חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
דיחוי בדברים המתעכבים שלא מחמת עצמם / הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא
א
בתוספתא מנחות פ"ו הי"ב (מהד' צוקרמנדל): "השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זה את זה". ובירושלמי שקלים פ"ד ה"ב מסקינן שעל כל פנים הכלים שבפנים מעכבין זה את זה. ולפי זה יש לעיין: אם נפסל אחד מהכלים שבפנים, האם יידחו שאר הכלים? וכפי שמצינו בתוספות סוטה ט"ו: ד"ה נתאכמו, שהקשו אמאי לא נימא שבגדי כהונה שניטשטשו יידחו ולא יחזרו להיות כשרים לעבודה גם אחר כיבוס עיין שם, והארכתי בזה במקום אחר (עיין מנחת אברהם ח"א עמ' רנז), הכא נמי יש לעיין אם נפסל כלי אחד בפנים האם יידחו שאר כלים.
ב
אמנם לכאורה יש לומר דרק מה שנפסל על ידי עצמו הוא דהוי דחוי, אבל מה שעל ידי דבר אחר מתעכב אין זה אלא עיכוב ולא פסול ואינו דחוי, ולכן בכלים שמעכבים זה את זה אין דיחוי כשנפסל אחד מהם.
אולם עיין במשנה בריש שני שעירי (יומא פ"ו מ"א):
שני שעירי יום הכפורים ... מת אחד מהם ... ואם משהגריל מת, יביא זוג אחר ויגריל עליהם בתחילה ... והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ...
ובסוגיא שם ס"ד.:
אמר רב: שני שבזוג ראשון יקרב, שני שבזוג שני ירעה. רבי יוחנן אמר: שני שבזוג ראשון ירעה, שני שבזוג שני יקרב.
במאי קמיפלגי? רב סבר: בעלי חיים אינן נידחין, ורבי יוחנן סבר: בעלי חיים נידחין.
ואם כן מצינו דלר' יוחנן, דאמר יש דיחוי בבעלי חיים (ועל כל פנים בשחיטה, אליבא דכולי עלמא), אם מת אחד השעירין לאחר הגרלה השני ירעה אף לאחר שהגרילו אחר במקום המת, משום ששעה אחת היה דחוי. ואותה שעה מפני מה נדחה? דאמרינן במשנה דמנחות פ"ג ה"ו "שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה", ולא משום פסול דעצמו! והכי נמי יש לומר כן במה שכתב בתוספתא דהאי משנה, דכל הכלין מעכבין זה את זה.
ועיין עוד ברמב"ם פ"ח הי"ד מתמידין ומוספין: "שני הכבשים מעכבין זה את זה". והוא המשנה הנ"ל במנחות. והביא אחר זה התוספתא מנחות פ"ה ה"א: "מת אחד מהם ... יקח זוג לשני". ולפי האמור צריך לומר דכל זה משום דפסק בעלי חיים אינם נדחין, ולהכי אף שהיה שעה שמת אחד נראה השני שוב, וכן התוספתא לא אזלא אליבא דר' יוחנן. וכן נימא דדווקא נקט דבר זה בכבשים, אבל בשתי הלחם וכן בלחם הפנים, דקתני נמי במשנה דמעכבים זה את זה, לא.
ג
אולם באמת אין כאן כלל גדר דיחוי, דאיתא במנחות ט'.:
איתמר: מנחה שחסרה קודם קמיצה: ר' יוחנן אמר: יביא מתוך ביתו וימלאנה. ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה.
ר' יוחנן אמר: מביא מתוך ביתו וימלאנה - קמיצה קבעה ליה. ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה - קדושת כלי קבעה ליה.
והרי במנחות מיעוטו מעכב את רובו, והתם הווי זה פסול הגוף, דחיסרון כבעל מום, ואפילו הכי אמר ר' יוחנן דאם חסר קודם קמיצה ימלאנה קודם קמיצה וכשר, ואילו קמץ אותה שעה פסול! ואפילו ריש לקיש לא פליג התם אלא דכלי קבעה ואי אפשר להוסיף, אבל לא שאם נראה שוב כבר נהיה דחוי.
וכן הא דתנופה או שחיטה קובעת בשתי הלחם. דמה שעושין זיקה ואם אבד הלחם אבדו הכבשים (מנחות מ"ו.) אינו משום דיחוי, ופשוט הוא. וכל זה בזיקה של לחם לכבשים. אבל בזיקה שבין לחם ללחם, דמעכבי אהדדי אם אבד קודם שחיטה - או לפני תנופה למאן דאמר דעושה זיקה, דלמאן דאמר עושה זיקה אם אבד לחם אחד נראה דאף דאין תנופה עושה זיקה לחם ללחם, אבל אם אבד לחם אחד אבדו הכבשים (מנחות מ"ו.) וממילא אבד גם הלחם השני - אבל לפני הזיקה אין הלחם מעכב אהדדי, שאם חסר אחד ישלים ממקום אחר כמו במנחות.
ד
והגדר בזה נראה לי לפרש על פי הסוגיה במנחות ח'.:
גופא: חביתי כהן גדול: רבי יוחנן אמר: אינה קדושה לחצאין. ור' אלעזר אמר: מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין...
ומי א"ר יוחנן הכי? והא איתמר: הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף: רב אמר: אינו קדוש. ור' יוחנן אמר: קדוש. ואם איתא, לילף מחביתין?... דעתו להוסיף שאני.
והנה לדעת ר' יוחנן דמנחות קדשי לחצאין לכתחילה, גם אם הייתה המנחה שלמה ולאחר זמן חסר קצת לא נגרע הקדושה מהנשאר יותר מאם לא היה הנחסר קדוש מעולם, והוא פשוט.
וכן בשתי הלחם, דנראה לי דאפילו רב מודי דקדוש לחצאין. שהרי האפייה של כל לחם היה בפני עצמו, והתנור מקדש, ועיין מנחות י"ד: "הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שני גופין. גוף אחד - דמעכבי אהדדי, שני גופין - דאמר רחמנא: הא לחודה עבידא והא לחודה עבידא". ועיין בתוספות שם דבשתי הלחם עסקינן, ולחם הפנים ילפי הימנה, ולרש"י צריך לומר להפך עיין שם. ובאמת בלאו הכי מוכרחין לומר כן, שהרי אפילו לר' יוחנן, אימתי מתקדש לחצאין? - דווקא כשדעתו להוסיף. ולכאורה רצונו לומר שדעתו להוסיף בכלי זה, אבל דעתו להוסיף בכלי שרת אחר לא. וראיה לזה, שהרי על מה שחלוק מחביתין משני "דעתו להוסיף שאני", ובחביתין הרי "לחצאין" דאמרינן רצונו לומר שמקדש בבת אחת חציו בכלי שרת זה וחציו בכלי שרת אחר, עיין שם בפירוש רש"י (סוף ז':).
ובזה יש לתרץ במה שהקשו תוספות ריש שתי הלחם (מנחות צ"ד. ד"ה וכשהוא רודן):
וכשהוא רודן נותנן בדפוס - הן הקערות של שולחן... ותימה, הא דפליגי לקמן (דף צ"ה:) באפייתן אי דחיא שבת, דלמאן דאמר תנור מקדש דחיא שבת משום דאי אפי לה מאתמול איפסלא לה בלינה, ולמאן דאמר אין תנור מקדש לא דחיא, הא בין למר ובין למר קערות נתקדשו [פירוש: אפילו למאן דאמר תנור אינו מקדש, והרי על כל פנים הקערה שהיא כלי שרת מקדשת וייפסל הלחם בלינה]...
ולפי זה פשוט, דהרי את לחם הפנים אפו בתנור שניים שניים כדתנינן התם, ודעתן למלאות באותו הכלי, אבל כשמשים אחד על קערה הרי אין דעתו להשלים.
אולם לפי זה מסתבר לומר גם זה, שרק אם דעתו להוסיף בכלי זה כשהקודם בתוכו, אבל כשכבר הוצא מתוכו מה לי הוא מה לי כלי אחר. וע"כ צריך לומר דגם לר' יוחנן הטעם כמו שכתבתי, ואפילו הכי אין לומר דהקערה גרמא, דהא דילפי דהווי לחם זה בתרי גופין הוא לגבי אפייה, ועוד דבאפייה אפו שניים שניים. ועל כל פנים יוצא לנו שמה שמתקדש לחצאין נשאר בקדושתו גם אם נתקדש עם חצי אחר ונחסר. כן נראה.
ה
ויש עוד לעיין בזה ממה שכתב הרמב"ם שם להלן באותה הלכה: "שחט אחד לשמו יקח לו זוג", והוא נמי מהתוספתא הנ"ל (פ"ה ה"א). ופירש בכסף משנה שרצונו לומר שאם מת השני לאחר השחיטה גם כן יביא זוג לראשון. ושם הרי לא ייתכן לומר משום דפסקינן דאין בעלי חיים נדחים, דהרי כבר שחוט הוא.
וצריך לומר גם הכא דאין כאן כלל גדר של דיחוי וכנ"ל. והא דאמרינן דהכבשים מעכבין זה את זה הוא שאחד לבדו אינו קרבן, ולא כמו תמידין שאין מעכבין המוספים. אבל כמו שזה פשיטא שיכול להפריש זה אחר זה, כן לדעת הר"מ יכול לשחוט זה שלא בפני זה. והא דאמרינן בפ"ד דתוספתא דמנחות ה"ז "שתי הלחם שחסרו עד שלא נזרק דמן של כבשים פסולין", היינו לאחר שחיטה, או לאחר תנופה למאן דאמר דעושה זיקה (אולם קשה לי למאן דאמר זה ממה שכתב שם בתוספתא פ"ה ה"א "נשחטו שניהם שלא לשמן, יביא שנים כתחילה ויניף הלחם עמהם", והרי כבר הוזקקו בתנופה), דאם אבד אחד אבדו הכבשים ואבדו הכבשים אבד כל הלחם, ולהכי אין יכולים להשלים. ואי לאחר השחיטה פשוט דלמה שיוסיפו יחסר קדושת השחיטה.
אבל על פירוש הר"מ קשה לי, דהרי כיוון שהוזקקו עוד בתנופה אם אבד הכבש אבד הלחם ואבד הכבש הנשאר. וצריך לומר לדעת הר"מ דדווקא שחיטה או תנופה של שניהם, אבל של כבש אחד אינה עושה זיקה. אבל במנחות (ט"ז.) מפורש דשחט כבש אחד במחשבת זמן הווי הלחם פיגול ולר"מ חייב כרת. ושמע מינה דבשחיטת אחד סגי לקדש וצ"ע.
ובאמת בלאו הכי קשה לי: אמאי השני כשר? הא הלחם נפסל, ואבד הלחם אבדו הכבשים! וכן קשה לי על המשנה במנחות (שם ט"ו.) "השוחט... לאכול את הלחם למחר, הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין", אמאי הלחם פסול והכבשים כשרים, והרי הווי חסר הלחם. ושם איכא למימר דבאמת פסול ורק כרת דפיגול לא הווי, אבל הכא מפורש ברמב"ם דכשר. ואכמ"ל.
אולם בגוף התוספתא שם ראיתי מוגה (דפוס ראם) דצריך לומר "שחט את אחד מהם שלא לשמו יקחו זוג לשני", ורצונו לומר 'ייקח זוג לשני שנשאר', ולפי זה ניחא הכול. אבל קשה לשבש גם דתוספתא וגם דר"מ. והגהה זו איני יודע מקורה מהו.
ו
ובעיקר גדר דיחוי בלחם הפנים ושתי הלחם לכאורה יש לעיין, דלא שייך דיחוי אלא בעבודות, אבל באכילה לדעת התוספות בבבא מציעא (נ"ג: ד"ה לא פלוג) דאין דיחוי, אין דיחוי גם קודם שקרבו המתירין. ובמנחות נדחה הקומץ שהוא ממנו, מה שלא שייך בשתי הלחם ולחם הפנים, ועיין בשיטה מקובצת זבחים (ס"א. אות יא) דנראה כן. ויש לעיין לפי זה אמאי אמרינן ביומא שם דגם בשעיר המשתלח שייך דיחוי, הא אין בו עבודות.
ואיכא למימר דבאמת זהו מה שהוצרכו לומר קרא ד"יעמד חי". ועיין שם בתוספות שתמהו בזה, ועל תירוצם צ"ע לעניות דעתי, דאם כן אדרבה, נביא מכאן קושיה על ר' יוחנן ולא על רב בעיקר המחלוקת אם בעלי חיים נדחים. ולפי מה שכתבתי ייתכן דבעי קרא שנדחה וצ"ע.
ז
עוד יש לעיין בזה ממשנה בנגעים פי"ד מ"ה "נשפך הדם תמות המשתלחת, מתה המשתלחת ישפך הדם", הרי שלא מהני שיביא אחרת. אבל באמת אין נראה דשם שייך הגדר של דיחוי. חדא, דלא מצינו פסול מן התורה אלא בקודשים. אולם בזה יש לי עוד לדון הרבה ואכ"מ. אבל נראה שרק בדם שייך שנדחה, כיוון ששעה אחת לא היה ראוי בטל הזיקה בין הדם לשחיטה, דגם הוא מחלקי הטהרה, אבל על המשתלחת אפילו אם נדחתה מהלקיחה הראשונה ייחשב עכשיו לקיחה חדשה. ולא דמי לקודשים דהכול בא מכוח קדושה ראשונה, ואי אפשר להאריך עוד.
ולכאורה נראה בפשטות דכיוון דאסורה בהנאה, קידושין נ"ז., כמו שאינה ראויה לשילוח למצורע אחר, כן אינה ראויה ללקיחה שנייה של מצורע זה. והא דקודם שחיטה אם מת אחד מזווגים לו אחר, עיין בתורת כוהנים פרק א ב, משום דאזלי למאן דאמר (בגמרא קידושין שם) בשחיטה נאסרת. וכן נראה מהראב"ד שם (פרשה א אות י) במה שכתב בדין דיכול לשנות ממצורע אחד לשני דהוא משום דלא נאסר בלקיחה. (ולפי זה יהיה הדין כן בנצטרע ושחט אחת ונצטרע שוב ונטהר דהדין הוא דמביא קרבן אחד על שניהם, אבל הכא אין המשתלחת ראויה ואכמ"ל.) אולם בתורת כוהנים ממעט כל זה מקרא, עיין שם ובגרסת הגר"א. וצ"ע ממה שכתבתי אמאי בעי קרא. ואכמ"ל יותר.
לייבסיטי - בניית אתרים