חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
דברי הרב שאר ישוב כהן
פתיחה
נושא הר הבית הוא שורש האמונה, שורש הכיסופים, ואולי גם שורש המרי. זהו ליבו של המאבק בין היהודים לערבים בארץ ישראל. מאז שנת תר"פ אנחנו עומדים באותו מאבק. בכל תפילת מוסף של ראש חודש או של חגים אנחנו אומרים - 'מפני חטאינו גלינו מארצנו... ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך'. היום אנחנו בארץ, ויש באפשרותנו לעלות ולראות, אלא שאין מניחים בידינו. אולי אפשר לומר כי לא עלה על דעתם של חכמי ישראל, שיהיה מצב שבו עם ישראל חוזר לארץ ושולט בה - ולא מוכן, ולא יכול לעלות ולראות. משום כך תקנו חכמים תפילה בלשון זו. הדברים נוגעים לשורש שאלות ההלכה שבעניין זה.
מקום המקדש
השאלה הראשונה שנעסוק בה היא שאלת מקום המקדש. בכך יש ארבע שיטות שונות - שיטת הרב גורן זצ"ל, שיטת הרב אריאל, שיטת הרב קורן ושיטת האדריכל שגיא. אמנם, לפי כל השיטות, אין ספק שהמקום המקודש מתחלק לשני חלקי יסוד - הר הבית, שהוא כל השטח, ומקום המקדש עליו עמד המקדש ממש. מבחינה ההלכה ודרגת הקדושה, שונה לחלוטין מצבו של מקום המקדש, ממצבו של שאר הר הבית.
ההלכה היא שחובותינו, כלומר קרבנות ציבור שקבוע להם זמן, כגון: התמיד שזמנו בבוקר ובערב, כל קרבן חובה של שבת ומועד, כל אלו דוחים את השבת ואת הטומאה. אלו סוגיות מפורשות במסכת שבת, תמיד, מידות וכן מפורש בירושלמי. זוהי קביעה שאין איש חולק עליה.
כלומר, תיאורטית ניתן היה להקריב קרבנות, אילו עלינו למקום המקדש בהמונינו בציבור או קהל, למקום המקדש, מאחר שטומאה דחויה, או מותרת בציבור (תלוי במחלוקת בגמרא). ואם כן, קיימת חובה לעלות למקום המקדש גם בזמננו ולעשות שם את חובותינו.
אמנם הדברים שנויים במחלוקת מימי הרמב"ם והראב"ד, שנחלקו, כידוע, אם קדושת המקדש בעינה עומדת גם בזמן הזה. אך באופן פרדוכסלי, לכאורה, דווקא הדעה האוסרת בזמן הזה לעלות למקום המקדש לצורך עבודה, היא הגורסת שניתן לעלות להר-הבית, גם ללא עבודה, בעוד שלדעה המתירה עלייה למקום המקדש לשם עבודה, אסור לעלות למקום המקדש שלא לצורך עבודה, ויש להחמיר ולציין במדוייק את הגבולות שבין הר-הבית למקום המקדש, כדי לקיים מורא-מקדש ולמנוע איסור כרת.
שאלת המפתח של כל הנושא, וזו השאלה השניה שנעסוק בה, היא כאמור: שאלת קדושתו של המקום בזמננו, השנויה כאמור במחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד: האם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.
כך כותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה:
כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה - בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא.
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר 'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה - לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בו, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה   (פ"ו הי"ד-ט"ז).
וכן בהלכות מעשה הקרבנות:
מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא   (פי"ט הט"ו).
לדעת הרמב"ם, הר הבית כולל מקום המקדש, אף הוא מקום קדוש, על אף שגלינו ממנו. לפיכך אסור להיכנס למקום המקדש שלא לצורך עבודה של קרבן ציבור, ולהר-הבית אסור להיכנס, אלא אם הגבולות בינו לבין מקום המקדש ברורים וידועים, ובכל התנאים המנויים בהלכה; טהרה, איסור נעילת הסנדל, השתחוויות ועוד, כפי שנברר להלן.
לעומת זאת, לדעת הראב"ד הדבר לכאורה מותר, או לפחות אין בו כרת, ויש לשים לב לנימוקו המעניין:
א"א סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב, ובגמ' אמרו דנפול מחיצות, אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, [1] כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו [2] לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת (ראב"ד, הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד).
בתשובה הידועה של אור ישראל וקדושו מרן הרב הראי"ה הכהן קוק זצ"ל ב"משפט כהן", שנכתבה כנראה כתגובה לדברי הרה"ג ר' חיים הירשנזון זצ"ל, שחקר את הנושא והתיר כניסה להר הבית בזמן הזה לצורך תפילה, כותב הרב זצ"ל, שאין אנחנו יכולים להכניס את ראשינו בין שני הרים גדולים אלה, הרמב"ם והראב"ד, ולהכריע במחלוקת זו.
אבל כל זה, כאמור, שייך ל'מקום המקדש' ולא ל'הר-הבית', כפי שנברר בהמשך דברינו. קדושת הר-הבית מחייבת מגבלות ותנאים מסוימים, אך בטהרה ובקדושה, אין כמוהו כמקום תפילה שהוא שער-השמים, כמו שאמר יעקב אבינו עליו השלום - "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער-השמים" - "אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא אתפלל בו, מיד קפצה לו הדרך".
מקום המזבח
שאלה שלישית שיש לדון בה היא שאלת מקומו של המזבח. מצינו בחז"ל שרק נביא יכול להורות לנו היכן מקומו. אמנם, יש קרבן ציבור אחד שלא תובע מיקום מסוים לשחיטתו, שכן כל העזרה כולה כשרה לכך, וזהו קרבן פסח; אם כי גם לגביו עדיין נשארת פתוחה השאלה של זריקת הדם והקטרת האימורין.
למרות בעיה זו, מצינו שגדולי ישראל מרנן רבי צבי הירש קלישר, רבי עקיבא איגר, והחתם סופר זכותם תגן עלינו ולכל ישראל, עסקו בהשתדלות אצל ממשלת תורכיה שתאפשר להם את הקרבת קרבן הפסח. הגאון ר' צבי הירש קלישר זצ"ל כותב ב'דרישת ציון', שאפשר להתגבר על כל הקשיים הכרוכים בעבודה בזמננו רק אם יתנו לנו שרי ירושלים השולטים על מקום המקדש רשות כניסה למקום. מרן הגאון רבי עקיבא איגר זיע"א כותב אליו ומחזק את ידיו בגישתו לנושא. הוא מביא שם את כל הנימוקים בעד ונגד, ולבסוף מכריע שהדבר אפשרי. הוא מוסיף שחתנו, מרן החת"ם סופר, פנה לרוטשילדים וביקש מהם לפנות לשרי תורכיה, ולהשתדל אצלם לקבל רשות להקריב קרבן פסח כל שנה.
וכך כתב החתם סופר בעניין זה:
ומ"ש מו"ח הגנ"י לבקש משרי ירושלי' ליתן רשות להקריב, הוא קפדן גדול, כי ההוא אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלה' ואומרי' שאבן שתייה באמצע הכיפה ההיא ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם (שו"ת חתם סופר חלק ב [יו"ד] סימן רלו ד"ה יקרת קדשו).
הכניסה למקומות המקודשים
שאלה רביעית היא דיני ותנאי הכניסה למקומות המקודשים. [3] כדי לנסות לרדת לעומקם של דברים, נלמד את המשניות במסכת כלים, העוסקות בכניסה להר הבית ולמקדש:
לפנים מן החומה מקודש מהם, שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עלייה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת. עזרת הכהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם - לסמיכה, לשחיטה, לתנופה.
בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם. ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה. אמר רבי יוסי - בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל: שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם, ופורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה   (כלים פ"א מ"ח-מ"ט).
נמצינו למדים כי המשנה מחלקת את הר הבית לכמה דרגות קדושה - הר הבית, דהיינו חצר המקדש, החיל לפני העזרה (רוחב איזור זה הוא עשר אמות), העזרה, והמקדש עצמו שגם הוא מתחלק לכמה דרגות של קדושה. על כל פנים, מפורש במשנה שגם בזמן שבית המקדש היה קיים, היה מותר לטמא מת להיכנס להר הבית עצמו, עד מקום החיל. וזה לשון הרמב"ם:
  טמא מת, אפילו המת עצמו, מותר להכנס להר הבית, שנאמר - 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' - עמו במחנה הלויה   (הלכות ביאת המקדש פ"ג ה"ד).
הרי לענייננו, אדם הטמא בטומאה אישית 'היוצאת מגופו' איננו יכול להכנס להר הבית. אך אדם טהור שטבל, לא נעל את הסנדל, לא נכנס במקלו ותרמילו, ונכנס בקדושה וטהרה עם השתחוויות - מותר לו להיכנס עד למקום החיל. זאת ללא צורך בהיטהרות על ידי פרה אדומה - אף על-פי שהוא בחזקת טמא-מת. (דבר שבזמננו הינו לכאורה בלתי אפשרי). [4]
הצורך בשינוי פנימי
נשאלת השאלה, לאחר שגדולי-ישראל עמלו ליישב את הבעיות ההלכתיות וכיום "הר-הבית בידנו" ויש אפשרות לקבוע תחומים ולציין גבולות של רמות הקדושה, השאלה היא - אם כל כך טוב, מדוע כל כך רע? מדוע נרתעים גדולי הפוסקים, ואף אנחנו הרבנים, חברי מועצת הרבנות הראשית, מלדון למעשה בשאלה זו, ורק שלושה גדולי תורה, ואיתם ועד רבנו יש"ע, הגאונים הרב דב ליאור, הרב נחום רבינוביץ, והרב זלמן מלמד, העיזו לצאת בקול קורא גלוי בענין זה.
לולי דמסתפינא הייתי אומר, כי לי נראה, שהטעם האמיתי הוא הפחד שלנו מפני השינוי העצום של כל הווייתנו הדתית, שמחייב את חכמי ישראל לדון מחדש בכל ניסוחי התפילה שלנו. עובדה היא כי במשך דורות. בנינו את כל ההווייה הדתית שלנו על הגלות, על התפילה לחזרה לירושלים ולארץ ישראל. פתאום השתנה המצב, ואנחנו יכולים להגיע לשם, אך אין לנו כוח לעמוד בהיכל המלך! אנו פשוט לא מסוגלים לעשות את השינוי ההכרחי, הן בתפילה והן בתודעה - עדיין איננו מוכנים לכך. כפי שלגבי העלייה לארץ ישראל היינו זקוקים לתלמידי הגאון מווילנה ולתלמידי הבעל שם טוב שישנו את הגישה הגלותית - שכביכול צריכים לחכות למלך המשיח שיבוא ויקח אותנו לארץ ישראל, ויחייבו את העלייה לארץ-ישראל שתקרב את הגאולה, כך צריכים אנו שינוי פנימי בנוגע להר הבית.
רובנו ככולנו נמצאים במצב בו אנו עדיין לא מוכנים למהפך הנפשי והרוחני הזה, מהפך שיאפשר לנו גישה דתית אחרת. אלפי שנים התפללנו על דבר מסוים, וכשסוף סוף נענו תפילותינו - קשה לנו להפנים את השינוי ולהתאים את עצמנו אליו. על ידי זה הנצחנו את המצב של ההשפלה והגלות, המסומל יותר מכל על ידי תפילתנו רק בכותל המערבי - ליד מקום המקדש, ולא בתוכו, או לפחות על ידו, בהר-הבית.
נראה שהפן הפסיכולוגי הזה מרתיע רבים, כולל רבים מאיתנו הרבנים, מלשנות את הנוסח ואת המסורת, וללכת להתפלל קוממיות בהר הבית. הכותל המערבי מסמל אמנם את המקום שלא זזה שכינה ממנו, אך הוא מסמל גם את ההשפלה, את המצב של הגלות, בו לא נכנסים להר הבית, הכותל הוא הכותל המקודש בבכי ובדמעות ישראל בכל הדורות. היום אנו באים אליו בשמחה ובראש מורם, אך עדיין השמחה אינה שלמה, כי אנו נצמדים אליו מבחוץ ולא מבפנים.
המצב הבלתי נסבל בהר-הבית היום הוא שבמו ידינו מסרנו את הר-הבית והמדרש לואקף המוסלמי. אנחנו הסגרנו בידיהם מרצון את הר הבית, כשהיה בידינו, מתוך הנחה שהמקום הוא מחוץ לתחום בשבילנו. מדוע אסרו אז גדולי ישראל את העלייה להר הבית? ננסה להסביר את המניע לאיסור זה, שאסרה בזמנו מועצת הרבנות הראשית לישראל, עד שבא מרן הרב גורן זצ"ל והתיר זאת כפי שיראה כל מעיין בספרו הגדול "הר-הבית". המועצה, גם כשהיתה בנשיאותו, לא חזרה ודנה בנושא; עד שלפני כארבע שנים, על פי בקשתי, דנה המועצה בדבר ומסרה את הנושא לוועדה, ולא הכריעה בדבר.
כפי שהסברנו, האיסור של כניסה למקום המקדש, שקיים גם בזמן הזה, לשיטת הרמב"ם, גובל באיסור כרת. לשם כך צריך למפות במדויק את המקום. כאמור, ישנן ארבע שיטות שונות בקביעת מקום המקדש, במרחק של כמה עשרות מטרים אחת מן השנייה. אף לגבי אבן השתייה נחלקו, האם האבן הנמצאת תחת כיפת הסלע היא אכן אבן השתייה. לכך יש להוסיף את דעת הרדב"ז, שטוען שהכותל המערבי איננו הכותל החיצוני של הר הבית, אלא כותל העזרה עצמה. אמנם רבה של ירושלים מרן הגאון הרב פרנק זצ"ל כותב וטוען, שהרדב"ז התכוון לכותל אחר, אך בפשטות נראה מתשובת הרדב"ז, שהוא נוטה לומר שזהו הכותל של החיל, מכיוון קודש הקודשים. אי אפשר להתעלם מכך.
שמחתי באומרים לי בית ה' נלך
היות וזהו המצב, רק פסיקה אמיצה תוכל להתמודד כאן עם שאלות קשות אלו. אמנם עלינו להודות, שום פוסק מוסמך שתבוא לפניו שאלה הגובלת באיסורי כרת, למשל בדיני נדה, לא יהסס מלהכריע בשאלה שתבוא לפניו, חוץ מבשאלת הר הבית, משום שהפחד כל כך מושרש בנשמותינו, וגם זו "צרת גלות גדולה".
הלא מסכת שלמה במשניות, מסכת מידות, עוסקת בעניין זה, ויחד עם הממצאים הארכיאולוגיים החדשים, ניתן להגיע לפסיקה. אך הדבר תובע גם הקמת חבר פוסקים גדול בתורה ויראת-שמים, שמקובל על כל החוגים, שיכריע בשאלות הללו, וגם תביעה ציבורית מפוסקי הדור לא להימנע מלהכריע בדבר.
כדאים הם מרנן הרדב"ז הרב צבי פסח פרנק והרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זיע"א לסמוך עליהם, כפי שכבר הראה מרן הרב שלמה גורן זצ"ל בספרו. אם נזכה, ניתן יהיה להכריע בין השיטות השונות. נזכיר כי, על פי דעת מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א, שנתפרסמה בזמנו ב'תחומין', ניתן אולי להקים בית כנסת באיזור שער הרחמים. על פי שיטת הרב גורן זצ"ל, ניתן להתפלל בבניין המחכמה. הדבר ניתן לביצוע. נזכיר עוד כי דווקא אותו שטח שליד אורוות שלמה, שאיננו מקום המקדש, ושלפי דעת הגרי"מ טיקוצ'ינסקי, ניתן למקם שם את בית הכנסת היהודי, נלקח כעת באופן בלתי חוקי על-ידי המוסלמים, כדי שיבנו עליו מסגד נוסף.
* * *
עלי להדגיש שאיני מציע חלילה לבוא בריב ומלחמות עם המוסלמים המחזיקים בהר. אדרבה, כמו שראשוני הכליפים הרשו הקמת בית תפילה ליהודים בהר-הבית שהתקיים שם כארבע מאות שנה, כפי שהוכיחו זאת גדולי החוקרים וההיסטוריונים, המנוח פרופסור בן ציון דינור ז"ל והמנוח פרופסור יחזקאל יהודה ז"ל, במאמריהם-מחקריהם שנתפרסמו ברבעון 'ציון' עוד בשנת תרפ"ט.
ברור, כי הרקע הפוליטי, הבעיה של היחסים בינינו לבין מדינות ערב וההנהגה המוסלמית מהווים רקע לשאלה רגישה זו. אותם מחקרים של פרופסור דינור ופרופסור יהודה והיסטוריונים נוספים, המצביעים על כך שהמוסלמים איפשרו במשך מאות שנים ליהודים להתפלל על הר הבית, מציינים כי אדרבה, מייסדי האיסלם לא הקימו מסגד מעל כיפת הסלע, כדי שכאשר היהודים יחזרו לשם הם יוכלו להתפלל באותו מקום. הם הזמינו את רבני ירושלים להקים על הר-הבית בית כנסת. אותו בית הכנסת היה קיים בזמן הרמב"ם, והוא כותב (בהקדמה לפירושו על מסכת ראש השנה ובאגרתו הנזכרת על ידי ר' אלעזר אזכרי בספר חרדים) - "ונכנסתי למקום הבית הגדול והקדוש והתפללתי בו".
'הבית הגדול והקדוש' הוא בכל המטבעות שטבעו חכמים בברכות, מקום אחד - הר הבית ובית המקדש. כלומר, אותו גדול הפוסקים, רבינו הרמב"ם, שהתנגד לכניסה בימינו למקום המקדש - נכנס לבית הכנסת ההוא והתפלל שם.
לדעתי, ניתן להגיע להסכמה עם המוסלמים כדי להתפלל שם, ועלינו לתבוע זכות זו. כל זמן שלא נרים את הדגל הזה, אנחנו מסכנים את שליטתנו בהר הבית ובמקום המקדש.
שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, ושם נעלה ונראה במהרה בימינו, ושם יתקיים במהרה חזון הנביא "והביאותים אל הר קדשי ושמחתם בבית תפילתי... כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", אמן כן יהי רצון.
דברי ד"ר ישראל רוזנסון
הסמל והרעיון
אפתח את דברי בקטע שאיננו 'דתי' במובן המקובל. יהודה עמיחי עמד על הקשר המורכב מאוד והמסובך עד לכאב, בין הסמל לבין אותה פיסה של טריטוריה או חומר העומדת מאחוריו:
כי מה שלא תהיה אף יד אינה כותבת
ומה שלא היה של גוף לא יזכר
כאשר מדברים על המקדש כסמל יש נטייה להקל בו ראש. מצד אחד, כדי שיהיה סמל צריך דבר חומרי שיהווה את הסמל; אך מצד שני, אין קיום לסמל כאשר אין תשתית של רעיון העומד מאחוריו. על הרעיון שמאחורי הסמל אנו רוצים לדבר. כפי שקורה הרבה פעמים בענייני דגלים - אף אחד לא יבטל את פיסת הבד וישאיר את הכל בגדר רעיון, שיהיה רק סמל מופשט, הרי צריך את ה'חתיכת בד'. ומאידך, דגל ללא מה שעומד מאחוריו גם כן איננו שווה כלום.
המקדש, כסמל, מייצג מתח עמוק מאוד. בדברים ששמענו עד עכשיו לא הרגשנו לא חשש ולא כאב או פחד, מעבר לחשש לעבור את החוקים הקיימים. אולם אני טוען שבמקומות שיש מתח בין ערכים, יש מקום רב לחשש. חשש זה איננו צמוד לעבר, למקדשות שאיבדנו, אלא גם לבית שיבנה במהרה בימינו.
ננסח את הדברים בצורה בוטה.
עלינו לנסות להשתחרר מהמשוואה הגורסת, שמה שקרה בעבר הוא ש"עם רע מאוד איבד מקדש טוב מאוד". בתודעתנו, ישנה תמיד הגדרה דיכוטומית - המקדש הוא תמיד טוב מאד, והעם שפספס את המקדש היה ממילא רע מאד. זהו קו גבול חד כתער שאין בו אפשרות לעמימות.
אני חושב שהמקדש, חרף גדולתו, ואולי בגלל גדולתו, הוא מושג טעון עד מאוד, והרבה פעמים הבעייתיות הטמונה בקרבו עלולה בנסיבות מסוימות גם לגרום לעם לחטוא; אם לא יתקיים אותו דיאלוג אליו אני מטיף ומייחל בין העם לבין המקומות הקדושים, לא רק ברמת קביעת הגבול, אלא גם ברמה הפילוסופית והמושגית.
בין קדושת הזמן לקדושת המקום
כדי להבהיר את הדברים צריך לומר כמה מילים על מושג הקדושה.
מושג הקדושה בנוי על בסיס של נבדלות, זה פשוט. אך יש גם משהו נוסף. המקרא יוצר הבחנה די ברורה בין קדושת הזמן לקדושת המקום. גם אם לא מבחינה פיסיקלית, הרי שמבחינה פסיכולוגית אינו דומה הזמן למקום. קידוש הזמן נעשה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו בפעולת קידושה של השבת. קידוש המקום נעשה בתהליך ארוך מאוד בעל הרבה שלבים, על ידי האדם, וכבר כאן יש רמז ברור למהותו של העניין. להשתלט על הזמן - ברור שלא נוכל אי פעם; לא נצליח לעצור את השעון. אך לכבוש את המקום או להרגיש לפחות את תחושת הכוח והגאווה עקב כך, את זה יכול האדם לעשות.
על כן, קידוש המקום מתואר במקרא בצורה מאוד מורכבת, מתוך עֵרָנוּת למתח שבו מצד אחד אתה לא יכול להתקרב, ומצד שני אתה מאוד רוצה להתקרב, ומרגיש שאתה יכול. זהו המתח הבסיסי של הקדושה במקרא.
דומני שההבחנה הברורה ביותר בקשר לקידוש המקום במקרא קשורה למשכן. המשכן מלווה באינסוף פעולות אנושיות המתוארות בו באמצעות פעלי עשייה רבים, הנותנים תחושה של מעשי ידי אדם - האדם מצד אחד מבצע הוראות, ומצד שני הוא זה שעושה.
פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ערך השוואה מעניינת בין תיאור בריאת העולם, שמבחינת הנפח שלו בתורה מצומצם למדי, לבין פרשיות המשכן המתפרסות על המון פרשות. הוא באר זאת על פי כיוון המחשבה לפיו ההתמקדות של החיים הדתיים היא בהכרעה ההלכתית.
זוהי אכן טענה, אך נראה שבענייננו, בהקשר של מקומות קדושים, ניתן לבאר אחרת; אריכות הפסוקים סביב המשכן מטרתה לתת דגש על העשייה של האדם. לתת לאדם את התחושה (הנכונה!) שכאשר האדם עושה את הדברים - הוא זה שמקדש אותם. הדבר הזה, מבחינה תודעתית, נותן לאדם את האפשרות להיכנס, לפחות בדמיונו, אפילו אל קודש הקודשים, אף אם הוא מנוע מלעשות זאת בפועל. הוא יודע ברמת הידיעה והראייה מה קורה שם, וזה נותן משהו מאד מהותי לגבי היחס שלנו לקדושה. עצם העובדה שהקדושה נעשית על ידי בני אדם מקרבת אותנו אל הקדושה.
קירבה וריחוק
כאן על רקע זה, עולה ובולט החשש הגדול - היכן עובר הגבול?
רבים סברו שהמוות המתלווה אל הכניסה אל הקודש, כמתואר בתנ"ך בכמה מקומות, בין אם כרת ובין אם כפשוטו, נובע דווקא מכך שמימד העשייה האנושית הוא שמקדש את המקום, והוא שמכניס אותך כל כך קרוב אל הקודש, ולכן בא איום המוות כדי לעצור את האדם ולהבהיר לו - 'דע לפני מי אתה עומד'.
בדרך כלל נוהגים לפרש את המתח הזה, בין הרצון להתקרב לבין החשש שיוצר ריחוק, על פי שיקולים תיאולוגיים. כלומר, עצם זה שהאדם מגיע עד מקום מסוים בקודש ונעצר, זו בעצם תמצית כל המעמד של האדם ביחס לקב"ה. ניתן לראות במקום הקודש מעין המחשה בזעיר אנפין של הרצון האדיר להתחבר, מול הפחד הגדול שהתחברות זו תוביל לגאווה כלפי שמיא. זהו חשש אחד שגורם המקדש - חשש בהיבט התיאולוגי הקשור למערכת היחסים ביננו לקב"ה, כתוצאה מאותו מתח שקיים במקום הקדוש.
ניצול הקודש להאלהת האדם
אני מפחד מדבר נוסף, אליו התייחסתי קודם, והוא - הרצון שרוחו של האדם תשתלט על המקום הקדוש, וכך יהפוך המקום הקדוש ממקום שבא להעמיד את האדם במקומו, למקום בו שולט האדם. שהאדם ירגיש שם בעל הבית.
נדמה לי שזה הדבר שהתנ"ך מפחד ממנו ביחס למקומות הקדושים. דוגמה לדבר ניתן לראות בתפיסה המיוצגת בתחילת ספר שמואל, כאשר מדובר על מקום קדוש פעיל, הנראה כעומד על מקומו מימים ימימה. בניגוד לספר שופטים שכולו רצוף בעבודה זרה, כאן לא מדובר על עבודה זרה. דא עקא, שדווקא במקום זה מתפתחת תופעת בני עלי, המנצלים את הקדושה כדי לעשות את הדברים האיומים ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה לא נעשה בגלל שהם היו עובדי אלילים, אלא מתוך הקדושה, בגלל כניסתם פנימה!
כך עולה בחלק מן המדרשים, המסבירים את חשש התורה מכניסת הכהנים פנימה - שמדובר בחשש חברתי, חשש מהגבהת האדם תוך ניצול המקום הקדוש. ואינו דומה גבאי בית הכנסת לכהן גדול בבית המקדש. ככל שהקדושה גדולה יותר כך גם החשש גדול יותר. ככל שאדם נמצא במקום מקודש יותר ומרגיש הרגשת 'בעל בית', גובר חשש האלהת האדם והתחרות במי שבראו.
ניתן לומר בזהירות רבה, שאי אפשר להבטיח שבעיות אלו לא יעלו גם בעתיד. לכן, במסגרת ההכנות למקדש צריך לדבר על הפרשיות האלה ועל החששות האלה; על אותו מתח של קרבה וריחוק, של 'של נעלך מעל רגלך'.
(בהקשר זה נראה, שההסבר הטוב ביותר לכך שהקדושה מחייבת את הורדת הנעליים הוא, שהורדתם מהווה האטת קצב ההליכה של האדם, במיוחד בתנאי המדבר. הורדת הנעליים איננה הלכה 'שרירותית', אלא יש לה השלכה פסיכולוגית של מחסום בפני הקדושה).
מזבח - משכן - מקדש - מקדש יחזקאל
נעיר עוד מספר הערות, על קצה המזלג.
בריבוי הדגמים השונים של המקום הקדוש - מזבח, משכן ומקדש - נראה שבאה התורה לצייר לנו צורת חשיבה לא אחידה, זאת כדי למנוע את הקיבעון שיש בדגם אחד, כדי למנוע את תחושת ההשתלטות על המקום הקדוש.
אם נמשיך על אותו ציר שמתחיל ממזבחותיהם של אבות האומה, דרך המשכן, וכלה במקדש, יש להבין מה דינו ועניינו של מקדש יחזקאל. מקוצר הזמן רק נפנה את תשומת הלב לכך שמקדש יחזקאל בנוי, לפחות מבחינה סגנונית וספרותית, בצורה הפוכה ממעשה המשכן. כאן אין זכר לכל אותה אווירת עשייה של המשכן. כאן ישנה רק תכנית. מי יעשה? מתי יעשה? - כל זה בגדר חידה (חז"ל נתנו פיתרון מסוים בכך שקבעו זכר למקדש יחזקאל במסכת מידות). מה המשמעות של התכנית? תכנית זו הצהרה אידיאולוגית. אני מפרש את התוכנית הזאת גם כן כביטוי לחשש עמוק מאוד מהקירוב הממשי-פיזי בין השלטון (בית המלוכה) לבין המקדש. יש בתוכנית רצון להעמיד כל אחד על מקומו, כדי ששום כוח מהכוחות הפועלים לא ינצל את המקדש להאלהת האדם:
בְתִתָם סִפָם אֶת סִפִי ומְזוזָתָם אֵצֶל מְזוזָתִי, וְהַקִיר בֵינִי ובֵינֵיהֶם   (יחזקאל מ"ג, ח).
החשש ביחזקאל הוא אותו חשש עליו דיברנו - דווקא הקירבה אל הקודש היא המגבירה את חשש תחושת הבעלות של האדם כלפי שמיא.
מגלות לגאולה - גורלו של הכותל המערבי
דברים אלו מובילים אותנו לשאלה - איך אנו מתמודדים עם אלפיים שנים שעברו. האם זהו רק עונש? התנ"ך בדרך כלל קוצב עונשים. עונש לא קצוב הוא דבר נורא ואיום. האם זהו רק עונש או תהליך היסטורי מאת ה' שנועד להשיג תוצאות חדשות? האם ניתן למחוק את אלפיים השנים כשייבנה המקדש? מה יהיה דין הכותל המערבי למשל, מקום שנתקדש בדמעותיהם של ישראל, מה יעלה בגורלו? האם לא יהיה לו ביטוי במקדש?
בחוויה האישית שלי אני מרגיש שהכותל מהווה חציצה. זה שוב מעורר למחשבה על גודל אותו חשש עליו דיברנו, שהמקדש עלול להיות גם מקום מסוכן. האם כאשר כולם ירוצו למקדש נצטרך כותל? ימים יגידו.


*   מכללת יעקב הרצוג, שעל יד ישיבת הר עציון שבאלון שבות, קיימה באדר ה'תשס"א יום עיון תחת הכותרת - 'מי יעלה בהר ה' - זיקתנו להר הבית'. אנו מביאים כאן את דבריהם של שניים מהדוברים. אנו מודים למכללת יעקב הרצוג על הרשות להביא את הדברים לדפוס. השתדלנו לשמור על האופן שבו נאמרו הדברים ביום העיון, תוך הכנסת שינויי עריכה קטנים. הדברים עברו את ביקורת דובריהם.
[1]   כמובן, יש להבחין בקדושת המקום המקודש, בין קדושה עצמית לבין קדושה לצורך מצוות התלויות הארץ, כפי שמבחין הרב קוק במבוא לשבת הארץ, לגבי קדושת הארץ. קדושתו הטבעית של הר הבית קיימת לעולם. קדושתו לצורך קיום מצוות, אותה מקדשים בני אדם, יכולה להתבטל ולחזור.
[2]   זהו אחד מן המקרים שבו הוא מביא הלכות, ומציין שנגלו אליו ברוח הקודש, או כלשונו: 'מסוד ה' ליראיו'.
[3]   בספר 'קרנות המזבח' להרב יעקל סובא זצ"ל, שעליו שמעתי מפיו של מרן החזון איש זצ"ל שהיה מגדולי הגדולים, כתב הרב סובא קונטרס שלם, להוכיח ולברר תנאי אפשרות כניסה להר הבית ולמקום המקדש גם בזמן הזה.
[4]   וראה מאמרו של הרב שלמה גורן זצ"ל בעניין זה, מעלין בקודש ז', אב תשס"ג.
לייבסיטי - בניית אתרים