חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גליונות 1-7 >> גליון 2 >> מנחת חינוך - אחת או שתיים / הרב יהודה שביב
 
מנחת חינוך - אחת או שתיים / הרב יהודה שביב
א
הקב"ה ציווה:
זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום הִמשח אֹתו עשירִת האֵפה סֹלת מנחה תמיד מחציתה בבֹקר ומחציתה בערב (ויקרא ו', יג).
פשוטם של דברים מורה לכאורה על חובת הכוהנים להקריב מנחה ביום הימשחם; מנחה אחת לכוהנים כולם. אבל מסורת תורה שבעל פה מלמדת, כי על שני קרבנות שונים מצוּוים הכוהנים בזה, ואין הכוונה רק לקרבן חד-פעמי בעת הימשח הכוהנים במשכן, אלא גם לקרבן תמידי יומיומי.
וכך שנינו בספרא: [1]
יכול יהו אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה - תלמוד לומר: 'בניו אשר יקריבו'. הא כיצד? אהרן מביא לעצמו ובניו מביאים לעצמם.
אבל אין חיוב ההבאה שווה באהרן ובבניו. אהרן חייב בקרבן זה בכל יום, כאמור בספרא: "ביום המשח - מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם" (ספרא שם). ואילו בניו - שהם כוהנים הדיוטות - אין חייבים אלא ביום משיחתם, כאמור שם: "שאם היה כהן מתקרב תחילה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו".
ענייננו במאמר זה הוא להבהיר את היחס שבין שני החיובים הללו, שנזדמנו לכתוב אחד ובאו בציווי אחד.
ב
ראש לכול יש להצביע על כך שאף מניסוח הכתוב ניתן ללמוד כי שתי מצוות כאן. הנה מחד אומר הכתוב "ביום המשח" ומאידך הוא אומר "סלת מנחה תמיד". אם 'ביום המשח' כיצד זה 'תמיד'? אולם אם שתי מצוות כאן הרי ההבחנה ברורה: מנחתו של כוהן הדיוט היא רק ביום הימשח אותו, ואילו הכוהן הגדול מצוּוה במנחה תמיד, בכל יום ויום. ולפי זה מתקבלת לנו בכתוב כמין הקבלה כיאסטית:

  זה קרבן:
באמת כבר המילה 'ביום' מוליכה לשני הכיוונים. המשמעות הרגילה של המילה היא 'ביום זה (בלבד)', אולם לא תמיד ניתנת מילה זאת להתפרש כך. הנה להלן התורה כמסכמת: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' ביום הקריב אֹתם לכהן לה'" (ז', לה). כלום חלקם של הכוהנים בקרבנות מוגבל רק ליום משיחתם? על כורחך תתפרש המילה 'ביום' כאילו נאמר 'מיום'. וכך אכן נתפרשה מילה זאת על ידי רס"ג וראב"ע בפסוק שלאחריו: "[אשר צוה ה' לתת להם] ביום משחו - מיום [משחו]". וכך הם גם מציעים - בעקבות הספרא - בפסוק שלנו - "ביום המשח אותו … ורבים אמרו כי זה בי"ת תחת מ"ם. והטעם, כי מיום הִמשח אותו הנה זה חייב להקריב תמיד מנחתו" (ראב"ע). [2]
מעתה אפשר לנו לומר כי המילה 'ביום' מתפרשת בשני אופנים שונים; אופן לכל סוג קרבן. כקרבן שבו חייבים אהרן ובניו הרי זה רק ביום משיחתם. אבל כקרבן שבו חייב אהרן לבדו, ככוהן גדול, הרי זה מיום הימשח אתו.
ג
נמצא כי שתי מנחות הן: זו שנעשית ביום הימשח הכוהנים היא מנחת חינוך, ואילו זאת של כוהן גדול -   'מנחת חביתין' הייתה נקראת (ראה רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ד). והפרש אחד ודאי יש בין השתיים: מנחת כוהן גדול הייתה קרבה לחצאין - חצייה בבקר וחצייה בערב - בעוד שמנחת חינוך מוקרבת כולה כאחת (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ג ה"ד).
ניתן לראות גם הבדל זה בתוך הכתוב:
  זה קרבן:
אמנם אפשר שהמילה תמיד מתייחסת גם לקרבן הראשון, ואז יהיה משמעה 'תמיד ביום הימשחם', אך אפשר לה להתייחס רק לקרבן אהרן, ואז משמעה יהיה 'כקרבן תמיד', היינו יום יום. וכיוון שכך אף דין מנחת אהרן יהיה כדין קרבן תמיד, היינו: "'תמיד' - אף בטומאה, 'תמיד' - אף בשבת" (ספרא). [3] בספרא מובא לימוד מיוחד למעט מנחת חינוך מלדחות שבת וטומאה - "יכול מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה, אף בניו יהיו מביאים ודוחים את השבת ואת הטומאה, תלמוד לומר: 'זה'". משמע שהייתה כמין הווה אמינא להשוות דין מנחת חינוך לדין מנחת חביתין ולומר שאף היא תדחה את השבת ואת הטומאה.
ד
כוהן גדול שייך גם בקרבן הראשון, שכן גם הוא מצוּוה להביא מנחת חינוך ביום הימשח אותו ככוהן גדול, בנוסף לחובתו להקריב מנחת חביתין. ויש שהוא יהיה חייב בשלוש מנחות בו ביום, כמפורש ברמב"ם:
כהן שלא עבד עדיין מימיו, שמִנו אותו כהן גדול, הרי זה מביא עשירית האיפה, ועובדה בידו תחִלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כהן גדול, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום   (הלכות כלי המקדש והעובדים בו פ"ה הי"ז).
ונמצא לפי זה שיעור הכתוב:
  זה קרבן: 1. אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אֹתו …
               2. תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
ה
"תמידיות" זו של מנחת כוהן גדול, הקרבה לחצאין - מחציתה בבוקר ומחציתה בערב - מוליכה למחשבה כי מנחה זו היא חלק ממערכת קרבנות הציבור הקבועה במקדש. כדרך שיש להקריב בכל יום קרבנות תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים (המנחה אכן הייתה מוקרבת בסמוך לתמיד: מחציתה שבבוקר עם תמיד של בוקר, ומחציתה שבערב עם תמיד של בין הערביים - רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ג הי"ח), וכדרך שיש להקטיר בכל יום קטורת בשחר וקטורת בין הערביים (ואף הקטורת הייתה באה מנה ליום, מחציתו מוקטרת בשחר ומחציתו בין הערביים), כך צריך הכוהן הגדול להביא מדי יום מנחה, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.
דבר זה עולה גם מדברי הירושלמי (שקלים פ"ז ה"ג): "רבי מנא בעי מימר: בו ביום שנתקרב תחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כהן גדול [כלומר: אם נתמנה לכוהן גדול ביום שבו התחיל בכלל לעבוד] מביא שתים: אחת לחינוכו ואחת לחובת היום". מנחת חביתין קרויה חובת היום; כמוה כתמיד, כקטורת וכנרות.
תפיסה זאת, שמנחת כוהן גדול מהווה קרבן קבוע, יומיומי, במקדש, תעלה יפה עם ההלכה האומרת שאם מת כוהן גדול חובת ההקרבה נשארת בתוקפה גם אם עדיין לא מינו כוהן גדול תחתיו. אלא שנחלקו תנאים על מי מוטל מימון הקרבן, האם על הציבור (כדעת רבי שמעון) או שמא על יורשי הנפטר (כדעת רבי יהודה), ראה מנחות פ"ד מ"ה.
אולם נראה ששונה מנחת התמיד משאר קרבנות התמיד, שאלו האחרונים אפשר להם להיעשות גם בכוהן הדיוט. ואף שלגבי הקטרת קטורת נאמר בכתוב שאהרן הוא המקטיר   (שמות ל', ז-ח), אין זה לעיכובא, וכבר מפורש במשנה במסכת יומא (פ"ב מ"ד) שהיו מפייסין על עבודת הקטורת ומשתדלים לזכות בה כוהנים ככל שניתן, ולכך היו מכריזים "חדשים לקטורת בואו והפיסו", היינו: רק הכוהנים שעדיין לא הקטירו קרואים להשתתף בפיס לעבודה זו.
אמנם שם במשנה ג מפורש שהיו מפייסין גם על העלאת החביתין למזבח, ומזה למד, כנראה, המנחת חינוך במצווה קלו (ד"ה והנה בנאבד) ש"החביתין היתה עבודתן כשרה בכל הכהנים", אבל מהמשנה שמענו רק על העלאה, ולא על שאר העשיות שהיו במנחה זו. ומסתבר שאלו שייכות רק בכוהן גדול, שכן זו חובתו של הכוהן (או שמא די בכך שהוא המביאה משלו?).
ו
ראינו עד כאן כמה חילוקים בין שתי המנחות: אהרן מביא מנחת חביתין בכל יום, ואילו הכוהנים מביאים מנחת חינוך רק ביום הימשחם; מנחת חביתין מוקרבת לחצאין, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, ואילו מנחת חינוך מוקרבת כולה כאחת; מנחת חביתין קרבה אף בשבת ואף בטומאה, ואילו מנחת חביתין אינה דוחה את השבת ואת הטומאה.
האם ישנם חילוקים נוספים? מדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פ"ה סוף הי"ז עולה שאין חילוק. לעומת זאת, מדברי הספרא עולים חילוקים נוספים: 1. רק מנחת חביתין של כוהן גדול נבללת בשלושה לוגין שמן. 2. רק היא באה רבוכה (וראה במשנה למלך שם).
מעתה יש להבין: מדוע באו שתי המנחות השונות כל כך בהלכותיהן, באופיין, בתכליתן ובמהותן, בכתוב אחד ובצוואה אחת?
ז
דרך אחת עולה מדברי ראשונים לפרשת שמיני. לאחר שמתו נדב ואביהוא במקדש לפני ה' קרא משה למישאל ולאלצפן בני עוזיאל שיוציאו את הנפטרים מן הקודש, ולא הטיל זאת על מי שבאופן טבעי מצוּוה על כך, היינו הקרובים הראשונים: האב והאחים. כמו כן אסר משה על אהרן, אלעזר ואיתמר להתאבל: לפרוע את ראשם ולפרום את בגדיהם (ויקרא י', ד-ו).
וזה לכאורה תמוה, שהרי מפורש בתורה בפרשת אמור כי רק הכוהן הגדול מנוע מלהתאבל על קרוביו, אבל כוהן הדיוט מצוּוה להיטמא לשבעת קרוביו.
שאלה זאת כבר נשאלה על ידי בעלי התוספות בפירושם לתורה שם (פרשת שמיני, ד"ה בקרובי אקדש):
אתמר בת"כ, מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים, שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם. ותימה … אלעזר ואיתמר כהנים הדיוטים היו, ולמה לא נטמאו לאחיהם?
ותשובתם:
דהא דקאמר 'מכאן שהכהנים אין מטמאין למתים', היינו כהנים הדיוטים ביום משחתם שאין מטמאין לקרובים, שיש להם דין כהנים גדולים.
יסוד זה הם מביאים בשם רבי יוסף בכור שור. [4] ואף בפירוש הרשב"ם מצינו כן:
אעפ"י שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים, כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט, הרי אתם היום ככהן גדול לדורות. למה? כי שמן משחת ה' עליכם, אתם נמשחים מחדש עם אביכם, ובכהן גדול כתוב טעם זה... 'כי נזר שמן משחת אלהיו עליו'...
מהיכן שכוהנים הדיוטות ביום משיחתם הם ככוהן גדול? למדו כן מן הפסוק האמור בראש פרשת מנחת חינוך! כך מובא בפירושי התורה לר' חיים פלטיאל [5] בשם 'הבכור שור':
הרי אתם ככהנים גדולים. דהכי נמי כתיב 'זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אֹתו'. 'אותם' היה לו לומר, אלא להגיד לך שכל אחד ואחד ביום משיחתו הרי הוא כאהרן כהן גדול. [6]
ניתן לשמוע כן גם מדברי ראב"ע בספר במדבר: "[אלה שמות בני אהרן הכהנים] המשֻחים - בשמן המשחה, שהיו כהנים גדולים" (ג', ג).  
על פי הדברים הללו תתפרש דעתו של רבי דוסא כי בגדי כוהן גדול ביום הכיפורים (בגדי לבן) כשרין לכוהן הדיוט (יומא כג ע"ב), וכבר תמה על כך רבי: "בגדים שנשתמשת בהן קדושה חמורה תשתמש בהן קדושה קלה?". אולם אם כל כוהן הדיוט ביום משיחתו הרי הוא ככוהן גדול, כבר אין כאן ממש הורדה לקדושה קלה. ואפשר שר' דוסא מתכוון לעיקרון שכל כוהן הדיוט הוא בפוטנציאל כוהן גדול, אבל בפועל יוכל להשתמש בבגדי הכוהן הגדול ביום הכיפורים רק ביום משיחתו.
דבר זה יש בו אולי כדי להסביר את ההלכות שמדבר עליהן יחזקאל לגבי הכוהנים לעתיד לבוא (מ"ד, טו-לא), שיש מהן המתאימות רק לכוהן גדול, אבל יחזקאל מדבר לכאורה על כלל הכוהנים, וכבר תמהו על כן. ושיער הרד"ק כי "אפשר שחידש דברים שהם לעתיד לתוספת קדושה" (שם, כא). אף היד רמ"ה לסנהדרין סוף פרק ב' כתב "דקרא לעתיד כתיב, שתהא תספורת של כהן הדיוט כתספורת של כהן גדול". מסתבר שכל מה שאצור בכוח אצל כוהן הדיוט, יהיה לו ביטוי בפועל לעתיד לבוא.  
על דרך זו תוסבר גם העובדה שבמניין המצוות מצינו רק מנחת חביתין של כוהן גדול (ספר החינוך מצווה קלו), ואילו מנחת חינוך - שעליה מצווה כל כוהן ביום חינוכו - כלולה במצווה זו ואינה נמנית בנפרד (כך כתב המנחת חינוך על החינוך שם).
ח
אבל ניתן לילך גם בכיוון הפוך. לא הגדרת מעמד הכוהן - גדול או הדיוט - היא שמטילה עליו את איסור ההיטמאות לקרובים. איסור ההיטמאות המוחלט הוא תולדה של תהליך ההתמנות: כל כוהן, בין כוהן גדול ובין כוהן הדיוט, אסור להיטמא ביום שנמשח, אלא שכוהן הדיוט נמשח רק ביומו הראשון, ולכן הוא אסור להיטמא לקרובים רק ביום זה, ואילו כוהן גדול הוא כנמשח מדי יום ביומו, [7] ולכן הוא אסור תמיד להיטמא לקרובים. [8]
בדרך זו תוסבר גם השאלה שהצגנו בסוף פרק ו: שתי המנחות הן מנחות חינוך, המוקרבות על ידי הכוהן ביום משיחתו. אלא שהכוהן הגדול נמשח מדי יום, ולכן הוא גם חייב להביא מנחה בכל יום ויום.
ט
הקרבות שונות משמשות לחנוכת כלי המקדש השונים. ביום חנוכת המקדש חנכו את המזבח בכל הקרבנות האפשריים:
חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו, על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים. והקטורת והחטאת הוראת שעה, שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן...   (רמב"ן בפירושו לתורה, סוף פרשת נשא).
וכדרך שמצינו בחנוכת המקדש ככלל, כן מצינו בכלי המקדש שונים, שאין מחנכים אותם אלא בעבודה מסוימת האופיינית להם. כך שנינו במנחות פ"ד מ"ד:
אין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים (של בין הערביים); ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר; ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת; ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערביים.
העובדה שמכל הקרבנות כולם לא נקבע לחינוכו של כוהן - בין הדיוט בין גדול - אלא קרבן מנחה, מלמדת שקרבן זה מאפיין ביותר את עבודת הכוהן.
שייכותו של הכוהן במנחה בייחוד מוצאת ביטוי בכך, שלעומת העבודה הראשונה בזבח - היינו השחיטה - שהיא כשרה בזר (משנה זבחים רפ"ג), הרי במנחה גם העבודה הראשונה (היינו קמיצה, המקבילה לשחיטה בזבח) צריכה כוהן ואסורה בזר (מנחות פ"א מ"ב).
מה בין קרבן מנחה לשאר קרבנות? עמדנו על כך במאמר מיוחד. [9] לענייננו ראוי להאזין לדבריו של הראי"ה קוק בעולת ראיה (ח"א עמ' רצב):
וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. בעלי החיים, הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התיקון ע"י התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לד' דמם וחלבם... אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים, 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'', וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות.
נמצא שקרבן מנחה נצחי הוא לעומת קרבנות בעלי חיים, ולפיכך אין טוב ממנו מלחנך בו את הכוהנים ולמלא את ידם. שעבודה שהיא ראשית בעבודות הכוהן, היא זו שתישאר באחרונה.

[1]   הפניות סתמיות לספרא במאמר זה מכוונות לספרא על פרשת מנחת חינוך (ויקרא ו', יב-טז), דיבורא דחובה פרשה ג עד פרק ה, מהד' ווייס לא ע"א - לב ע"א.
[2]   כיוצא   בזה מתפרשת על ידי רס"ג המילה "וביום" בבמדבר ט', טו במשמע של 'ומיום'. וכך כנראה יש לפרש גם את האמור בפרשת משפטים "כן תעשה לשרך לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי" (כ"ב, כט). ונתבהר במכילתא (מובא שם ברש"י) כי מיום השמיני אתה רשאי להביאו, אך אינך חייב להביאו בשמיני. מסתבר אפוא כי 'ביום השמיני' היינו: מיום השמיני. דבר זה ניתן למצוא גם בלשון חכמים. נאמר במשנה: "חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה" (ברכות פ"ב מ"ה). מסתבר שהכוונה 'מלילה ראשון'. אמנם ראה בתוספות יום טוב שם שלמד מהאמור 'בלילה' שהפטור הוא רק מקריאת שמע של ערבית, וכדעת רבנו מנוח בשם הראב"ד. אולם הרי לדעת הרמב"ם הפטור הוא גם בקריאת שמע של שחרית כל עוד לא עשה מעשה.
[3]   אף על פי שמנחה זו נחשבת קרבן יחיד - ראה דברי רבי מאיר בתמורה פ"ב מ"א שחביתי כוהן גדול קרבן יחיד הן, ובכל זאת דוחים שבת כיוון שזמנן קבוע.
[4]   יסוד זה אכן מופיע בפירושו לויקרא י', ג, אלא שהוא מסביר באמצעותו רק את הביטוי "בקרֹבי אקדש", ולא את איסור בני אהרן להיטמא לאחיהם. גם ההוכחה שמובאת בשמו בפירוש ר' חיים פלטיאל המצוטט בסמוך אינה מופיעה לפנינו בפירושו.
[5]   מהדורת י"ש לנגה, ירושלים תשמ"א, עמ' 374.
[6]   לרמב"ן בפירושו שם הבנות אחרות: או שהייתה זאת הוראת שעה, או שנקבע דין בני אהרן כדין משוח מלחמה, שמחד אינו נטמא לקרוביו ואינו פורע ופורם, אבל מאידך אינו מקריב אונן.
[7]   יסוד זה עולה מהבחנתו של בעל הצפנת פענח בין משיחת מלך למשיחת כוהן גדול - "דגבי כהן גדול שמן המשחה שעליו מקדשו בכל רגע" (מהדורא תנינא עה ע"ב).
[8]   ר"י וועלץ במכתבו לריא"ה הרצוג (נדפס במהדורה החדשה של ספרו של הרב הרצוג, תורת האהל, ירושלים תשנ"ג, עמ' תקו-תקז) מביא סברת כמה אחרונים, שכל שהותרה טומאה בציבור זה לעבודת המקדש השוטפת, אבל תחילת ההקרבה והחינוך צריכים להיעשות בטהרה. לפי זה ניתן להסביר שאיסור ההיטמאות של כוהן גדול נובע מהיותו מתחנך בכל יום מחדש, ולכך צריכה עבודתו להיות בטהרה בכל עת.
[9]   'תורת המנחה', מורשה ג, קיץ תשל"ב, עמ' 103-95.
לייבסיטי - בניית אתרים