חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
א. חוסר הזיכרון
איך אפשר להתאבל על דבר שלא חווינו מעולם? אבלות ברורה כאשר יש לפנינו חלל שהכרנו עוד בחייו. אבל אבלות "בין המצרים" קשה, שהרי אנו מתאבלים מבלי שראינו או הכרנו את המקדש.
מפורסמים הם הפסוקים המתארים את בכייתם של זקני הבית השני, בזכרם את הבית הראשון. הפסוקים מתארים כיצד התערבבו זה בזה השמחה והצער:
ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק     (עזרא ג', יב-יג).
הם זכרו ובכו. אבל אנו איננו זוכרים. כיצד נתאבל?
ב. חוסר הציפייה
אני זוכר שלאחר מלחמת ששת הימים, מרוב שמחת הניצחון, בליל תשעה באב הייתה אווירה של קרנבל בירושלים. יהודי מבוגר ניגש אלינו ואמר: "זה תשעה באב? אני זוכר כשהטורקים הרביצו לנו - אז זה היה תשעה באב באמת...".
האבלות היא בדרך כלל, וכך גם באיכה ובקינות, על תוצאת החורבן ולא על החורבן עצמו. ואף על פי שמאז החורבן ועד השואה, הצרות שעברנו הן כולן תולדה מתוצאת החורבן - העדר המקדש, בכל זאת, קשה להתאבל על העדר המקדש עצמו.
אבלות מביעה ציפייה. איך נצפה לדבר שלא הכרנו? זאת ועוד, הדיון בעניין הקרבנות, כפי שהם נתפסים בהבנתנו, מרחיק עוד יותר את הכמיהה למקדש, גם בתוך תוכם של אלו העוסקים בנושא ומצפים   לחידושו. אם כן, איך אפשר להתאבל, ולצפות לדבר שאיננו מכירים אותו, ואף קצת נרתעים ממנו?
אכן, יש לומר בפה מלא, איננו מצפים לבית השני ואיננו אבלים על הבית השני. איננו אבלים אפילו על הבית הראשון. אנו אבלים על כך שלא נבנה בית המקדש בימינו.
ג. בית שני
בית שני היה במדרגה מאוד נמוכה, שהרי לא שרתה בו שכינה:
חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואילו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים   (יומא כא.).
חסרון אורים ותומים פירושו שלבגדי כהן גדול אין משמעות. מזבח בלי אש מלמעלה פירושו התעסקות של בני אדם בלבד, בלי סיוע משמיים, כך שהיה צריך להגדיל את המזבח שיהיה יותר מקום לעצים, למרות המספר הקטן של הקרבנות.
לגבי חסרון הארון, הרמב"ן בשלושה מקומות בפירושו על התורה (שמות כ"ה, א; שם ל"ח, כא; דברים י', א) חוזר על כך שהארון והלוחות הם עיקר הכוונה והחפץ של המשכן. כלומר - בלי ארון, לדעת הרמב"ן, אין לבית שני משמעות (כמו מכונית בלי מנוע...). צריך להבין, אם כך, מה הייתה משמעותו ועניינו של הבית השני שבעצם לא היה בית.
הרמח"ל בחיבורו 'משכני עליון', דן בענייני המקדש על דרך הקבלה. נביא חלק מדבריו בהקדמתו לחיבור: [2]
ועתה הטה אוזנך ושמע, ואגיד לך סוד עצום ונפלא מאד. כאשר נכלל המאמר האחרון הזה בכל אורותיו ובכל תקוניו, ועמד על מכונותיו כראוי, נמצא לו בסופו מקום אחד נורא מאד, הוא מקום החמדה הגדולה ומקום האהבה והשלום. והמקום צפון וגנוז למלך לבדו לבוא בו... ועל כן תבין כי זה המקום הנסתר והנעלם הוא הכלול מכל יופי המאור הזה. והמקום השני הוא כלול מכל המקורות והשורשים שנשתרשו בו מכל הדברים. והמקום הראשון הוא בית קדשי הקדשים אשר נמצא שם הארון והעדות, והאבן השתיה שם עמדה להתחזק בו הרבה. והמקום השני הוא שאר כל הבית היוצא מן האבן ההיא... וזה הבית כאן שנבנה בראשונה (כוונתו לבית המקדש שלמעלה) - לא נסתר עוד. וקודם בריאת העולם נברא הבית הקדוש הזה, כי מן הבית הזה לוקחים שפע וכוח כל הנבראים... כי לולי פסק רגע אחד היו מתבטלים כל הבריות מיד.
ומה שתדע כי עד עתה לא הלכו כל המאורות ולא עמדו כל המדרגות רק בסוד החכמה [מדבר על הבית הראשון. בתורת הספירות, עשר הספירות ראשיתן בכתר, וממנה החכמה וכו', זוהי השתלשלות מהאין סוף] ולזמן העתיד עוד יתגלה הראשית הנעלם ויעלו כל הדברים מעלות גדולות ויקרות [כוונתו לבית המתואר בנבואת יחזקאל, אבל לא רק מבחינת צורתו החיצונית אלא המהותית. קיימת הרי בעיה מהותית של צמצום האין סוף בסוף. הרי כבר שלמה שואל: 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך' (מל"א ח', כז), ומכאן קל להגיע להגשמה ולעבודה זרה. בית בסוד 'חכמה' פירושו   שיש נתק בינו לבית העליון]. ותדע עוד שבחטא האדם נתקלקלו הדברים וכל התיקונים נסתרו, ולא יכול העולם לחזור אפילו לכמות שהיה אלא בימי שלמה - שנבנה הבית. וכן כתוב 'וה' נתן חכמה לשלמה', כי אז נתפשטה החכמה ברב יפיה והדר כבודה וכל המאורות נתחזקו בשמחה רבה. ולא נמצא באותם הימים רק עוז וחדוה בכל המדרגות ובכל העולמות אשר כמוהו לא נהיתה. ועם כל זה הכל היה בסוד החכמה לבד. ויען לא הגיעו אל התכלית הראשון, על כן היה הפסק לשלוה ההיא, והבית חרב.
...אבל לעתיד, בהגלות הראשית הנעלם אשר דברתי [ספירת הכתר] תהיה השלוה רבה יותר מאוד, ושלאחריה לא יהיה עוד הפסק כלל, ונמצא שכל הדברים הולכים אחר מקורם. ובהיות המקור אחד, כל משפטי המאורות הליכותיהם, מסעיהם ומוצאיהם, עמידתם וישיבתם כולם הולכים על פי המקור ההוא. ובהיות המקור נשגב יותר - ישתנו על פיו כל הדברים כולם. על כן שנויים רבים יהיו בעולם בזמן ההוא... והעתיד בסוד הראשית הנעלם שלא נגלה ועדיין עד היום הזה.
והעומד בסוד ה' וידע אורחותיו הוא כי כאשר בנה שלמה את הבית הראשון, לולי חטאו, אלא היו מחזיקים בתומתם - היו מתעלים במדרגותיהם ומגיעים הדברים אל התיקון השלם... ועל כן ראה אותו יחזקאל שכבר בנוי ועומד היה, וישראל לולי זכו במעשיהם, היתה ראויה להיות גאולת עזרא כגאולת מצרים וביאתם כביאת יהושע, ואז היו בונים את הבית בתבנית הזה אשר ראה יחזקאל והיו שני המקדשים שלמעלה ושלמטה מכוונים זה לזה.
תוך כדי הדברים, עוסק הרמח"ל בהבדלים בין השראת השכינה בבית ראשון להשראתה בבית שני:
וכאשר לא הטיבו דרכיהם היתה הגאולה בחשאי ולא עצרו כח לעשות כבית ההוא. ואז עשו אותו על פי הנביאים שביניהם, קצת דומה אל הראשון וקצת דומה אל האחרון שכבר נתחדש למעלה. אפס קצהו לקחו וכולו לא לקחו, כי לא היתה השעה הראויה לכך. ונמצא שבזמן שלמה היו שני הבתים - העליון והתחתון - מכוונים, על כן מצאה השכינה בו מנוח ושכנה בו, אבל השני שלא היו דומים זה לזה לא שרתה בו שכינה. אבל לעתיד לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה... ונמצא שיהיה המקדש בסוד הכתר.
כל מי שדן בבנין הבית, מר' יחיאל מפריז דרך הרב אלקלעי והרב קלישר ורבים אחרים, כולם ציפו למקדש על פי מסכת עדויות "מקריבין אף על פי שאין בית". כולם ציפו לחידוש ההקרבה, ונשתברו קולמוסים רבים ומרתקים בשאלות חשובות כמו ייחוסי כהונה, טומאה, התכלת, מקום המקדש והמזבח ועוד ועוד.
אבל, כנראה שההשגחה האלוקית גורסת כרמח"ל, שהבית השלישי לא יבוא דרך "מקריבין אף על פי שאין בית". זו היתה דרך הבנייה בבית שני, דרך המזבח. "מזבח" ו"בית" הנם שני דברים שונים. מזבחות היו עוד מימי קין והבל, אבל זה לא היה "בית". כנראה שמשמיים רוצים בית שבמרכזו ארון. בית הקשור ל"ראשית". גם בבית השלישי יהיו קרבנות, אבל הכיסופים שלנו צריכים להיות לבית ובמרכזו הארון.
ד. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
אמנם, ייתכן שקביעה זו תלויה במחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בהבנת תפקיד המקדש. בהלכות בית הבחירה כותב הרמב"ם:
מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות... (בית הבחירה פ"א ה"א).
וכן בספר המצוות:
בית הבחירה לעבודה בו יהיה הקרבה...   (מצוה כ).
לעומתו הרמב"ן כותב:
והנה עיקר החפץ... מקום מנוחת השכינה שהוא הארון (רמב"ן עה"ת שמות כ"ה, א).
כאשר הרמב"ם מונה את הכלים במקדש הוא מונה אותם כחלקים ממנו, ולא כמצוות בפני עצמן. המקדש הוא מקום פונקציונלי שנועד לצורך העבודה, ולכן הכלים הם חלק אינטגרלי ממנו. הרמב"ן בהשגותיו משיג על הבנה זו:
והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר שהם חלקים מחלקי המקדש, לפי שאין הכלים מן הבית, אבל הם שתיים מצוות ואינם מעכבות זו את זו...   ( השגות הרמב"ן מצוה ל"ג).
הרמב"ם פוסק את השיטה שמקריבין אף על פי שאין בית. כלומר, המזבח עומד בפני עצמו. לפי גישה זו, לכאורה, לא ברור לשם מה נועד הבית עצמו, שהרי הרמב"ם כותב ש"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות...". הרב אילן ז"ל, בספרו "תורת הקודש", מתרץ שאת הבית צריך לצורך הקרבת החטאות הפנימיות. ושיטתו צריכה עיון, שהרי מפשט הרמב"ם משמע שהכוונה לצורך כל הקרבנות. לכן נראה לעניות דעתי, שגם לרמב"ם - הקרבה על המזבח כאשר ישנו בית שבמרכזו ארון, שונה ברמתה בהקרבה על מזבח בלא בית.
ה. הציפייה למקדש בימינו
כשתשאל היום יהודי - לשם מה המקדש? התשובה בדרך כלל היא "לצורך הקרבנות". אבל נראה, כפי שאמרנו לעיל, שזו תשובה שגויה, אפילו לדעת הרמב"ם שהדגיש את תפקיד המקדש כמקום שנועד לצורך עבודת הקרבנות. שהרי את הקרבנות מקריבים בעזרה ולא בבית - בקודש ובקודש הקודשים. [3] נראה שהציפייה לבית השלישי איננה למסכת מידות או לבניין שלמה, או ל'מקריבין אף על פי שאין בית'. הציפייה צריכה להיות להשראת שכינה, לקישור הכל ל'נקודת הראשית', שלא יהיה 'עלמא דפירודא'.
יש איגרת של הרב קוק שבה כותב הרב, שכאשר יש מניעות (הלכתיות, פוליטיות וכיוצא בזה) - זהו ביטוי לרצונו של ה'. אמנם זוהי אגרת "מסוכנת", כי היא עלולה להביא לאי-התמודדות עם בעיות, באמירה שזה רצונו ואין לעשות דבר כלל. אבל זה שלמעלה מאלף שנה נמנע מגדולי ישראל להקריב קרבנות - זה אומר דורשני, וצריך לשאול - מדוע זה כך? אולי בניין הבית השלישי שונה מהבית השני ומ'מקריבין אף על פי שאין בית'!
ו. עבודות יום הכיפורים קשורה ללוחות שניים
נאמר בתענית (כו:) - "וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו מו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' - 'ביום חתונתו' - זה מתן תורה; 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש". ופירש שם רש"י: "זה מתן תורה - יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות".
כדי להבין קשר זה שבין הלוחות ליום כיפור, נלמד קודם את דבריו של הרמ"ע מפאנו:
ולנו דברים כפשטן, שאלמלא זוהמת הנחש כבר היתה כל התורה נתונה בלבו של אדם וזרעו, כמו שאנו מקוים ממנה ליעוד ירמיהו שאמר (ירמיהו ל"א, לב): "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה". והכוונה, כי התורה בקרב לבנו מתנה היא וקלות ההסרה (פירוש, נוח לשכחה). אמנם במוח, שהוא מכון על הלב... לא תזוז משם לעולם.
וזה סוד התפילין במקום הלב ומקום המוח. כי משאבדנו השלמות העצמי הוצרכנו לדוגמתו מבחוץ, ועל זה נאמר (שה"ש ח', ו)" 'שימני כחותם על לבך'. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן.
[אם כך, מדוע נזקקנו ללוחות ולא נכתבה התורה על לבנו?]
[א] לפי שמכלל העולם לא פסקה - הוזקקו ללוחות הברית.
[ב] אי נמי, כאן שנעשינו בני חורין מן המוח, מן היסורים, מן המלכויות - הנה שב לבבנו ושכלנו כעצם השמים לטוהר, ואנו חבלנו בעצמנו כשאמרנו למשה 'ואל ידבר אתנו אלוקים פן נמות'. למאז ניתנה תורה להכתב על לוחות האבן להסיר ממנו לב האבן. על כן אמרו שלא היתה תורה משתכחת מישראל אלמלא נשתברו לוחות ראשונות. ולולי סרחנו בעגל לא הוצרכו ליגנז בארון, אלא ידיו של משה היו לה תשמישי קדושה לכסא כבוד... ואילו זכינו שמשה רבינו ע"ה ילך לפנינו מעלוי לעלוי ולוחות עדות על שתי ידיו הנה אז כל תלמוד וחוק הקרב קרב היה רשאי להסתכל ולהתבונן בה... ועכשיו שנגנזו לוחות הברית כל העוסק בתורה לשמה יבושר בזה כאילו עינו ראתה   (חקור הדין, ב, פרק ט"ז).
המצב האידאלי הוא 'ועל לבם אכתבנה' - כתוב על הלב, פחות מכך - כתוב על הלוחות הראשונים אשר היו בידי משה. פחות מכך - זה מעלת כתוב על הלוחות השניים אשר היו בארון, והיום - גם ארון אין, ונשאר רק לימוד תורה.
בעבר - אדם היה לומד תורה מתוך התבוננות באותיות החקיקה, אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. היום - אנו מנותקים. נראה שלנתק זה קשורות החטאות הפנימיות.
החטאות הפנימיות אינם קרבנות רגילים. עיניינם להתמודד עם הניתוק הקיים, ולתת לנו "קריאת כיוון" ללוחות, המסמלות את נקודת הראשית, ולכן נמצאו על אבן השתייה, שממנה הושתת העולם.
פר העלם דבר של ציבור מבטא את הניתוק של הסנהדרין, ולכן טעו בהוראה.
פר כהן משיח [...כי מלאך ה' צבאות הוא [4] ] כששוגה - שוב מבטא ניתוק במקום התקשרות ללוחות. ולכן, נעשות ההזאות של החטאות הפנימיות כלפי הפרוכת כנגד בדי הארון, כדי לקשר את החטאת לארון (לא צריך לגעת בפרוכת, הכיוון הוא מה שחשוב), כמבואר בברייתא תורת כהנים: " ' לפני ה' אל פני פרוכת הקודש' – 'לפני ה' ' - יכול על כל הבית? תלמוד לומר 'אל פני הפרוכת'. אי אל פני הפרוכת יכול אל פני הפרוכת כולה? תלמוד לומר 'הקודש' - מלמד שהוא מכוון כנגד הבדים". [5]
גם בשאר ההזאות: בפרה אדומה מזים כלפי קודש הקודשים, כפי ששנינו בפרה (פ"ג מ"ט): "טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים...". המוות גורם לפירוד מנקודת הראשית, גורם לטומאה, ולכן ההזאות נעשות לכיוון נקודת החיבור - הארון.
גם במצורע מזים כנגד קודש הקודשים, וכך גם שנינו בנגעים (פ"ד, מ"י): "טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים...".
כעת נוכל לנסות להבין את הקשר בין יום כיפור ללוחות. גם ביום כיפור מזה הכהן אחת ושבע. [6] לכאורה, מה ההיגיון שאחרי שהיה הכהן הגדול בתוך קודש הקודשים - יצא החוצה ויזה לכיוון קודש הקודשים? והתשובה לעניות דעתי היא, שכל עבודת היום היא עבודת התקשרות. ואחרי שהיה בפנים - יוצא, ומבחוץ מבקש להיות באותה דרגת התקשרות שהיה בה בפנים. יום הכיפורים הוא יום מתן לוחות שניים. אחרי החטא ושבירת הלוחות (בי"ז בתמוז) אנו עובדים ביום הכיפורים במהלך של תיקון, וזוהי כל עבודת היום.
כהן גדול, כשסיים עבודתו, קורא בספר תורה. הספר הוצא מקודש הקודשים. [7] הוא מניח את הספר בחיקו ואומר: "יותר ממה שקראתי בפניכם כתוב כאן". לפי רש"י הוא מברך ברכת התורה לאחר הקריאה. [8] לרמב"ם מברך גם לפניה. [9]
שואל ה'גבורת ארי' (יומא סח:), למה כאן מברך רק לאחריה לפי רש"י. ונראה לעניות דעתי לתרץ, שקריאת התורה ביום כיפור אינה חלק מתקנות קריאת התורה של משה ועזרא, אלא היא משמשת כגמר עבודת היום. סיכום עבודתו היא הקריאה בספר מקודש הקודשים, כלומר זהו המרכוז והקישור לנקודת הראשית.
ר' ישמעאל בן אלישע נכנס לפני ולפנים וראה את כתריא-ל, זוהי ספירת הכתר (על פי הרמ"ק) ולא למעלה מזה, "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים".
בבית המקדש יש השראת שכינה, יש לוחות - מרכוז לנקודת הראשית. אין בבית עצמו קרבנות.
בספרות הקבלה (הרמ"ק בשער ערכי הכינויים על מזבח, והרמח"ל במשכני עליון, וכתב על כך באריכות הצמח צדק בספרו דרך מצוותיך במצוות בניין המקדש), חילקו בין ההיכל וקודש הקודשים לבין העזרה חילוק מהותי, מבחינת עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשייה):
ההיכל - הוא עולם האצילות, לא מקום עבודה. אין בהיכל קרבנות. יש בו את הקטורת שמשמעותה התקשרות, כמבואר בזוהר בכמה מקומות [10] (קטורת בארמית = קשר).
העזרה - שייכת לעולם הבריאה היצירה והעשייה, שיש בו טוב ורע, ובו שייכת עבודת הבירורים המתמקדת בעבודת קרבנות המזבח.
בהיכל - הקטורת מביאה להתקשרות. אין בהיכל קרבנות. עצם הביאה להיכל מחייבת קידוש ידיים ורגליים, כלומר בהיכל יש עבודה רוחנית, כי שם מקום השכינה.
ז. מה תפקיד הבית השני?
כפי שעולה מדברינו, בית שני שלא היה בו ארון - העיקר היה חסר בו.
הראי"ה קוק (בתוך למהלך האידאות בישראל) כותב, שתפקידו היה הכנה לגלות. בחורבנו נבנה בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי, ששורשיו התחילו בעצם אצל עזרא הסופר - בתחילת הבית. הבית הוא שלב בהיווצרותה של כתיבת תורה שבעל פה.
הארון נגנז על מנת שתורה שבעל פה תישאר בגלות ותתפתח בתוכה. חובה להתפתח מתוך הניתוק מאותיות החקיקה. תורה שבעל פה התנתקה מאותיות התורה. היא הגיעה לשיאים למדניים עצומים, אבל בניתוק מתורה שבכתב. חלק מתהליך הגאולה של דורנו, המתבטא בין השאר במשבר לימוד הגמרא, נובע ממחאה חריפה של התנתקות תורה שבעל פה מאותיות החקיקה.
ח. הציפייה למקדש בימינו
הציפייה למקדש לא תוכל להיות ל'מקריבין אף על פי שאין בית', אלא לבית שיתקשר לראשית, ל'כתר'. ההכנה לכך הינה על ידי ההתחברות לאותיות החקיקה, וזה לא פשוט. בישיבות - הלימוד הצטמצם לתחומים שהקשר שלהם עם תורה שבכתב זעום ביותר.
בסוף ספר שמות (מ', מד) נאמר: "וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד..." - משה בחוץ.
ובזוהר (פרשת ויקרא דף ב' עמוד ב) מסבירים:
מלא את המשכן, מילא לא כתיב כאן אלא מלא, דהוה שלים לעילא ותתא.
ולא מקרה שויקרא עם אל"ף זעירא, שם עבודת הקרבנות זקוקה למזבח החיצון, לעבודת הבירורים. אבל ציפייתנו היא לבית השלישי, להתקשרות לספירת הכתר.
אין פיצול בין תורה ומקדש, כפי שמוכיחה עבודת יום כיפור. מי שיש אצלו פיצול ביניהם, וישתמש בביטויים חילונים כמו 'פולחן', לא יזכה לציפייה מעודנת אלא מחוספסת. האומה לא תקבל ציפייה כזו. אם נלך בתהליך רוחני עמוק, שיסודותיו בלימוד תורה ועבודת ה', יחד עם עבודה רבה על העולם של טוב ורע, של עבודת הבירורים של מזבח החיצון - תחזור השראת שכינה במהרה בימינו, אמן.


[1]   על פי שיעור שהועבר בכרמי צור בימי בין המצרים, תשס"ב. השיעור סוכם בידי גדליה גינזבורג ועבר את ביקורת הרב רא"ם.
[2]   הוצאת מכון רמח"ל, ירושלים תשס"ג, עמודים 29-30. ההערות בסוגריים המרובעות הם של הרב רא"ם.
[3]   יש דיון בזוהר בשאלה למה בכלל קוראים למזבח הזהב "מזבח", שהרי לא זובחים עליו.
[4]   ראה מלאכי ב', ז.
[5]   סיפרא ויקרא דיבורא דחובה פרשה ב.
[6]   הדם לא צריך לגעת בפרוכת. הרמ"ק ב'תפילה למשה' מסביר: השבע - אין לו השגה בשבע ספירות תחתונות, ואחת - לשלוש ספירות עליונות, כלומר "גם בקודש הקודשים הוא רחוק, ומזה רק לכוון". החשש תמיד הוא מפני הגשמה. אפילו בבית ראשון הגיע להגשמה כי הגיע רק לספירת "חכמה" ולא ל"כתר".
[7]   כך לדברי רש"י בבבא בתרא. העניין לא מוזכר בגמרא, כי בבית שני לא היה ארון, וממילא לא היה ספר תורה בתוך הארון או לידו.
[8]   ראה רש"י על המשנה ביומא סח:.
[9]   הל' עבודת יום הכיפורים פ"ג הי"א.
[10]   ראה פרשת ויקהל רי"ח ע"ב חלק ג,   ל ע"א,   בהעלותך קנא; זהר חדש סח.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים