[1]   פרט לכמה הבדלים קטנים כגון - יום טוב שני של גלויות, מזוזה לשוכר בית פחות משלושים יום וטומאת ארץ העמים.

[2]   לשון המשנה היא "מקדש" ו"מדינה" - "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה "ר"ה פ"ד מ"א. ולשון הרמב"ם: "מקדש" ו"גבולין" - "במה דברים אמורים בגבולין אבל במקדש מאחיזין את האור בעצים" הל' שבת ג', כ'.

    בדרך כלל, להלן ב"מקדש" הכוונה לעזרה.

[3]   כמובן שניתן לערער על מספרים אלו בכמה מצוות, אך השינוי לא יהיה גדול. 

[4]   כדי להקל על הקריאה ועל השימוש במאמר, בחרנו לסדר את הדברים לפי סדר הספרים וההלכות שברמב"ם. ישנם תחומים שלא היה לנו לגביהם הכרע ברור לאן לשייכם, לפיכך סיווגנו אותם לפי הנושאים של ההלכות שברמב"ם, גם אם הרמב"ם עצמו לא כתב על נושא זה באותו מקום. בסיום ישנם שני פרקים שלא קשורים לסדר הההלכות של הרמב"ם.

[5]   רמב"ם הל’ עבודה זרה פ"ו ה"ז.

[6]   וראה עוד את החזקוני שם, ובמאמרו של הרב יהודה שביב בגיליון זה.

[7]   בהקדמה למשפט כהן כתב הרב קוק: "אם נתעורר ללמוד בשקידה ודעה נכונה את אלה חלקי התורה שעל הקודש והמקדש נוסדו, יביאנו תלמודם לידי מעשה על ידי חסד עליון הגומר עלינו".  

[8]   ראה למשל פסחים מ"ה. ורש"י שם.

[9]   אמנם החזון איש (הל' נגעים סי' י"ב אות כ') כתב שהצורך בשנה עליו הכתוב לעכב הוא בכל התורה כולה. כך גם נראה מדברי רש"י, במספר מקומות בש"ס (למשל קידושין יד. רש"י ד"ה ויבמה). אך התוספות (זבחים ז: ד"ה אימא, ומנחות לח. ד"ה ואם הקדים) כותבים שרק בקודשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב. וכן כתב בשו"ת אחיעזר (ח"ב יור"ד סי' כ"ח ד"ה ומה), ובשו"ת נודע ביהודה תנינא( יו"ד סי' קכ"ד ד"ה ומה שהביא), ובשו"ת אבני נזר (אור"ח סי' ל"א אות ג). 

[10]   וכתבו התוספות (זבחים נ: ד"ה אלא) שלעניין זה איקרי קודשים רק גוף הקרבן דווקא. אמנם לדעת הירושלמי (קידושין פ"א ה"ב) שיטת ר' ישמעאל היא שבכל התורה לא לומדים למד מן הלמד.

[11]   למשל, בהלכות נידה הנוהגות היום ישנם מקרים רבים בהם ההלכה מתייחסת לאישה כזבה, ואילו לעניין קודשים - היא לא תביא קרבן (מצד איסור הבאת חולין לעזרה). ועיין במאמרו של יובל דרך בגיליון זה.

[12]   רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ו ה"ד.

[13]   רמב"ם הל’ תפילה פי"ד ה"ט-י"ד.

[14]   רמב"ם הל’ תפילין פ"ד הי"ג.

[15]   הל' כלי המקדש פ"י ה"ו.

[16]   אמנם זה חלק מהדין הכללי שבתי כנסיות ובתי מדרשות פטורים מן המזוזה "לפי שהן קודש" (ראה רמב"ם שם), אך ניתן לומר שיסוד הדין הוא במקדש והוא הורחב גם לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

[17]   הל' כלי המקדש פ"י ה"ה. ממקורות רבים נראה, שהקיום של ציצית במקדש בא לידי ביטוי בבגדי הכהונה. עיין בערכין ג:, וברמב"ם בהלכות כלאיים פ"י הל"ב. בנקודה זו יש להוסיף, שה'פטור' של כהנים מציצית נאמר רק כאשר הם לבושים בבגדי כהונה. אם הם נמצאים במקדש, אך לבושים בבגדי חול, הרי שהם חייבים בציצית. לפיכך, דין זה איננו דין במקדש כשלעצמו, אלא דין בבגדי הכהונה.

[18]   "ונבאר ענין הציצית כי כבר כתבתי לעיל כי שני מיני ציציות הם; האחד מלבן ותכלת כמו בזמן שבית המקדש קיים, והב' כולו לבן כמו שאנו נוהגים עתה בזמן הזה" (שער הכוונות ח"א דרוש ד' עמ' ל"ט). אמנם מן הגמרא ברור שגם אחרי החורבן המשיכו ללכת בציצית של תכלת, (ר' מנחות לט. מ"רב ורבה בר בר חנה").

[19]   משנה ברכות פ"ט מ"ה: "כל חותמי ברכות במקדש אמרו "מן העולם" ומשקלקלו המינין התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם".

  בהקשר זה נציין את הנוסח המיוחד למצוות הכוהנים: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו...", אשר נאמר גם במצוות הכוהנים במדינה (ברכת כוהנים).

[20]   תשובת המשאת משה, הובאה בשו"ת קול אליהו ח"ב או"ח סי' כ"ג, וכן כתב בשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' ר"י וסי' רי"ב, אך יש חולקים על דין זה. וראה דיון בשאלה זו בשו"ת יביע אומר חלק ה' או"ח סי' י"ט אות ב'.

[21]   גמרא ברכות ס"ג., ורמב"ם הל’ תענית פ"ד הט"ו.

[22]   הבדל זה בא לידי ביטוי בתרגום אונקולוס אשר מתרגם כל רחיצה שבתורה - "יסח" (למשל: "ורחץ במים וטהר" (ויקרא י"ד,ח) - "ויסחי במיא וידכי"), ואילו את הפסוק: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות ל', יט), האמור בפרשת קידוש ידיים ורגליים, מתרגם אונקלוס: "ויקדשון אהרן וכו' ".

[23]   רמב"ם הל’ ביאת מקדש פ"ה ה"ה, ומשמע שזה מעכב את עבודתו.

[24]   שם ה"ד-ה.

[25]   הגמרא בשבת (כ.) אף מעלה אפשרות שנדחית, שאיסור הבערה לא הותר רק לצורך הקרבת הקרבנות אלא שכלל לא נאסרה הבערה במקדש; המשנה (שם יט:) אומרת שמאחיזין את האור מערב שבת במדורת בית המוקד, ושואלת הגמרא (כ.): "מנא הני מילי? א"ר הונא - 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם' - בכל מושבותיכם אי אתם מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד", וכתב התוספות (יומא ט"ו: ד"ה ואחת) על הוה   אמינא זו - "התירו להבעיר האש במדורת בית המוקד אע"ג דלא הוה צורך מזבח [אלא לשם חימום הכוהנים ההולכים יחפים במקדש] כיון דבעזרה הוא - לא קרינן ביה 'בכל מושבותיכם' ".

[26]   פסחים ס"ח:.

[27]   כך למשל: "מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה, ואין חוששין שמא יחתה בגחלים" (רמב"ם הל’ שבת פ"ג ה"כ); מותר לחתוך יבלת בידו במקדש (שם פ"ט ה"ח); ועוד עיין שם פ"י ה"ו ופכ"א הכ"ז.

  הטעם להיתר שבות במקדש מובא בגמרא - "משום שכהנים זריזים הם", ומבאר רש"י (שבת כ. ד"ה איברים ופדרים הוא דאתא) - "דכהנים זריזים הם, שכולם בני תורה וחרדים".

[28]   שהרי בראש השנה שחל בשבת היו תוקעים במקדש אבל לא במדינה, גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ובמקדש לא גזרו לפי שאין שבות במקדש. ושופר במקדש מצוותו אף בזרים (עיין מנחת חינוך מצוה שפ"ד). וכן מצינו לגבי לישת המנחות שהותרה אף בפושרין כיוון שנעשית בעזרה שהיא מקום זריזים (הכוהנים), והכוהנים רואים את הזר שלש ומלמדים אותו להיזהר (פסחים לו. וברש"י שם).

[29]   עירובין קב: (לד: בדפי הרי"ף).

[30]   ביטוי בולט להיתר המוחלט של שבות במקדש, מובא ברמב"ם בהלכות קרבן פסח פ"א הט"ז. אמנם עיין גם בהלכות בית הבחירה פ"ח הי"ב, ובכסף משנה והמשנה למלך על אתר. הכסף משנה מעלה אפשרות שהיתר השבות במקדש הוא רק במובן של 'דחויה', ואם אין הכרח אזי עדיף שלא לעבור על איסורי שבות במקדש. ראה, בהקשר זה, גם את דברי הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ד, ואת דברי האחרונים שם.

[31]   הריב"ש בסי' קס"ג דן בבדיקת טריפות, ומחלק בין שבות שהוא משום 'חשש איסור' לבין שבות שיש לו אופי של 'גזירה'. ה'שואל ומשיב' (קמא ח"ב סי' קמ"ו ד"ה והנה בעניין) כתב ששבות שהוא מחשש שיבואו לעשות מלאכה - לא גזרו במקדש משום שכוהנים זריזים הם, אך שבות שהוא משום דדמי למלאכה והוי כמתקן מדרבנן, מה מועיל שהם זריזים - הרי מכל מקום גוף המלאכה הזו אסורה מדרבנן.

[32]   לגבי השאלה האם חמץ במנחות ובפסח הם מושגים זהים, עיין בחזון איש (מנחות סי' ל"ה אות י') שאומר שלמרות שלעניין פסח אם חלטה ואפאה חשיבא מצה, לעניין מנחות בעינן מצה טפי, והחליטה מוציאה מדין מצה (כמבואר במנחות דף מ.). ומאידך בפסח מצינו ששהיית הילוך מיל אוסרת את החמץ, ואילו במנחות לא נאמר דין זה, וצריך עיון אם הוא הדין גם במנחות.

[33]   רמב"ם הל' שופר פ"א ה"ב. וראה בנושא זה בהרחבה במאמרו של הרב יהודה זולדן בגיליון זה.

[34]   שם פ"ב ה"ח. שינויים אלו ניתן להסביר, שאמנם מצוות שופר חיובה בכל מקום, אך יסודה במקדש, והתורה הרחיבה חיוב זה גם למדינה ביום הראשון. כך משמע מהראב"ד בתחילת פרק רביעי בסוכה שדן בשאלה מדוע לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת מחוץ למקדש, וכותב: "אלא הטעם מפני שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין, שלא אמרה תורה שבתון זכרון תרועה (ויקרא כ"ג, כד) אלא במקום 'והקרבתם אשה לה' ', ולא נאמר בכל ארצכם אלא ביובל זכרון שאינו מפורש בגבולין אלא מדרשה אתי ומשום הכי גזרו".

[35]   רמב"ם הל’ לולב פ"ז הי"ג.

[36]   שם פ"ז ה"כ.

[37]   רמב"ם הל’ תענית פ"א ה"ד. גם בנושא זה ראה במאמרו של הרב יהודה זולדן בגיליון זה.

[38]   חולין פג..

[39]   רמב"ם הל’ מעשה הקרבנות פ"י.

[40]   תמיד פ"ג מ"ג.

[41]   מגילה כ:.

[42]   עיין בזבחים נו., ברש"י ובתוספות.

[43]   "אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים" (זבחים כה:), וברש"י שם: "דשנה האמורה בקדשים קיימא לן בפרק יוצא דופן במסכת נדה (מז:) דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת לשנה הבאה, וילפינן לה מקרא דכתיב בהו 'בן שנתו' - שנתו שלו ולא שנתו של מנין עולם, ואשמעינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה, אלא אף משעה לשעה, שאם נולד בניסן בי"ד ובט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי"ד ניסן בט' שעות, אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו".

  והתוספות בנדה (מז: ד"ה כולן) כתבו שדין זה ייחודי לקודשים ולבתי ערי חומה (אמנם בתוספות בערכין לא. ד"ה מיום יש שיטה אחרת). וכן כתב התשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב, ועיין עוד שו"ת רע"א מהד' תניינא סי' כב ד"ה יפה הורה.

[44]   ועיין בב"י יו"ד סי' צ"ח, סיכום שיטות הראשונים האם טעם כעיקר בחולין הוא גם כן דאורייתא.

[45]   הט"ז (בדעת העיטור) יו"ד סי' צ"ג סק"א.

[46]   הל’ מעשה הקרבנות פ"ח הלכה י"א ואילך.

[47]   אכן גם בחולין נוהגים לשטוף את הכלים לאחר ההגעלה, ולפי חלק מן הראשונים אין זה אלא מנהג לעשות כעין קודשים. וראה סיכום השיטות בעניין ביביע אומר ח"ד או"ח סוף סי' מ"א.

[48]   רמב"ם הל’ מעשה הקרבנות פ"ח.

[49]   עיין בצאן קדשים שם, וברמ"א יו"ד סי' קכ"א, ו.

[50]   פסחים מה.

[51]   שם מג:.

[52]   ועיין עוד בשו"ת באר יצחק או"ח סי' ח' ד"ה ולפי זה לר"ל, ושו"ת שואל ומשיב מהדורא א' ח"א סי' רמ"ט ד"ה ובזה מיושב.

[53]   תוספות זבחים ע: ד"ה אפילו, אך דעת הר"י והרא"ש (חולין פ"ז סי' כ') שגזירה זו שייכת בכל האיסורים. וראה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא א' ח"א סי' רנ"ד ד"ה והנה הב"ח, בטעם הדבר.

[54]   הריטב"א חולין קט: ד"ה הלב בהסברו בדעת רש"י; העיטור (ש"א הל' הכשר בשר ג, א); הרשב"א במשמרת הבית.

[55]   משנה מנחות פ"י מ"ו. אמנם, מדברי המשנה עולה שיש לעומר משמעות גם לגבי היתר המקדש. במשנה נאמר שאם הביא מנחה מן התבואה החדשה קודם לעומר, הרי היא פסולה. קודם לשתי הלחם אין מביאין לכתחילה, אך בדיעבד - המנחה כשירה. מכאן, שלעומר יש צד של היתר גם ביחס לחדש במנחות.

[56]   זו היא דעתו של רבי (או של רבי שמעון לאחת הלשונות שם): "דתניא, רבי אומר - 'כל חלב לה' ' - לרבות אימורי קדשים קלים למעילה. ומעילה איסור מיתה, וקא חייל על איסור חלב דאיסור כרת הוא [עוד לפני ההקדשה], שמע מינה בקדשים גלי קרא..." (כריתות כג:).

[57]   כן הדין בשני שעירי יום הכיפורים (יומא סד.). וכן פסק הרמב"ם בהל’ פסולי המוקדשין פ"ו הכ"א בעניין תערובת איברים (לפי הסברו של הכסף משנה שם).

[58]   ב"ח אור"ח סי' תרמ"ו והט"ז שם חולק.

[59]   אמנם היתר שעטנז אינו רק במקדש, אך ההיתר שונה במקדש ובמדינה; לישראל מותר שעטנז בציצית אם הוא מטיל בה פתיל תכלת, אך אין זו חובה שהרי אפשר ללבוש טלית צמר. לעומתו, כהן הדיוט לפי הרמב"ם חייב לעבוד חגור אבנט שיש בו שעטנז, ובין עבודה לעבודה הוא פושט את האבנט ונשאר בשאר הבגדים שאין בהם שעטנז (הל’ כלי המקדש פ"ח הי"א). אצל כהן גדול היתר השעטנז הוא תמידי (פרט לבגדי לבן ביום הכיפורים) - שהרי אצלו גם בחושן ובאפוד יש שעטנז (רמב"ם שם פ"ט), והוא נמצא תדיר במקדש: "ובית יהיה לו מוכן במקדש... וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום" (שם פ"ה ה"ז). הוא נמצא בדרגה מעל כולם, ועל כן עובד בשעטנז באופן תדיר.

ניתן לראות את ההיתר לישראל בציצית כהרחבת הכהונה לכלל האומה, בבחינת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בעניין זה יש שהעירו שמקור המילה 'ציצית' הוא ב'ציץ' של הכהן הגדול; וכשם שהציץ מכפר, כך גם הציצית מהווה כפרה פורתא לכל אדם מישראל.

[60]   ויעוין שם ברשב"ם (ד"ה ואין מועלין במה שבתוכן), דר' יהודה שם סבירא ליה שגם גידולי הקדש לא שייכים להקדש! אמנם ראשונים אחרים שם (רמב"ן, רשב"א, ר"ן ותוספות רי"ד) חולקים וסוברים שחצר של הקדש כן קונה.

[61]   אמנם מתקנת חכמים נשבעין על ההקדשות כדי שלא יזלזלו בהן (ה"ב שם).

[62]   בבא מציעא דף נז:, ועיין שם שהגמרא מוצאת מקרה בו יש אפשרות לריבית בהקדש ללא מעילה.

[63]   הרב קוק באורות הקודש חלק ג' עמוד רפ"ח כתב: בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בארץ ישראל, כדברי התוספות בפרק קדשי קדשים (דף ס' ע"ב) שעיקר קדושת ארץ ישראל היא מפני קדושת בית המקדש, מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל, וגם בזמן הזה יש קצת רושם ממנה, כי קדושתן אף שהן שוממין.

[64]   רמב"ם הל’ פסולי המוקדשים פרקים י"ג-ט"ז.

[65]   אמנם לגבי צדקה הרמ"א ביו"ד סי' רנ"ח מביא שתי דעות האם נדבת הלב מחייבת או לא.

[66]   יורה דעה סי' ר"ד.

[67]   ועיין עוד בב"י שם שלדעתו עיקר נדר הוא ללא התפסה כלל, וראה גם בערוך השולחן יו"ד סי' ר"ד אות יד.

[68]   רמב"ם הל' תמידים ומוספין פ"ז הכ"ב.

[69]   "אמר ר' יוחנן משום רבי מאיר: אמרה תורה שחוט שלי [=קודשים] בשלי [=בעזרה] ושלך [=חולין] בשלך [= מחוץ לעזרה], מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור" (קידושין נז:). הגמרא כאן אמנם עוסקת רק בשחוטי חוץ, אך החלוקה לשני תחומים "שלי" ו"שלך" מלמדת על המשמעות היותר נרחבת. ועיין לעיל בהערה 25, שהגמרא מעלה הווה אמינא שהעזרה אינה בכלל "בכל מושבותיכם", לעניין הבערה בשבת.

[70]   מבט השקפתי על נושא זה, מובא במאמרו של הרב יהודה שביב בגיליון זה .

[71]   ראה על כך בהרחבה בפתיחה ל"מעלין בקודש' א' , סיון תשנ"ט.