חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
הרב יצחק לוי
חסרון המקדש
מבוא
הקדמה
'מטרות העל' של המקדש
א. מבנה המקדש
ב. המקדש - מקום שבו האדם עובד את הקב"ה בביתו
ג. המקדש - מקום יראה ואהבה כאחד/מקום מלכות ומקום חיבה
ד. המקדש כמקום עבודת הציבור
ה. מצוות התלויות בארץ
ו. על שלושה דברים העולם עומד
ז. עלייה לרגל
ח. פסח
ט. יום הכיפורים
י. מה יש ביכולתנו לעשות כדי לקרב את בניין הבית?
סיכום
מבוא
כוונת מאמר זה היא לבדוק את משמעות חסרונו של המקדש. קשה מאוד להתבונן בשאלה זו מנקודת מבט חווייתית, מפני שאין לנו מסורת שעברה מדור לדור המתארת את חוויית המקדש לפרטיו. אבותינו לא תיארו כיצד הרגישו כשהלבינה לשון הזהורית ביום הכיפורים, או כשהעלו את הביכורים בין שבועות לסוכות; ולא נשמר בידינו אף תיאור תחושותיו של אדם המתוודה על ראש הבהמה לפני שחיטתה לקרבן. כל מה שביכולתנו לעשות הוא לנסות ולהתבונן מתוך המקורות העומדים לרשותנו מה אפיין את עבודת המקדש.
במאמר זה, לאחר שנתאר את שתי המטרות המרכזיות של המקדש, השראת השכינה ועבודת האדם - נעיין במספר נושאים נקודתיים, ובאמצעותם ננסה להמחיש עד כמה המקדש חסר. נתבונן במקדש כמקום עבודת ציבור, ונבחן את הקשר בינו לבין המצוות התלויות בארץ. נתאר את המקדש כמקום תורה, עבודה וגמילות חסדים. ננסה להסביר את זיקת הסנהדרין ועולם המשפט למקדש. בהמשך נעסוק במצוות העלייה לרגל, ובמשמעות פסח ויום הכיפורים במקדש. נראה כיצד המקדש היה מקום מלכות מחד, ומאידך ביטוי של חיבת כנסת ישראל לקב"ה. לסיום, ננסה לענות על השאלה במה יכול כל אחד מאתנו לתרום לבניין הבית - הן בתיקון הרוחני, על ידי אהבת חינם; והן בלימוד הלכות מקדש וקודשיו, בתפילה, בגעגועים ובדרישת מקום המקדש בימינו - תוך בחינת יחסנו להר הבית כיום.
הקדמה
לאחר אלפיים שנה ללא מקדש, קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לחוש ולהבין את חסרון המקדש. הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היא שהתרגלנו: כבר אלפיים שנה עם ישראל חי בלא מקדש, וההרגל נהפך טבע - בגלות ואף בארץ ישראל. מיד עם חורבן הבית, רבן יוחנן בן זכאי תיקן ביבנה סדרת תקנות שנועדו להתמודד עם חסרונו של המקדש.[1] אך בדורות שלאחריו עם ישראל התפזר לקהילות עצמאיות מנותקות, ללא ארץ ומדינה; במצב זה, לא הורגש הצורך במקדש דווקא, והגעגועים אליו איבדו מצביונם הייחודי ונבלעו בכמיהה הכללית לשוב ולחיות חיי עם בארצו.
סיבה נוספת לאיבוד תחושת החסר היא שקשה מאוד להתגעגע למשהו שהאדם אינו מכיר. האפשרות היחידה שבידינו היום לדעת על המקדש היא ללמוד בהעמקה ובהיקף את המקורות העוסקים בתיאור חיי המקדש, ובדרך כלל אין אנו עושים זאת. כך נוצר ריחוק תודעתי ונפשי כאחד, כאשר במציאות שבה אנו חיים יהודי (ואפילו תלמיד חכם) אינו מרגיש צורך לעסוק בסוגיות המקדש.[2]
בזמן שבית המקדש היה קיים, ניתן היה לקיים יותר ממאתיים מצוות שאין אנו מקיימים כיום. אנחנו מאמינים כי המצוות הן דרכים להתקרב לקב"ה. אי קיום כל מצוות אלו מבטא עד כמה התרופף הקשר בינינו לבינו עם חורבן הבית.
מעבר לכל, למקדש חי ותוסס הייתה השפעה גדולה מאוד על חיי היום-יום. אחד הביטויים הבולטים לכך מתואר בגמרא:
ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" (מלאכי ג', ט); אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי" וגו' (תהילים קל"ז, ו). מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר" (ישעיהו ס"א, ג). וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים" וגו' (ישעיהו ס"ו, י).                                                                                                                                  
                                                                                                  (בבא בתרא ס ע"ב).
נבחן ברייתא זו יחד. מדובר על פרושים שאליהם נטפל ר' יהושע, והביא אותם, על דרך האבסורד, למסקנה שלשיטתם לאחר החורבן אין אפשרות לחיות - ועל כן הם שותקים. טענתו המרכזית הייתה שלא ניתן לגזור גזירה כזאת על כלל הציבור. הוא לא שלל את הקשר המהותי שבין הבשר, היין ושאר המאכלים שאדם אוכל לבין אותם הדברים שמקריבים ומנסכים על גבי המזבח, אלא הציע לעשות זכר למקדש: בבניין בית, בסעודה, בתכשיטי אישה, בחתונה וכו'.[3]
בדור החורבן, אותם פרושים הרגישו כי שולחנם הינו חלק משולחן גבוה, ולכן עם חורבן המקדש אין כל אפשרות לאכול בשר, לשתות יין, לאכול לחם ופירות משבעת המינים ולשתות מים, מפני שהם הועלו על גבי המזבח.[4] בעינינו, תחושה זו אינה נתפסת כלל; אך לאותם פרושים (וגם לר' יהושע!), הזיקה בין שולחנם הפרטי לבין המזבח, שולחן גבוה - הייתה טבעית ומובנת מאליה.[5]
על מנת לנסות להבין מהי משמעות קיומו של מקדש, נתייחס לכמה תחומים בחיי המקדש. ברור כי נציג כאן תמונה אידיאלית המתארת את מצב המקדש באופן אידיאי. לא שכחנו כי המשכן בשילה, הבית הראשון והשני חרבו כל אחד מסיבותיו, ועל כן המציאות האידיאלית לא התקיימה בפועל לאורך זמן.[6]
'מטרות העל' של המקדש
המקדש נועד לשתי מטרות מרכזיות: השראת השכינה ועבודת האדם.[7] מחד, זהו ביתו של הקב"ה, שנועד להשראת שכינתו בישראל, כדברי ה' לשלמה: "הקדשתי את הבית הזה אשר בניתה לשום שמי שם עד עולם והיו עיני וליבי שם כל הימים" (מל"א ט', ג); ומאידך גיסא זהו המקום שאליו באים כל ישראל לעבוד את ה' בביתו, כמבואר בפרשה המקבילה: "ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח" (דהי"ב ז', יב).
כל הנבואות הנוגעות למקדש עסקו בשתי מטרות אלה, והן מאפיינות את מגוון המצוות והפעולות שאדם נדרש לעשות במקדש. להלן נסקור אחדים מהתחומים שבהם מטרות אלו באות לידי ביטוי.
א.     מבנה המקדש
·         קודש הקודשים הינו מקום השראת שכינתו של הקב"ה:
o        חדר זה אינו מיועד באופן בסיסי לעבודת האדם. שם מקום הנחת התורה שבכתב,[8] ושם מקום ההתגלות הא-להית והוויעוד עם כנסת ישראל, בבחינת תורה שבעל פה המתחדשת ומתגלה בין שני הכרובים.
o        הכלים המצויים בקודש הקודשים אינם כלים שבעזרתם האדם עובד את ה'.
o        בימי בית שני, כשהשכינה לא שרתה,[9] קודש הקודשים היה חדר ריק לחלוטין. לא היו בו ארון, כפורת וכרובים, מפני שאין כל תחליף להשראת שכינה. עובדה זו משפיעה השפעה מכרעת על אופיו ומהותו של הבית השני.
·         לעומת זאת, הקודש והחצר הינם מקומות המיועדים לעבודת האדם.
o        בקודש התבצעה העבודה הפנימית, הרוחנית יותר: הטבת המנורה, הקטרת הקטורת ועריכת שולחן לחם הפנים.
o        בחצר התבצעה העבודה החיצונית, הגשמית יותר - הקרבת הקרבנות.
עבודת האדם צריכה ביסודה להתבצע במקום השראת השכינה.[10] כלומר, צריך להיות קשר פיזי ומהותי בין מקום העבודה למקום השראת השכינה.
ייתכן כי חלוקה זו יסודה בעובדה שאבן השתייה, מקום בריאת העולם, נמצאת בקודש הקודשים, המקום המסמל את הנוכחות הא-להית בעולם מבריאתו, ואת ההשגחה על העולם מיום הבריאה ואילך. המזבח הינו לפי חז"ל מקום בריאת האדם - משם נברא, ושם מקום כפרתו,[11] והוא מסמל יותר מכל את עבודת הקב"ה על ידי האדם.[12] בדרך הטבע, כשאנו באים לבחון את חסרונו של המקדש מן הראוי להתייחס לשני ההיבטים הללו: למקדש כמקום השראת שכינה ולמקדש כמקום עבודת האדם.
המקדש כמקום השראת שכינה קשור באופן ישיר להוויית המקדש בימי בית ראשון עד ימי יאשיהו בהם נגנז הארון.[13] בימי בית שני שכינה לא שרתה בדרגתה העליונה והשלמה, ועל כן עיקרו של הבית היה מקום עבודת האדם.[14]
ב.     המקדש - מקום שבו האדם נפגש עם הקב"ה על ידי עבודה בביתו
במכלול פעולות האדם במקדש, לא פשוט לחלק בין מעשה המוגדר כעבודת האדם למעשה המיועד להשראת שכינה: מחד, ברור כי כל פעולה שהאדם עושה במקדש היא ביטוי מובהק לעבודת ה' שלו; ומאידך, פעולותיו נובעות ישירות מנוכחות השכינה.[15]
·        למשל, גדרי מורא מקדש, הכוללים מצוות עשה ואיסורים המוטלים על האדם בעלייתו לרגל - נובעים ישירות מנוכחות ה' בבית המחייבת לירא אותו.
·         עצם מצוות העלייה לרגל ברגלים - המפגש עם הקב"ה מבליט מאוד את הקרבה אליו ואת נוכחות השכינה.[16]     
·         וכן הימצאות הסנהדרין במקדש, ואפשרות האדם לפנות אליה, ממחישה לאדם כי "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב', ג) - ביטוי נוסף לגילוי השכינה בבית.
דוגמאות אלה מראות עד כמה שתי מטרות העל שלובות זו בזו, ולא ניתן לחלק ביניהן חלוקה פשוטה.
בפרק הבא נתאר שתי פנים שונות ומשלימות של חוויית האדם במקדש, המבטאות את שתי המטרות שהזכרנו:
מחד, צד היראה והמלכות - בו עם ישראל ניצב בפני ה' בבחינת עבד.
ומאידך, צד האהבה והחיבה - בחינת בת זוג.
·         בחינת העבד קשורה לשונית וגם מהותית לצד העבודה. האדם, וכן כל ישראל, באים לפני ה' כעבד הבא אל רבו לשמשו בביתו. ממד זה של העבודה בא לידי ביטוי בתחושת היראה, ההכנעה בפני הקב"ה וקבלתו למלך עלינו.
·         בחינת בת הזוג קשורה יותר לנוכחות השכינה, ולקרבת ה' המוחשית. במובן זה, המקדש אינו משרד, ואף לא ארמון - אלא בו ה' שוכן. בבחינה זו שוררת בין עם ישראל לקב"ה מערכת יחסים אינטימית, של חיבת זכר ונקבה.[17] הביטויים למערכת יחסים זו נמצאים בקודש הקודשים - בחלק הפנימי ביותר של הבית.[18]
ג.      המקדש - מקום יראה ואהבה כאחד/מקום מלכות ומקום חיבה
בפרק זה נראה כי המקדש הינו מקום איחוד ההפכים,[19] מקום שיכול להכיל בתוכו היבטים רוחניים ונפשיים שונים ואף הפוכים, אך משלימים.
נתחיל בהתבוננות בכרובים, ומתוך כך נתבונן במקדש בכללותו.
1. הכרובים - הן כיסא מלכות והן ביטוי עילאי של חיבה בין כנסת ישראל לקב"ה
לכאורה, המלכות מסמלת ריחוק וקבלת מרות וסמכות מגורם עליון, החיצוני לאדם - ואילו חיבה היא קשר קרוב בין השונים, זיקה קרובה ובלתי אמצעית.
הכרובים ככיסא מלכות
בנביאים מוזכר לעיתים הביטוי "ה' א-להי צבאות יושב הכרובים" (למשל שמו"א ד', ד). כנפי הכרובים הן מושב כיסא המלך בארמונו. אך בשונה באופן מהותי ממקדשים אליליים, בהם על הכיסא מופיע פסל האל עצמו, במקדש ה' ישנו רק כיסא.[20]
המקדש מבטא את העובדה שהקב"ה ברא עולם, משגיח עליו ומולך על ברואיו. כיסא המלכות מצוי בחדר הפנימי ביותר, ואין הוא מקום המיועד לעבודת האדם כלל ועיקר. החצר וההיכל המשמשים לעבודה מכוונים כלפי החדר שבו מיוצגת נוכחותו המלכותית של מלך מלכי המלכים.
הכרובים - ביטוי עילאי של חיבה בין כנסת ישראל והקב"ה
כשהיו עולים עולי הרגלים למקדש היו מגוללים להם את הפרוכת ומראים להם את פני הכרובים המעורים זה בזה, ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נד ע"א).
השימוש בכרובים כדימוי לאהבת ה' לעמו מייצג את תפקיד הכרובים כמשל וסמל לחיבה ולאהבה האינטימית האמורה לשרור בין כנסת ישראל לקב"ה.
באופן זה, החדר הפנימי של המקדש הינו חדר בו מתגלה האהבה בין כנסת ישראל לקב"ה. אולי ניתן להיעזר בדרשתו של ר' עקיבא האומר ששיר השירים הינו קודש קודשים,[21] ולטעון כי ישנו ממד בו קודש הקודשים הינו שיר השירים. על פי הבנה זו, כנסת ישראל מיוצגת בעצמה בחדר המקודש ביותר, ואין זה רק חדר המבטא את מלכותו של הקב"ה אלא מקום מפגש בין עם ישראל לקב"ה.[22]
הכרובים - כיסא מלכות וחיבת זכר ונקבה
אף על פי שלכאורה שני הצדדים הללו שהכרובים מבטאים מייצגים תכנים שונים, לאמיתו של דבר הם משלימים האחד את השני. ניתן לומר כי דווקא כשמתגלה הקשר הפנימי בין כנסת ישראל לקב"ה, כיסא ה' בעולם יותר משמעותי וחזק. מלכות ה' שלמה יותר - ההופעה הא-להית מתגלה בשלמותה בשילוב יחס האהבה והיראה.
נתבונן בשתי מילים אלו, אהבה ויראה. את שתיהן ניתן לחלק לשני חלקים:
יר    אה
אה   בה
כפי שניתן לראות, בשתי המילים מופיעה החטיבה "אה", המייצגת שניים משמותיו של הקב"ה - שם הא-להים, המורה על המלכות; ושם ה', המעיד על הקשר התמידי בין השכינה והעולם. ואם נתבונן בשתי האותיות האחרונות של המילה 'אהבה', ובשתיים הראשונות של המילה 'יראה', הרי שהעניין יואר באור בהיר.          
בנוסף, ניתן לקרוא את שתי המילים שתי קריאות: קריאה רגילה, וקריאה מלמעלה למטה, כששתי המלים חצויות. גם באופן זה נקרא: יראה ואהבה. קריאה כפולה זו ממחישה היטב כי שתי בחינות אלו, יראה ואהבה, משולבות ומאוחדות בשורשן.
בשורש הכל אחד. המקדש הוא מקום איחוד ההפכים - שם, במקור הכל, מתגלות ומתאחדות האהבה והיראה.
הבנה זו מסבירה היטב את היחס בין התורה שבכתב, שמתגלה בה מלכותו של הקב"ה,[23] לתורה שבעל פה, שמשתתפת בה כנסת ישראל בגילויה של התורה.
המצוות המתקיימות במקדש מבטאות בו זמנית את מלוא הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה. מחד גיסא יראה, כראוי לארמונו של מלך; ומאידך אהבה, כראוי למקום המבטא מפגש וחיבור בין הקב"ה לכנסת ישראל.
2. המקדש כולו כמקום מלכות ומקום חיבה
כשם שהכרובים מבטאים כאמור את שני ההיבטים הללו, ומטביעים את חותמם על מהות קודש הקודשים, כך המקדש בכלליותו הינו גם מקום מלכותו יתברך, וגם המקום בו מתגלה חיבת הקב"ה לכנסת ישראל.
המקדש - ארמון מלכותו של הקב"ה
ההופעה המפורשת הראשונה של הכרת בני ישראל במלכותו של הקב"ה הייתה בשירת הים - "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות ט"ו, יח) - ודווקא שם מוזכר לראשונה הביטוי "מקדש".
מספר מצוות ועבודות הנוהגות במקדש קשורות לאופיו כמקום מלכות.
·         ההשתחוויה, בה האדם מבטל את עצמו לחלוטין לפני מקור הכל ומבטא זאת בפישוט ידיים ורגליים, וכן מצוות מורא מקדש, מבטאות את הרגשת האדם הבא לראות את ביתו של מלך העולם ולהיפגש עמו.
·         אחד הטעמים המובאים למצוות שמירת המקדש הוא כבוד המלכות. "לא דומה פלטרין (ארמון) שאין עליו שומרין לפלטרין שיש עליו שומרין".[24] אף הנוסח שהיו עונים במקדש אחרי ברכות אינו 'אמן', אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",[25] נוסח המדגיש את היות המקום ארמון מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.
·         ההלכה קובעת כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד.[26] נראה, שהסיבה לכך היא שמלכי בית דוד הם המייצגים את מלכותו של הקב"ה.[27] דוגמא מובהקת לכך יש במה שנאמר על שלמה: "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דהי"א כ"ט, כג).
·         בראש השנה היו תוקעים במקדש בחצוצרות ובשופר. "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר".[28] התקיעה בשופר היא סימן מלכות מובהק: "בחצֹצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צ"ח, ו).
·         בראש השנה שחל להיות בשבת - היו תוקעים במקדש, אך לא במדינה. על פי הירושלמי,[29] הסיבה לכך היא מפני שהמקדש כולו מבטא הכרה במלכות ה', ובוודאי תקיעה משמעותה המלכה. במקום המלכותי הדבר מתבטא גם בשבת, כשהשבת עצמה יש בה גם כן הכרה במלכות ה' - "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" (תפילת שבת). קדושת הזמן והמקום מתחברות בהמלכת הקב"ה על העולם.
·         גם הכלל "אין עניות במקום עשירות"[30] נובע ביסודו מן ההתייחסות למקדש כמקום מלכותי שבו ראוי לנהוג מנהגי מלך. על כן, כלים ובגדי כהונה שנפגמו עושים חדשים במקומם,[31] וההתנהגות הכללית במקדש היתה בעשירות. למשל, היו משקים את התמיד בכוס של זהב מסיבה זו.[32]
·         בגדי הזהב של הכוהן הגדול הינם ללא ספק בגדי מלכות. ההקבלה ביניהם לבין בגדי מלך ברורה: כשם שמלך בשר ודם מופקד על ניהול המדינה - על חיי השעה, כך כוהן גדול מופקד על חיי הנצח - על חיי המקדש. ציץ הזהב מקביל לכתר המלכות של המלך, המשיחה בשמן המשחה קיימת בכוהן גדול ובמלך, וישנו דמיון בין דיני כבוד המלך לדיני כבוד כוהן גדול.[33]
שכינה במערב
ניתן לראות שהמקדש, וכמוהו העולם כולו, מכוונים ממזרח למערב, כאשר החלק המערבי הוא המקודש ביותר. "שכינה במערב" (בבא בתרא כה ע"א) - ומסלולם של כל גרמי השמים, השמש הירח והכוכבים, הוא ממזרח למערב, כאילו הם משתחווים לקב"ה מדי יום ביומו. כביכול, ההכרה העמוקה במלכותו של הקב"ה מתגלה בבריאה בהשתחוויה יומיומית לפני מלך מלכי המלכים.
      בניגוד לעובדי עבודה זרה, הפונים לשמש כאשר היא מפציעה לראשונה במזרח - במקדש אנו פונים אל המלך עצמו, ולא אל משמשיו. האדם, היצור היחיד שהוא בעל בחירה, עובד במקדש ממזרח למערב - ומשמש כ'שליח ציבור' של הבריאה כולה: מדי יום ביומו הוא מוציא מן הכוח אל הפועל את ערגת הבריאה לבורא.
הזמן במקדש
כידוע, חשבון הימים במקדש שונה מבמדינה: הלילה הולך אחרי היום, ולא להיפך (חולין פג ע"א). ייתכן שהיום במקדש מתחיל בזריחה, מכיוון שהופעת האור והשמש מסמלת את ההכרה במלכותו של הקב"ה. על כן, במקום המציין את הנוכחות המלכותית של הקב"ה - תחילת היום היא בבוקר, עם הזריחה.[34]
ייתכן שבמקום בריאת העולם, נשאר במובן מסוים סדר הזמנים של בריאת העולם - על פי הבנת הרשב"ם,[35] לפיה היום התחיל בבוקר, והלילה הלך אחרי היום; ואכמ"ל.
"מקדש מלך עיר מלוכה"
ר' שלמה אלקבץ, בפיוטו הנפלא "לכה דודי", כותב "מקדש מלך, עיר מלוכה". הצירוף בין מקום המקדש לבין העיר ירושלים נסוב סביב עניין המלכות.
ואכן, ניתן להצביע בתולדות ירושלים על הדגשת מלכותו של הקב"ה. העיר מצויה בגבול יהודה ובנימין - הגבול שבין שבט המלכות לבין נחלת השכינה. דוד העלה את הארון לירושלים מיד לאחר המלכתו על כל ישראל,[36] והארון נשאר בעיר גם כשדוד עזב אותה בזמן מרד אבשלום.[37] שלמה המלך בנה את בית המלך למרגלות בית ה', כדי לציין את זיקתו של ארמון המלכות הארצית לארמון מלכות ה'.
למעשה, הקשר בין ירושלים למלכות ה' מופיע במפורש בנוסח קדושת שחרית של שבת, למנהג חלק מן הקהילות: "ממקומך מלכנו תופיע, ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך. מתי תמלוך בציון... תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור ולנצח נצחים... ימלוך ה' לעולם, א-להיך ציון לדור ודור הללויה". כך גם בתפילות הימים הנוראים: "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר מקדשך", ומסיימים באותו הפסוק: "ימלֹך ה' לעולם, א-להיך ציון לדֹר ודֹר הללויה" (תהלים קמ"ו, י).
על פי הגמרא,[38] גם מזמור כ"ד בתהילים, המזמור המבטא באופן הבולט ביותר את מלכות ה' בעולם, נאמר בשעה שהעלה שלמה את הארון לבית המקדש.
המקדש כמקום המבטא חיבה וקרבה אינטימית בין כנסת ישראל לקב"ה
כפי שהראינו לעיל, הכרובים מסמלים לא רק את מלכות ה' הבאה לידי ביטוי במקדש, אלא גם את יחס הקרבה שבין כנסת ישראל והקב"ה - בין הרעיה ודודה.[39]
·         לפני המלכת המלך יהואש, הוא הוסתר בחדר המיטות.[40] רש"י מפרש שהוסתר בעליית בית קודשי הקודשים. קודש הקודשים נחשב כחדר האינטימי ביותר - "חדר המיטות", המבטא יותר מכל את הקשר הקרוב בין כנסת ישראל לקב"ה.
·         בדברי חז"ל שזורים דימויים רבים המקשרים בין הכרובים לחתן וכלה. דברי ר' עקיבא "זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז ע"א) מתייחסים בבירור לכרובים. זכו, שכינה ביניהם - כפי שהקב"ה מתגלה לכנסת ישראל בדיבור מבין שני הכרובים; ואילו כשאין שכינה שורה חלילה, אש יוצאת מבין שני הכרובים.[41] הדימוי לחתן וכלה מלמד על מהותם של הכרובים ועל מהות החדר שבו הם מצויים.
·         הגמרא[42] מציינת את ההקבלה ביחזקאל בין האמירה הא-להית לנביא "הנני לֹקח ממך את מחמד עיניך" (כ"ד, טז), המתייחסת לאשתו של הנביא, לבין הפסוק "הנני מחלל את מקדשי גאון עֻזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם" (שם, כא). הקבלה זו מוכיחה את אופי המקדש כמקום המבטא יותר מכל את הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה, כקשרי חיבה וקרבה בין איש לאישה.
·         הבלטת הבדים בפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים נמשלת בחז"ל ל"שני דדי אישה", שנאמר "צרור המֹר דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א', יג).[43] דרשה זו רומזת כי קודש הקודשים הוא מקום החיבור בין כנסת ישראל לקב"ה.
·         מעניינת לשון הגמרא בסנהדרין עה ע"א: "מיום שחרב הבית ניטל טעם ביאה". כביכול מרגע שאין כנסת ישראל והקב"ה יכולים לבטא את הקשר האינטימי ביותר, את גילוי האהבה בשלמותה - כך גם אין אפשרות להביא לידי ביטוי מלא את הקשר האינטימי בין איש לאשתו. המהר"ל מסביר[44] שהחיבור של ה' יתברך עם ישראל בבית ה' הוא חיבור גמור, ומכוח החיבור הזה היה חיבורם של איש ואישה באחדות גמורה, שהוא טעם ביאה. בהקשר זה, הוא מביא את הגמרא בעירובין סג ע"ב: "כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן, אסורין בתשמיש המיטה", ומוכיח שישנו קשר פנימי בין ארון ושכינה במקומם, המבטאים את הגילוי השלם ביותר של קרבת הקב"ה לכנסת ישראל, לבין קשר האישות בין איש ואשתו, המבטא אף הוא את גילוי הקרבה השלם ביותר ביניהם.
פרט לדוגמאות אלה, בהן המקדש מסמל באופן ישיר את חיבת כנסת ישראל והקב"ה, גם אחדים מתפקידי המקדש מבטאים קשר זה.
·         המקדש הוא המקום שממנו הקב"ה משגיח על כל העולם, והמדרש קובע שמציאות זו נמשכת אפילו לאחר החורבן:  
לא זזה השכינה מתוך ההיכל שנאמר (דהי"ב ז', טז): "והיו עיני ולבי שם" וגו', וכן הוא אומר (תהילים ג', ה): "קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה", אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו... משל למלך שהיה לו פרדס ובנה בו מגדל גבוה וציווה המלך שיתנו לתוכו פועלים שיהיו עוסקים במלאכתו... אף הקב"ה, אף על פי שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש, "עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם" (תהילים י"א, ד) (שמות רבה, מהד' וילנא, ב', ב).
 
·         זהו מקום שבו פוגש הקב"ה את כנסת ישראל. הדיבור הא-להי יוצא מבין שני הכרובים, שנאמר: "ונועדתי לך שם, ודִברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה, כב). 'ויעוד' פירושו מפגש, וכך גם נדרשת לשון 'אהל מועד' - מקום מפגש, בו ה' מדבר אל משה.[45]
·         המקדש הוא מקום תפילה לכל, לכלל וגם לכל פרט, כפי שאמר שלמה בתפילתו בעת חנוכת הבית הראשון (מל"א ח', כח-נב) - שוב, ביטוי לקרבה הבלתי אמצעית בין עם ישראל לקב"ה.
·         בנוסף, המקדש הוא המקום שממנו שואבים את רוח הקודש,[46] מקום מפגש עם דבר ה' החי המתגלה לאדם.
·         כל הבאת התבואה למקדש - הן במישור הכללי, בשלוש הרגלים, והן במישור הפרטי בביכורים - עניינה העשייה האנושית הנדרשת מתוך קרבה, על מנת שתחול הברכה. כדברי בעל ספר החינוך:
שרצה ה' בחסדיו הגדולים לקבוע לישראל מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריאות וזכותם... לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני האדם ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעיינות הטוב כנגדו          (מצווה צה).
·         בנוסף, ניתן לראות גם את כלי המשכן עצמו, לדוגמא השולחן ועליו לחם הפנים - כאמצעים שבהם נדרש האדם לפעול על מנת שתחול הברכה. וראה בלשון הזוהר:
פתח רבי ייסא ואמר ועשית שלחן עצי שטים וגו' שלחן דא איהו קיימא לגו במשכנא, וברכתא דלעילא שריא עליה ומניה נפיק מזונא לכל עלמא, ושלחן דא לא אצטריך למהוי בריקניא אפילו רגעא חדא אלא למהוי עליה מזונא, דהא ברכתא לא אשתכח על אתר ריקניא, ובגין כך אצטריך למהוי עליה נהמא תדיר דלהוי תדיר ברכתא עלאה משתכחא ביה ומגו ההוא שלחן נפקי ברכאן ומזוני לכל שאר פתורי דעלמא דאתברכאן בגיניה[47]         (פרשת תרומה, קנג ע"ב).
בפרק זה ניסינו להראות כי המקדש בכלליותו - וקודש הקודשים והכרובים בפרט - הוא מקום שבו מתגלה במלואו היחס האמיתי הראוי לקב"ה, יחס החתום בחותם יראה גדולה, אך מבטא גם אהבה גדולה - רוממות ואימה, קרבה וחיבה, מלך וחתן. במקדש אנו נפגשים עם הקב"ה, שמחד הוא נורא, נשגב ובלתי נתפס, "לית מחשבה תפיסא ביה"; ומאידך קרוב אלינו בכל קוראנו אליו, "לית אתר פנוי מיניה".   
ד.     המקדש כמקום עבודת הציבור
ברור כי מקדש עומד על מכונו - ובפרט בימי בית ראשון, בו שרתה שכינה - הינו אחד הגילויים המשמעותיים של מדרגת החיים השלמה. מציאות של ממלכה ומקדש - כהונה, נבואה וסנהדרין בלשכת הגזית - היא בעצם ההופעה הרוחנית המלכותית הלאומית המלאה של כנסת ישראל. איחוד כוחות אלו היה התנאי לגילוי מדרגתם העליונה של ישראל, ביחסם לקב"ה במקדש.
אך המקדש היה גם מקום עבודת הציבור, ובו היו מיוצגים כל ישראל. להלן נביא כמה ביטויים לכך:
1. עבודה במשמרות ובמעמדות
המשנה (תענית פ"ד מ"ב) שואלת על עבודת התמיד הכיצד קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, ומסבירה שמשום כך התקינו נביאים ראשונים עשרים וארבעה משמרות - ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כוהנים, לווים וישראלים. פעמיים בשנה נקראו כולם לשבוע מילואים של קודש. לפי תורנות הייתה מתייצבת משמרת ובה כוהנים, לווים וישראלים, שהיו עולים לירושלים ועובדים במקדש כשליחי כל ישראל, וכשליחי הציבור כולו הקריבו את קרבנות הציבור.[48]
2. מחצית השקל
נתינת מחצית השקל על ידי כל אדם מישראל הופכת אותו לשותף ממוני מלאבעבודת המקדש. מתרומת הלשכה, שבה נאספו השקלים, היו מממנים את כל עבודות המקדש: קרבנות הציבור, פרה אדומה, שעיר המשתלח ולשון של זהורית. הכסף שנותר מתרומת הלשכה שימש למימון הוצאות ציבוריות שונות שנועדו לייפות את ירושלים: אמת המים, חומת העיר ומגדליה וכל צורכי העיר.[49]
כלומר, כל עם ישראל היה שותף בצורה ממונית בחיזוקה ובטיפוחה של ירושלים. עבודת המקדש וייפוי ירושלים לא היו עניינים לתושביה בלבד, שהרי "ירושלים לא נתחלקה לשבטים"[50] - אלא לכל עם ישראל, שהרגיש בכך את שייכותו ואת זיקתו לעבודת המקדש ולירושלים.
כיום אנו נוהגים בערב פורים לאסוף כסף 'זכר למחצית השקל'. מדי שנה בשנה מיתוספות על הבמה שבבית הכנסת עוד ועוד קופות לצדקה, לגמ"ח, לכוללים, לישיבות, להתיישבות ולמפעלים נוספים. נדמיין לעצמנו שכל הקופות כולן, ללא יוצא מהכלל, בכל בתי הכנסיות ובכל כפר ועיר בארץ ובחוצה לארץ, היו מגיעות לכתובת אחת – למקדש. כמה שותפות זו מגבירה את תחושת השותפות והערבות ההדדית בין כל בני ישראל בכל קצות תבל!
זאת ועוד: בתרומת הלשכה כולם היו שותפים שווים. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל', טו) - כולם היו שותפים בירושלים. "'ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדָו' (תהילים קכ"ב, ג) - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים".[51]
3. מעמד הקהל
אחת לשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, מתכנס כל עם ישראל בהר הבית, אנשים נשים וטף, לשמוע את המלך קורא בתורה.[52] לאחר ששבתו במהלך השנה מעבודת האדמה ולמדו תורה, היווה מעמד זה מעין חידוש של מעמד הר סיני בהר הבית.[53]
הרמב"ם מתייחס לקריאת התורה על ידי המלך:
וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם, לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו [תורה] בסיני        (הלכות חגיגה פ"ג ה"ו).
ברור שבזמן שלוש הרגלים, המקדש, הר הבית וסביבותיו המו יהודים מכל העולם שהתכנסו במקום כדי לראות וליראות את פני ה'. לא במקרה דורשים חז"ל: "'ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדָו' - עיר שעושה כל ישראל חברים", וזאת דווקא בזמן עלייה לרגל.[54] וראה גם בירושלמי בבבא קמא פ"ז ה"ז: "'ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו' - עיר שמחברת [את] ישראל זה לזה".
הממד הציבורי של עבודת המקדש בולט במעמדות ציבוריים גדולים - בשלוש הרגלים, ביום הכיפורים ובמעמד הקהל במוצאי שנת שמיטה. אך יש גם ביטוי ציבורי קבוע: מחד, מחצית השקל הופכת כל אחד מישראל לשותף מלא בעבודת המקדש, ומאידך כל עם ישראל משתתף בעבודה הקבועה של המקדש באמצעות המשמרות והמעמדות - שבועיים בשנה שבהם עבדו במקדש, התענו, התפללו ועמדו על קרבנות הציבור בשם כל ישראל.
אין בעבודת ה' שלנו כיום לא השתתפות ממונית של כל אדם מישראל באופן שווה בשום משימה כלל ישראלית, לא שותפות בעבודה השייכת לכל עם ישראל, ולא מעמדות ציבוריים בהם כל עם ישראל שותף.[55]
ה.     מצוות התלויות בארץ
שגורה בפינו תפילת המוספים של הרגלים:
א-להינו וא-להי אבותינו... מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו.
ישנה גלות מן הארץ וישנו גם ריחוק מן האדמה. היום, כאשר רוב עם ישראל חי בערים, קשה לנו להבין את משמעות ביטוי הזיקה לקב"ה על ידי הבאת פירות למקדש.[56] נביא כאן כמה דוגמאות שמהן ניתן להבין את משמעותה של זיקה זו.
1. ט"ז בניסן - הנפת העומר ואיסור חדש
בזמן שבית המקדש היה קיים, יום ט"ז בניסן היה תאריך מכריע הן לחקלאים והן לכל העם. כולם ציפו לרגע שבו יונף העומר בעזרה. כל ילד הבין באופן פשוט כי המקדש הוא מקור הברכה, ועד שלא יינתן האות במקדש אי אפשר לאכול מהתבואה של השנה החדשה.[57] איסור חדש נוהג גם כיום, ואסור לאכול מן התבואה החדשה לפני י"ז בניסן.
2. הראשית לה'
אמנם, המקפידים שלא לאכול טבל ומפרישים תרומות ומעשרות גונזים בצורה מכובדת את החלק שהפרישו; אך האם מישהו יכול לומר שאת הראשית הוא נותן לקב"ה, ורק אחר כך הוא אוכל? הפרשת תרומה כיום נתפסת לעיתים כנטל, חומרא נוספת שיש לקיימה לפני שאוכלים - ומי שיכול, וסומך על הירקן (או על נותן ההכשר למפעל או למסעדה), משתדל לקנות מזון "ללא חשש טבל". קשה מאוד לראות בפעולה זו אפילו זכר לנתינה לכוהן וללוי שעליה נצטווינו - נתינה שיש בה משום תרומה לה', ודאגה לפרנסת השבט שעליו מוטלת עבודת המקדש.[58]
3. העומר, שתי הלחם וניסוך המים
שלוש הרגלים הינם ימי דין, ובכל אחד מהם ישנה זיקה ליבולה של ארץ ישראל - קציר ואחר כך אסיף. חז"ל אומרים:
הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות... הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן... נסכו לפני מים בחג (סוכות) כדי שיתברכו לכם גשמי שנה                               (ראש השנה טז ע"א).
בהבאת התבואה, הפירות והמים למקדש, אנו מבטאים באופן עמוק את ההכרה כי ה' הוא מקור הברכה הגשמית. יש בכך הודאה כפולה, על שתי משמעויות המילה:
א.       הודאה על הטוב - על שפע הברכה הניתנת לנו בכל רגל.
ב.       הודאה על האמת - כי ה' הוא מקור הטוב.
כאשר מינה דוד את שלמה ליורשו, נתן לו אביו לעיני קהל ישראל את התוכניות לבניין המקדש, ואמר כלפי מעלה: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[59] - הכל מאת ה', ואנו מביאים לו משלו. מימרא זו מבטאת בזעיר אנפין את כל מהותו של המקדש - מקום מרכזי בו אנו מבטאים[60] את הכרתנו כי הקב"ה הוא מקור הכל, ומביאים לו ממה שהעניק לנו. בכך אנו מרגישים ומבטאים את אדנותו ומלכותו עלינו ועל העולם כולו. ה' מעניק לנו את כל הברכה הגשמית - ואנו מביאים למקדש חלק קטן ממה שהעניק לנו, כדי להכיר תודה ולבקש שימשיך ויריק לנו ברכה גם בהמשך (ראה מלאכי ג', י).
בסוכות, עם ישראל מביא למקדש את טיפות המים האחרונות - על מנת שה' יברך את עם ישראל בגשמי ברכה בשנה החדשה.[61]
הבאת התבואה והפרי למקדש מקרבת את ישראל לאבן השתייה שבקודש הקודשים, שממנה נברא העולם. לשם אנו מצוּוים להביא את התבואה, הפירות והמים, על מנת להדגיש כי כל הברכה באה מאת ה' - מקור הכל.
העומר מתיר את התבואה החדשה במדינה, ושתי הלחם (הבאות חמץ) את התבואה החדשה במקדש.[62] יחד, הם מהווים קרבן תודה שמביאה האומה על ברכת הארץ.[63]
4. ביכורים
בהמשך לקרבן התודה של כלל האומה, משבועות ועד סוכות[64] היחידים מביאים ביכורים - ובכך אנו מכירים תודה לקב"ה לא רק על היבול שזכינו לאסוף, אלא גם על עצם ישיבתנו בארץ, שאף היא חסד המתחדש מדי שנה.
העלאה זו נעשתה בשיירות של אנשים, שבלילות לנו ברחובה של עיר וביום הלכו בתהלוכה ססגונית,[65] ואנשי ירושלים היו יוצאים לקבל את פניהם וללוותם עד הכניסה לעיר. כך, בכל חודשי הקיץ הדרכים המובילות לירושלים היו עמוסות בשיירות המעלות את ביכוריהן למקדש. גם הבאת הביכורים של היחיד הפכה לטקס ציבורי שבו השתתפו שכניו, שאר העולים לרגל ואנשי ירושלים - "עיר שעושה כל ישראל חברים".
אופן ההבאה בעזרה
הבאת הביכורים בכלי מעוטר, קריאת פרשת מקרא ביכורים, הנחתם למרגלות המזבח, הנפתם וההשתחוויה הן רק שיאו של טקס העלאת הביכורים. ראשיתו בהפרשת הפרי ובייעודו לביכורים, המשכו בעלייה חגיגית והמונית בשיירות דרך הערים השונות, וסופו בקבלת הפנים בירושלים ובשירה עד העזרה עצמה.
הרב נריה זצ"ל מצטט[66] את מדרש תנחומא לפרשת כי תבוא:
צפה משה רבנו עליו השלום ברוח הקודש שבית המקדש עתיד להיחרב והביכורים עתידים להיפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים שלוש פעמים בכל יום
                                                                                                                   (ס"ק א).
נשאלת השאלה: איך ייתכן שהבאת הביכורים פעם או פעמיים בשנה שקולה כנגד שלוש תפילות בכל יום?!
מסביר הרב, שבמעמד הבאת הביכורים האדם הפרטי מגיע קרוב מאוד למזבח, עומד לפני ה' בקרבה יתרה ומשתחווה. אין מעמד דומה למעמד הביכורים, שבו אדם שאינו כוהן יכול להרגיש את העמידה לפני ה' כה קרוב. עמידה קרובה זו היא גם מהותה של התפילה, ולכן המדרש אומר שהתפילות ניתקנו כתחליף לביכורים.
קשה לנו כיום לדמיין לעצמנו את משמעות הבאת הביכורים: ראשית, מפני ש"נתרחקנו מעל אדמתנו", וזיקתנו הפשוטה אל האדמה נשתנתה; שנית, מפני שעבודת ה' שלנו מכילה מחשבה, רצון, דיבורים ומעשים בקיום מצוות שונות, אך אין אנו מביאים פיסית כיום פירות גשמיים 'משלנו' לקב"ה.[67]
הבאת הפרי מהבית לעזרה ממחישה את אהבתנו לקב"ה ואת הכרת הטוב על כל חסדיו מחד, ומאידך - את הכרתנו באדנותו עלינו, על ארצנו ועל הברכה ביבולנו.[68]
המשמעות הכוללת של המצוות התלויות בארץ הקשורות למקדש היא המפגש הבלתי אמצעי הקבוע שבין האדם לקב"ה סביב יבול שדותיו ופרדסיו. במילים אחרות, זהו מפגש חי ומתמיד של גופני ורוחני, של ארץ ושמים. כך, תוך הבאת התוצרת החקלאית למקדש מתעלה כל המציאות הגשמית אל מעלתה הרוחנית הגבוהה ביותר.
ו.       על שלושה דברים העולם עומד
המשנה באבות (פ"א מ"ב) מתייחסת לשלושה ערכים מרכזיים העומדים בתשתית העולם וביסודו, ומקיימים אותו. להבנתנו, שלושה ערכים אלה באים לידי ביטוי באופן משמעותי בהר הבית ובמקדש.
1. התורה
     א. המקדש ומעמד הר סיני
הזכרנו לעיל שהשראת השכינה היא אחת ממטרות המקדש. זו שיטת הרמב"ן, ויש לשים לב ללשונו בתחילת פרשת תרומה, בציווי על הקמת המשכן:
וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (שמות כ"ד, טז): "וישכן כבוד ה' על הר סיני", וכתיב (דברים ה', כא): "הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גדלו" - כן כתוב במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ', לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני... וכן אמר הכתוב (שמות כ"ט, מב-מג): "אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם... ונקדש בכבודי" - כי שם יהיה בית מועד לדבור, ונקדש בכבודי. והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם, יבין סוד המשכן ובית המקדש    (שמות כ"ה, א).
הרמב"ן מתאר את המשכן כהנצחת מעמד הר סיני. אותה השכינה שירדה על ההר, כאשר הקב"ה ירד עליו לתת תורה לעמו ישראל - שכינה זו נוכחת תמיד בקרב ישראל. המקדש מבטא את מתן התורה התמידי.
כפי שהזכרנו לעיל,[69] אחת לשבע שנים התקיים במקדש מעמד הקהל, אשר היה חידוש למעמד הר סיני באופן פשוט יותר - בלימוד תורה פומבי לכלל ישראל, שהתכנסו ועלו לרגל. 
     ב. בלב המקדש-התורה
הכרובים, המסמלים את כיסא מלכות ה', היו מונחים על גבי הארון שבו נשמרו הלוחות ושברי הלוחות,[70] המסמלים את התורה ואת הברית שבין הקב"ה לעמו. באופן דומה, משה נצטווה על ידי הקב"ה להניח את ספר התורה בצד הארון (דברים ל"א, כה-כו).
אך מעבר למעמד הסמלי של הכרובים, הם גם היו מקור לימוד התורה בפועל - שהרי משה היה שומע את הקול מִדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים (במדבר ז', פט). ההתגלות מבין שני הכרובים היא התורה החיה והמתחדשת הנמסרת למשה, ודומה בכך לתורה שבעל פה. לא רק הלוחות הראשונים והשניים היו מונחים בארון; התורה שבכתב והתורה שבעל פה השתלבו שם יחד, והראשונה היוותה מסד לשנייה.
המשנה במסכת סופרים (פ"ו ה"ד) מציינת שהיו בעזרה שלושה ספרים, שעל פיהם היו מגיהים את ספרי התורה. הגמרא קובעת:
מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה          (כתובות קו ע"א).
המקדש היה מרכז התורה: ספרי התורה שבו היו המדויקים ביותר, ועל פיהם היו מגיהים את כל ספרי התורה.
     ג. מקום המפגש עם גדולי הדור
הגמרא במסכת פסחים (כו ע"א) מספרת על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל. במסכת סנהדרין (יא ע"ב) מסופר על רבן גמליאל שהיה יושב על גבי מעלה בהר הבית. אחת ממטרות העלייה לרגל הייתה המפגש עם גדולי הדור שישבו בהר הבית ולימדו את התורה לכל עם ישראל.[71] אף הסנהדרין הייתה יושבת בעזרה,[72] כאמור: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".[73] בהמשך למתואר לעיל לגבי הכרובים - במקדש השתלבו התורה שבכתב והתורה שבעל פה זו בזו, ולפיכך מרכז ההוראה ומושב הסמכות השופטת העליונה היו שניהם בסמוך לו.
     ד. בין התורה למקדש
הן המקדש והן התורה מבטאים את הזיקה שבין כנסת ישראל לבין הקב"ה. המדרש עומד על היחס שבין שניהם:
משל למלך שהייתה לו בת יחידה,[74] בא אחד המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך - יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול; לומר לך 'אל תטלנה' איני יכול, לפי שהיא אשתך; אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך - קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול; לומר לכם 'אל תיטלוה' איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים - בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר (שמות כ"ה, ח): "ועשו לי מקדש"             (שמות רבה ל"ג, א).
בסיום תפילת שמונה עשרה אנו אומרים:
יהי רצון מלפניך... שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
המהר"ל[75] מסביר שכשם שהלב הוא מקור חיותו של האדם והמוח הוא מקור השכל שבו, כך בית המקדש הוא ליבו של העולם, והתורה היא שכלו. הורדוס כיבה אורו של עולם והרג את תלמידי החכמים, ותשובתו הייתה בבניין אורו של עולם - המקדש.
הגמרא בברכות (ח ע"א) אומרת שמיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, כי "התורה בגלותנו - מקום מקדשנו".[76] כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה (מנחות קי ע"א), ותלמידי החכמים העוסקים בתורה בלילות כאילו עוסקים בעבודה. 
     ה. הסנהדרין והמקדש
ירושלים, ובפרט המקדש, קשורים באופן מהותי לצדק ולמשפט. המשנה[77] מוסרת כי שלושה בתי דינים היו בירושלים: אחד ישב על פתח הר הבית, אחד על פתח העזרה ואחד ישב בלשכת הגזית. הסנהדרין, שמקום מושבה היה בלשכת הגזית, הייתה ממוקמת בעזרה המרכזית במקדש: חציה בקודש (עזרה) וחציה בחול (חיל),[78] וחז"ל לומדים במכילתא[79] ובירושלמי[80] שיש להצמיד את לשכת הגזית למזבח מדין תורה.
מיקום לשכת הגזית בקודש הינו בעל משמעות ואיננו מקרי. חז"ל מנסחים זאת כך: "מלמד שהמקום גורם" (סנהדרין יד ע"ב). דווקא ישיבת הדיינים בלשכת הגזית בעזרה מאפשרת להם לדון.
וארבעים שנה קודם שחרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות... שלא דנו דיני נפשות           (עבודה זרה ח ע"ב).
האפשרות לדון דיני נפשות בכל בתי הדין של עשרים ושלושה דיינים ברחבי הארץ מותנית בישיבת הסנהדרין במקומה. הלכה זו מלמדת על הזיקה המהותית שבין הסנהדרין למקדש, על פי הפסוק: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב', ג).
סמיכות זאת של בית הדין העליון של האומה למקדש מאפשרת לדיינים (כוהנים, לויים וישראלים) להכריע בסוגיות הלכתיות, רוחניות, ציבוריות, חברתיות ומדיניות של האומה כולה.
תפקידי הסנהדרין רבים ומגוונים: היא מוציאה למלחמת הרשות, מחליטה על הגדלת שטחה של ירושלים,[81] בודקת כוהנים בייחוסים ובמומים,[82] מחדשת הלכות ומפיצה תורה לכל ישראל.
צדק הוא תנאי להתקרב לבית ה', והיעדר הצדק והמשפט הוא הגורם לחורבן ירושלים ובית ה'.[83] חז"ל במדרש לומדים:
מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום... שנאמר: "צדק ילין בה"[84]                                                     (במדבר רבה כ"א, כא).
2. העבודה
אחת העבודות המיוחדות שהיו בעזרה ובהר הבית הייתה ההשתחוויה. כמה הסברים נאמרו לעבודה זו: שותפות כל אברי האדם בתפילה,[85] העמקת הענווה של האדם לפני ה',[86] וביטוי ליראת הרוממות.[87] ביסוד כל ההסברים עומדת משמעות אחת: התבטלות גמורה של האדם לפני הקב"ה, והכרת השייכות הגמורה אליו.
חלק מרכזי אחר בעבודה, שהיה מיוחד דווקא למקדש, היה עולם הקרבנות. דרך עולם זה האדם היה נפגש עם הקב"ה לא רק בזמנים קבועים - בשלוש הרגלים - אלא גם בנסיבות שונות בחייו האישיים: בהודאה על חטא או בהודאה על נס, לאחר לידה, או אפילו באירועים הקשורים לנכסיו - כהקרבת בכור והבאת מעשר בהמה. בכל ההזדמנויות הללו האדם נדרש לעמוד לפני ה' ולהקריב קרבן.[88]
אחד המאפיינים הבולטים של עבודת הקרבנות הוא הפסול הנגרם לקרבן על ידי מחשבה שאינה נכונה בדעתו של המקריב. לדוגמא, אם בכוונתו להקריב לאחר זמנו של הקרבן או חוץ למקומו הקרבן נפסל (זבחים יג ע"א). עובדה זו ממחישה עד כמה קרבת א-להים של האדם המקריב קרבן דורשת ממנו את טהרת מחשבתו ומיקודו בפעולת ההקרבה. בכך מתגלה במקדש דעתו של האדם בטהרתה.
עבודה נוספת הדורשת שהאדם יטהר את דעתו ויכוון אותה אל בוראו היא עבודת התפילה. כיום, עבודת התפילה נתפסת כתחליף לקרבן; אך לאמיתו של דבר, בהיות המקדש עומד על תלו, היה הוא המוקד לתפילת כל אדם - אפילו נכרי. "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נ"ו, ז).[89]
     א. "נפש תחת נפש"
בפרשת העקדה - הפרשה הראשונה שכתוב במפורש שהתרחשה בהר המוריה - בסופו של דבר הוקרב האיל, ולא יצחק. מסקנת העקדה היא שהקב"ה אינו מעוניין בקרבנות אדם.[90] אם כך, מה פשר הציווי הראשוני?
נראה, שכבר בקרבן הראשון שהתורה ציוותה להקריב על מזבח בהר המוריה, צריכה הייתה להיות מוכנות נפשית להקריב את הבן. דרגת הקִרבה הנדרשת היא עד כדי מסירת הנפש. כאשר הקב"ה ראה שאברהם מוכן למסירות נפש כזאת, הוא ציווה עליו להקריב את האיל במקום יצחק.
ניתן להראות שהעקדה עומדת ביסוד מצוות רבות במקדש: הקרבנות, ההשתחוויה, היראה ועוד. הרמב"ן בפירושו לתורה מסביר את טעם הקרבן:
כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי איבריו
                                                                    (ויקרא א', ט ד"ה ויותר ראוי לשמוע).[91]
האדם עצמו אמור היה להיות מועלה על גבי המזבח בעקבות החטא, אלא שהקב"ה המיר את גופו בגוף הבהמה. מעתה, האדם המקריב את הקרבן ומתוודה עליו חייב לחזור בתשובה שלמה ולתקן את רצונותיו ומעשיו כדי שיתכפר לו. ייתכן שגוף הבהמה המתכלה, הדם המוזה והאיברים הנשרפים מבטאים את השתנותו הגמורה של החוטא, ואת חיבור האדם והבריאה כולה אל הקב"ה.
     ב. הקרבן - עילוי לבהמה
במובן מסוים, העלאת דם הנפש של הבהמה והזאתו על גבי המזבח, יחד עם הקטרת איבריה, הם שיא הקרבה האפשרית בין בעל החיים לבין הקב"ה, בין נפש בהמית חסרת דעת וצלם א-להים לריבונו של עולם. המדרש כותב כי לעתיד לבוא בעלי החיים יעמדו בתור למזבח וכל אחד ירצה להיות קרב עליו. וכך כתב הראב"ע:
אמר רבי משה, כי העוף שתולדתו לברוח מיישוב בני האדם יחוג למקום הכבוד, מקום הקרבת הקרבנות הקרובים לפניו            (תהילים פ"ד, ד ד"ה ודרור).
כיום, דברים אלה נראים לנו מוזרים; כל כך התרחקנו, עד שקשה לנו אפילו להרגיש באמת את החיסרון.[92]
נראה, שהקרבת קרבן מביאה את המקריב לתחושת קרבת א-להים, להתמסרות בעוצמה החסרה לנו כיום. יתר על כן, התורה מצווה אותנו "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב', יג). הקרבת המלח על כל קרבן מאפשרת להעלות את כל חלקי הבריאה - דומם, צומח, חי ומדבר - אל מקור הכל. האדם, היצור היחיד שנברא בצלם א-להים, מסוגל לרומם בבחירתו ובמעשיו את כל הבריאה כולה אל מקורה, ולהוציא מן הכוח אל הפועל את ערגת הבריאה אל בוראה. את זאת האדם עושה במקדש, בארמון מלכותו של מלך מלכי המלכים.
נראה, כי בזמן שהמקדש היה קיים עבודת הקרבנות אפשרה את גילוי אהבת כנסת ישראל לקב"ה במלוא עוצמתה. גילוי זה כולל בתוכו כוחות שונים של האדם - הרגש, הדמיון וכל הכוחות הטבעיים הנמוכים של הבריאה (העיסוק בדם, בבעלי חיים, בשחיטה). חשיבותם ועליונותם של הקרבנות הן בכך שהם כוללים בתוכם את כל כוחות החיים של הבריאה, גם הנמוכים ביותר, ובמובן הזה המקדש הינו מקום הכולל את הכוחות כולם.
     ג. "ונשלמה פרים שפתינו"[93]
בנוסף לדעה בגמרא בברכות כו ע"ב שעל פיה "תפילות כנגד תמידים תקנום", חז"ל מתארים את התפילה כתחליף של עולם הקרבנות.[94] אמנם, אחת העבודות החשובות שהיו במקדש, במקביל לקרבנות, הייתה התפילה - תפילת היחיד והציבור, תפילה בעת צרה ותפילה בכל מצב - כמתואר בתפילת שלמה.[95]
הגמרא בברכות ז ע"א, המתארת את הפנייה מכל העולם אל עבר ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, ממחישה מאוד את מרכזיותו של המקדש כַּמקום שדרכו מפנים את התפילות לקב"ה.
כדאי בהקשר זה לזכור את דרישת ההלכה (שולחן ערוך אורח חיים צ"ד, א):
בקומו להתפלל
אם היה עומד בחוץ לארץ - יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוון גם לירושלים ולמקדש ולבית קודשי הקודשים.
היה עומד בארץ ישראל - יחזיר פניו כנגד ירושלים, ויכוון גם למקדש ולבית קודשי הקודשים.
היה עומד בירושלים - יחזיר פניו למקדש, ויכוון גם לבית קודשי הקודשים.
היה עומד אחורי הכפורת - מחזיר פניו לכפורת.
ומבאר שם המשנה ברורה: "שיחשוב בליבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים, במקום קודש הקודשים" (סק"ג). ובהמשך: "ויראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני הכפורת" (סק"ז) - מעבר להכוונת הפנים, האדם נדרש להתכוון גם לבית קודשי הקודשים.
שלוש פעמים ביום, בכל מקום בעולם, האדם המתפלל נדרש לכוון את גופו לירושלים, ולחשוב בליבו כאילו הוא עומד בקודש הקודשים עצמו לפני הכפורת.
משמעות התפילה היא עמידה לפני ה'. האדם נדרש להרגיש שהוא עומד בקודש הקודשים עצמו, בחדר האינטימי ביותר של המקדש - מקום שרק כוהן גדול ביום הכיפורים היה רשאי להיכנס אליו. אם נצליח לשוות בעיני רוחנו את משמעות עמידה זאת, זכרו של המקדש יישמר בקרבנו באופן חי, ונקיים במלואה את מצוות התפילה.
3. גמילות חסדים
א. המקדש - מקום ביטוי הרגישות לזולת
חז"ל במסכת שמחות מתארים את סדר ההליכה בהר הבית:
ביום ראשון וביום שני אין (אבל) נכנס להר הבית, ובשלישי נכנס ומקיף בדרך שמאל. ואלו הן שמקיפין דרך שמאל: אבל, ומנודה, ומי שיש לו חולה בתוך ביתו, ומי שאבד לו אבדה. מה לך מקיף על דרך שמאל? 'שאני אבל' - אומרים לו: 'השוכן בבית הזה ינחמך'; 'שאני מנודה' - אומרים לו: 'השוכן בבית הזה יתן בלבבם ויקרבוך', דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי: עשיתם כאילו עברו עליו את הדין! אלא: 'השוכן בבית הזה יתן בלבבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך'. מי שיש לו חולה, אומרים לו: 'השוכן בבית הזה ירחם עליו'... ומי שאבדה לו אבדה, אומרים לו: 'השוכן בבית הזה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך מיד'... שמתחילה לא בנאו שלמה אלא על תנאי שכל מי שיש לו צרה יבוא ויתפלל עליה           (פ"א הי"א-י"ב).
חז"ל מתארים כאן תקנה פשוטה וגאונית כאחת: כל מי שהולך בכיוון הפוך להליכת כולם[96] - יש להתייחס אליו, כי הוא מצוי במצב חריג. האבל - לנחמו; המנודה - להתפלל שיתקן מעשיו; מי שיש לו חולה בתוך ביתו - להתפלל למען החולה ובכך לחזקו ולעודדו; מי שאיבד אבדה - לעזור לו למצוא אבדתו. תקנה זו יוצרת תביעה לרגישות, לאכפתיות ולתשומת לב של האדם לכל מי שמקיף משמאל, ומביאה כל אחד להתפלל על חברו ולעזור לו במצוקתו.
עניין דומה מובא בפרקי דרבי אליעזר, פרק י"ז:
ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו. והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו: 'השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות'; והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה, והיו יודעין שהוא אבל, והיו אומרים לו: 'השוכן בבית הזה ינחמך'; והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעים שהוא מנודה, והיו אומרים לו: 'השוכן בבית הזה יתן בלבבך שתשמע לחבריך ויקריבוך אצלם' - כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים.
המדרש מציג את מעשהו של שלמה כהזדמנות שניתנה לכל ישראל לצאת ידי חובת גמילות חסדים במקדש - המקום המחבר את כל ישראל זה לזה.
     ב. הצדקה במקדש
נאמר במשנה:
לשכת חשאין - יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי      (שקלים פ"ה ה"ו).
כך התקיימה הצדקה במקדש במדרגתה הגבוהה: הנותן נותן בסתר, והמתפרנסים נוטלים ממנה בסתר. זאת ועוד, כל הבא להיראות את פני ה' חייב בצדקה. חז"ל דורשים זאת בספרי לפרשת ראה (קמג, ד"ה ולא יראה) מהפסוק "ולא יראה את פני ה' ריקם" (דברים ט"ז, טז) - היראות האדם לפני ה' היא על ידי צדקה, ונתינה זו מעניקה לו ראיית פנים בעזרה.
     ג. חסדים וגמילות חסדים
בברכת משה ללוי נאמר: "תֻמיך ואוריך לאיש חסידך" (דברים ל"ג, ח). הזוהר[97] קובע כי כוהן נקרא 'חסד', שהרי החסד הוא מידתו של אהרן, כפי שמזכירה המשנה:
הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות פ"א מי"ב).
לקביעה זו ביטויים רבים: אהרן נשא את שמות בני ישראל על החושן בבואו אל הקודש;[98] מיתת הכוהן הגדול מאפשרת לרוצח בשגגה לצאת מעיר המקלט, מפני שהיה לו לבקש רחמים על דורו ולא ביקש;[99] הכוהן הגדול מכפר ביום הכיפורים בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל.[100] התעלות הכוהן הגדול מפרטיותו אל הקשר לכל ישראל - שורשה בחסד, ועל כן דרכו יכולה להתבצע ברכת עמו ישראל באהבה.
כמו הכוהנים, גם המקדש הוא מוקד אחדות העם, השלום והצדק, כפי שמופיע באבות דרבי נתן:
פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: 'אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל!'. אמר לו: 'בני, אל ירע לך: יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו', ו)                                                       
                                                                  (נוסחא א', פ"ד ד"ה ועל גמילות חסדים).
ז.       עלייה לרגל
ישנה מצווה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה - בפסח, בשבועות ובסוכות. בפרק זה ננסה להמחיש כיצד מצווה זו התקיימה, תחילה תוך בדיקת משמעות הדרך אל המקדש ואחר כך בהתייחס לעלייה לרגל עצמה.
1. הדרך למקדש
     א. עזיבת הבית
למתגוררים במרחק מירושלים, למשל בגליל העליון או בגולן (קל וחומר בגלות בבל), משמעות העלייה לרגל היא עזיבת הבית, השדות, הצאן וכו' למשך כחודש ימים.
     ב. טורח ההליכה
הגרים הרחק מירושלים נדרשו להליכה של כשבוע עד עשרה ימים מביתם לירושלים, וכן בחזרה, תוך כדי לינה ברחובה של עיר. זהו מאמץ פיזי רציני ביותר. אם נחשוב על משפחה ובה סבא וסבתא, אבא ואמא, שישה עד שמונה ילדים שחלקם קטנים, ולהבדיל פרים, כבשים, עיזים וכמה עופות, זהו מבצע הדורש גם התארגנות מעשית וגם דבקות במטרה, בידיעה שהיעד חשוב ומשמעותי.
     ג. המגורים בירושלים
היכן מתגוררים בירושלים? תושבי הגלויות העשירות בנו אכסניות בירושלים לצורך העולים מבניהן,[101] אך סתם עולי רגל היו מתארחים בבתים פרטיים של משפחות ירושלמיות. במסכת יומא (יב ע"א) נאמר שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ועל כן לאדם פרטי אין שום בעלות על ביתו, והתוספתא אומרת שגם "שכר מיטות ומצעות לא היו לוקחים".[102] בעלי הבית היו לנים בחוץ, והאורחים בבית עצמו (במצב של ריבוי אורחים).[103] לפנים משורת הדין, האורחים היו נותנים למארחים את עורות הקודשים שהיו מקריבים.[104]
התוספתא[105] מתארת "מנהג גדול" שהיה בירושלים: נהגו להשאיר מטפחת בכניסה לבית. כל זמן שהמטפחת תלויה, סימן שישנו עדיין מקום לאורחים בבית. אם אין מטפחת, הרי זה סימן שאין כבר מקום בבית זה, ועל העולים לחפש להם מקום אחר.
ברור כי הכנסת אורחים זו תרמה מאוד להרגשת השייכות של כל אדם מישראל לכלל העם, בבחינת: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שעושה כל ישראל חברים",[106] וזאת בעיקר בזמן הרגל.
     ד. הטהרה
כל אדם מישראל היה משתדל מאוד לעלות בטהרה להר הבית כדי לתת צדקה, לצפות בעבודה, להתפלל, להקריב את קרבנותיו (עולת ראייה, שלמי שמחה ושלמי חגיגה), לראות ולהיראות. לשם כך היה נדרש להיטהר מטומאת מת, על ידי הזאת אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו.[107] בנוסף, אדם היה נטהר מטומאה שיוצאת מגופו במקווה טהרה.[108] תהליך הטהרה היווה הכנה ראויה לעלייה למקדש[109] - כהתכוננות לעלייה למקום שהקפידו מאוד על טהרתו התמידית.[110]
     ה. משמעות הטהרה
סביר להניח שיהודים שגרו במרחק מירושלים לא עלו לרגל בכל הרגלים בכל שנה. ברור אם כן כי תהליך הטהרה היה משמעותי לאדם העולה לרגל.
לא קיימת מצווה על כל אדם מישראל להיות טהור באופן תמידי. רק אם הוא עולה למקדש או שברצונו לאכול בקדושה מן הקרבנות חובה עליו להיטהר.[111]
כמו כן, הר הבית כולו והמקדש היו המקומות הטהורים בעולם[112] - עלו לשם רק אנשים טהורים; וההקפדה על טהרת המקום הגיעה לידי כך שכל קרבנות המוספין של ראשי החדשים והרגלים באו ככפרה על טומאת מקדש וקודשיו.[113]
ניתן לומר כי זיהוי מקום המקדש כמקום בריאת העולם מבטא לכאורה את מקום הקשר הראשוני בין בורא עולם לבין הבריאה כולה, ומאוד מובן שכשעם ישראל מצטווה לבנות מקדש הוא בונה אותו שם, במקום שכביכול טבוע בו חותם של קשר עם הקב"ה. על כן ניתן להבין את טהרת המקום המסמל כביכול את הקשר המתמיד בין הבריאה לקב"ה, ובנקודת הראשית הזו - הכל טהור.[114]
הטבילה במים מבטאת בעצם כניסה של האדם לעולם קמאי של עצמו (כשם שהמים בראשית הבריאה קדמו לשאר הבריאה כולה), ומכוחו יש בו אפשרות של התחדשות, כמעין חזרה למי השפיר של העובר.
משמעות הטהרה במובנה האידיאלי היא בכך שבכל נקודת מפגש של אדם עם עולם הדומם העומד לשימושו הוא צריך לברר לעצמו האם המקום טהור או טמא - בין במקומות שבהם הוא הולך, יושב או ישן; בין בכלים שבהם הוא נוגע ובין בלבוש ובשאר כלי תשמישו - וכך הוא יכול לעמוד תמיד לפני ה'.
חשוב שנזכור, כי בסוף ימי הבית השני הטהרה תפסה מקום מרכזי ביותר. בירושלים היו בצידי הרחוב שבילים מיוחדים לחברים שהקפידו על הטהרה, ואילו במרכז הרחוב הלכו הטמאים. במועדים, שעה שישראל עלו לרגל, המצב התהפך: מרכז הרחוב הפך לשביל המיועד לטהורים, ואילו צדדיו - לטמאים (שקלים פ"ח מ"א). יתר על כן, הירושלמי בחגיגה (פ"ג ה"ו), הדורש את הפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שעושה כל ישראל חברים", מתייחס דווקא לשעת עלייה לרגל, שהיא שעה של אחדות וביטול מחיצות, בה גם עמי הארצות מטהרים את עצמם על מנת לעלות למקדש.[115]
ראוי לסיים פרק זה בדבריו הנפלאים של הרמב"ם בסוף הלכות מקוות:
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל החוקים היא; שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב. ולפיכך אמרו חכמים: "טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל".[116]
ואף על פי כן, רמז יש בדבר: כשם שהמכוון ליבו ליטהר, כיון שטבל - טהור, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר; כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות - כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעת - טהר. הרי הוא אומר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".[117] השם ברחמיו הרבים מכל חטא, עוון ואשמה יטהרנו, אמן                                                                                          (פי"א הי"ב).
2. משמעות העלייה למקדשעצמו
התורה מצווה: "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך אל פני האדֹן ה'" (שמות כ"ג, יז) והגמרא דורשת: "כדרך שבא לראות, כך בא ליראות" (חגיגה ב ע"א).
     א. להיראות
בהבנה הפשוטה, המצווה היא להיראות - כלומר, שה' יראה אותנו. יסוד הדברים בפרשת העקדה, בה נאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יִרְאֶה, אשר יאמר היום בהר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב, יד). ה' יבחר את המקום[118] - ובמקביל לבחירה   הא-להית כל אדם מישראל מצוּוה לעלות לרגל על מנת להיבחר על ידי הקב"ה. שלוש פעמים בשנה עם ישראל עולה לעזרה, כדי שה' יאשר מחדש את בחירתו בנו.
עיקר המצווה היא עצם היראות האדם לפני הקב"ה בעזרה; אולם עלייה זו כרוכה בשלוש פעולות הכנה שבהן מחויב העולה: טהרה, גמילות חסדים והבאת קרבנות כראוי - עולת ראייה, שלמי שמחה ושלמי חגיגה.
דרישת התורה "ולא יֵרָאֶה את פני ה' ריקם" (דברים ט"ז, טז) מתפרשת בדרך כלל ביחס לחובת הבאת הקרבנות לעזרה, המאפשרים לאדם להתקרב ולהיראות לפני ה'. אך חז"ל, בספרי על אתר, דורשים גם: "ריקם מן הצדקה". אדם העולה לרגל ייראה על ידי הקב"ה רק אם ימלא את אחריותו ומחויבותו לזולת על ידי מתן צדקה. ההיראות לפני ה' מתקיימת דווקא בהר הבית, שאחד ממוקדיו הוא גמילות חסדים.
     ב. לראות
מעבר למפגש עם גדולי הדור במקדש, הכוהנים היו מוציאים את כלי הקודש לעזרה על מנת שהעם יוכל לחזות בהם, ולאחר הרגל היו מטבילים אותם מחשש שמי מהעם נגע בהם והם נטמאו. הדבר מובא במסכת חגיגה:
מגביהין אותו (= את השולחן), ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום            (כו ע"ב).
בדומה לכך, מובא במסכת פסחים (נז ע"א) שטבלאות של זהב בגודל אמה על אמה ובעובי דינר חיפו את ההיכל, וברגל היו מקפלים אותן ומניחים אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהיו עולי הרגלים רואים שמלאכתם נאה. במסכת יומא (נד ע"א) מובא שאף את הפרוכת היו גוללים בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, והיו מראים לעם את הכרובים מעורים זה בזה ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". ברגל, אם כן, היה העם רואה את תפארת ההיכל וכליו, את הציורים שעל הפרוכות ואת הכרובים. ראיית הכרובים המחישה מאוד את ההדדיות, החיבה והאהבה שבין כנסת ישראל לקב"ה.
     ג. היראות וראייה - יראה ואהבה
ייתכן שההיראות והראייה מייצגות שתי פנים של זיקתנו לקב"ה בכלל, וכפי שהיא מתגלה במקדש בפרט.
אדם העולה להיראות לפני ה' צריך להיות ראוי לכך שה' יראה אותו. מתוך ההנחה המציאותית שלא כל העם עלה בפועל למקדש בכל רגל, כל עלייה כזו הייתה משמעותית ביותר לעולה - הן מצד הטהרה, הן מצד ההכנות הנפשיות למפגש עם ריבונו של עולם בעזרה, והן מצד הקרבנות שהיה מקריב בעלייתו, מעבר לקרבנות הרגל הקבועים. אחד המרכיבים המשמעותיים של עלייה זאת הוא היראה שבעמידה לפני ה' - המוכנות לעמוד לפני ה' ולהיראות לפניו.
מאידך גיסא, דווקא ברגל באה לידי ביטוי האהבה שבין כנסת ישראל לקב"ה. חובת הראייה מגדירה את הזיקה, הקרבה והרצון להיות עם הקב"ה ולפגוש אותו. בהיבט זה, גילוי הכרובים והשוואת חיבת הקב"ה ועמו לחיבת זכר ונקבה חידדו מאוד את ההדדיות שבין העם לקב"ה, ואת התחושה כי דווקא במקדש מתגלה הצד של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז, יט) גם בין כנסת ישראל לקב"ה: כשם שעם ישראל עולה ומתקרב לקב"ה מתוך חיבה, כך הוא הולך ורואה את חיבת הקב"ה כלפיו.
כך, המקדש מאפשר את המפגש עם הקב"ה מתוך יראה ומתוך אהבה כאחד. המקדש הוא מקום מלכות הקב"ה בעולם, בו נראה האדם על ידי ה' מתוך יראה; וכן מקום המסמל את החיבור שבין כנסת ישראל לקב"ה, בו רואה האדם את פני ה' מתוך אהבה. את כל המצוות אנו נדרשים לקיים בשתי בחינות העבודה הנ"ל, אך מצוות העלייה לרגל מאפשרת לנו לשלב את שתי הבחינות בפשטות ובטבעיות.
ח.     פסח
בחינת ההבדל בין פסח בימינו לפסח בזמן שהבית היה קיים תחדד את תודעת חסרונו של המקדש.
בימינו, ליל הסדר הינו ערב יפה ומשפחתי, המתאפיין בכלים נאים, במצעים נאים ובאורחים רבים המסבים אל השולחן. שבועות לפני החג אנו מלמדים את הילדים לשיר "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". ננסה להתבונן, דרך השאלות שבשיר, במהות הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים.
לאחר שהמשפחה עלתה לירושלים והתמקמה באחד מבתי תושבי העיר, היה נציג אחד מהחבורה הולך למקדש ביום י"ד בניסן אחר הצהריים, להקריב את השה.[119] לאחר שקרבו האימורים,[120] היה חוזר לחבורה עם פסחו.
כיצד נראתה ירושלים באותו ליל סדר? כל המרפסות, הגגות, החצרות והבתים של ירושלים היו מלאים בחבורות חבורות שצולות את השה. באופן הטבעי ביותר, הבן שואל את אביו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אני רואה כאן את כולם - את המשפחה, השכונה, היישוב, למה כולם הגיעו לכאן? מה כולם באו לעשות כאן בירושלים בלילה הזה?
האב עונה לבנו שבלילה זה הוציא ה' אותנו ממצרים והביא אותנו לארץ הזאת, ובפרט לירושלים, לבית מקדשנו - ואנו אוכלים כרגע משולחן גבוה למרגלות בית ה'.
האכילה בחבורה מדגישה את הערבות ההדדית, את השייכות של כולם לעם אחד שבמועד זה נעשה עם, ובחסדי ה' זכה לעלות לארץ ישראל ולהסתופף בחצרות בית ה'.
עם כל יופיו של ליל הסדר בימינו, אין הוא מאפשר לחוש רגשות אלו של קרבה לעם ישראל כולו ולקב"ה בלילה זה.
ט.     יום הכיפורים
כיום, יום הכיפורים הוא יום תענית ותפילה, שבמרכזו הפלת תחנונים ובקשת רחמים לפני המקום. בזמן שבית המקדש היה קיים, אופי היום היה שונה מאוד; נעמוד כאן בקצרה על אחד המאפיינים הייחודיים שיש ליום הכיפורים במקדש.
הקמת המשכן כולה קשורה ליום הכיפורים, שהוא יום מחילה על חטא העגל והתקרבות מחודשת של הקב"ה אל כנסת ישראל. ההקבלה בין יום הכיפורים ליום השמיני למילואים מבטאת את אופיו של יום הכיפורים כיום חנוכה שנתי של המקדש והעובדים בו.
בעיצומו של היום, הכוהן הגדול עושה עבודות רבות פרט לעבודות הקבועות במקדש: הוא נכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים, עם דם הפר ודם השעיר; נכנס להקטיר קטורת, משלח את השעיר לעזאזל ועוד. ברצוננו להתעכב כאן על צד אחד של עבודת יום הכיפורים, המסמל את יום הקרבה הגדולה בין כנסת ישראל לקב"ה.
מצד כנסת ישראל, הכוהן הגדול נכנס לפני ולפנים, לחדר האינטימי ביותר שבבית. ביום זה הקב"ה מזמין כביכול את הכוהן הגדול להיכנס עד אליו ממש. מצד הקב"ה, ישנו יום אחד בשנה שבו הוא מבשר לעם ישראל על כפרת עוונותיהם, כשלשון הזהורית מלבינה - כהמשך ישיר למחילה על חטא העגל, ולציווי על בניין המשכן שבא בעקבותיה.[121]
הקשר ההדדי עם ריבונו של עולם, הבא לידי ביטוי ביום הכיפורים, מאפיין למעשה את המקדש כולו. המקדש מבטא את הזיקה שבין פניית האדם לקב"ה (בקרבנות, בתפילה ובעבודות כולן) לבין היענות הקב"ה לפנייה והתגלותו לאדם. כאן אנו רואים גם את שתי הפנים של החג - מחד כניסת שלוחם של ישראל לפני ולפנים עד החדר הפנימי ביותר; ומאידך, לשון הזהורית המלבינה לעין כל, ומבטאת באופן מוחשי ביותר את נוכחות ה'.
קשה לנו לדמיין לעצמנו הרגשה זו. איך היינו מרגישים אילו בסוף תפילת נעילה, לאחר אמירת י"ג מידות הרחמים וקבלת עול מלכות שמים, הייתה יוצאת בת-קול ואומרת לנו: "נתכפרו עוונותיהם של ישראל!". כמה כוח, תקווה ועוצמה יכולה בשורה זו, שהקב"ה מחל וכיפר על כל חטאי ישראל בשנה הקודמת ופתח לנו פתח אמיתי של שנה חדשה לגמרי, ללא חטאים, לחולל בלבבות עם ישראל כולו!
נס הלבנת לשון הזהורית עולה על כל הניסים שבמקדש, בהתגלות השכינה לעיני כל ישראל כשהעם ראוי לכך. זוהי היענות למשאלה ולתקוות היום, שבו עיני ישראל נשואות לתשובתו של הקב"ה.
מצד שני, היו שנים בהן לשון הזהורית לא הלבינה, ובוודאי שזו מציאות לא קלה כלל ועיקר. כיום אנו במצב שבו אין לנו כל ידיעה אם לשון הזהורית מלבינה או לא, מפני שאנחנו במצב של הסתר פנים. הנקודה המרכזית העולה מכאן היא כי המקדש מאפשר מציאות של הדדיות ביחסים שבין כנסת ישראל לקב"ה. לא רק האדם פונה לקב"ה, אלא גם הקב"ה פונה לאדם ועונה לו. כמה היינו שמחים לדעת מהו רצון ה' בסוגיות מדיניות, חברתיות, רוחניות או כלכליות, ואין לנו כל ידיעה על כך![122] גילוי זה של רצון ה', והדדיות זו ביחסנו עם הקב"ה, הם תחומים שבהם ניתן לחוש את הנוכחות הא-להית בעולם בקנה מידה אחר לחלוטין, ואין לנו קרבה כזו בימינו.
ברור שעם כל ההוד והשגב שביום הכיפורים בזמננו בבתי הכנסיות, אין הם יכולים להביא אותנו לתחושת הקרבה לקב"ה ולהדדיות שביחסנו אליו כפי שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים.
י.       מה יש ביכולתנו לעשות כדי לקרב את בניין הבית?
לאחר שהצבענו על מספר תחומים המאפיינים את עבודת המקדש שאינם באים לביטוי בימינו, ברצוננו להציע מספר תחומים שבהם כל אדם מישראל יכול לתרום באופן מעשי לקירוב בניינו של המקדש.
1. התיקון הרוחני
התיקון הראשון במעלה הינו ההבנה שהמקדש הינו ביטוי של מציאות רוחנית. כשחז"ל מתארים את החורבן, הם אומרים (איכה רבה א', מא): "אריא קטילא קטלת, קימחא טחינא טחנת, קרתא יקידתא אוקידתא" (אריה מת הרגת, קמח טחון טחנת, היכל שרוף שרפת). הגויים שהחריבו את בית המקדש היו רק 'גומרי המלאכה'.
צריך להבחין בין הבית כמבנה פיזי לבין תוכנו, המייצג את נוכחות ה' ואת השראת השכינה.
ביומא ט ע"ב הגמרא מונה את סיבות החורבן. הגמרא אינה תולה את החורבן במעשי הגויים (הבבלים והרומאים) שכבשו את ירושלים, אלא מפרטת את הסיבות הרוחניות לכך.
האם מישהו מעלה בדעתו כי בימי המלך מנשה, כאשר במקדש עומד פסל לעבודה זרה, בגיא בן הינום שורפים ילדים למולך ובעיר יש גילוי עריות ושפיכות דמים[123] - השכינה עדיין שרתה במקדש?
האם בימי בית שני, כאשר כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה הקנאים שרפו את אוצרות התבואה[124] - השכינה עדיין שרתה במקדש?[125]
ברגע שהמציאות הרוחנית מושחתת, באופן אמיתי אין כבר בית. נותרו רק קירות חיצוניים, המרוקנים מתוכן.
וכך כותב ר' חיים מוולוז'ין:
וכמאמרם ז"ל: "'ושכנתי בתוכם' (שמות כ"ה, ח) - 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם'"[126]... אל תחשבו שתכלית כוונתי היא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו - רק לרמוז לכם כי ממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמכם, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו - כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש... לזאת כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם, אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו ר"ל
                                                                     (נפש החיים שער א, פרק ד, בהגהה).
זוהי המשמעות העמוקה של "בית חרב החריבו, קמח טחון טחנו, היכל שרוף שרפו". הקירות עמדו עדיין, אך הבית כבר התרוקן מתוכנו.
     א. הבית השני - שנאת חינם
 הגמרא מבארת את הגורם המרכזי לחורבן הבית:
אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך, ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים                         (יומא ט ע"ב).
המהר"ל[127] מסביר שבניגוד לבית הראשון, בבית השני לא שרתה שכינה ומעלתו הייתה מחמת ישראל עצמם. ישראל היו מתאחדים על ידי בית המקדש, ועל כן הוא נחרב בגלל שנאת חינם. כשאחדות ישראל סביב הקב"ה נפרמת - אין מקום למקדש.
מהי שנאת חינם? הרבי מליובאוויטש[128] מסביר:
מפני הישות שלו אינו נותן מקום לזולתו, כי הזולת בהכרח ממעט מציאותו ולכן אינו יכול לסבול אותו.
אולי נסביר באופן פשוט, ששנאת חינם היא כל שנאה שאינה מותרת על פי דין, על פי ההלכה.[129] לפי זה, כל שנאה "פרטית" הנובעת ממניעים אישיים היא שנאת חינם. 
הנצי"ב, בהקדמתו לספר בראשית, כותב:
בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו[130] שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני ששנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים...
     ב. בניין הבית על ידי אהבת חינם
הרב קוק כותב:
ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם (אורות הקדש ח"ג, עמ' שכד).
כשם שסיבת החורבן נעוצה במציאות הרוחנית המושחתת, כך בניין הבית ייעשה דרך יצירת מציאות רוחנית מתוקנת באהבת חינם.
היחס למחלוקות
אולי אחת הדרכים שבעזרתה נוכל להגיע לאהבת חינם היא על ידי יחס ראוי למחלוקת עם הזולת. תחילה, על ידי הבנה כי לא כל האמת מצויה רק אצלי. האמת השלמה מתגלה בעולם מתוך ריבוי הפנים. "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" (אבות פ"ה מי"ז), כלומר סופה להישאר מחלוקת - כיוון שברגע ששני הצדדים מגלים פנים שונות של האמת, הם יתקיימו לעולם ומתוך כך מתבררת האמת.[131]
אולי אחד המדדים לעצם העובדה כי המחלוקת הינה לשם שמים הוא עד כמה אוהבים את האדם שחולקים על דעתו. כך אומרת הגמרא ביבמות יד ע"ב:
אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה... לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר (זכריה ח', יט): "האמת והשלום אהבו".
במובן זה, גילוי כל צדדי האמת הינו השלום - השלמות המתגלה דווקא מכוח המחלוקת.
מהותה של אהבת חינם
במה אהבת חינם יתרה על מצוות העשה המוטלת על כולנו, לאהוב כל אדם מישראל כגופו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא י"ט, יח)? ניתן להציע כי אהבת חינם פירושה אהבה שאינה תלויה בדבר; אהבה שאינה נובעת מהאופן שבו השני נראה או מתנהג, וגם לא מהאופן שבו אני נראה או מתנהג; לא מאישיותי, מידותי והשקפת עולמי, ולא מאישיות השני, מידותיו והשקפת עולמו - אלא מעצם ההכרה בטובו של השני כמות שהוא. כל ברייה, כל בן י"ה, הוא בן של הקב"ה, ואני מחויב לאהוב אותו כי הוא נברא בצלם א-להים. במובן זה, ישנו קשר פנימי עמוק מאוד בין אהבת הרע לבין אהבת ה'. במובן מסוים, לא ייתכן כי אדם שמאוד אוהב את ה' ישנא את יצוריו. ועל כן, אחד הכיוונים שראוי לבחון אם אדם מגיע ח"ו לשנאה הוא עד כמה הוא אוהב את ה'.
כיוון נוסף קשור בעובדה כי "אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין י ע"א): כשיש לאדם חולשה, נפילה או חטא, עומדים לרשותו מנגנוני הגנה רבים וחזקים. הוא מצדיק את מעשיו בכך שהוא מוצא סיבות חיצוניות שאינן תלויות בו שגרמו לנפילתו. כך הוא נרגע, ומשכנע את עצמו שבסך הכל הוא בסדר למרות נפילתו וכישלונו. מצב זה אינו מפריע לאדם לאהוב את עצמו.
לעומת זאת, כלפי הזולת יש לנו נטייה לשפוט מבלי לדון לכף זכות, מבלי להבין את חולשותיו. אנו מצפים ממנו בדרך כלל לתפקוד מושלם, וכאשר משום מה הוא אינו מתפקד כך, ייתכן שאנו אוהבים אותו פחות.
כשם שהאדם אינו אוהב את עצמו מחמת יופיו, חכמתו וכשרונותיו, וממשיך לאהוב את עצמו גם אם אינו נוהג כראוי - כך צריך הוא לאהוב כל איש מישראל. היכולת שלנו לראות מעלת חברינו ולא חסרונם, ולא רק להעביר על מידותינו כשאנו מתייחסים אליהם - היא שיכולה להביא לאהבת חינם.
בעומק הבנה זו, ניתן להסביר את דברי חז"ל "כל הפוסל במומו פוסל" (קידושין ע ע"א): אם התנהגות הזולת מפריעה לאדם מאוד, מסתבר שפגם זה מצוי גם אצלו, וחברו משקף את חולשותיו שלו באופן בו נקרע המסווה מעל התירוצים הרגילים. ההתמודדות הראויה עם מצוקה זו היא להתבונן בעצמך, ולהתמודד עם החולשות שהאחר חשף בפניך. בכך, הוא בעצם מסייע לך לתקן את הטעון תיקון.
לחילופין, ניתן להבין כי ישנה רמה בסיסית של אהבה המתחייבת מן התורה, אך אהבת חינם היא קומה נוספת: הן כלפי ציבור יותר רחב, שהאדם אינו מצוי עמו בקשר חברתי קרוב, והן באיכות הקשר עם החברה הקרובה - יתר עדינות, רגישות, תשומת לב והתחשבות כלפי הזולת.
הצעתי בעבר במסגרות שונות (לראשונה בפני "נשים למען המקדש") כי תוקמנה לשכות אזוריות של בעלי מקצועות שונים: רופאים, עורכי דין, רואי חשבון, נגרים, שרברבים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ועוד, כולם ברמה הגבוהה ביותר במקצועותיהם - שיעזרו לאנשים שונים בהתנדבות גמורה. ללשכות אלו נוכל לקרוא 'לשכות לבניין המקדש'.[132] כך יתברר לכל כי בניין המקדש הוא בניין רוחני של אומה, של עם שלם, והדרך לבניינו היא החיבור השלם של כל חלקי העם יחדיו (ימין ושמאל, חילונים ודתיים, עשירים ועניים, ותיקים ועולים חדשים, יהודים בארץ ובחוצה לארץ וכו'). "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב, ג) - מכוח החיבור הזה, תחזור כנסת ישראל כולה להיות קשורה לקב"ה, ומכוח זה נזכה לחידוש הבניין במהרה בימינו אמן.         
עלינו לזכור את דברי הירושלמי: "כל דור שאינו נבנה בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (יומא פ"א ה"א). בכל דור יש פוטנציאל של בניין המקדש, ואחריותו לכך שהמקדש לא נבנה בימיו זהה לאחריותו של דור החורבן! התיקון הרוחני הוא המשימה העיקרית המתחייבת מהיעדר המקדש. גילוייו הם פרטיים וציבוריים, רבים ומגוונים, בתחומי האחדות, השלום, הצדק החברתי, הסובלנות, העזרה לזולת וכו'.
הדרכים להגיע לאהבת חינם
שאלה נכבדה ביותר היא איך ניתן להגיע בפועל לידי אהבת חינם.[133]
נתייחס כאן לשני מישורי פעולה.
הפסוק במשלי כ"ז, יט אומר: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". ומבאר הגר"א: "כמו המים, שמראין פני האדם כפי מראהו להמים - אם יעקם פניו, גם המים יתראו כן, לב האדם לאדם - אם לבו טוב לאותו אדם, הוא גם כן טוב עמו, אף שאינו ידוע לבו של אדם". האדם הוא המפנה לזולת פנים מאירות, ובכך מזמין את הזולת להאיר פניו אף הוא.
כיוון נוסף מובע על ידי הרב קוק:
כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית, ואינו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה. כי ההתעניינות בצד הטוב שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים, וכסה קלון ערום.[134]
עין טובה של האדם מתמקדת בטוב שבזולת, וכך המשותף שנוצר בין האנשים הוא הטוב. עין טובה בעצם מגדילה את הטוב ומכסה את הרע.
היבט אחרון של הסוגיה הזאת הוא לראות אותנו כביכול מנקודת מבטו של הקב"ה, האבא שעזב את הבית כי הילדים רבו ביניהם. האב רוצה לחזור הביתה, אך אנו איננו מאפשרים לו לעשות זאת.[135]
2. הלימוד
הדרך העיקרית לנסות להתמודד עם חסרון החוויה הנפשית של המקדש היא הלימוד. ספר ויקרא בתורה, סדרי קודשים וטהרות במשניות ופרקי המקדש וקודשיו הפזורים בתלמוד - כל אלו רחוקים מידיעתנו. הם אינם נושא ללימוד, לעיון, לידיעה ולהעמקה. ה'חפץ חיים' מתייחס[136] ללימוד ענייני מקדש וקודשיו כאל חלק אינטגרלי של הציפייה לבניין המקדש: מה נעשה כשנזכה מחר בבוקר בע"ה לבואו של מלך המשיח? כיצד נדע היכן הוא מקום המזבח? כיצד ניישם את דין פרה אדומה?
שתי פנים ללימוד זה: לימוד על מנת לעשות, ולימוד המעצים את הזיקה למקדש ומגביר את הגעגוע. מעבר לידיעה הגדלה עם הלימוד, גדלה גם הזיקה הנפשית אל הנלמד, הקרבה אל המושגים וראיית השלמות שבעולם אידיאלי זה.
3. התפילה והגעגוע
אנחנו מתפללים מדי יום ביומו: "יהי רצון מלפניך... שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". לְמה אנו מצפים? מה חסר לנו בלעדיו ומה אנחנו מבקשים מהקב"ה? האם ישנו כיסוי למילותינו, ותפילתנו אינה כצפצוף הזרזיר והתוכי?
הרב חרל"פ זצ"ל, בספרו מעייני הישועה (פרק נ"ו), מסביר שכשהאדם רואה לנגד עיניו את המציאות השלמה וחי ונושם אותה – יש לכך משמעות, והציפייה הופכת למציאות גמורה. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבא בתרא ס ע"ב) - לא נאמר "יראה בשמחתה", בלשון עתיד, אלא "רואה בשמחתה", בהווה. כאשר יש לגעגוע ממשות בתודעה, ברצון ובנפש - הוא הופך למציאות גמורה.
אדם צריך לשאול את עצמו בכנות וברצינות האם באמת חסר לו מקדש? האם המציאות הרוחנית של היום, ברמת הפרט והציבור, מספקת אותו בקרבתו אל ה'? ומה הוא מוכן להשקיע על מנת להתקרב ולפעול לתיקון המציאות? גם ליבון הסיבות לחוסר הגעגוע הוא חלק מבירור יחסנו האמיתי למקדש: אם אמנם אין באדם ציפייה אמיתית או געגוע למקדש, מהי הסיבה לכך? אין לו עניין בזה כי הוא מסתפק בעוצמת הקשר הקיים היום, או שהוא חושב שהמקדש אינו רלוונטי לדור שלנו? או שאולי אין אדם מעוניין במקדש כי הוא תובעני מדי, ונוח לו להישאר במציאות המוכרת?
הגמרא מתארת את רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו עולים לירושלים:
פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" (במדבר א', נא), ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיהו ח', ב), וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה; באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" (מיכה ג', יב), בזכריה כתיב: "עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלם" (זכריה ח', ג); עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו                 (מכות כד ע"ב).
הגמרא אומרת: 'בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת'. יש לדייק, כי לא נאמר שנבואת זכריה תתקיים בעתיד אלא 'מתקיימת' עתה. רבי עקיבא, שראה לנגד עיניו את שיא חורבנה של ירושלים בידי הקיסר אדריאנוס, את הפיכת ירושלים לעיר אלילית ואת חרישת העיר - מסוגל בחורבן זה לראות את נבואת זכריה מתקיימת בימיו. החזון חי ונושם ומפעם בו, ואף מאפשר לו לראות מתוך מעמקי החורבן את הישועה והתיקון.
עלינו מוטלת החובה לנסות לחיות בעומק, ובאופן פנימי, את הצימאון לקרבת א-להים, תוך ציפייה והשתדלות שנהיה ראויים לבניינו המחודש של המקדש.
4. דרישת המקום
בסעיף זה ננסה להתבונן ולנתח את משמעות זיקתנו היום להר הבית - הר המוריה.[137]
התורה מצווה אותנו ציווי מיוחד: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה). הספרי על אתר דורש:
יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל: דרוש ומצא, ואחר כך יאמר לך נביא (ס"ב, ה).
מדברי המדרש משמע שהמקום עצמו מחייב דרישה. דוד המלך מעיד על עצמו:
שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל עֻנותו: אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב: אם אבֹא באֹהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי: אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה: עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב      (תהילים קל"ב, א-ה).
דוד מוסר את נפשו על מציאת המקום.[138] לא במקרה התורה אינה מציינת את מיקומה של ירושלים במפורש, אלא מדברת במספר מקומות על "המקום אשר יבחר ה'". זהו מקום שמגיעים אליו מכוח הדרישה.[139]
יש להתבונן בשאלת דרישת המקום בדורנו. ברצוננו להתייחס למציאות מנקודת מבט רוחנית ולא פוליטית. לאחר מלחמת ששת הימים, מכוח הנס האדיר של החזרה ליהודה, שומרון וירושלים העתיקה, הייתה נהירה המונית לכל המקומות הקדושים שזה אך שבו לשליטה ישראלית: מערת המכפלה, קבר יוסף, קבר רחל וגם הר הבית. אך לא זכינו שיוגדר שטח מחנה שכינה, אשר יהיה מחוץ לתחום לכולם: יהודים וערבים, ישראלים ותיירים. בעקבות נהירה זו יצאה באלול ה'תשכ"ז הודעה ואזהרה החתומה על ידי רבים מגדולי תלמידי החכמים שבדור, שהזהירו על קדושת הר הבית וקראו שלא לעלות אליו.
עם מסירת מפתחות ההר לוואקף המוסלמי על ידי שר הביטחון דאז משה דיין, הפך הר הבית לשטח בריבונות מוסלמית. בד בבד הפכה "רחבת הכותל" למקום בעל משמעות עצמית במנותק מן ההר. יתר על כן, הכותל הפך להיות תחליף להר. תחילה, בעצם השימוש בשם "כותל" (ואכן הכותל הינו קיר התמך המערבי של הר הבית). להבדיל, כשאדם הולך לבקר מישהו שאינו בביתו - הוא מרגיש שהוא מבקר את כותל ביתו של החבר? מן הראוי לקרוא לרחבה זו "למרגלות מקום בית מקדשנו".
לאחר מלחמת ששת הימים, הציע האדריכל ד"ר עמוס אורקן לבנות את בית המקדש ברחבת הכותל![140] ראו עד לאן מגיעה הבורות. כך גם רוב עם ישראל המתפלל ברחבה פונה לעבר החומה המערבית של ההר - כאשר מן הראוי לפנות לכיוון מקום קודש הקודשים, המזוהה על ידי הרדב"ז ואחרים כמתחת כיפת הסלע, על מנת לבטא את זיקתנו ופנייתנו אל קודש הקודשים.
כל אלו ביטויים שונים להפיכת "רחבת הכותל" למקום המקודש בפני עצמו, שאינו יונק את חשיבותו ממה שמעליו.
במרוצת הזמן הפסיקה לחלוטין הנהירה אל ההר, הכרוז של הרבנים נשאר בתוקפו והשליטה של המוסלמים בהר הלכה והתחזקה. ביטוי קיצוני למציאות זו הינו השוד הנורא שנעשה בדרום מזרח הר הבית לפני שמונה-תשע שנים על ידי המוסלמים, כשבעזרת כלים כבדים שברו את רצפת ההר והתחברו אל מבנה אורוות שלמה במתכונתו הצלבנית בעומק של 12 מ', מתוך מגמה לפתוח פתח חירום חיצוני מצפון למסגד החדש שנבנה בחלל של אורוות שלמה. עובדה זו ממחישה באופן מובהק את חולשת אחיזתנו במקום.
אחד הביטויים הקשים ביותר הינו ההתייחסות ליהודים הרוצים לעלות להר בקדושה ובטהרה. סוגיית העלייה להר הינה סוגיה מורכבת ומקיפה. יש בה צדדים רוחניים, הלכתיים והשקפתיים.[141] המציאות היא כי במקום המקודש ביותר בעולם ליהודים, אין יהודי יכול להניע את שפתיו בתפילה, אפילו כתפילת חנה - "רק שפתיה נעות וקולה לא ישָּׁמע" (שמו"א א', יג), ומי שנתפס מתפלל במקום נעצר על ידי משטרת ישראל בעוון הפרת הסדר הציבורי.[142] כל קבוצת יהודים מלווה על ידי שוטרים במדים ושוטר סמוי, וכן על ידי אנשי הוואקף הבוחנים את פיהם של העולים היהודים הדתיים.[143] אין שום ביטוי מורגש לשלטון היהודי על ההר - לא מונף שם דגל ישראל, ואין שום סמל ממלכתי אחר.          
חוסר השלטון שתואר כאן יצר בפועל סוג של שליטה מוסלמית דה-פקטו על ההר.[144] בתודעה הציבורית העולמית, ואף בקרב שכבות מסוימות בחברה הישראלית, הר הבית נתפס כשייך למוסלמים, והכותל המערבי כשייך ליהודים.
הזיקה הפיזית להר ולמבואותיו יכולה להתבטא באופן מעשי בדרכים שונות:
  • בלימוד על אודות המקורות ההיסטוריים והשרידים הארכיאולוגיים במבואות הר הבית.
  • בסיורים לאורך הכותל הדרומי והמערבי, בתצפיות מצפון וממזרח, מהר הזיתים ומחלקים שונים של צפון העיר העתיקה.
  • מנהג סיבוב השערים מדי חודש בחדשו, בערב ראש חודש, תוך אמירת שירי המעלות בשערי ההר, מבטא את העובדה שהר הבית יקר וחשוב לנו מאוד, ואי העלייה אליו נובעת רק מעוצמת קדושתו. ההתמדה הזו, של זיקה חודשית למקום הקדוש, מבליטה עד כמה הוא משמעותי לנו. כשנזכה בע"ה שהמונים יפקדו את המקום מדי חודש בחדשו, זיקת עם ישראל כולו למקום תהיה ברורה ביותר.
  • חלק מדרישת המקום היא הכרתו ופקידתו.[145] העלייה אל ההר בקדושה ובטהרה מתוך מורא מקדש מגדילה את קדושת המקום בעינינו, בעיני השלטונות ובעיני הגויים. מי שאינו עולה להר מסיבות שונות יכול לעסוק בלימוד מבואות ההר בזמן הבית, ובדרכי הטהרה והגישה.
חשוב מאוד להדגיש כי העלייה להר אינה תחליף לעבודה הרוחנית החיונית הנדרשת.[146] כפי שהדגשנו, גם מי שאינו עולה להר יכול לפקוד את מבואות ההר.
נדגיש שהתייחסנו כאן למישורים של פעולות בהם יכול כל אדם לפעול על מנת לחזק את זיקתו למקדש.
סיכום
ניסינו להתבונן במשמעות חסרון המקדש דרך תחומים רבים הקשורים בעבודת המקדש. הבאנו בדברינו מספר דוגמאות מתוך מגמה להמחיש לעצמנו מה היה בזמן שבית המקדש היה קיים. מן הדוגמאות שהבאנו בולטת מרכזיותו של המקדש הן ברמת הציבור והן ברמת הפרט.
המפגש של כל אדם מישראל עם המקדש מתרחש בזמנים קבועים (בשלוש הרגלים), ואם הוא נמצא במשמרת כהונה או לוויה או במעמד הוא מגיע גם פעמיים בשנה למשך שבוע ימים. בנוסף, בין שבועות לסוכות (או חנוכה) מעלה אדם את ביכוריו, וכן עולה למקדש בכל הזדמנות שצריך להקריב בה קרבן (על חטא, תודה, בכור, מעשר בהמה וכו') ובכל דין שהגיע לפתחה של הסנהדרין שבלשכת הגזית. המשמעות של ההגעה הזו היא ההכרה הבלתי אמצעית כי ישנו מוקד מרכזי לכל המציאות כולה וזהו המקדש.
מוקד זה הינו מקור הברכה הגשמית בעולם כולו, המקום שבו מתגלה בבירור הנוכחות הא-להית בעולם. שם מתעלה העולם לקראת בוראו, על ידי הקרבת קרבנות והבאת התבואה למקדש.
גם ברמה הציבורית, מעבר למעמדות הגדולים (שלוש הרגלים, יום הכיפורים, מעמד ה'הקהל' במוצאי שנת השמיטה וכו'), היה ברור לכולם כי יש לקב"ה מקום המבטא את נוכחותו, את זיקתו לעולם ואת חיבתו המיוחדת לכנסת ישראל; ומכוח נוכחות זו התחייב עם ישראל לבטא באופן תדיר את זיקתו למקום על ידי עבודתו את ה' שם.
נראה כי בואו של אדם למקדש הביא אותו לקרבת א-להים בלתי אמצעית, בעוצמה ובהיקף אחר ממה שאנו יכולים לחוש היום, ועניין זה יכול היה גם להשפיע על כל חייו שיהיו מכוונים לפעול עם א-להיו.  
חורבן המקדש גרם להמעטת הקשר לקב"ה ולדלדול זיקתנו אליו. אנו מצפים מכוח אהבת חינם, הגעגוע, התפילה, הלימוד וזיקתנו המחודשת למקום, שנזכה במהרה בימינו להיות ראויים שתחזור השכינה לשרות בתוכנו, ונוכל לבנות מחדש את בית ה'.
"ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות"


[1]     התקנות מובאות במשנה במסכת ראש השנה פ"ד מ"א-מ"ד, ובגמרא שם כא ע"ב ולא ע"ב.
[2]     המפעל האדיר של הרב ישראל אריאל שליט"א ושל מכון המקדש, בפרט המחזורים לחגים השונים, מסייע לדמיין את משמעות העלייה לרגל, ואת העבודה הייחודית לכל רגל בפני עצמו. אחת הדרכים שבעזרתן ניתן לחדש את תודעת חשיבות המקדש היא ללמוד לקראת כל חג את משמעות תוכני החג כפי שבאו לידי ביטוי במקדש, ולהשוותם לתוכני החג כיום - וממילא לחוש את החיסרון.
[3]     האם כשאנו מעירים לילדינו כי השולחן הוא כמזבח ולכן אין לשבת עליו, מישהו מאתנו יכול להעיד על עצמו שבאמת הוא חש ששולחנו דומה למזבח, והוא אוכל משולחן גבוה?
[4]     ישנם מקורות מתקופת חורבן הבית שמהם עולה שתחושת החורבן הייתה קיצונית ביותר. בין השאר מוזכר כי אנשים החליטו שאין עוד טעם לחיים ולכן אין טעם להביא ילדים לעולם. כך למשל ברוך הסורי, פ"ט, ו-יט:
                                אשרי האיש אשר לא נולד/ או אשר נולד וימות
                                ואנחנו החיים, אוי לנו/ הרואים במצוקת ציון
                                ואשר קרה לירושלים...
                                אתם האיכרים, אל תזרעו עוד/ ואת הארץ, למה תתני פרי תבואתך?
                                עצרי בקרבך חיל יבולך
                                ואת הגפן, למה תוסיפי לתת יינך/ ועוד לא יקריבו ממנו בציון
                                וגם ביכורי פירות לא יקריבו עוד...
                                ואתם החתנים, אל תבואו לחופתכם / והכלות אל תעדינה כלולות
                                ואתן הנשים, אל תתפללנה ללדת/ כי תשמחנה מהם העקרות
                                כי למה תלדנה בעצב/ ותקבורנה באנחות
                                אחרי אשר האם הזאת שוממה/ ובניה בשבי הלכו.
[5]     מעניין כי בנוסח ברכת המזון בשבת של עדות המזרח, בסוף "רצה והחליצנו", נוהגים לומר: "והגם שאכלנו ושתינו, חורבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו. אל תשכחנו לנצח ואל תזנחנו לעד, כי א-ל מלך גדול וקדוש אתה". כביכול אנו מתנצלים, ומבטיחים שאכילתנו בשבת אינה נובעת משכחת החורבן.
[6]     אין אנו מתיימרים במסגרת זו, מקוצר היריעה, להקיף את התחומים השונים הקשורים בעבודת המקדש, אלא להציג כמה דוגמאות שינסו להמחיש את גודל החיסרון. ניתן היה באופן תיאורטי לעסוק בחורבן המקדש ובתוצאותיו. נראה לנו כי על מנת להגיע לגעגוע אמיתי כלשהו כלפי המקדש, מן הראוי לעסוק בתיאור המקדש ובעבודתו.
[7]     הרמב"ן (ראה בפירושו לשמות כ"ה, ב), רואה את עיקר תפקיד הבית כמקום השראת השכינה; בעוד הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"א מ"א, ובספר המצוות עשה כ') מדגיש כי תפקיד הבית להקריב בו קרבנות ולעלות אליו לרגל.
[8]     דברים ל"א, כה-כו.
[9]     ראה יומא כא ע"ב.
[10]    כל סוגיית איסור במות והיתר במות תלויה בזיקה בין עבודת האדם למקום בו בחר ה' לשכן שמו שם. כך הוכיח בעל המשך חכמה (דברים י"ב, ח) על פי הירושלמי (מגילה פ"א הי"ב) והתוספתא בסוף מסכת זבחים: "כל זמן שהארון בפנים במות אסורות, הארון בחוץ במות מותרות". הגילוי השלם של עבודתנו הוא כשהיא מתבצעת לפני ה'.
[11]    בראשית רבה י"ד, ח, וכן בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב.
[12]    לא במקרה הארון והמזבח הם שני כלים שעליהם ציוותה התורה בנפרד מן המשכן (המזבח בשמות כ', כא-כג; הארון בדברים י',א ואילך), ויש להם קיום נפרד: הארון במסעות ובכיבוש הארץ, והמזבח במצב של היתר במות ואכמ"ל.
[13]    דהי"ב ל"ה, ג, וראה הוריות יב ע"א.
[14]    שני נושאים חשובים ומשמעותיים קשורים באופן ישיר לסוגייתנו ולא נעסוק בהם מקוצר היריעה:
      יש מקום להתבונן בשאלה האם המקדש הינו רק צורך הדיוט, או שיש בו גם צורך גבוה. ייתכן כי יש מקום לקשר בין שאלה זאת לשאלה אם הציווי על הקמת המשכן ניתן לכתחילה או בדיעבד, הן מצד זיקתו לחטא העגל והן מבחינת תוכנו, מהותו ותכליתו.
      נושא שני הוא צביונו של הבית השלישי, העתידי: האם ייתכן כי הבית השלישי יהיה במהותו בית יותר עליון, בו השראת השכינה תהיה עיקר - והוא יכיל במובן מסוים את תכונות שני הבתים שקדמו לו?
      נושאים אלו מחייבים עיון והרחבה רבה ואין כאן המקום.
[15]    גם בבית שני, בו לא שרתה שכינה כבבית הראשון - לשיטת רוב הראשונים עדיין היה המקום מקודש בקדושת שכינה (ראה רמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד; לסיכום ודיון בשיטות יתר הראשונים, עיין משפט כהן לראי"ה קוק, סי' צו, וציץ אליעזר ח"י סי' א).
[16]    בירושלמי (חגיגה פ"א ה"א) נאמר שהכל חייבים בראיית העזרה - אפילו נשים וקטנים, ואינן פטורות אלא מהקרבת עולת ראייה; אך רש"י (חגיגה ב ע"א ד"ה הכל) הבין שלדעת הגמרא דידן המשנה עוסקת בחיוב ראייה דווקא, והקרבן אינו אלא נספח לראיית הפנים. וראה תוספות שם ד"ה הכל חייבין, ורמב"ם בהלכות חגיגה פ"א ה"א, ושם פ"ב ה"א.
[17]    ראה יומא נד ע"א.
[18]    הצגנו כאן שתי אפשרויות מבחינת זיקת כנסת ישראל לקב"ה: בחינת עבד, ובחינת בת זוג. אך קיימת בחינה נוספת, שבמובנים מסוימים יכולה להיות בחינה ממצעת בין שתי הבחינות הקודמות: בחינה בה הקב"ה הוא בבחינת אב, ובני ישראל בבחינת בנים.
      בחינה זאת מוזכרת כבר בתורה עצמה (למשל בדברים י"ד, א: "בנים אתם לה' א-להיכם"), ומופיעה בהרחבה בדברי חז"ל (לדוגמא בקידושין לו ע"א: "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים... רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים). בחינה זו נזכרת הרבה בתפילות (לדוגמא בראש השנה: "אם כבנים אם כעבדים").
      בחינת הבן דומה לבחינת העבד, למשל בחובת היראה והכבוד בהם מחויב הבן כלפי הוריו, אך יש בה צד הדומה לבחינת בת זוג, מבחינת הקרבה והאינטימיות. גם נושא זה דורש עיון והרחבה מעבר לאפשרי במסגרת זו.
[19]    דוגמא נוספת יש בגדרי המקום, מחד זהו מקום בריאת העולם (תוספתא יומא פ"ב הי"ד), עצם הוויית העולם וקיומו, כלומר מקום פיזי בעולם, מוגדר גאוגרפית; מאידך גיסא זהו מקום שהוא מעבר למקום, בו אחד הניסים היה "שעומדים צפופים ומשתחוים רווחים", "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות פ"ה מ"ה).
[20]    ראה רש"ר הירש על שמות כ"ה, יז-כ.
[21]    ידיים פ"ג מ"ה ושיר השירים רבה א, א.
[22]    מאידך, ראה רבנו בחיי על שמות כ"ה, יח.
[23]    בארון היו מונחים הלוחות, שברי הלוחות הראשונים וספר התורה שכתב משה מפי הגבורה - ראה ראב"ע על שמות כ"ה, טז.
[24]    ספרי זוטא פרשת קורח, על הפסוק "וזר לא יקרב" (במדבר י"ח, ד).
[25]    משנה ביומא פ"ג מ"ח (לה ע"ב בגמרא דידן).
[26]    יומא כה ע"א וסוטה מ ע"ב, שם נלמד הדבר מהפסוק "ויבֹא המלך דוד וישב לפני ה'" (שמו"ב ז', יח).
[27]    וראה רש"י שם בסוטה, ד"ה אלא למלכי בית דוד: "שחלק להם המקום כבוד, להראות שמלכותו שלמה"; והמאירי שם הוסיף: "ומלכות שמים היא".
[28]    ראש השנה פ"ג מ"ד (כו ע"ב בגמרא דידן).
[29]    ראש השנה פ"ד ה"א.
[30]    שבת קב ע"ב, ועוד. וראה במאמרו של אושרי ורהפטיג בעניין זה, מעלין בקודש יד, עמ' 89-75.
[31]    זבחים פח ע"א-ע"ב.
[32]    תמיד כט ע"א, עיי"ש.
[33]    ההקבלות בין מלך לכוהן גדול רבות, ומבטאות הן את מעמדם והן את היחס הנדרש כלפיהם (עניין זה הוא מוקד פרק ב' במסכת סנהדרין), ואין כאן מקום להאריך בכך.
[34]    לפי הסבר זה, קריאת שמע בשעה שהחמה זורחת במקדש, וניצוצות יוצאין מן הנברשת של הלני המלכה - מבטאת את עניין קבלת עול מלכות שמים בשעה שהשמש זורחת (יומא לז ע"ב).
[35]    בפירושו לבראשית א', ה.
[36]    דהי"א י"ג, א-ד.
[37]    שמ"ב ט"ו, כד-כו.
[38]    שבת ל ע"א; מועד קטן ט ע"א; סנהדרין קז ע"ב.
[39]    שיר השירים א', טו-יז.
[40]    מל"ב י"א, ב; דהי"ב כ"ב, יא.
[41]    בכמה מקומות מצאנו שאש יוצאת מקודש הקודשים. ראה לדוגמא בשחיטת יצר העבודה הזרה (יומא סט ע"ב).
[42]    סנהדרין כב ע"ב, וראה בחידושי אגדות למהרש"א שם, ד"ה כאלו חרב ביהמ"ק.
[43]    יומא נד ע"א.
[44]    חידושי אגדות על אתר.
[45]    ראה רש"י על שמות ל"ג, ז.
[46]    ראה למשל ירושלמי סוכה פ"ה ה"א.
[47]    תרגום: פתח ר' יוסי ואמר: "ועשית שלחן עצי שיטים" - שולחן זה הוא עומד בפנים במשכן, וברכה עליונה שורה עליו, וממנו יוצא המזון לכל העולם. ושולחן זה אינו צריך שיהיה בריקנות אפילו רגע אחד אלא שיהיה עליו מזון, שהרי הברכה אינה שורה על מקום ריק; ומשום כך צריך להיות עליו לחם תמיד, כדי שתהיה נמצאת בו תמיד הברכה העליונה. ומן השולחן ההוא יוצאים ברכה ומזון לכל שאר שולחנות העולם, המתברכים בזכותו.
[48]    וראה בירושלמי (תענית פ"ד ה"ב, הובא בר"ח על אתר בבבלי, כו ע"א): "א"ר יונה: תמידין, קרבנן דכל ישראל אינון" - מערכת התמידין, שהיא יסוד קיום המקדש (ראה רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א ה"א והלכות תמידין ומוספין פ"א ה"ב), היא מערכת השייכת לכל אדם מישראל כפרט, ולא רק כחלק מציבור.
[49]    ראה בשקלים פ"ד משניות א' וב'.
[50]    יומא יב ע"א; מגילה כו ע"א; בבא קמא פב ע"ב.
[51]    ירושלמי, חגיגה פ"ג ה"ו.
[52]    ראה דברים ל"א, י-יג.
[53]    כהמשך לתפיסה לפיה המקדש מהווה המשך ישיר למעמד הר סיני, כמפורש ברמב"ן לשמות כ"ה, א. להלן נתייחס לדברים אלו.
[54]    שם בירושלמי.
[55]    במוצאי סוכות בשנת ה'תשמ"ח התקיים 'זכר למעמד הקהל', בו שחזרו מעמד זה למרגלות מקום בית מקדשנו. מעמד זה היה מרגש ביותר והשתתפו בו רבבות, אך רבים מדי חסרו בו.
[56]    תופעה זו הינה בעלת משמעות רוחנית גדולה גם בלא זיקה למקדש. על פניו, נראה כי האספלט מנתק אותנו מן האדמה, ואכמ"ל.           
[57]    היהודים הגרים במקומות מרוחקים מהמקדש, שלא יכלו לדעת מתי קרב העומר, היו אסורים לאכול מהתבואה החדשה עד חצות היום; לאחר חצות הותר להם, מכיוון שחזקה שאין בי"ד מתעצלים בהקרבה (משנה מנחות סח ע"א).
[58]    האבסורד שבמצב הנוכחי בא לידי ביטוי חריף במנהג לטמא את הפירות קודם הפרשת תרומות ומעשרות, בכדי שלא להיוותר עם תרומה טהורה, שאחר כך אסור יהיה לטמאה בידיים. החשש מאיסורים הביא לידי כך שמראש דואגים שפירות אלו לא יהיו ראויים לאכילת כוהן, וייפסלו מדין 'ראשית'.
[59]    דהי"א כ"ט, יד.
[60]    באופנים שונים: בתבואה ובפירות, בקרבנות, בתפילה ובהשתחוויה, בעלייה לרגל ואף במשפט (וראה להלן).
[61]    דבר דומה, ודרמטי יותר, עשה אליהו במעמד הר הכרמל, שסיים בצורת בת שלוש שנים. ראה מל"א י"ח, לד-לה.
[62]    משנה במנחות סח ע"ב.
[63]    דברים אלו מבוארים ביתר הרחבה בדברי הרב קוק במאמרו "החדש במדינה ובמקדש", (מאמרי הראי"ה, ירושלים ה'תשד"ם, עמ' 182-181), בו הוא מדגיש כי "אין מקדש בלא מדינה ואין מדינה בלא מקדש". עיין עוד בספרו של הרב שלמה פישר, בית ישי - דרשות ח"א, דרשה לשבת הגדול א' א ד"ה ויובן, ירושלים תשס"ד, עמ' יב.
[64]    במסכת ביכורים (פ"א מ"ו) נחלקו התנאים האם מסוכות ועד חנוכה (מועד אסיף השמן) מביאים ביכורים וקוראים מקרא ביכורים, או מביאים ולא קוראים. ראה במאמרו של הרב יואל בן נון "יום ייסוד היכל ה'", מגדים יב, עמ' 97-49.
[65]    כמתואר בהרחבה במשנה בביכורים בפרק ג'.
[66]    נר למאור, הוצאת אור עציון ה'תשס"א, עמ' 460-459.
[67]    גם בעבודת הקרבנות יש צד בו האדם נותן מן הקרוב והיקר לו לקב"ה, בעיקר בקרבנות שאינם באים על חטא אלא בנדר ונדבה.
[68]    גם מצוות נוספות, כווידוי מעשרות או ביעור מעשרות, מבטאות תודעה כפולה זו, ואכמ"ל.
[69]    בעמ' 131.
[70]    בבא בתרא יד ע"ב; מנחות צט ע"א.
[71]    וראה ראב"ע על דברים י"ד, כג.
[72]    מכילתא מסכתא דבחדש פי"א ד"ה ואלה המשפטים; ירושלמי מכות פ"ב ה"ו.
[73]    ישעיהו ב', ג; מיכה ג', ב.
[74]    לעיל, התייחסנו לאופנים השונים שבהם מתוארים יחסי הקב"ה ועם ישראל: כיחס בין בני זוג, בין אדון לעבדיו ובין אב לבנו. כאן המדרש משתמש בדימוי רביעי, בדַמותו את התורה לבתו של הקב"ה ואת עם ישראל לחתנו.
[75]    נר מצוה, בפתיחה לחלק ב', וביתר הרחבה בגבורות ה' סוף פרק ח' (עמ' פח-פט במהד' מכון המהר"ל, ירושלים ה'תשנ"ט).
[76]    מהר"ל, תפארת ישראל ע, ד"ה והתבאר לך.
[77]    סנהדרין פו ע"ב.
[78]    ראה יומא כה ע"א.
[79]    על שמות כ', כג.
[80]    מכות פ"ב ה"ו.
[81]    סנהדרין פ"א מ"ה.
[82]    רמב"ם, הלכות ביאת מקדש פ"ו הי"א.
[83]    להרחבה בעניין, עיין בתהילים פרק ט"ו ובמיכה ג', ט-יב.
[84]    ישעיה א', כא; וראה לאורך כל הפרק שם.
[85]    מדרש שוחר טוב לתהילים ל"ה, י.
[86]    רבי אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה', פרק הענווה.
[87]    רמח"ל, מסילת ישרים, פרק יט.
[88]    בכל קרבן שלמים (תודה, בכור וכו'), חלק מבעל החיים מוקרב על המזבח, חלקו ניתן לכוהנים וחלקו לבעלים (ראה רש"י לויקרא ג', א). על כן, האדם המביא קרבן שלמים מרגיש שהוא אוכל מכוח אכילת המזבח. ביטוי לתחושה זו אנו מוצאים במנהג הפרושים שנזכר לעיל, שעם החורבן נמנעו מאכילת בשר ושתיית יין.
[89]    עניין זה מומחש בדברי שלמה בחנוכת הבית הראשון (מלכים א' פרק ח'); אך נושא זה מחייב מקום רב משיש לנו כאן.
[90]    ראה פירוש שד"ל לבראשית כ"ב, א.
[91]    זה הטעם על דרך הפשט; בהמשך דבריו, הרמב"ן מביא "סוד נעלה" שהוא יסוד עבודת הקרבנות "על דרך האמת".
[92]    הלכתי לראות מספר פעמים שחיטה על מנת לדמיין לעצמי עד כמה שאפשר מהי המשמעות של אדם שבעקבות חטא, או כשברצונו להכיר תודה לקב"ה, שוחט את בעל החיים, סומך את ידיו על ראשו ומתוודה (במצבי חטא), ואחר כך מזה את דמו, הוא הנפש, על גבי המזבח. קשה לתאר ולדמיין איך אדם מרגיש במצב כזה, אך סביר שהדבר גורם לו לעמוד לפני ה' בקרבה גדולה בהרבה מאשר קודם.
[93]    הושע י"ד, ג.
[94]    וראה גם ביומא פו ע"ב, ובבמדבר רבה י"ח, כא.
[95]    מלכים א' פרק ח'.
[96]   המדובר כאן הוא בכניסה להר הבית משערי חולדה, המצויים בדרומו. הדרך הרגילה היא לפנות ימינה עם הכניסה, לכיוון מזרח. האנשים שהוזכרו פונים בכניסתם שמאלה, ולכן בהקיפם את ההר הם פוגשים את המקיפים מהימין.
[97]    בראשית, רנו ע"ב (בהשמטות): "כהנים מסטרא דחסד אתו".
[98]    שמות כ"ח, ל.
[99]    מכות יא ע"ב.
[100] ויקרא ט"ז, יז.
[101] כך על פי כתובת תיאודוטוס בן וטנוס שנתגלתה בדרום עיר דוד, וכך מאשר הממצא הארכיאולוגי ככל הנראה.
[102] מעשר שני פ"א ה"י.
[103] כמובא באבות דרבי נתן נוסחא א', פל"ה ה"ב.
[104] שם באבות דרבי נתן:
      "עשרה דברים נאמרו בירושלים... לא היו לוקחים בה עורות קדשים. מה היו עושים מהם? רשב"ג אומר: נותנין אותם לבעלי אושפיזין. אכסניין היו שרויין מבפנים, ובעלי אושפיזין מבחוץ; אכסניין מערימין, ונוטלים כבשי מצרים שעורותיהן יפין בארבע ובחמש סלעים, ובהם היו אנשי ירושלים משתכרין".
אמנם, בתוספתא הנ"ל ובגמרא שם ובמגילה כו ע"א מתואר שבעלי בתים היו לוקחים את עורות הקודשים בזרוע; וראה בתוספות במגילה שם ד"ה אף, שביארו מדוע ראוי ונכון היה לקחת עורות אלה.
[105] ברכות פ"ד ה"ח, הובאה בבבא בתרא צג ע"ב.
[106] ראה לעיל עמ' 131.
[107] אפר פרה אדומה היה מתחלק בין כל המשמרות ברחבי הארץ, פרט לאפר שהיה בהר הזיתים ובחיל. ראה במסכת פרה פ"ג מי"א.
[108] טהרה זו יכולה להתבצע עדיין בביתו של האדם, בהנחה שיישאר בטהרתו עד הגעתו לירושלים, ואז עליו להקפיד בכל הדרך מביתו עד המקדש על טהרתו. בכל מקרה, בירושלים אדם היה טובל שנית לפני עלייתו להר הבית באחד ממקוואות הטהרה המצויים מסביב להר, כמפורש במשנה ביומא ל ע"א: "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול".
[109] משמעויות רוחניות רבות לטבילה במים. כניסה למים, בריאה קמאית שאין אפשרות לאדם לחיות בהם אלא זמן קצר ביותר; הסרת כל חציצה כדי שתהיה התמסרות מוחלטת ללא שיור, ועוד.
[110] ראוי להתבונן בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פמ"ז, המדגיש מאוד את חשיבות ההתחדשות וההתפעלות של האדם העולה למקדש. הרמב"ם מסביר את עצם ההיטהרות כתהליך המכוון ליצור התפעלות בעמידה לפני ה':
      "כבר בארנו, כי כל המטרה היתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות ושייראוהו, כמו שאמר 'ומקדשי תיראו' (ויקרא י"ט, ל). וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להימצא בו ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותתמעט ההתפעלות שהיתה באה על ידו, וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת (חגיגה ז ע"א), והסמיכו את זה לאמור: 'הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך' (משלי כ"ה, יז). וכיוון שזו היתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהיכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות - עד שכמעט שלא תמצא אדם טהור כי אם מעטים. כי אם ניצול ממגע נבלה, לא יינצל ממגע אחד משמונה שרצים שנופלים הרבה בבתים ובמאכלים ובמשקים, ורבות נתקל בהם האדם. ואם ניצול מאלה, לא יינצל ממגע נידה או זבה או זב או מצורע או משכבן. ואם ניצול מאלו, לא יינצל משכיבת אשתו או מקרי. ואף כאשר טהר מכל הטומאות הללו אינו מותר לו להיכנס למקדש עד שיעריב שמשו, ולא הותר לו להיכנס למקדש בלילה כמו שנתבאר במדות (פ"א מ"ח) ובתמיד (פ"א מ"א), ובאותו הלילה אפשר שישמש מטתו על הרוב, או יארע לו אחד מגורמי הטומאה, וישכים למחרתו כמצבו אתמול, ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש, ושלא ירגיל שם בכל עת, וכבר ידעת לשונם: 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל' (יומא ל ע"א), והנה במעשים אלה תתמיד היראה ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה. וכל שהיתה הטומאה מצויה יותר, תהיה הטהרה ממנה יותר קשה ובריחוק זמן, האהלת המתים ובפרט הקרובים והשכנים היא היותר מצויה מכל הטומאות, ואין טהרה ממנה כי אם באפר פרה על אף נדירות מציאותו, ואחר שבעת ימים".
[111] אמנם, מצינו בירושלים חבורות של חברים שהיו אוכלים חולין בטהרה, כלומר שלפנים משורת הדין קיבלו על עצמם להתייחס לכל אכילתם כאל אכילה משולחן גבוה (מעין מעמדם של בני ישראל במדבר, לפי דעת ר' ישמעאל שלא אכלו בשר חולין אלא רק בשר שלמים; ראה חולין טז ע"ב - יז ע"א).
[112] יש מקום לחלק בין הר הבית, מחנה לוויה, כמקום הטהרה - לבין מחנה שכינה כמקום הקדושה (כמדרגת הלוי לעומת מדרגת הכוהן). הטהרה מהווה את ההכנה הראויה לקדושה. יש לזכור כי הקדושה היא היפך החולין, בעוד הטהרה היא היפך הטומאה, ואכמ"ל.
[113] ראה שבועות פ"א מ"ד.
[114] לפי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז) ויתר הראשונים המבינים כי בירושלים ובמקדש קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ברור כי נקודה זו הטביעה את חותמה על המקום עד עולם, בבחינת "כי בחר ה' בציון אִוָּהּ למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אִוִּתיה" (תהלים קל"ב, יג-יד).
[115] סוגיה זו רחבה מאוד. נראה שישנה זיקה גדולה בין ריבוי הכיתות בסוף ימי הבית לסוגיית הטהרה. כמו כן, קיים חשש שההיטהרות תהפוך למעשה טכני וחיצוני בו אדם מעביר את כל גופו בבת אחת במים, והרי הוא טהור - אף על פי שמעשיו מתועבים, ואכמ"ל. דוגמא קיצונית של העיוות שיכול להיגרם מטשטוש ערכים שכזה, ראה ביומא כג ע"א: "מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו... בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".
[116] משנה בחגיגה יח ע"ב.
[117] יחזקאל ל"ו, כה.
[118] כפי שנאמר בכמה מקומות לאורך פרשת ראה.
[119] חשיבות רבה נודעת למינוי על השה ולאכילתו בחבורה, מפני שמשמעות הפסח היא חידוש הקשר בין כל יחיד מן העם לכלל עם ישראל, וחידוש הברית שבין עם ישראל כולו והקב"ה. במהותו, הפסח הוא יום כריתת ברית מחודשת מדי שנה בין כנסת ישראל לקב"ה. בתולדות עם ישראל נודעו כמה פסחים בעלי חשיבות היסטורית, במובן של חידוש הברית עם הקב"ה: הפסח השני במדבר (במדבר ט', א-יד), פסח גלגל עם הכניסה לארץ (יהושע ה', י), פסח שמואל (נזכר בדהי"ב ל"ה, יח), פסח חזקיהו (שם ל', ב-כב), פסח יאשיהו (שם ל"ה, א-יט) ופסח שבי ציון (עזרא ו', יט-כב). לא פעם פסח מופיע בעקבות ביעור עבודה זרה. נושא זה מחייב הרחבה רבה ולא נוכל לעסוק בו במסגרת זו.
[120] פרט לערב פסח שחל בשבת, אז היו ממתינים במקדש עד צאת השבת (פסחים סד ע"ב).
[121] לפי השיטה המקובלת בחז"ל, בה נקט רש"י בשמות ל"א, יח.
[122] אמנם הגילוי המובהק והמפורט ביותר במציאות הוא הנביא המביא את דבר ה', אך גם הלבנת הזהורית היא גילוי כללי של רצון ה' לכלל עם ישראל. הגמרא ביומא (כא ע"ב) אומרת שבימי בית שני לא שרתה שכינה ולא היו ארון, כפורת, כרובים ורוח הקודש, אך עדיין הייתה מלבינה לשון של זהורית.
[123] ראה דהי"ב ל"ג, ד-ט.
[124] שעל פי הגמרא בגיטין נו ע"א יכלו להספיק לעשרים ואחת שנים.
[125] אמנם בגמרא ביומא כא ע"ב נאמר שהשכינה לא שרתה בבית השני כלל, אך מכל מקום עדיין היה זה המקום אשר בחר ה', ושם עמד בית המיוחד לעבודתו - כך שברור שלולא החטא היה הקב"ה שומר עליו.
[126] כלי יקר על שמות כ"ו, טו.
[127] נצח ישראל, פרק ד'.
[128] בספרו החלצו, רנט.
[129] הרמב"ם שואל על המצווה לטעון עם השונא תחילה:
      "והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר (ויקרא י"ט, יז): 'לא תשנא את אחיך בלבבך'? אמרו חכמים (פסחים קיג ע"ב): כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זו מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו" (הלכות רוצח ושמירת נפש פי"ג הי"ד).
וראה ברש"י שם בפסחים ד"ה מותר, שכתב שבמקרה זה מותר לשונאו, אך לא שיש מצווה בדבר; וכן כתב הסמ"ג בעשה פ' ובלאו ה'.
[130] העמק דבר, דברים ל"ב, ה.
[131] כך מבאר הרב (עולת ראי"ה ח"א, ע) את דברי הגמרא (ברכות סד ע"א, ובעוד מקומות) "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם": ריבוי השלום, פירושו גילוי הצדדים הרבים של האמת.
[132] ישנו ארגון בשם מל"ה, מומחים למען הקהילה, הנותן ייעוץ כלכלי חינם לאוכלוסיה במצוקה על ידי מתנדבים מן המקצועות הרלוונטיים. הארגון פועל בירושלים, והוא נמצא בתהליכי פיתוח בכל רחבי הארץ.
[133] נושא זה רחב ביותר ונביא כאן רק הערות בודדות.
[134] אורות הקודש ח"ג עמ' שכד, ד"ה הסתכלות בצד הטוב.
[135] ראה את לשון הזהב של הרמב"ם בהלכות תעניות פ"ה ה"א: "ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות". אנחנו צמים על המעשים שלנו; אם הם היו מתוקנים, לא היה כל צורך לצום.
[136] בהקדמה לליקוטי הלכות, בהקדמה לפירושו לספרא, ובהקדמה "תורה אור" לספר אסיפת זקנים.
[137] הרבה מאוד היבטים לסוגיה זו: הלכתיים, השקפתיים והגותיים. כאן בכוונתנו רק למשמעות זיקתנו למקום כיום.
[138] מסירות הנפש של דוד מתחילה מן הרגע שבו נאמר לו מפורשות על ידי נביא שלא הוא יבנה את הבית (דהי"א ט"ז, ד), ולמרות ידיעה זו, אין דבר שיש ביכולתו לעשות למען הבניין שאין הוא עושה אותו: חיפוש המקום, מציאת המקום תוך מוכנות גמורה למסור את נפשו, בניין מזבח והקרבת קרבן, הכנת החומרים, בעלי המלאכה, התוכניות ואפילו המשמרות והמעמדות שיעבדו במקדש אחר בניינו בימי שלמה.
[139] בראשונים הועלו סיבות נוספות מדוע העלימה התורה את המקום. הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ה) מדגיש את עניין האחדות במציאת המקום. ייתכן שהדבר תלוי בכך שישנה כאן המתנה למלכות, ועוד.
[140] הובא בחלום בהקיץ (עורך: דוד קרויאנקר), הוצאת מגדל דוד, ירושלים ה'תשנ"ו, עמ' 25.
[141] סוגיה זו דורשת מאמר בפני עצמו, ולא נרחיב בדברים כאן.
הערת המערכת: עניין זה נידון בהרחבה בגליונות קודמים של מעלין בקודש. ראה בעיקר בגיליון ד עמ' 183-147, שבו עסקו בנושא לא פחות מארבעה מאמרים; ובגיליון ה עמ' 174-161, שבו פורסמו תגובות למאמרים הנ"ל.
[142] אין כל איסור בחוק להתפלל בהר הבית, ואכן כשהסוגיה הגיעה לבתי משפט נאמר לא פעם כי מי שהתפלל על ההר לא עבר על כל חוק, אלא שהמשטרה מתייחסת לפעולה זו בהגדרה כהפרת הסדר הציבורי מחשש להתעמתות עם הוואקף, ואכמ"ל.
[143] חשוב לציין כי משטרת ישראל (בעקבות הוואקף) מבחינה הבחנה ברורה בין יהודים בעלי חזות דתית לאחרים. הראשונים מלווים ונבדקים ביסודיות רבה לכל אורך מסלולם. האחרונים יכולים לעלות באופן חופשי להר כמו כל תייר, וללא כל ליווי לאורך כל מסלולם.
[144] אחד הביטויים הכואבים למציאות זו הוא המוכנות של ממשלת ישראל לדון בשליטה על הר הבית מול הרשות הפלשתינית - בלא כל קשר להשלכות הפוליטיות - כשהכותל בלבד יישאר בריבונות יהודית. דבר זה מעיד על הניכור שיש כלפי המקום המקודש ביותר בעולם לעם ישראל.   
[145] סעיף זה מכוון לאנשים שלאחר התייעצות עם רבותיהם עולים אל ההר בקדושה ובטהרה תוך הקפדה מלאה על דיני מורא מקדש. אך גם מי שאינו עולה להר בפועל יכול לפעול בכל שאר התחומים שהוזכרו.
[146] כפי שהדגשנו לעיל, גם מי שאינו עולה להר אינו פטור מלפעול בשאר התחומים שבהם יש ביכולתו להתקרב אל המקדש ואל הר הבית. במידה מסוימת, דווקא הריחוק הפיזי מן המקום אמור לחייב אותו לעשות הכל כדי להכיר את מבואותיו החיצוניים, לעסוק בלימוד אינטנסיבי מתוך ציפייה כי יזכה גם לעשות, להתגעגע ולהתפלל - ומעל הכל, לתקן את המציאות הרוחנית מתוך מגמה זו.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים