדול הבדל זה:
תנו רבנן: שני מזבחות הן, אחד זהב ואחד נחשת. מזבח הזהב נמשל בנפשו שלאדם, ומזבח הנחושת בגופו שלאדם. מזבח הזהב היה מונח בפנים שלקדש ומזבח הנחשת היה מונח בחצר שלקדש. מזבח הזהב לא היה נראה לעם ומזבח הנחשת היה נראה. מזבח הזהב היה יקר ממזבח הנחשת, מזבח הזהב היו מקטירין עליו קטרת סמים ומזבח הנחשת היו מקריבין עליו בשר שלבהמות. כשם שהזהב יקר מן הנחשת כך הנפש יקרה מן הגוף, וכשם שהיו מקריבין בכל יום ויום קרבן לפני הקב"ה על מזבח הנחשת, כך צריך אדם להתודות ולבקר מעשיו בכל יום ויום לפני אדון העולמים תמיד ולעבוד אותו בנפשו וגופו.
בעל כלי יקר (שמות ל', א) מבאר כי הקרבנות הם כפרה על הגוף ואילו הקטורת - כפרה על הנשמה. כהמשך לרעיונות אלה ניתן לומר כי הנחושת היא תיקון לחטא הנחש הקדמוני, שבעטיו סולק אדם הראשון מגן עדן. בגלל חטא זה נתגשם העולם וניתן תוקף לבהמיות האדם. הן מזבח העולה והן הכיור עניינם כפרה, טהרת הגוף, וציפוי הנחושת שלהם עניינו תיקון הבחינה הבהמית שבאדם. זהו מעין תיקון לחטא עץ הדעת. הזהב, לעומת הנחושת, עניינו כנאמר בתורה "וזהב הארץ ההִוא טוב" (בראשית ב', יב) - הזהב מבטא שלמות, תיקון הנשמה. כלי הזהב שבהיכל הם כנגד מדרגת הנשמה, שאותה לא יכול הנחש לפגום, וזו היא בחינת עץ החיים.
ניתן להוכיח רעיון זה מפרשת נחש הנחושת, שאותו שם משה על נס לאחר שהעם נענש על תלונותיו על המן:
וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם … ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אֹתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אֹתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישִמהו על הנס (במדבר כ"א, ו-י).
אף על פי שהקב"ה לא אמר לו זאת, משה רבנו הבין מעצמו כי כוונת ה' בציווי על עשיית השרף היא לעשותו מנחושת, וכך אכן מסביר ספורנו (שם ט):
אחר שהבין כוונת קונו הסכים לעשותו של נחשת ולא של זהב, כדי שיזכיר להם עוונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו, שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עבדו.
הדבר מבואר גם בפרשת המראות הצובאות, המראות שתרמו הנשים לצורך ציפוי כיור הנחושת. נאמר בתורה: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראֹת הצֹבאֹת אשר צבאו פתח אהל מועד" (שמות ל"ח, ח). ואלו דברי רש"י:
בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשוים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.
זהו התיקון המתבטא על ידי הנחושת, שעניינה תיקון הגשמיות.

[1] רבי אברהם סבע, צרור המור, בני ברק תש"ן, עמ' תסא.
[2] הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים סימן ו' סעיף א) מסביר כי המילים "מפליא לעשות" שבחתימת ברכת "אשר יצר" מכוונות אל פלא החיבור בין הגוף הגשמי לנשמה הרוחנית.
[3] בראשית רבה פרשה ט ז, מהדורת תאודור-אלבק עמ' 72.
[4] בראשית רבה פרשה יד ח, מהדורת תאודור-אלבק עמ' 132.
[5] הרב פינחס הלוי הורוויץ, פנים יפות שמות, קליינוורדיין תרצ"ז, דף נ ע"א.
[6] מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחדש יתרו פרשה יא, מהדורת הורוויץ-רבין עמ' 242.
[7] תרומה כה י, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' תקעה.
[8] ראה: י' פליקס, עצי בשמים, יער ונוף, ירושלים תשנ"ז, עמ' 241-236.
[9] הוא מצרף לדרשה זו גם את העובדה שהמזבח היה נבוב לוחות, רמז לחוטא שדעתו מסתלקת הימנו.
[10] שכן יש לנכות מכל צד אמה אחת עבור קרנות המזבח ואמה אחת עבור מקום הילוך הכהנים.
[11] בגמרא אין מפורש שזוהי הסיבה, אולם כך משתמע מהמשך הדיון שם, עיין שם.
[12] כל המובאות ממדרש הגדול שמכאן ואילך הן מתרומה כז א, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' תקצח.
[13] הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר על התורה, שמות כ"ז, א.
[14] מדרש הגדול אומר דבר זה באופן מפורש.
[15] עיין בשרטוט המזבח המצורף בזה. המקור לנושא הוא במשנה מידות פ"ג מ"א.
[16] כדברי הרמב"ם מבאר גם המאירי, בית הבחירה עירובין ב'., הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם עמ' טו.
[17] לרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שמות כ"ז, א.
[18] הרב יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, נירנברג תרפ"ד, עמ' 62.
[19] רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות כ"ז, א.
[20] לר' אברהם בן דוד פורטלאונה, מנטובה שע"ב, פרק כ"ו.
[21] הרב יהושע יוסף פינברג, עזרת כהנים ב, ורשה תרל"ג, ב ע"ב - ג ע"א.
[22] שאלה דומה עולה במפרשים לגבי המזבח הפנימי, מזבח הקטורת. עיין מל"א ו', כ "ויצף מזבח ארז", ובמפרשים שם.
לייבסיטי - בניית אתרים