חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
מעמד החיל ועזרת נשים בזמן הזה / הרב שבתי א. הכהן רפפורט
תנן:
"הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם, החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת." (כלים פ"א מ"ח)    
וכתב הרמב"ם:
  "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה (של קידוש העזרות בשיירי מנחה וקידוש העיר בשתי תודות) אין קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות - זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא, לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכו'".   (הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד-ט"ז)
והשיג עליו הראב"ד שם, ודעתו שקדושת המקדש הראשונה לא קדשה לעתיד לבא. וסיים דבריו וכתב: "לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת". הרי שלדעת הרמב"ם הנכנס למקום המקדש בזמן הזה בטומאה יש בו כרת, ממש כנכנס לשם בזמן שהבית היה בבניינו.
ועלינו לברר אם לדעת הרמב"ם שקדושת המקדש לכל ענייניו קיימת גם בזמן הזה - בחורבנו - גם דיני החיל ועזרת הנשים קיימים גם בזמן הזה, והיינו לעניין איסורי הכניסה בטומאה למקומות הללו שנאמרו במשנת כלים העומדת בראש דברינו.
הדבר ברור - ואין בו ספק ומחלוקת כלל - שהחומרה שבאיסורי הכניסה בטומאה לחיל ולעזרת הנשים על פני איסור הכניסה לזבים וזבות נדות ויולדות להר הבית כולו היא מעלה דרבנן בבית עולמים, וכך איתא להדיא בתוספתא (כלים ב"ק פ"א ה"ח) לפי גירסת הרמב"ם בפירוש המשנה: "רבי שמעון אומר החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית העולמים". וביאר בפירוש " חסדי דוד " לתוספתא, שאין זו דעת רבי שמעון לבדו אלא דברי הכל. וקיימא לן שמן התורה כל הר הבית עד שער ניקנור מותר בביאה לכל הטמאים חוץ מן הזב וחבריו. עלינו לברר אם מעלות אלה דרבנן שאסרו כניסת הטמאים כולם לחיל ולעזרת נשים שייכות גם הן בזמן חורבן הבית, או שהן חלות רק כשהבית בבניינו.
והנה בפירוש "חסדי דוד" לתוספתא שם הביא את החיד"א בשם המהרי"ט דהמכניס גוי למקדש עובר משום ולפני עור וכו' וסיים החיד"א ולא זכיתי להבין פי' דבריו. ופירש בעל " חסדי דוד " : נ"ל כוונת הרב מוהרימ"ט דכיוון דנקטינן כסברת הרמב"ם דקדושת מקדש קדשה אף לע"ל, וכההיא דאמרינן קדושתן אף על פי שהן שוממין, סבר הרב דלגמרי אמרינן, ואפילו לעניין מעלות דרבנן מיתנייה, והרי רבותינו גזרו עליהן שלא יכנסו מן החיל ולפנים. ומדינא דאורייתא הם מוזהרים מקרא ד"והיו לך למס ועבדוך", להשתעבד ולקבל מה שגוזרין עליהן חכמי ישראל. אלא שאין ידינו תקיפה בעו"ה לכופם לקיים גזרת חז"ל שגזרו עליהם. ומ"מ מאחר שהתורה חייבה אותם להשתעבד לנו, כל זמן שאין משתעבדים עבירה היא בידם".
הרי שדעתו שאין לחלק בין קדושת בית המקדש שמן התורה, הקיימת גם בשממונו, לבין המעלות שמדרבנן. ובסברת הדברים נראה לומר בפשטות שכיוון שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון (פסחים ל':) גם כאן תקנו חכמים את המעלות בקדושת המקדש גם לזמן חורבנו.
אבל הרדב"ז בתשובת שאלה למעשה חולק על הדברים הללו להדיא. וכך כתב בחלק ב' סימן תרצ"א, לשאלה אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שהן בולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגזוזטראות:
"דע שלא כל העליות שוות ולא כל הרוחות שוות וצריך אומד יפה לראות אי זו מותרות ואי זו אסורה. וזה כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא... מ"מ אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים לצד מערב. הילכך מי שעולה בעליות אשר לרוח מערב או הנכנס לראות מהפתח אשר לצד מערב צריך לשער שיהיה בינו לבין הכיפה יותר מאחד עשר אמה שכך היה בין כותל מערבי של העזרה לכותל ההיכל ועובי הכותל, כי הכותלים נתקדשו. שיערתי שאין בכל הפתחים יותר קרוב לכיפה מאותו הפתח הקטן אשר משמאל לבאבאל קטאנין /לשער הקטן/ ולכן צריך ליזהר מן העליות אשר על אותו פתח וכבר שמעתי על קצת חכמים שלא היו רוצין ליכנס בשוק אל קטאנין וזו חומרא יתירה כי אני שיערתי שיש משם עד הכיפה יותר מי"א אמה. ואפשר שהטעם הוא מפני שהיא משוכה קצת לצד צפון כאשר נבאר בע"ה. ואם העליות הם בצד צפון צריך לשער מכותל מערבי לצד המזרח באורך קפ"ז אמות כל העליות הבנויות באורך זה הם בניות על אורך העזרה ממזרח למערב וכל העליות הבניות חוץ מאורך זה לצד מזרח או לצד מערב אינם בכלל האיסור" [1] .
הרי שדעתו להדיא שאיסור הכניסה הוא דווקא לעזרה ולעליות שעל אורכה, בשיעור קפ"ז אמה למזרח מן הכותל המערבי של העזרה, שהוא שיעור אורך העזרה מן הכותל המערבי שלה ועד שער המזרח הוא שער נקנור, ולא לעזרת נשים ולחיל.
ונראה לעיין בדברים הללו בעניותנו. לדעת ה"חסדי דוד" שגזרת חכמים שעשו מעלות בקדושה למקומות אלה, תקפה גם בזמננו, צריך לומר שמציאותם ומהותם של החיל ועזרת נשים קיימות גם בזמן הזה, אף שאין שם מחיצות. ולכן גזירת חכמים קיימת גם היום. אבל עצם הדבר צריך ביאור שאולי בזמן הזה בטלה עצמותן של החיל ועזרת נשים, כיוון שאין הם קיימים עוד במציאות ומקומם אינו ניכר עוד, ואם כן בימינו אין לגזירת חכמים זו על מה שתחול עוד.
שהרי כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"א ה"ה:
  "ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית, עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל, ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש".
הרי שבעיקר בנין הבית לא נכלל רק מה שהיה במשכן, שכן אולם לפני הקדש לא היה במשכן אלא רק בבית עולמים. וצ"ע מדוע לא הביא הרמב"ם כעיקר בבנין הבית גם את החיל ועזרת הנשים. והדבר קשה ביותר שבמסכת סוכה דף נ"א סוף ע"ב איתא בהדיא שהקרא מדברי הימים "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", שממנו למדו במקומות רבים שאין לשנות כלום מבנין בית עולמים שעשה שלמה, קאי גם על עזרת נשים. שכן הקשתה הגמרא על מה שבנו גזוזטרא בעזרת נשים שיהיו הנשים יושבות שם, איך שינו מבניין שעשה שלמה, הרי "הכל בכתב מיד ה'" וגו'. ולפי זה היה צריך לכתוב דגם עזרת נשים והחיל הם מעיקר בנין הבית.
ועוד, שבמסכת שבועות דף י"ד. וברמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הל' י'-י"ג בעניין תוספת על העיר והעזרות נאמר האופן שבו מוסיפין עליהן "ויש להם למשוך העזרה עד מקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלם עד מקום שירצו" (רמב"ם שם). ונראה מדברי הרמב"ם בכל ההלכות שם, ש"הכל בכתב" הנאמר בספר דברי הימים עניינו הוא רק שכל עוד אין מלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד זקנים, קדושת בית המקדש יונקת רק מן הקדושה שקידש שלמה המלך, ולכן אי אפשר לשנות בה כלום. אבל אם יהיו לישראל במהרה בימינו מלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, יוכלו לשנות מן הבנין שעשה שלמה. וטעם הדברים פשוט, ש"הכל בכתב" הוא דין נבואה, שיכולה להשתנות על ידי "לשכנו תדרשו" שיעשה נביא בדורות אחרונים.
ולפי זה מאחר ש"הכל בכתב" קאי גם על עזרת הנשים, כל שינוי מן הבניין שעשה שלמה, גם בעזרת הנשים, יצטרך מעשה מיוחד, ממש כשינוי בשטח העיר והעזרה. בכל זאת בגמרא שם וברמב"ם נאמרו מעשים רק לשינוי העיר המתקדשת בשתי תודות, והעזרה המתקדשת בשיירי מנחה, ולא לשינוי עזרת הנשים. ומכאן שאין צורך במעשה לשינוי עזרת הנשים, וכשיחליטו ב"ד על פי מלך ונביא ואורים ותומים לשנות את שטחה יוכלו לעשות זאת על ידי שינוי בחומת עזרת הנשים בלבד.
ובטעם הדבר צריך לומר שאין לעזרת הנשים שום קדושה עצמית, אלא היא בניין הבנוי לפני המקדש, שכך קבל דוד המלך ע"ה שלפני העזרה צריך לבנות עוד חצר מוקפת בחומה והחיל סביבה. ורק מה שיש לו קדושה מצד עצמו - לעניין מהות המקדש "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה" (רמב"ם ריש הלכות בית הבחירה) צריך לקדשו במעשה קרבן, ונחשב להיות מ"עיקר המקדש". אבל הבניינים שסביב המקדש, שנועדו לפארו ולעשותו בית לפנים מבית, קדושתם היא רק קדושת הר הבית, ומהותם היא בעצם היותם בנויים, ולא בשטחם ובקרקע שעליה הם עומדים.
וגזרו חכמים, כעין דאורייתא, שכשם שקדושת הר הבית מן התורה היא רק להרחיק טמאים ממנו ולא לעניין קרבנות, כך גם העזרות הבנויות בהר הבית תהיה להם קדושה להרחיק את הטמאים משם הרחקה יתרה.
אבל שלא כהר הבית שאיסור הטומאה שבו מן התורה, ואיסור זה קיים בעצם שטחו שהוגדר על ידי דוד ושלמה להיות כמחנה לויה שבמדבר, אין מקום לומר שבלא בניין בנוי וניכר תהיה מהות מיוחדת לעזרת הנשים והחיל. שהרי שלא כהר הבית אין הם מחנה מן התורה, ולא מצינו שחכמים הגדירו מחנה נוסף על אלה האמורים בתורה. וגם לא ברור שיש הכח בידם להוסיף דין מחנה על מה שאמרה תורה. לכן י"ל שחכמים התייחסו לבניין הבנוי שעשה שלמה "מיד ה'", והטילו על בניין זה איסורי כניסה בטומאה. וכשבונים את המקדש מחדש, לאחר חורבנו, יש - מצד הנבואה שנמסרה לדוד המלך ע"ה - לבנות גם עזרת נשים וחיל בשטח האמור, ולא לשנות כלום מבנין זה, ואז יחולו עליהם איסורי הכניסה בטומאה שגזרו חכמים. אבל בחורבן הבית והעזרות, שאין מקומם ניכר, ואין כאן בנין שתחול עליו גזרת חכמים, וכאמור למעלה אין כאן דין מחנה בשטח המקום. מכל זה נראה שאין לגזרת חכמים זו על מה שתחול עתה, ומסתבר מאד טעמא דהרדב"ז שאסר הכניסה בטומאת מת רק לעזרה.
ולעניין הלכה למעשה, מצד אחד הסברה מכרעת כדעת הרדב"ז, כאמור ואף בלא כן בדרבנן הלך אחר המיקל - ואין לומר בזה שהלכה כבתראי, כיוון שלא הביאו את דברי הרדב"ז האמורים - והרי איסור הכניסה לעזרת נשים בטומאת מת הוא איסור דרבנן ויש מקום להקל כדברי הרדב"ז. מכל מקום ייתכן לומר שדין מורא מקדש מצריך זהירות יתירה והקפדה יתירה בקדושתו והרחקת הטומאה ממנו, ואין להקל בזה מצד הלך אחר המיקל ומצד הכרעת הסברה. ולכן כיוון שבעל "חסדי דוד" פירש דעת מהרי"ט שגזרת ההרחקה מן החיל ועזרת נשים קיימת בזמן הזה, יש לחוש לדבריו ולהתרחק מן המקומות הידועים להיות מקום החיל ועזרת הנשים.
 


[1]   המעיין בתשובת הרדב"ז יראה שהשאלה שם אינה "קדושת גגין ועליות" אלא שאלת קדושת המקום.
לייבסיטי - בניית אתרים