לעילוי נשמת אמי מורתי
פנינה בת ר' יוסף
הריני כפרת משכבה
הרב צבי שלוה
והלבנון - זה בית המקדש
א.
כל העולה לבית ה' יבחין שהצבע הבולט במקדש הוא הצבע הלבן. נמנה כאן את הביטויים המרכזיים לכך:
ראשית, שני המבנים הבולטים בשטח הם בית המקדש והמזבח, שצבעם לבן.
את המקדש היו מלבנים פעם בשנה, ואת המזבח - פעמיים בשנה:
ומלבנים אותן פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג וההיכל פעם אחת בפסח. רבי אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים (מידות פ"ג מ"ד).
גם בגדי הכוהנים היו בעלי גוון לבן: הבגדים נעשו מצמר ומפשתן, שצבעם היסודי הוא לבן, אלא שבגדי הצמר של הכוהנים תמיד נצבעו, ואילו הפשתים נשארו בלובנם.[2]
העבודה החשובה ביותר בשנה - עבודת כוהן גדול ביום הכיפורים - נעשתה רק בבגדי פשתן לבנים, שאף נקראים "בגדי לבן". ואולם, בגדי הזהב של הכוהן הגדול - שהוא משמש בהם כל השנה פרט ליום הכיפורים – הם צבעוניים, ועשויים זהב וצמר הצבוע תכלת, ארגמן ותולעת שני.
בגדי שאר הכוהנים אף הם עשויים פשתן. רק בנוגע לאבנט נחלקו האם הוא עשוי פשתן או שעטנז:
כי אתא רבין אמר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים - דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה - דברי הכל של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט, בין בשאר ימות השנה בין ביום הכפורים, שרבי אומר של כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר של בוץ (יומא יב ע"ב).
מדברי הגמרא למדנו שלדעת רבי אלעזר בן שמעון כל בגדי הכוהנים לבנים.
הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ח ה"א) פוסק כדעת רבי, שהאבנט של כוהן הדיוט רקום צמר, כלומר עם גוון נוסף.
מכל מקום, המראה הכללי של בגדי הכהונה הוא בהיר מאוד. בכל הבגדים בולט בהעדרו הצבע השחור, שהיום משמש מרכיב חשוב בבגדים, ונתפס כצבע חשוב ומכובד. למעשה, הדבר היחיד במקדש שצבעו שחור הוא אפר הקרבנות, שמצווה להוציאו החוצה.
כהן שנמצא בו מום לובש שחורים ויוצא מהעזרה, ואילו כאשר נמצא שלם - הרי הוא לובש לבנים ונכנס:
בי"ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין, כל כהן שנמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ו הי"א).
ב.
הצבע הלבן בא לידי ביטוי גם באחד משמותיו של בית המקדש, על פי אחד מן הפירושים:
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן
(דברים ג', כה).
רש"י על אתר מסביר ש"הלבנון" מתיייחס לבית המקדש, בהתבסס על דברי מדרש רבה לויקרא:
תני רשב"י: למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עונותיהם של ישראל כשלג. הדא הוא דכתיב (ישעיה א', יח): 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ' (פרשה א', ב).
הצבע הלבן הוא, אפוא, סמל לזוך ולטוהר - הן טהרה מטומאה והן טהרה מחטא, כפי שנאמר בכתובים:
תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין (תהילים נ"א, ט).
אִם הִתְרָחַצְתִּי במו [קרי: בְמֵי] שָׁלֶג וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי (איוב ט', ל).
זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב (איכה ד', ז).
תכונה זו של הצבע הלבן, כמבטא כפרה, באה לידי ביטוי בלשון הזהורית אשר הייתה מלבינה ביום הכיפורים, כאשר השעיר המשתלח היה מכפר על חטאי עם ישראל (יומא פ"ב מ"ו).
בבית המקדש, הקדושה העליונה באה לידי ביטוי גם במציאות הממשית. למשל, העלייה במעלות הקדושה של הר הבית ממזרח למערב באה לידי ביטוי בעלייה טופוגרפית בשטח. באותו אופן, הרעיון של הלבנת העבירות מקבל ביטוי ממשי בצבע המקדש – הלבן.
ג.
בהמשך מדרש רבה שם מובא פירוש אחר, מדוע נקרא המקדש לבנון:
ר' טביומי אמר: על שם שכל לבבות שמחים בו, הדא הוא דכתיב (תהילים מ"ח, ג): "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ". ורבנן אמרי: על שם "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מל"א ט', ג)
לדעת ר' טביומי, המקדש נקרא לבנון כיון שלבבות בני האדם שמחים בו. בכיוון אחר, רבנן סבורים שהמקדש נקרא כך על שום שליבו של הקב"ה נמצא שם. עולה, אפוא, שהמקדש הוא הלב והמרכז שדרכו מתהדק הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, וזהו פשר השם 'לבנון'.
נזכיר, שהרעיון כי המקדש מקפל בתוכו את העולם כולו מופיע גם בהקשר אחר - במדרש ויקרא רבה על אודות אבן השתייה:
משניטל הארון היתה שם אבן שתייה, ולמה נקראת כן? א"ר יוסי ב"ר חלפתא: שממנה הושתת העולם (פרשה כ', ד).
ד.
ייתכן להסביר ששני הפירושים לשם 'לבנון' – מלשון לובן או מלשון לב - אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה.
הצבע הלבן משרה אווירה של ניקיון, שמשמעותו טהרה וכפרה. כמו כן, בצבע הלבן אין גוונים: כל לכלוך או שוני בולטים בו. כך, פעולת הכיבוס - שעיקרה סילוק הלכלוך - קרויה בהלכה "מלבן". כנגדו, הצבע השחור מופיע לעיתים קרובות בדברי חז"ל בהקשר שלילי.
עד לקבלתה של תורת ניוטון, הדעה הרווחת בעולם המדעי הייתה שהצבע הלבן הוא הצבע היסודי של האור, ושצבעים אחרים נוצרים על ידי הוספת רכיבים לאור. ניוטון הוכיח שהאור הלבן נוצר על ידי צירוף של צבעים אחרים. נמצא, אפוא, שהלבן כולל הכל: עירוב כל הצבעים נותן צבע לבן. הלבן מחזיר את כל הצבעים, את כל האור, בעוד שכל צבע אחר בולע את שאר הגוונים ומחזיר רק את הצבע שאנו רואים.
מנקודת מבט זו, השחור מבטא את בחינת 'עלמא דשיקרא': איננו רואים את השחור, אלא מסיקים שהוא נמצא, כיוון שהוא איננו מחזיר שום אור.
ואולי על פי זה ניתן לומר, ש'לבנון' יש בו גם בחינת 'לבן' וגם בחינת 'לב': לבנוניותו של הלבן היא מכוח היותו 'לב', מרכז, הכולל את כל שאר הצבעים. טהרת המקדש וכוליותו - אחת היא, לבנה היא. הלבן במקדש מבטא הן את הטהרה והכפרה על החטאים, והן את היותו של של בית המקדש לב העולם.
